המילה הנכונה

פרופ. עמיה ליבליך | 4/9/2019 | הרשמו כמנויים

בקבוצות הכתיבה שאני מנחה יחד עם שותפתי היקרה חוה רימון, שומעים לפעמים הברקות לשוניות מופלאות, ופעמים אחרות – את הטענה "אני לא מוצאת לזה את המילה הנכונה". לעיתים קרובות עולה הצעה מהקבוצה, או מאיתנו, המנחות. הכותבת מקשיבה ומגיבה: "זה בדיוק זה", או – "לא, לא לכך התכוונתי". החיפוש המילוני הזה הוא מרתק. ומה שהכי חשוב – כאשר נמצאת המילה הנכונה יש הרגשה של: אהה! התובנה הפסיכולוגית שאנו כל כך מחפשים. דברים נופלים על מקומם, מתחברים. לפעמים המספר בעצמו "מגלה" רק אז, סוף סוף, מה הייתה חוויתו בכלל. כלומר הקשר בין החוויה והמילה אינו חד כיווני, אלא הדדי, מעגלי, בדיוק כמו הקשר בין האירוע והסיפור.

זה כמובן איננו חידוש. אבל חשבתי על כל זה כאשר גיליתי את שם הערב ב"תולעת ספרים" המוקדש ל"קפה מוות", שייערך ב12.9 ביוזמתו של דויד שליט, אחד המשתתפים בקבוצה בשנה שעברה (ולא בשנה שעליה מבוסס הספר). במקצועו גם דויד איש של מילים, והוא קרא לערב "לשבור את השתיקה האחרונה". באמת כן, חשבתי, אם כי מי יתקע לי כף שזוהי אכן האחרונה בשתיקות. אך זו הרי בדיוק הכוונה שעומדת ביסודו של המיזם הזה של "קפה מוות", להעלות מתחת לשטיח את העובדה הבלתי נמנעת שחיי סופיים וחייך סופיים. מתי ואיפה אין לדעת אבל בוודאי זה יקרה. ומה מפגש זה עם הידיעה עושה לנו??? האם אפשר להיפגש? ואיך להתכונן, אם ניתן טיפ-טיפה להתכונן?

כשקראתי לספר "קפה מוות", כפי שנקרא המיזם באנגלית death cafe, אמרו לי ידידים: זה שם נורא מפחיד לספר. את רוצה שאנשים בכלל יקחו אותו ליד בחנות הספרים? ועוד עם ציור הכריכה של אלונה פרנקל שעליו גולגולת שורה בכוס קפה! נכון, אבל זו בדיוק המטרה: לנסות – כי מאוד קשה ואולי אי אפשר להצליח – להסתכל באויב זה, המוות, להודות בקיומו. כי הוא היריב הראוי, במילים נכונות שהעניק לנו בשנות ה-60 קארלוס קסטניידה. והנה הוא כאן, המוות, בשילוב עם קפה, המסמן חיים, הנאה, ערות, ולעיתים – גם חברה.

האם זו השתיקה האחרונה? כמו ששתקנו על גזענות, הטרדת נשים או הומוסקסואליות? אינני יודעת. אנחנו שותקים גם על אורח החיים העכשווי שמביא להרס כדור הארץ, או לפחות – לא מדברים מספיק. אלא שאת הרס כדור הארץ אולי ניתן לעצור, או להאט, ואת המוות? וישנה גם הבדידות, שהיא אחד הסודות הכמוסים שאנשים מתביישים לחשוף. ובודאי יש עוד דוגמאות.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

אני רוצה לספר כאן שההשפעה של הספר "קפה מוות" במעגלים מקצועיים שונים היא גדולה, ואותי כמובן משמחת. המון איגודים מקצועיים – רפואיים, סיעודיים, גרונטולוגיים, או פסיכולוגיים פונים אלי שאבוא לדבר, שאציע פעולות רלבנטיות. אני רואה ושומעת גם אחרים, המגיעים לאותו צומת מכיוונים אחרים, דתיים, רוחניים, ועוד. אלא שהמסר של "קפה מוות" הוא לא איך למות – כי בזה, הבה נודה, השליטה שלנו מועטה, אלא איך לחיות! וזה חשוב לכל גיל, ובהחלט לא רק לאנשים שהם בסוף הדרך, או לקרוביהם.

העניין הרב במיזם התבטא בכך גם שהיו פניות רבות ל"קפה מוות" שייפתח אצלי מחדש לשנה הקרובה, וכבר הרכבתי את הקבוצה ולצערי דחיתי המון אנשים טובים. יש בודאי בין הקוראים כאן כאלה שיכולים להרים את הכפפה ולהציע מפגשים כאלה בעצמם. המודל קיים. זה אינו טיפול, וגם לא מקור הכנסה. אבל זה מאוד חשוב ומספק.

אז בפוסט הזה אני רוצה להתנצל בפני אלה שפנו וביקשו להשתתף ולא נענו. אני רוצה להציע לעוד אנשים לחשוב על הובלת מפגשים שכאלה. ואחרון חביב – להזמין אתכם למפגש הקרוב "בתולעת ספרים".