אני יונה. בן אמיתי. דג גדול טיפל בי, הרה אותי מחדש. האם תקשיבו לי?
אביעד חפץ | 8/10/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
[ביום כיפור נחזור לקרוא בספר יונה.
שוב נהיה מוקסמים מדמותו של יונה בבטן הדג שב תשובה, ושוב ננוד בראשנו על הנביא השלימזל השב אחר כך לסורו.
הנביא היחיד שספרו מסתיים בשאלה רטורית, כמעט סרקסטית, שהאל מטיח בו.
נביא אאוטסיידר.
אבל האם איננו עושים לו עוול מסוים?
בדברים הבאים ניסיתי להביא את קולו, אותו אני מדמיין כך:]
אבי אמיתי היה איש אמת. חסר פשרות. הוא דירבן אותי ודחף אותי להצטיין, אבל אף פעם לא הייתי מספיק טוב בשבילו. הוא לא התכוון לכך, אבל אהבתו היתה תלויה בדבר. גם כשניבאתי בדיוק כה רב כיצד ירבעם בן יואש ירחיב את נחלת ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה (מלכים ב', י"ד, כ"ה), היה זה בעיניו כמובן מאליו.
וגם כשעבר לעולם שכולו טוב, רוחו לא הפסיקה לרדות בי. דורשת לא רק שאצטיין, אלא שאעשה את הבלתי אפשרי ממש. נינוה, עיר דמים כולה כחש (נחום ג', א'), האומרה בלבבה אני ואפסי עוד (צפניה ב', ט"ו) - נינוה שכבר נחרבה! - אשר היתה לשמה, מרבץ לחיה, כל עובר עליה ישרוק יניע ידו (שם, שם), האם על שממותיה אני אמור לקרוא, כדי שתחזור בתשובה בדיעבד? שאולי תקום לתחיה במכונת זמן? האם תוכלו לתאר יאנוש קורצ'אק, או חנה סנש, או צ'רצ'יל, לפותים בנפשם בתביעת עיוועים כי יחפשו אחר היטלר שכבר מת, ויקימו אותו לתחיה, רק כדי שאולי ישוב תשובה?
בכך לא עמדתי. כאן נשברתי וקרסתי. האם אינני יכול להיות אדם מבלי לעשות מה שאיש אינו יכול לעשות? כל שרציתי היה לישון, לברוח. גם המלחים הטובים לא יכלו לשאת את סער דיכאוני. וגם אני לא רציתי שיסבלו בעטיו. חשתי כי טוב מותי מחיי.
ואז, ברגע האחרון, הם מצאו ומסרו אותי לדג גדול, שיטפל בי. והדג, כדרכם של דגים, ושל מטפלים טובים דיים, לא הירבה דברים. לא דרש דרישות ולא פירש פירושים. הוא עטף אותי והכיל אותי ברחמו, במידת הרחמים ולא במידת האמת, שלושה ימים, ואולי שלושה חודשים, או שלוש שנים. ורק עירסל אותי, ושיקף אותי, ושר לי את שירת הלוויתנים מפלחת הלב.
ולאחר שלושה ימים, או אולי שלושה חודשים, או שלוש שנים, עניתי גם אני לו בשירה. שירה אשר בפעם הראשונה בחיי היתה באמת שירה שלי. לא נבואה שהיא מדויקת אך כוזבת, כי היא באה לרצות מישהו אחר. אלא שירה המזדקקת מתהומות השבר והחוסר, שאולי רק שירתו של איוב בייסוריו נדמתה לה.
רק אז ילד אותי הדג המטפל מחדש.
ובתחילה, על קרקע המציאות, מחוץ למי הרחם המגוננים, תקף אותי אותו ביעות פוסט טראומטי. ראיתי את עצמי הולך ברחובות נינוה וקורא מוכנית, כמהופנט, "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". וראיתי בביעותי את אנשי נינוה, בריטואל גרוטסקי, עוטים שקים לא רק על עצמם אלא גם על בהמותיהם, מונעים גם מהבקר והצאן חסרי הדעת מירעה ושתייה.
אבל הפעם כבר לא ברחתי. הרגשתי איך עינו הטובה של הדג ממשיכה ללוות אותי, לתמוך בי מגבי.
הקמתי לי סוכה בפאתי עירכם. לפעמים יש לי צל ואני שמח שמחה גדולה. לפעמים הקיקיון כמל, ואז אני עדיין שואל את נפשי למות. ומה בכך? אני רוצה מאד לשוב, לחיות כאחד האדם בין אנשים, אבל למי אין התשובה קשה?
הערב עברתי ליד בית הכנסת שלכם, ושמעתי אתכם מדברים עלי. אתם אנשים טובים וישרי לב, כמו המלחים. יכולתם לקרוא לי מטורף או משוגע, אבל אתם בסך הכל לא הבנתם, תהיתם כיצד יכולתי כך, שוב ושוב, לטעות ולתעות.
שמעתי גם שאתם מתירים הערב להתפלל עם העבריינים.
האם פיכם וליבכם שווים? האם תתירו לי להתפלל ביניכם?
לא אבקש שתטפלו בי. הדג הגדול, שאיפשר לי לראשונה קיום כאדם שלם, ימשיך ללוות אותי.
אבל האם, בסעור עלי נפשי בתפילה, תוכלו להכיל אותי ולא תטילו אותי אל מימי הנחל?
האם תקשיבו לי?
