מי את חושבת שאת

רות נצר | 5/7/2017 | הרשמו כמנויים

קראתי עכשיו את ספרה של אליס מונרו – 'מי את חושבת שאת' (כנרת, זמורה-ביתן דביר. 2016). איך רוז, בחורה שגדלה בבוז, השפלה וחוסר כל הערכה גדלה להיות נטולת יכולת להיות מי שהיא באמת. היא חיה על יד החיים, חיי כאילו. לא עושה מה שעליה לעשות וגם לא יודעת מה עליה להיות. היא יודעת להרשים, להעמיד פנים, לשחק אותה, להיות ביחסים כדאיים. רוז גדלה לחיות עצמיות כוזבת, מזוהה עם הפרסונה שלה, מרוקנת, ללא קשר לשורש עצמיותה האמתית. מונרו כותבת עליה, כמו על המאהב שלה, שהם אנשים שגדלו עם רקע קשה ונהיו "שבורים ותחבלניים" ( עמ' 141). הגדרה שמתאימה היטב לרוב בעלי הפרעות האישיות.

רוז לא יודעת לאהוב. מפליא שמונרו שמתארת את תודעת הגיבורה, שמזהה להפליא את הכזב בחייה ושאר רגשות מורכבים, אינה מנסחת לעצמה בברור את ההכרה הזו, את התחושה של חסך באהבה, את החיפוש אחר אהבה, ואת אי היכולת להעניק אהבה, לא לבעלה ולא לבתה (למרות המסירות הגדולה שהיא מגלה כלפיה בקטע הקצר בו היא לוקחת אותה אליה לאחר הגרושין). המילה אהבה כמעט לא מופיעה בספר זולת הספקות שלה אם בכלל אהבה את בעלה. אנה בתה מיטיבה לזהות ולומר לאמה שהיא יודעת שאמה לא אוהבת את פטריק (אביה של אנה) ושהיא סתם משקרת כשהיא אומרת שהיא מחבבת אותו. אכן, "למלים אוהבת, לא אוהבת, מחבבת, לא מחבבת, אפילו שונאת, לא הייתה כל משמעות עבור רוז בכל הנוגע לפטריק" ( עמ' 176).

גם לא מופיעה האמירה על היותה נבגדת שוב ושוב על ידי מאהבים (נשואים) רגעיים. האם אינה יודעת לנסח זאת לעצמה מתוך השטחיות שחיה בה וההתכחשות המתמדת לכאב? אולי זו גדלותה של מונרו, שאת מה שמכחישה הגיבורה של הסיפור היא מסתירה כביכול גם מאתנו ומבקשת שנחוש זאת עבורה.

"מי את חושבת שאת" – אומרת לרוז מורתה, ודווקא אחרי שגילתה את כישרונותיה! איזו דרך נוראה להשמיד ערך עצמי באדם. בבגרותה, כשרוז מנסה לעשות חשבון נפש היא פוטרת עצמה בקלות יתירה כשהיא אומרת לעצמה שהייתה תוצר תקופתה. היא אמנם צודקת. כך גידלו בנות. אבל אין זו כל האמת. כי משפחתה של רוז הייתה משפחה מתעללת.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

"מי את חושבת שאת" – אומר סטנלי גס הרוח לגיסתו השברירית בלאנש, בתהליך ההתעללות שלו בה, במחזה 'חשמלית ושמה תשוקה'. לאחר מכן הוא אונס אותה.

את הספר של מונרו קראתי בעת שהות קצרה בהולנד. על קיר מבנה תעשייתי באזור המזח של אמסטרדם ראיתי ציור ענק של אנה פרנק בשלל צבעים מפתיע, שצייר אמן רחוב ברזילאי בשם קוברה, ומעל הציור כתוב: " let me be myself". הרי זו תשובה ניצחת, בשמה של אנה פרנק, המתבגרת הדעתנית, כנגד המסר הפטריארכלי הישן שמקטין את הנשים, וקריאה להן להיות מי שהן חושבות: להיות עצמן האמיתי.