כפרות | הלית כפיר

הלית כפיר | 6/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

קצת לפני החופש הגדול, כשבחצר של הגן האוויר עמד כמו בסיר מרק וארגז החול היה מהול בריח של סנדוויצים עם ריבה, נזלת וקקי של חתולים, אספה חנה הגננת את כל הילדים ל"מפגש". אהבתי את חנה הגננת. פעם היא שאלה אותנו מה הכי טוב לקחת במימיה כשיוצאים לטיול. אני זוכרת את התשובה עד היום, אפילו שחלפו ארבעים שנה מאז "הכי טוב ילדים לקחת במימיה תה כי אפשר לשתות אותו גם חם וגם קר". במפגש היא שאלה אותנו, הילדים "הבוגרים" של הגן, לאיזה בית ספר אנחנו הולכים. כולם הלכו לבית ספר ביאליק. כולם חוץ ממני. ההורים שלי שלחו אותי לבית ספר "ישורון" שהיה בית ספר דתי. ניסיתי לשאול אותם כמה פעמים על הבחירה המוזרה לשלוח ילדה חילונית לבית ספר דתי והם גמגמו משהו שזה היה כדי לכבד את סבא שלי שהיה אדם מאמין. הרגשתי צביטה בלב ואולי זאת הייתה צביטה בירך כי ארז, הילד הכי יפה בגן, צבט אותי מתחת לחצאית. אני לא זוכרת הרבה מהחופש הגדול שקדם לכיתה א'. בטח ישבנו מול הטלוויזיה וראינו בפעם המיליון את איים אבודים ואחר כך ירדנו לשחק מחבואים ותופסת בשכונה, בשבע בערב כל האמהות היו מוציאות את הראש מהחלון וקוראות לנו לחזור הביתה לארוחת ערב של ביצה מקושקשת ועגבניה.

ביום הראשון של כיתה א', לבושה בחולצה מכופתרת בצבע תכלת, חצאית ג'ינס ארוכה ושיער ג'ינג'י אסוף בגומיה נכנסתי מבוישת לכיתה, לא הכרתי אף אחד. הייתי לבד. ברכה המורה נכנסה לכיתה, חמושה במשקפיים ופאה. התכווצתי. בהפסקת עשר הוצאתי את הסנדוויץ מהתיק, פרשתי את מפית האוכל על שולחן העץ התכלכל, המתקלף, שמסטיקים לעוסים ודביקים נאחזו בחוזקה בתחתיתו, שולחן שהתאים בדיוק לצבע של התלבושת האחידה שלי ונתתי ביס גדול. כשהסתכלתי ימינה ושמאלה ראיתי שאף אחד לא אוכל. הבנתי שכנראה פיספסתי משהו ודחפתי בזהירות את הסנדוויץ מתחת למפית האוכל כדי שאף אחד לא יראה. אחרי "המוציא לחם" ו,שהכל נהיה בדברו" כולם אכלו ברעבתנות את הסנדוויצים. הטקס הזה נמשך כל יום, הייתי מוציאה את הסנדוויץ, פורשת, נוגסת, מחביאה, מסתירה, מוציאה, אוכלת. הייתי אחרת.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

קצת לפני יום כיפור ברכה נכנסה לכיתה "יום כיפור מתקרב ילדים" הכריזה ברכה והפאה שעל ראשה רקדה בעצבנות. "אתם צריכים לבקש סליחה" היא אמרה. "סליחה מההורים, סליחה מחברים, סליחה מכל מי שאתם מכירים" ואני כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים לי. בסוף אותו יום הלכתי הביתה בצעדים כבדים. רגלי כמעט ולא הצליחו לשאת את הילקוט הכבד שעל גבי. טיפסתי לאט במדרגות ונכנסתי הביתה. אמא שלי האכילה את אחותי הקטנה במטבח ושאלה איך היה בבית הספר. לא עניתי. נכנסתי לחדר, הכנסתי אוויר לריאות בנשימה עמוקה ויצאתי שוב. ניסיתי. שום קול לא יצא מהפה. הלכתי מהמטבח לסלון, מהסלון לחדר, מהחדר למטבח וחוזר חלילה. ניסיתי להשמיע צלילים, קולות, למצוא את השניה הנכונה, את העיתוי הנכון, אבל לא הצלחתי. לימים קיבלתי את המטופלת הראשונה שלי, נערה דתיה  שסבלה מסלקטיב מוטיזם. הכרתי את התחושה. שאתה רוצה, שאתה יכול פיסית אבל הנפש חוסמת לך את המילים. כך זה נמשך כמה ימים. טיולים בבית, נשימות עמוקות, רגעים של אינטימיות, אבל שום קול לא יצא. יום כיפור הלך והתקרב, והרגשתי מחנק. ברכה ניסתה לברר בכיתה האם ביקשנו סליחה. רוב האצבעות הקטנות התרוממו באוויר. לברכה היה אלוהים קשה, אלוהים מעניש. כשגדלתי הבנתי שהוא לא חייב להיות כזה. שיש גם אלוהים אחר.

 יום לפני יום כיפור ישבתי על הרצפה בסלון. "עכשיו" אמרתי לעצמי "עכשיו", את מסוגלת. על המדף  היה מונח אגרטל זכוכית תכלכל, מבלי לחשוב יותר מדי התרוממתי מהרצפה, עמדתי על קצות האצבעות והורדתי את האגרטל, הטחתי אותו בחוזקה לרצפה ואמרתי "אמא, סליחה".

אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה