×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות שטח

להרגיש את הכאב ולשאת את הכאב - רשמים מהרצאתה של אתי לנדאו-פרכטר

הרצאתה של אתי לנדאו-פרכטר עסקה בחשיבה ביוניאנית על היכולת לשאת כאב נפשי. היכולת הזו, כפי שהצטיירה בדבריה של לנדאו פרכטר, נושאת בקרבה סכנה של חשיפה, פגיעות ותחושות מייסרות. יחד עם זאת, היא מאפשרת חלון לידיעת העצמי והאחר באופן קרוב ומוחשי יותר.

מתפרסם מ 20/6/2017 | 2,229 צפיות

תגיות:

להרגיש את הכאב ולשאת את הכאב - רשמים מהרצאתה של אתי לנדאו-פרכטר

 

מאת אן הברמן

 

סקירת הרצאתה של אתי לנדאו-פרכטר, שנערכה במסגרת תוכנית ההרצאות "חלון לפסיכואנליזה" של החברה הפסיכואנליטית בישראל ב-22.03.2017

 

לא פשוט לגעת בכאב. לאחרונה פגשתי בקושי הזה כשחברה מיאנה לפנות לטיפול פסיכולוגי, מחשש שהוא יציף אצלה חומרים קשים. עמדתה איננה בלתי-רציונלית. המפגש עם הכאב איננו כפלסטר שמסירים במהירות ובבת-אחת. הוא קשה ומסורבל, יש לקלף את השכבות כדי להגיע אליו, וכל קילוף נושא עימו חלק אחר של הכאב. העיבוד וההבנה שלו לוקחים זמן, ומביאים איתם תוצרים רגשיים והתנהגותיים מורכבים ובלתי צפויים לעתים.

הרצאתה של אתי לנדאו-פרכטר, פסיכואנליטיקאית מנחה ומורה במכון ובחברה הפסיכואנליטית בישראל, הכניסה את הקהל לעומק הכאב ומהותו. היא עסקה בכאב דרך הגותו של ביון וכן באמצעות תיאור מקרה קליני, אך אני הרגשתי כי בו בזמן, דבריה נוגעים במיתרי הכאב האישיים שלי. ייתכן והייתה זו השפה הקרובה, נטולת הז'רגון (מהלך ראוי להתייחסות כשמדברים על ביון), או העובדה כי לנדאו-פרכטר פחות הציגה טענות חד-משמעיות, ויותר השאירה מקום לפרשנות אישית. כך או כך, היא הביאה עימה רוח רגשית ונוגעת, אשר נותרה עמי גם בתום המפגש.

ההרצאה התקיימה כחלק מסדרת ההרצאות "חלון לפסיכואנליזה", של החברה הפסיכואנליטית בישראל. הקהל הורכב ברובו מאנשי טיפול צעירים, מתמחים וסטודנטים, שהגיעו למקום המפגש האינטימי במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. הייתה זו שעת ערב, ויתר פעילויות המוזיאון היו עתידות לשוב לסדרן למחרת היום. המפגש במרחב המנותק מתחומי פעילות ומבקרים אחרים, איפשר עוד יותר את החיבור והרפלקציה על התחושות שעוררו דבריה של לנדאו-פרכטר.

היא התחילה את הרצאתה בהבחנה שבין "להרגיש את הכאב״ לבין ״לסבול את הכאב", מונחים שהשתמש בהם ביון לתיאור תופעות שונות באיכותן. היא הציעה כי אולי התרגום הלועזי, "to feel the pain vs. to suffer the pain"", יסייע בהבנת הבדל זה. ניצת דיון ער בקהל, שהקולות הבולטים בו דיברו על ריחוק לעומת קרבה; על "לא לתת לכאב לחדור", לעומת ממש להרגיש ולכאוב אותו. לנדאו-פרכטר הוסיפה כי מדובר גם בלהתנגד לעומת "לדעת את הכאב", ולאפשר אותו. באופן אישי, התקשיתי לעשות את החיבור בין המונחים עצמם לבין ההבדלים שהוצעו. לכן, שמחתי כשמהר מאוד לנדאו-פרכטר אמרה כי תמחיש את כוונתה באמצעות תיאור מקרה מהקליניקה שלה.

התנגדות לידיעת הכאב: המחשה קלינית

תיאור המקרה עסק במטופל צעיר, הסובל בין היתר מחרדות שונות, בעיות שינה וקשיים ביצירת זוגיות. הפרטים הסימפטומטים של המטופל צוינו בקצרה בלבד. מנגד, לנדאו-פרכטר הגדישה את התחושות בחדר, את הקשר שנבנה עם המטופל ואת הטרנספורמציות הרגשיות שאפיינו את הטיפול. בכך, התיאור קיבל איכות עשירה, ובעיניי, מנע את האפשרות להכניס את המטופל למשבצות קטגוריאליות והנחות מקדימות.

התחושה הראשונית של המטפלת בחדר הייתה כזו של שעמום. אופן הדיבור של המטופל היה מלאֶה, והמטפלת הבחינה כי היא מתקשה לדמיין בעיני רוחה את הקרובים אליו. היא ציינה כי יש מטופלים אשר האופן בו הם מדברים על בני משפחתם, הוא כה חי ועשיר, עד כי נדמה כי תוכל לזהות אותם אם תפגוש בהם במקרה. כאשר קיים קושי להרגיש את הקרובים עליהם מדבר המטופל, אמרה, ייתכן והוא איננו רואה אותם, או שאינו עושה את המאמץ להכיר אותם מקרוב, מתוך פחד מהחשיפה והפגיעות הנלוות לקרבה לאחר.

ההתנגדות הזו לכאב הופיעה אצל המטופל גם בדמות שכחה. לא היו לו כלל זיכרונות טרם גיל שש. לדנאו- פרכטר ציינה כי שכחה שכזו מעלה את התהייה, שאולי משהו בעבר היה כה כואב, עד כי הזיכרון שלו מורחק ומודחק. כך מתעוררת בחדר תחושה של חוסר עניין ושעמום, שאיננה רומזת כי אין המטופל נושא בקרבו מורכבות ייחודית. אלא, שההתנגדות למגע עם הכאב, לפתיחת הפצע מחדש, מרחיקה יחד איתה גם חלקים נוספים הקיימים במטופל. בכך היא משאירה אותו רחוק מקשר קרוב, ורחוק מעצמו.

לדעת את העצמי והאחר דרך הכאב

אינטרקציות עם אחרים איימו להעלות את הפצע לפני השטח. המטופל סיפר כי יצא עם אישה ששיקרה לו במהלך המפגש. הוא חזר ואמר שהגעילה אותו, שהוא לא יכול היה לסבול את התנהגותה. גם כאן, המטפלת התמקדה בתחושות שלה. המילים של המטופל לגבי הגועל שחש נותרו איתה, והיא הבינה שכנראה ניסה המטופל להעביר לה מסר. החל מאותה פגישה, נפתח אצל המטופל כאב בלתי צפוי, שלא היה שם קודם לכן. הוא החל לדבר על זיכרונות מנשים בחייו, והובן כי המטופל עבר התעללות. הכרה בכאב חיברה אותו למצוקה שלו, והכריחה אותו to suffer the pain. יחד עם זאת, היא אפשרה לו לגלות בעצמו את כל אותם חלקים שניסה להרחיק מעליו.

בהמשך, המחישה לנדאו-פרכטר את ההשלכות של חוסר הידיעה של הכאב האישי, אשר לטענתה, תורמות ליצירת חברה שנמנעת מעיסוק ברגשות, ובשל כך גם מידיעת העצמי והאחר. הדוגמה שנתנה נלקחה מתצפית בתינוקות שערכה. התצפית הייתה על אם שבתה הביעה חוסר נוחות וכאב בעת ההנקה. האם טענה כי החלב שלה לא טוב לה, וגורם לה לכאבי בטן. האם מיהרה לשפוט את חוויתה של התינוקת, מסבירה לנדאו-פרכטר, ולא היה שם מאמץ אמיתי להבין אותה. בנוסף, לכל אורך ההנקה נהגה האם לשוחח בטלפון. לנדאו-פרכטר מדגישה כי בכך, לא רק שהיא לא ראתה את החוויה של התינוקת שלה, היא גם לא אפשרה לה לראות את חוייתה שלה.

כאב ביחסי הורה-ילד : תיאורים אוטוביוגרפיים של ביון

בהמשך הרצאתה לנדאו- פרכטר עברה לדבר על ביון, ובאופן ספציפי, על ביון הילד. ביון פרסם שתי אוטוביוגרפיות בשלב מאוחר יחסית של הקריירה שלו, בהן תיאר את הקשר עם הוריו. הוא נולד בהודו למשפחה בריטית מהמעמד הבינוני-גבוה, ובגיל שמונה, כמקובל באותה תקופה, שלחו אותו הוריו לפנימייה בלונדון. מאז לא ראה יותר את הוריו.

לנדאו-פרכטר נגעה בשני זיכרונות של ביון מבית הוריו, זיכרונות אשר מציפים תחושת כאב ומרחק רגשי. בראשון, הוא נמצא בזרועותיה של אימו, ומרגיש חום וביטחון. אולם, לפתע הוא מתנתק מחיקה ורץ לאחותו. רגע קודם לכן, הוא התבונן בפניה של אימו, הסובלת מדיכאון, וראה בהן עצב. כששאל אותה אם היא עצובה, ענתה לו "מה פתאום, איזו סיבה יש לי להיות עצובה?" ובאמת, לא הייתה סיבה. התוצאה הייתה, שביון הילד לא יכול היה לדעת מה עובר על אימו. החום והביטחון התבטלו באחת, והוא הרגיש צורך לחפש אותם במקום אחר. כאן שוב הדגישה לנדאו-פרכטר את הצורך של הילד לא רק להיות נראה על ידי אימו, אלא גם לראות אותה ואת חווייתה.

בזיכרון השני, ביון הציק לאחותו במשחק, ואמא שלו הזהירה אותו מהעונש שיקבל מאביו כשיחזור מהעבודה. כשהגיע האב, הוא בדק עם בנו מה עולל לאחותו. כשהלה הכחיש כל מעורבות, ריכך אותו אביו, נהג כלפיו באדיבות והזמין אותו לשבת על ברכיו ולספר לו. הילד חש ביטחון. הוא התיישב על ברכי אביו וסיפר באוזנו על מעלליו. באותו הרגע, האב התפרץ בשאגות, והכה את בנו בחוזקה. המקרה עורר בביון הילד אימה ופחד. מאותו הרגע, הוא כותב, שנא את שני הוריו, ולא שיחק יותר עם אחותו. החוויות הללו, שעובדו בין היתר באנליזה אצל מלאני קליין, תרמו לעיצוב החשיבה של ביון על כאב ועל הצורך לאפשר את הסבל שלו.

העברת המושכות לחוויה

לנדאו-פרכטר הזכירה כי ביון אמר שפסיכואנליזה היא במהותה "לעזור לאנשים להבין את מה שהם אמרו לנו לאורך כל הדרך". באופן אישי, עדיין לא הייתי בטוחה אם ירדתי עד הסוף לכוונתה, או לכוונתו של ביון, בנוגע להבדל האיכותי שבין "להרגיש" לעומת "לשאת" את הכאב. יחד עם זאת, אני לא בטוחה שזו הייתה המטרה. לנדאו-פרכטר שיתפה כי כאשר היא מוצאת את עצמה עסוקה לאורך הפגישה בניסיון מאומץ להבין, היא יודעת שהיא לא נמצאת עם המטופל. ההקשבה למצב הרגשי ולאינטואציה היא המאפשרת- כשהעננים מתבהרים בהמשך- להבין. לכן, יש מקום להעביר את המושכות לתהליך הלא מודע המתרחש בטיפול. גם בהרצאה, השתדלתי לתת לעצמי לשחרר. לא סיכמתי הרבה, כפי שאני נוהגת לעשות בדרך כלל כשאני סוקרת הרצאות, ובמקום זאת נתתי מקום לתחושות לעלות תוך כדי ההקשבה.

נזכרתי במה שאמרה לנדאו-פרכטר על להרגיש את הדמויות המעורבות בחייו של המטופל, ולהצליח לתאר אותן מנטלית. במהלך ההרצאה, היא לא הזכירה כמעט כלל מושגים מכתביו של ביון, ובמקום זאת, פרסה את משמעותו וחשיבותו של הכאב דרך תיאורים של מפגשים בינאישיים, תוך שימוש בשפה פשוטה וקרובה. בעשותה כך, הצליחה לנדאו-פרכטר להמחיש לנו באופן עשיר את דמותו של ביון, במקום להסתפק בפרטים היבשים של הגותו.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

הברמן, א. (2017). להרגיש את הכאב ולשאת את הכאב - רשמים מהרצאתה של אתי לנדאו-פרכטר. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 21/9/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3549

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גליה דוכןגליה דוכן22/6/2017

תודה.

גליה דוכןגליה דוכן22/6/2017

תודה.