×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

מאמרים

ייסורי האיסור ואקט השחרור: החופש לחשוב כאמצעי תרפויטי בטיפול בטראומת ילדות

לעתים מטופל מגיע לטיפול עם טראומה מהעבר, שאינה מוגדרת ככזאת ואינה נוכחת בתוך מציאות הטיפול. במהלך הטיפול, הטראומה באה לידי ביטוי דרך הקשר הראשוני, הפרה-ורבאלי והלא-מודע, המתפתח בתוך החדר.
המטופל מגיע לטיפול עם כוונה לא-מודעת להדיר את עצמו ואת המטפל מאזור הטראומה. הוא משתמש לצורך כך ב"לאסו" (פלצור) סמוי, המאפשר לו לרכוש שליטה במטפל ולכבול אותו הרחק מתחום ההכרה בטראומה. המטפל מרגיש חסום ומשולל חופש לנוע באופן ספונטני בתוך התהליך, בין אם על-ידי פעולה של חשיבה ובין אם על-ידי הביטוי הוורבאלי שלה. במצבים אלו השינוי התרפויטי מתאפשר באמצעות "אקט של שחרור" המתבצע בתחום חופש החשיבה הפנימי של המטפל. מאמר זה מבוסס על המושגים "x phenomenon" ו- "act of freedom" של נוויל סימינגטון ומדגים את השימוש בהם בתהליך טיפולי.

מתפרסם מ 6/11/2017 | 2,395 צפיות

תגיות: | | |

ייסורי האיסור ואקט השחרור:

החופש לחשוב כאמצעי תרפויטי בטיפול בטראומת ילדות

 

מאת חגית שריר

 

לעיתים קרובות המטופל מגיע לטיפול בעקבות משבר עכשווי בחייו. הוא דבק ברצונו להתמקד באירוע המשברי, והודף כל ניסיון להרחיב את הדיבור לממדים נוספים בחייו. המטופל מדבר קונקרטית על מטרה פרגמטית, אולם אט-אט מתברר שדיבור זה נועד למסך את הסיבה האמתית שהביאה אותו לטיפול, סיבה המצויה מחוץ לטווח ידיעתו המודעת וחוסמת את הגישה לשורשי קשייו הנפשיים. הסיבה מעוגנת בטראומה מהעבר, סמויה ובלתי מוגדרת. המטפל מבין את החיבור בין אירועי הטראומה מהעבר לבין האירוע המשברי בהווה של המטופל, ומעביר זאת למטופל בעזרת הקשר הקיים ברמת הלא-מודע של שניהם בחדר. זאת מבלי שנושא הטראומה מדובר באופן מודע במהלך הטיפול. העברה זו יוצרת שינוי ומאפשרת למטופל להשתחרר מכבלי הטראומה.

הימנעות המטופל מעיסוק בטראומה ועיבודה לפי פרויד וביון

כבר מראשית הפסיכואנליזה, מפרויד ואילך, עסקו תאורטיקנים רבים בסוגיית הנוכחות הנעדרת של אירועים טראומטיים בחדר הטיפול. פרויד היה הראשון שעסק באמנזיית הטראומה, ובהשלכות הקליניות של אמנזייה זו במטופלות ההיסטריות שבהן טיפל. הניסיון שצבר עם המטופלות ההיסטריות שלו מתועד בספרו "מחקרים בהיסטריה" (2004), אותו כתב עם יוזף ברויאר. פרויד גילה את הקשר בין מצוקה נפשית בעלת מאפיינים טראומטיים לבין הביטוי הסומאטי שלה. הגילוי שלו היווה את אבן היסוד לתאוריה שפיתח לגבי הקשר בין נפש לגוף, לגבי המנגנונים הפנימיים להתמודדות עם מצבי דחק נפשיים, ולגבי כוחה המרפא של המילה המדוברת (אותו "ניקוי ארובות" מפורסם, כפי שהמטופלת שלו אנה או כינתה את הטיפול בדיבור).

פרויד גילה וחשף את מנגנון ההדחקה של חומרים מעוררי חרדה, מיני-טראומות, שאדם חווה במהלך חייו. העברת החומרים הללו אל הלא-מודע, באמצעות מנגנון ההדחקה, עוזרת לאדם לשוב ולרכוש שליטה, אך ההשפעה הלא מודעת שלהם עלולה להמשיך וללוות את האדם לאורך חייו. התוכן המודחק שואף לפרוץ החוצה אל המודע, כמו רוב התכנים הנפשיים השוכנים בלא-מודע ומתבטאים בתסמינים גופניים ונפשיים. את התנועה הפנימית של הטראומה הלא-מודעת בנפש המטופל כינה פרויד "כפיית החזרה". פרויד מתאר את האופן שבו מתרחשת בטיפול כפיית החזרה במאמרו המכונן משנת 1914 "היזכרות, חזרה ועיבוד" (בתוך פרויד, 2010). על מנת שלא להסתכן בהיזכרות באירוע הטראומטי מהעבר, המטופל משחזר את הטראומה, לא כזיכרון מהעבר אלא כמעשה החוזר ונשנה בהווה.

שחזור הקונפליקט המרכזי של המטופל בתוך הטיפול יוצר את קשרי ההעברה. באמצעות ההעברה, החזרה הכפייתית הופכת ממנגנון המשמר את הטראומה, למנגנון אחר לגמרי, החושף אותה ומאפשר לטפל בה. ההעברה מאפשרת למטפל לצלול אל מעמקי התהליכים האינטרה-פסיכיים בנפש המטופל ולדלות משם את התובנה המאפשרת טרנספורמציה באמצעות הפרשנות. השחזור של הטראומה מהעבר בכאן-ועכשיו, מכיל את כל מאפייניה, אך הוא מכיל גם סיטואציה מלאכותית בתוך הטיפול הנגישה עבור המטפל ומאפשרת את פעולתו המרפאת למען המטופל. במאמרו ממקד פרויד את הפיתוח התיאורטי של רעיונותיו בחוויות שאירעו בשלבי החיים הראשונים, חוויות בילדות המוקדמת שלא זכו להבנה בעת שנחוו (פרויד, 2010).

כדי שניתן יהיה להתיר את הקונפליקט ולשחרר את הנפש מלהיות משועבדת לכפיית החזרה, אומר פרויד, יש לבצע אקט של פרשנות באמצעות הטיפול בדיבור. התהליך הפרשני מאפשר למטופל להכיר בקיומם של החלקים המודחקים ולהשתחרר מהסבל הכרוך במכניזם השחזור. כך יתרחש הריפוי, ותיפסק פעולתה החוזרת ונשנית של התבנית של כפיית החזרה. מטרת הטיפול היא העלאה של חומר לא-מודע למודע. פעולה זאת מתאפשרת בעזרת הפרשנות של המטפל, היודע יותר מהמטופל, והיא המביאה לריפוי (פרויד, 2010).

ביון (2003), גם התייחס אל שיחזור הטראומה באמצעות הקשר הטיפולי כאל ליבו של הטיפול. הוא הרחיב את הבנת המושג טראומה בעזרת מושגי המכיל-מוכל, reverie, רכיבי בטא ופונקציית אלפא, אותם הוא פיתח והכניס אל התיאוריה הפסיכואנליטית. מושגים אלו מתארים את המטפל ככלי המכיל את החלקים הטראומטיים והדיסוציאטיביים של המטופל. החלקים הטראומטיים, הבלתי נסבלים והלא-מעוכלים של המטופל, חלקי בטא, מועברים ומופקדים אצל המטפל. הוא משמש עבורם מיכל ומבצע עבור המטופל את פונקציית העיבוד שלהם, פונקציית אלפא, באמצעות תהליך של הזדהות השלכתית. דרך מנגנוני ההזדהות ההשלכתית נוצר שיחזור של מרכיבי הטראומה המוקדמת בתוך הקשר הטיפולי. המטפל, באמצעות ה- reverie ודרך תהליכי ההעברה בטיפול, פוגש את החלקים הללו בתוכו, מעכל אותם באמצעות פונקציית אלפא, ולאחר העיבוד החשיבתי מחזיר אותם למטופל דרך ההתערבות הפרשנית.

הצלחת הטיפול, לפי ביון, תלויה ביכולת של המטפל להשתתף באופן חופשי בשחזורים שמתרחשים דרך ההעברה וההעברה הנגדית, מבלי להיבלע לתוכם. לשמש, בלשונו של ביון, כמיכל לכל אותם חלקי בטא שמעולם לא עברו עיבוד, ובאמצעות ה-reverie להכיל, להבין ולעבד אותם, בטרם ניתן יהיה לפרש אותם עבור המטופל. השינוי מתרחש בעקבות התחברות לחוויה ברמה הרגשית, הגופנית והקוגניטיבית, הבנת המשמעות שניתנה לה בעבר והענקת משמעות חדשה לחוויה על ידי המטופל. בעקבות כך, המשמעות החדשה תהפוך להיות חלק מהרצף הנרטיבי של המטופל. למטפל צריכה להיות הנכונות להיפתח לתחושות ורגשות בעלי איכות מערערת, המועברים אליו מן המטופל דרך ערוצי ההעברה וההעברה הנגדית, ולעשות בהם שימוש בשירות הטיפול (ביון, 2003). ביון, כמו פרויד, מתייחס אל הפעולה הנפשית הכפולה והמנוגדת המתרחשת באזור הטראומה, של הינתקות דיסוציאטיבית ממנה מחד, וחזרה כפייתית עליה מאידך, כאיכות של קשר בל יינתק המתקיים בין המטופל למטפל בתוך התהליך הטיפולי.

סימינגטון (1983 ,Symington), הולך בדרכם של פרויד וביון, וממשיך לחקור תהליכים של עיבוד טראומה בטיפול. הוא מתאר את תהליך העיבוד והעברת החומרים בין המטופל למטפל ולהיפך, כתהליך המתחיל במפגש בין הלא-מודע של המטופל והלא-מודע של המטפל, וממשיך אל המודע של המטפל, כפי שיתואר בהמשך. סימינגטון מתאר את תהליך העיבוד וההחלמה מטראומה כאקט של שחרור משעבוד. על-פי סימינגטון, המטופל כובל את המטפל בפלצור (לאסו) החוסם את שניהם מפני האפשרות להתקרב לרדיוס הטראומה. השינוי מתרחש באמצעות מודעותו של המטפל למצב זה. ברגע שההבנה הזאת מתאפשרת במודע של המטפל, תנועת השחרור שלו יוצרת שינוי בתוך החדר ומאפשרת גם למטופל לשחרר את עצמו מכבלי הטראומה.

עיבוד הטראומה לפי סימינגטון

סימינגטון (1983 ,Symington), מבדיל בין החומר החשיבתי המתגבש באגו, תוך כדי התהליך הטיפולי, לבין הרעיונות החשיבתיים הממוקמים בסופר-אגו. לדבריו, ההבנה המושרשת באגו מבוססת על קרקע של מציאות, ומאפשרת חוויית חיים רציפה ותקינה. בעוד שבסופר-אגו ממוקמים הרעיונות השגויים, המתעתעים, שאינם עולים בקנה אחד עם עקרון המציאות. אלה הגורמים לנו לעיוות חשיבתי, למצוקה נפשית ולחוויות טראומטיות.

סימינגטון מפרט את הרכיבים המאוכלסים בסופר-אגו. לפיו, מדובר לא רק בערכים מוסריים, אלא גם ברכיבים חברתיים ותרבותיים המופנמים בסופר-אגו כחלק ממבנה האישיות. הפנמות של משפחת המוצא של האדם, של ערכי התרבות בה הוא גדל ומתפתח ושל הנאמנויות המעמדיות והלאומיות שלו. כל אלה מעצבים את אישיותו ומשפיעים על מציאות חייו. המטפל והמטופל מושפעים ואף משועבדים לתעתוע האישיותי-תרבותי הזה. המטפל מצטרף אל תכני הסופר-אגו האישיותיים-תרבותיים של המטופל ומפרש אותם. הוא אינו כופה את ערכיו על המטופל.

במהלך הטיפול, המטפל נעשה מודע לעיוותי החשיבה של המטופל, הנובעים ממערכת הערכים והאמונות של הסופר-אגו שלו. המודעות של המטפל לכך מתפתחת באמצעות חבירה אל מערכת הערכים השגויה של המטופל, דרך קשרי ההעברה וההעברה הנגדית. קשרים אלו הופכים את המטופל והמטפל ל"אישיות משותפת" ברמת הסופר-אגו, המופעלת על-פי אותם צווים. במהלך הטיפול מתרחש רגע של התפכחות במודע של המטפל, המאפשר לו להבין את פעולתו הלקויה של הסופר-אגו, המשפיעה על מציאות חייו של המטופל באופן שלילי. ברגע שנוצרת התובנה החדשה הזאת אצל המטפל, הרעיון השגוי הממוקם בסופר-אגו מסולק מהמטפל ומהמטופל. הקשר האישי, בין אגו לאגו, מתבסס ומחליף את הרעיון השגוי שאיחד את המטופל והמטפל עד כה. לפי סימינגטון, רגע זה הוא רגע של מהפיכה מאחר ומציאות חדשה מתחילה.

אם פרויד וביון הבינו את הטראומה של המטופל והגיבו אליה באופן מודע, סימינגטון מבין את הטראומה ומגיב אליה באופן לא מודע. לפי סימינגטון, המטפל מבין כי יש תחום בו אסור לגעת, אך בתחילה, הוא אינו יודע באופן מודע מהו תחום זה. המטפל שואל את עצמו באופן מודע, שאלה, החשובה בשלב זה יותר מהתשובה: למה בעצם מרחב הטיפול איננו אינסופי? למה המטפל לא יכול לדבר על מה שהוא רוצה? למה המטופל כובל אותו וכופה עליו את האיסור לדבר על נושא מסוים? סימינגטון מבין שהשאלה איננה ברת עיכול עבור המטופל, ולכן הוא אינו מגיש אותה למטופל אלא מותיר אותה במרחב הידיעה המודעת שלו עצמו. הוא מפרק את התשובה לשאלה לשני חלקים:

החלק הראשון, הכולל את עצם היכולת לשאול את השאלה, קרוי על-ידו "x-phenomenon". כלומר, עצם ההעלאה למודעות של המטפל את השאלה, מדוע לא ניתן במסגרת הטיפול לדבר באופן חופשי על כל נושא שהוא. המטפל נעשה מודע ל"לאסו" הנשלח אליו וכובל אותו בידי המטופל. עצם המחשבה על כך מייצרת הזדמנות לשינוי בתוך הטיפול. ה- "x phenomenon" משמעותו, שקיימת רמת הבנה פרה-ורבאלית בטיפול, הקודמת לפעולת הדיבור והפרשנות. זהו תהליך פנימי, היוצר חוט של קשר בין הלא-מודע של המטופל לבין המודע של המטפל.

החלק השני כולל את אקט השחרור בפועל- ""act of freedom" כאשר המטפל משחרר עצמו מכבלי ה"לאסו". נוצרת פעולה פנימית אצל המטפל, שעוברת באופן לא-מודע אל המטופל כאשר המטפל חושב את מחשבות הטראומה עבור המטופל. ה-"act of freedom" הזה יוצר עבור המטופל את השינוי המרפא. גם אם (בניגוד לפרויד וביון) אין פירוש, ואין העלאה של תוכן מהלא-מודע למודע, מתחולל שינוי אצל המטופל.

הצגת מקרה קליני

אציג מקרה של מטופלת, כדוגמה שממחישה את התיאוריה של סימינגטון (פרטי המקרה שונו לצורך שמירה על פרטיות המטופלת). המטופלת, בתחילת שנות הארבעים לחייה, הגיעה בעקבות משבר קריירה של אמצע החיים. לאחר שבפגישת ההיכרות הראשונה פטרה כבדרך אגב את חשיבותו של משבר משפחתי שחוותה בשנות ילדותה, עברה לדון באופן קונקרטי בקושי המלווה אותה בהווה: ערעור זהותה המקצועית וקושי במציאת מקום עבודה חדש. לפני חודשים אחדים היא נדחקה לפינה ולא יכולה הייתה להמשיך את עבודתה כמנהלת בכירה בחברת מסחרית גדולה. עבודה זו היוותה עבורה עוגן של יציבות מקצועית בחייה. המטופלת נאלצה להתפטר על מנת לא להיות מפוטרת, ומאז היא חווה משבר תעסוקתי המחייב אותה לברוא מחדש את זהותה המקצועית.

מרגע זה ואילך, מתחיל מצב בו המטופלת מתעקשת לדבוק רק בנושא המצומצם שמעסיק אותה. מבחינתה, אין טעם לדון בהיבטים נוספים של חייה. הרי הגיעה בגלל תלונה ספציפית, במקרה זה, אובדן מקום עבודה וחשש מפני היעדר אופק מקצועי עבורה. בדבקותה בדיבור על התחום המקצועי בלבד, תוך שהיא מדירה את שתינו מהאזור האישי של חייה, אני מזהה בתחילה רצון להימנע מתווית של "מטופלת", שמבחינתה נמצאת בעמדת נחיתות לעומת עמדת ה"מטפלת". היא לא רוצה להצטייר כחלשה, נזקקת, פחותת ערך. היא מנסה למצוא נקודות של דמיון בין שתינו כדי לשמר את תחושת הערך העצמי שלה.

אני, כמטפלת, מרגישה חוסר נוחות בסיטואציה. הניסיונות לפתוח מרחב של דיבור סביב תמות כמו המקום של המטופלת בטיפול, התחרות שהיא חשה מולי, המשמעות ותחושת הערך העצמי שלה, נחסמים בשל ההתעקשות שלה להצטמצם לתחום המקצועי בלבד. אני חשה כי היא אינה מאפשרת לי לטפל בה. המטופלת מצפה ממני לפתור עבורה את הבעיות המקצועיות של חייה ומנסה להשתמש בי כיועצת תעסוקתית. אני בוחרת לא לפתוח את שאלת מהות הטיפול ומטרת המפגש בינינו, כדי להישאר קרובה לחוויה שלה (Experience near). המטופלת ממשיכה לאחוז בצורך שלה לקבל מענה למצוקה הקונקרטית שלה. אני מתחילה לחוש בקיומו של ה"לאסו" שנשלח לעברי על-ידה, שנועד להצר את צעדיי ולשעבד אותי לתביעותיה.

לנוכח המצב, אני מוצאת עצמי ניצבת מול דילמה: האם לספק את צרכיה הקונקרטיים של המטופלת ולהסתכן ב"נפילה" מתפקידי כמטפלת, או לעמוד על עקרונות הטיפול ולאבד את המטופלת? בעיני, העדפת האפשרות הראשונה אינה מוטלת בספק. אני בוחרת להתחבר דרך ההתערבויות המילוליות שלי אל קשיי התעסוקה של המטופלת, ולהחזיק אצלי באופן לא-מדובר גם את חלקיה הנוספים.

הטיפול ממשיך והמטופלת מגיעה באופן סדיר לפגישות. בחדר שוררת תחושה של מבוכה וחוסר נוחות. המפגשים סתמיים, מאולצים ולא מועילים. שתינו חשות שהטיפול לא עובד, ושאין סיבה אמתית להמשך המפגשים שלנו. המטופלת מתוסכלת מכך שאינה מקבלת מענה לקשיים המקצועיים שלה, אך חוששת להביע זאת במפורש. היא חשה ככל הנראה במאמץ שאני עושה לעזור לה, ואינה מרגישה נוח להביע בפניי את חוסר שביעות הרצון שלה. אני מרגישה מתוסכלת מהשיח חסר החיבור הרגשי המתקיים בחדר, ומכך שאינני מצליחה לטפל בה.

המטופלת ממשיכה לתאר בפניי את ניסיונותיה למצוא עבודה. היא מדברת בפתיחות, מתנסחת באופן אינטליגנטי אך התוכן חוזר על עצמו מפגישה לפגישה. אני מרגישה שאני עובדת קשה, מתאמצת כדי לחשוב על משהו חכם לומר לה על מנת שתרגיש שהפגישות מועילות לה. במהלך ובין הפגישות אני שוברת את הראש מה לעשות עם המטופלת, איך להיפטר ממנה. אולי פשוט לנצל את העובדה שגם למטופלת לא נוח עם המצב, שגם היא חשה שהקשר בינינו מאולץ, שלמעשה היא לא רוצה לקבל ולי אין מה לתת לה, ופשוט לבשר לה על סיום הטיפול.

למרות המצב התקוע, אני ממשיכה. הסופר-אגו שלי לא נותן לי לשחרר את המחויבות שאני חשה כלפי המטופלת. הרי למרות הקושי שאני חווה איתה בשעה הטיפולית, ערכי המקצועי נמדד ביכולת שלי להחזיק אותה בטיפול. מה שנותר במצב זה הוא לבטוח בתהליך ולתת לזמן לעשות את שלו. כך שתינו נשארות, פגישה אחר פגישה, בתוך השיח המשמים, חסר הרגש שחוזר על עצמו, המתאר את לבטיה המקצועיים.

אתאר כעת את המשבר המשפחתי שהמטופלת חוותה בעברה הרחוק. המטופלת גדלה בקיבוץ כבת יחידה להוריה. בילדותה, אביה עזב את אימה לטובת אישה אחרת. האם, שהעדיפה "להתפטר" במקום להיות "מפוטרת" (בדיוק כפי שעשתה המטופלת עצמה כשעזבה את מקום עבודתה), "הגלתה" את עצמה מביתה ביחד עם המטופלת. המטופלת נעקרה מ"בית הגידול" שלה, ממקום ההשתייכות שלה, מקבוצת השווים שלה, מעוגן היציבות והאחיזה של חייה, ועברה עם אימה למקום מושב מרוחק. הקשר עם בית הילדות ועם אביה של המטופלת הפך לאזור טעון רגשות קונפליקטואליים קשים.

התהליך הטיפולי ממשיך בינתיים. המפגשים ה"עסקיים" בינינו נותרים בעינם, אולם משהו חדש בכל זאת מתחיל להתפתח. המטופלת מתחילה להיעדר מהפגישות. בהתחלה התלוננה על הפקקים בדרך שמקשים עליה להגיע וגורמים לה לאחר. אחר כך החלה להיעדר בגלל מחויבויות בעבודה החדשה אותה החלה. אפשרתי לה להיעדר. הסיבה לכך שאפשרתי לה לחורר את רצף הטיפול הייתה החומר הלא-מודע של הטראומה שהחל להיכנס באופן פעיל לטיפול, שמצא את ביטויו במימוש בפעולה.

באחת הפגישות הבליחה מתוכי מחשבה חדשה שנחוותה על-ידי כאילו יש לה חיים משלה. מצאתי את עצמי מהרהרת בעצם המצב שנוצר. חוסר היכולת לנוע ולהתרחב מאזור הדיבור ה"עסקי" שלנו. חשבתי על כך שלכל אורך הפגישות בהן המטופלת התמקדה והרחיבה בתיאור החרדות המקצועיות שלה, בנימה שקטה ומאופקת, היא למעשה עסקה באופן לא מודע בדיבור דיסוציאטיבי שנועד להרחיק את שתינו מהתחום המסוכן של ההיזכרות והדיבור על טראומת הילדות שלה. הדיבור ה"עסקי" היה ה"לאסו" שכבל אותי הרחק מאזור החשיבה של הטראומה. כלומר, ההצהרה שלה בתחילת הטיפול, שהמשבר המשפחתי שעברה בילדותה כבר עובד על-ידה ומצוי הרחק מאחוריה, ככל הנראה לא הייתה מדויקת. וכך, השבר שעברה כמעט שלושים שנה לאחר מכן בתחום המקצועי, יצר סדקים בקפסולה שנאטמה בתקופת הילדות, והטראומה הופעלה מחדש.

כך החלה להיווצר אצלי ההבנה, שהחוויה המודחקת של המטופלת, המחשבה שאסור היה לה לחשוב, הייתה שהוריה לוקחים את כל המקום לעצמם, מתחשבים רק בצרכים של עצמם, ואינם מתייחסים לצורך שלה במקום לעצמה. החוויה של פגיעה באגו ובהתפתחות שלה כאינדיבידואל, הודחקה על-ידי ערכי הסופר-אגו שלה, שהיו מבוססים על אידיאל הקולקטיב הקיבוצי: הצבת הדאגה לצרכי הכלל לפני צרכי עצמה. עיוות חשיבתי נטוע עמוק בערכי הסופר-אגו, חסם בפניה את הדרך לחלץ עצמה מתוך המשבר המשפחתי.

בשלב זה, החל להתהוות ה- act of freedom הפנימי שלי, הרחק מגבולות ידיעתה המודעת של המטופלת. יכולתי לחשוב בתוכי, באופן חופשי, את החומר האסור, המאוחסן בתוך מגרת הטראומה, על מנת שיתאפשר שינוי תרפויטי אצל המטופלת. חשבתי על האופן הלא-מודע בו היא שחזרה את העקירה מבית ילדותה, דרך עקירתה ממקום עבודתה הקבוע ודרך ההיעדרות מהטיפול. הבנתי את ההתנגדות שלה לטיפול בקונטקסט של החוויה הטראומטית, הלא-מדוברת בתוכה, שפעלה כשחזור של אובדן ה"בית" שנוצר עבורה בטיפול.

ההתמסרות של המטופלת לדיבור החזרתי על הקושי התעסוקתי, כמו גם היעדרויותיה מה"בית" שנוצר עבורה בטיפול, פעלו את הטראומה ויצרו תנועה פרדוקסלית, דו-כיוונית, ולפיכך מקדמת. הם אפשרו גם להתרחק מהטראומה וגם להכניס אותה פנימה לתוך החדר. ההתעקשות שלה, לא להיפתח אל פרשנויות ההעברה על הקשר בין שתינו בכאן-ועכשיו בתוך החדר, נועדו לשמור על שתינו באזור ההתרחשות המופעלת מחדש של טראומת העבר.

באמצע הטיפול המטופלת נעלמה לכמה שבועות. היא הייתה עסוקה בהתבססות בתחומה המקצועי החדש. שחררתי, אפשרתי לה ללכת. פעולת השחרור אפשרה למטופלת להתחבר אל הצרכים האמתיים של העצמי שלה, ללא התחייבות או דאגה לי, כמטפלת, או למישהו אחר. היא הצליחה להצמיח כנפיים, ולנסוק אל מרחב השמיים חסרי הגבול בטריטוריית העצמי שלה, מבלי לסחוב על גבה שום עול של אחריות על חייו ושלומו של האחר. פעולת השחרור הפכה את קשר ההעברה לכוח מרפא והתמירה את שחזור הטראומה הכובל לכדי תנועה חדשה של צמיחתה כאינדיבידואל.

המטופלת חזרה לאחר מספר שבועות וסיפרה לי על ההתחלות המקצועיות החדשות שלה. איך הצליחה להציב את צרכיה ויעדיה המקצועיים לפני צרכי הקולגה שלה לעבודה, שניסתה "לתפוס עליה טרמפ" ולחבור אליה במיזם העסקי החדש שהמטופלת שלי יצרה. המטופלת הצליחה להבין ששיתוף הפעולה עם אותה קולגה היה מיותר עבורה, שבמיזם שלה לא היה מקום לשתיהן, ושלמעשה היא לא זקוקה לה. היא יכולה הייתה לקחת את כל המקום לעצמה, ולשים במרכז את צרכיה שלה. היא לא לקחה אחריות על אחרים באופן שפגע בה, כמו פעם, היא שוחררה מכבלי הסופר-אגו שכפה עליה את ערכי האחריות הקולקטיבית. היה זה אקט שבישר על סוף העולם הישן, ותחילתו של עולם חדש שנפתח עבורה, שבו יש מקום לאגו שלה. המטופלת הבינה שיש לה את הזכות להשתמש בכישוריה האישיים והמקצועיים הגבוהים על מנת לקדם את עצמה, ושזכות זאת אינה מתנגשת עם הרגישות או הכבוד לקיומו של האחר.

בפגישה האחרונה היא דיווחה על הפחתה ניכרת בסימפטומים של החרדה והדיכאון. היא תארה בצורה מלאה וחיונית את המסלול המקצועי החדש שנפתח בפניה, וכמה הוא מרגיש לה מדויק ומספק. במילים אחרות, היא המשיכה בתהליך התפתחותה ועיצוב זהותה האישית והמקצועית כאחד.

דיון

על-פי סימינגטון (1983, Symington), הקשר בל-יינתק בין המטופלת לביני היה ברמת הסופר-אגו. שתינו לא יכולנו להינתק מתחושת האחריות המשותפת לקשר בינינו. המטופלת חשה אחריות כלפיי וכלפי המאמצים הכנים שעשיתי על מנת לעזור לה, ולכן לא עזבה את הטיפול למרות תחושת התסכול שחוותה מכך שהטיפול לא מועיל לה. בכך היא שחזרה את טראומת הילדות, שדרשה ממנה להתחשב באימה. המטופלת המשיכה להגיע למפגשים בגלל המחויבות והאחריות שהיא חשה כלפיי, במקום שתרגיש מחויבות ואחריות כלפי עצמה. כך גם אני, חשתי מחויבות ואחריות כלפיה, מתוך הערכים המקצועיים שלי, ונשארתי ביחד איתה במקום הלא-נוח, הלא-מדויק, שלא התאים לשתינו. שתינו נכנענו לערכי הסופר-אגו שלא אפשרו לנו להגיע אל רגשות הליבה האמיתיים שלנו. לפי סימינגטון, הערבוב בין שתינו ברמת הסופר-אגו נועד לייצר "אישיות משותפת" (corporate personality), שמצד אחד מבססת את הקשר היציב בין שתינו ופותחת אפשרות לשינוי שעתיד להתרחש, ומצד שני, מחבלת בטיפול על-ידי כך שהיא כובלת אותנו בתוך החוקים המעוותים שאינם מאפשרים קיום אינדיבידואלי המספק את צרכיו ההתפתחותיים של האגו.

המטופלת השתחררה מהגבולות הכובלים של הסופר-אגו, לא דרך פעולת דיבור פרשנית שלי כמטפלת, אליבא ד'פרויד וביון, אלא הודות למודעות שהתפתחה אצלי. אקט השחרור שביצעתי עבורה בתוך התהליך, נועד לשחרר את המטופלת מהקיום המשולב עם המטפל/ההורה המופנם ולאפשר לה כינון של חיים עצמאיים משל עצמה. כך, המטופלת הייתה יכולה לתת ביטוי חופשי לאגו שלה ולקחת את כל המקום לעצמה, הן בטיפול והן בעבודה החדשה שלה. היא הצליחה לפגוש את הקולגה שלה לא מתוך האיחוד המתעתע של הסופר-אגו המחייב אותה להיות אחראית עליה, אלא מהחופש שלה להתקיים כאינדיבידואל, ולתפקד בצורה מיטיבה עבור עצמה ברמת האגו. הקרב שהתחולל בה במשך שנים, בין צרכי האגו לכבלי הסופר-אגו, החל לשכוך.

בתיאור אקט החופש הפנימי של המטפל, סימינגטון הופך את שעבוד השחזור שהתגלה על-ידי פרויד, מפסיכולוגיה של אדם אחד לפסיכולוגיה של שניים. פרויד התבונן ממרחק על המטופל, כדי לשמר את הסטריליות, האובייקטיביות והאנליטיות, שנדרשו ממנו מתוקף תפקידו כחוקר. סימינגטון, לעומת זאת, מרשה לעצמו "להתלכלך". הוא אורג את המטופל והמטפל ל"אישיות משותפת" (corporate personality). ה'אישיות המשותפת' מורכבת מחוטי השתי-וערב של המודע והלא-מודע, תפקודי האגו וערכי הסופר-אגו. כדי שיתהווה מצע צמיחה עמיד, מחזיק ויציב עבור המטופל, חוטי השתי והערב הללו חייבים להיות משולבים האחד בשני. סימינגטון מדגיש את החיבור בין המטופל למטפל, שארוגים בתוך אותם ערכי סופר-אגו, עם אותם צרכי אגו, במודע ובלא-מודע. המטפל יוצר שינוי בתוך מערכת ערכי הסופר-אגו שלו, ובכך מניע את השינוי אצל המטופל. תהליך זה קרה גם עם המטופלת שלי. ערכי הסופר-אגו המשותפים לה ולי, במודע ובלא-מודע, לא אפשרו לנו להינתק מאחריות, אישית ומקצועית, אחת לקיומה של השנייה. רק לאחר שהפציעה בי ההכרה בכך, יכולתי לשחרר את המטופלת, שהפליגה בעזרת כוחות האגו שלה אל אופק מקצועי חדש בחייה, עם פחות פחד, ויותר תקווה.

**

סימינגטון מצטט את פרויד באומרו: "יש לי סיבה טובה לטעון כי כל אחד מחזיק בלא מודע שלו אמצעי המאפשר לו לפרש את ביטויי הלא מודע של האחר" (Freud, 1987, בתוך Symington, 1983). ו"ראוי לציין כי הלא מודע של אדם יכול להגיב ללא מודע של אדם אחר מבלי לעבור דרך המודעות. רעיון זה דורש חקירה מעמיקה יותר" (Freud, 1963 בתוך Symington, 1983). בהמשך סימינגטון מסביר, שפרויד מתייחס לסוג ידע ייחודי המתקיים בין אנשים שלא דרך החושים הרגילים או דרך החלקים המודעים באישיות, הבאים לידי ביטוי בייצוגים מילוליים. לפיו, סוג ידע ייחודי זה מקדים כל אינטרפרטציה שיציע האנליטיקאי.

סימינגטון ממשיך, לדעתי, את הרעיון בדבר התהליך הלא-מודע והלא-פרשני הכרוך בריפוי מהטראומה, מאותה נקודה בה סיים פרויד. הסוכן המרכזי של השינוי, אומר סימינגטון, הוא אקט החופש הפנימי שעושה המטפל, שהמטופל חש בו ומגיב אליו. זוהי כברת הדרך שנעשתה, לדעתי, מפרויד ועד ימינו. ההבנה שהטראומה שייכת, ברמת הסופר-אגו, למטפל לא פחות מאשר למטופל, ושההתנגדות היא של שניהם. מה שמאפשר את ההחלמה מהטראומה לא קשור לרמה הטרנספריאלית בלבד, כטענת פרויד, אלא גם לרמת תפקודי האגו של השניים בתוך הטיפול.

ברגע שהתבנית פסקה לפעול את פעולתה, המטופלת יכולה הייתה לחזור לטיפול על מנת להיפרד ממנו, כאשר מערכת חדשה ומותאמת יותר של ערכי סופר-אגו מאירה לה את המשך דרכה. כל זה נעשה ברמת הקשר הלא-מודע בין שתינו בתוך חדר, ומבלי שנאמרה אף מילה על הטראומה.

 

מקורות

ביון, ו. (2003). במחשבה שנייה. תל-אביב: תולעת ספרים.

פרויד, ז. (2010). הטיפול הפסיכואנליטי. תל-אביב: עם-עובד.

פרויד, ז., ברויאר, י. (2004). מחקרים בהיסטריה (1893–1895). צפת: הוצאת ספרים.

Freud, S. (1987). On Psychopathology. London: Penguin Books.

Freud, S. (1963). General Psychological Theory. New-York: Macmillan Publishing Company.

Symington, N. (1983). "The analyst's act of freedom as agent of therapeutic change". International Review of Psycho-Analysis, Vol 10(3), 283-291.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שריר, ח. (2017). ייסורי האיסור ואקט השחרור: החופש לחשוב כאמצעי תרפויטי בטיפול בטראומת ילדות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 23/7/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3545

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אלכסנדר מושקוביץאלכסנדר מושקוביץ11/6/2017

תודה רבה!. מחכים!
נהנתי מאד!