×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

סקירות ספרים

"המכתב"

"המכתב" הוא ספר התכתבות נועז ומטלטל בין פסיכולוגית למטופל שלה לשעבר, הפונה אליה לפתע בדואר האלקטרוני, כשנה לאחר סיום הטיפול, וסוחף אותה לתוך מערכת יחסים חוץ-טיפולית מורכבת. הספר נכתב בידי שניים: פסיכולוגית קלינית ומרצה למשפטים, תוך כדי חליפת הודעות בדואר האלקטרוני, בלי שדיברו זו עם זה ובלי שקבעו את קווי העלילה מראש. התוצאה היא ספר סוחף, השואב את הקוראים פנימה, לתוך עולמם של שני הגיבורים.

מתפרסם מ 13/12/2016 | 4,194 צפיות

תגיות: | | |

 

"המכתב"

 

מאת גדית אוריין

 

 

"אלה שלום,

אני מת לראות את הפנים שלך עכשיו. כמה זמן לא דיברנו? בטח שנה או משהו כזה. מה שלומך? את עדיין עובדת קשה? עדיין מלמדת? תראי אותי, איך לקחתי את כל החתיכות הקטנות שהשארת לי במערה והדבקתי אותן, עד שיצא לי משהו שאני יכול לעבוד איתו. אבל אחרי כל הקולאז' הזה, הדבר הראשון שעולה לי כשאני חושב עלייך זה הסיפור שמסתובב אצלנו, שהיה לך משהו עם רובן מהחבורה. וזה צובע את הכול, כמעט הכול, בטיזינג האינסופי שלך. ושוב את דוחפת אותי לדבר על מין".

כך נפתח המכתב הראשון של איתמר, מטופל לשעבר, המופנה אל הפסיכולוגית שלו אלה. איתמר כותב לאלה מניו יורק. הוא אוהב-זועם ושרוי בתסבוכת קשה. הכתיבה שלו "יורה" היישר לפרטי, לאינטימי ולמוצנע. כתיבתו טוענת את המטפלת שלו ביכולות מאגיות: "אני מרגיש שאת היא שדחפת אותי לשלוח את המייל הזה, יש לך מין כוח כזה להפיל אותי, את יכולה לעשות את זה אפילו ממרחק". אך יכולות אלה גוררות האשמות קשות: "את לא שמרת את גבולות המערה. כמעט בכל מילה שלך נחצה הגבול".

אלה מחפשת דרך להשיב לאיתמר, נעה בין מאמץ לשמור על מבנה וגבולות היחסים הטיפוליים של העבר, לקול אישי וחדש משלה. "ומפני שאתה מוכרח כל הזמן לחשוף אותי, לגלות אותי, להפשיט אותי, באופן פרדוקסלי קורה הדבר הכי לא טוב בשבילך – אני צריכה כל הזמן להיזהר [...] אני, הפסיכולוגית שלך, לא יכולה עוד לחשוב בחופשיות, ביצירתיות, להיות איתך במגע".

ההתכתבות ביניהם מתחילה כשנה לאחר שהטיפול הסתיים בטרם עת. במהלכה מתגלה שאיתמר תקף את בת זוגו ועתה נמצא במקום מסתור, ואלה נוסעת אליו לניו יורק, לנסות להבין מה קרה ולעזור. חליפת המכתבים חושפת קשר המתהווה באופנים מסקרנים ולא צפויים, הכוללים רבדים מרתקים מהעולם הפנימי של שני השותפים לקשר. הספר נכתב בידי ד"ר אורנה ראובן, פסיכולוגית קלינית, עמיתה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו ומרצה לפסיכולוגיה, וד"ר יאיר אלדן, מרצה למשפטים בקריה האקדמית אונו.

מכתבי הפסיכואנליזה

ההיסטוריה של הפסיכואנליזה החלה בחליפת מכתבים עזה ועוצמתית בין פרויד לפליס, ידידו הרופא. יש הטוענים שהתכתבות זו היא הליבה של האנליזה העצמית של פרויד. הלוא תמיד אנו זקוקים לאחר כדי להבנות את מחשבותינו מולו, להזות את המחשבות שלנו בתוך המְְכל המיטיב שלו. אולם רק מכתביו של פרויד לפליס נשמרו, ואילו את מכתביו של פליס דאג פרויד להשמיד, והותיר בכך את הליבה חלקית ומסקרנת.

פרויד המשיך בחליפת מכתבים עוצמתית לא פחות עם יונג, ולאחר מכן עם פרנצי. אין ספק שמכתבים היו פורמט משותף לחשיבה ולהתפתחות, אך גם לקטיעות ולסיומי יחסים סוערים וכואבים. נדמה כי המכתבים היו ביטוי לחשיבה יצירתית ויצרית מאוד, ואולי מכתבים הם פורמט שמאפשר להתבטא באופן חשוף יותר עם פחות עכבות מאשר פנים אל פנים?

חליפות המכתבים של פרויד עם עמיתיו מספרות את ההיסטוריה של הפסיכואנליזה דרך התלבטויות משותפות בנוגע לגבולות היחסים הטיפוליים. יונג מתייעץ עם פרויד במכתביו, לאחר חשיפת הקשר הרומנטי שלו עם המטופלת סבינה שפילריין. חלק זה בהתכתבות בין יונג ופרויד התווה את הדרך ל"אנליזה לימודית" – תפיסה שלפיה על כל מטפל לעתיד לעבור טיפול בעצמו, כדי להימנע ממצבים כמו העברה נגדית ארוטית סוערת ולא מוחזקת.

פרנצי מתלבט במכתביו לפרויד בדבר משולש האהבה שיצר עם גיזלה ואלמה פאלוס. לפרנצי היה רומן סודי עם גיזלה הנשואה לאחר. לבקשתה של גיזלה, פרנצי קיבל את בתה אלמה לטיפולו, ובמהלך הטיפול התאהב באלמה ואף הציע לה נישואין. פרנצי כותב לפרויד מכתבים מלאי סערה ובלבול, ולבסוף מבקש מפרויד לקבל את אלמה לקליניקה שלו, ולעזור לו להכריע בדבר. אלמה מבטאת את הגבול הרופף במילים חדות כתער כשהיא כותבת לפרנצי: "מה אתה עושה פה?! אתה לא אותנטי, אתה מעמיד פנים שאתה המטפל ואתה המחזר" (Berman, 2004). לאחר תהפוכות רבות המקבלות ביטוי בהתכתבויות, ובעצתו הנמרצת של פרויד, מסיים פרנצי את הקשר עם אלמה ונושא לאישה את אמה גיזלה.

אהבה ללא גבולות

המכתבים של פרויד, יונג ופרנצי מבטאים התלבטות עמוקה בדבר הנטייה של הקשר הטיפולי לעורר אהבה, המובנת בהדרגה בתור אהבת העברה. פרויד מתחיל להכיר במורכבות המושג אהבת העברה, ובאופן המסקרן שבו היא מחייה בחדר הטיפול את יחסי האהבה המוקדמים המופנמים בנפש. נדמה כי את מאמרו המפורסם "הערות על אהבת העברה" (1915) הוא מפנה אל עמיתיו הצעירים הנוטים להסתבך בפרשיות אהבה בקליניקה. הוא מבקש מהם למצוא את דרך האמצע בכל הנוגע לאהבת העברה: לא לממש אותה, אך גם לא לשלוח אותה לדרכה בלי לשמוע את הסיפור הנפשי שהיא מספרת. פרויד מתייחס לאהבת העברה כאל רוח רפאים של אהבה מהעבר, וטוען כי לשלוח את רוח הרפאים לדרכה בלי לשאול אותה דבר, בלי ללמוד ממנה על דפוס היחסים המוקדם של הנפש, הוא מעשה לא אנליטי.

האם אלה הפסיכולוגית יכולה להבין משהו על אותה רוח רפאים שעולה מן האוב מתוך המכתבים של איתמר? האם היא יכולה להשתמש בפורמט המכתבים, שהוא חיצוני לטיפול באיתמר, כמרחב טיפולי חלופי? המכתבים של איתמר ואלה מספרים רבות על הדינמיקה הפנימית שמפעילה את מערך היחסים ביניהם. איתמר מבקש לחבל במרקם היחסים העדין של מטפלת-מטופל, להותיר את אלה מרוקנת וחסרת כוחות כמטפלת, ולמשוך אותה לעבר חוויה סוחפת של גבר-אישה. הוא כותב: "ואני רואה את האינטלקטואלים המטומטמים האלה מגחכים: נו, נו, העברה, זאת בדיוק העברה! כמה שקרים הם מספרים לעצמם, חושבים שאפשר לשלוט בזה, מכמתים מגע ומילים ומידע, ולא מבינים שכששמים שני אנשים בחדר והם מתחילים לדבר, אין גבול, אין גבול בכלל".

למול מאמץ הפירוק של איתמר, אלה מייצגת דמות של אובייקט הנחוש להציל כמעט בכל מחיר. היא כותבת לאיתמר: "כמו כיפה אדומה נטולת תובנה אני מקפצת מולך עם סל מלא אמירות מתוקות, ואתה זאב זדוני מלא שיניים, מפתה אותי בלשון חלקה לדיבור נבון ורך. והרי אתה יודע שאני אתפתה להיות בשבילך, להציל אותך, אווזה פותה שכמותי". היא מבקשת מאיתמר להכיר ולזהות את מחירי המאבק ביניהם: "כדי להיות בקשר איתך אני מוכרחה להפסיק להתקיים בתור הפסיכולוגית שלך. בחוויה הכי יסודית שלך הפסיכולוגית צריכה למות והאישה צריכה להיוולד. אין התקיימות רב-רובדית מתמשכת. הסגנון הזה של חיים תמורת מוות, מוות תמורת חיים, מוציא משנינו חומרים קשים, קרובים לקצות העצבים. זה לא מקרי. זה מתאים למשהו בסיסי בנפשות הפועלות".

מאמצי הידיעה, ההצלה, הפירוק וההחייאה של איתמר ואלה הם מהלך משותף, זוגי. שניהם רדופים בכמיהה להתחבר באמת, כל אחד מכיוונו, לדעת את עצמם ואת האחר. גאבארד (Gabbard, 2003) מציע כי ההזמנה לאבד את הגבול ולפעול לפי הפנטזיה היא תמיד הזמנה משותפת, הזמנה פעילה בשתי הנפשות. בכך הוא מוסיף לדיון של הפסיכואנליזה המוקדמת באהבת העברה, את ההעברה הנגדית, ואת חלקו של הדיאלוג המשותף. בספר "המכתב" אנו מוצאים במילותיה של אלה עקבות של אם דיכאונית, חשופה למצעד ניצולי שואה בביתה, ואפשר לחוש עד כמה אלה עצמה לכודה בצורך להציל את אמה מחוויות רודפניות אלה, ובכך מונעת גם ממניעים פנימיים לא מודעים להצלתו של איתמר.

טריאסט (2009) טוען כי פנטזיית ההצלה היא בת לוויה צמודה, יקרת ערך ואולי בלתי נמנעת של המטפל, אך בה בעת היא גם מתעתעת ומסוכנת למעשה הטיפולי. היא ממשית עד כדי הושטת עזרה נדירה, ייחודית, שיש בה כדי לסייע למטופל להיחלץ באמת ובתמים ממצוקת חיים נמשכת. אני סבורה שכך יש לראות את נסיעתה של אלה לניו יורק, לפגוש את איתמר ולהשיבו אל תחום הקשר האנושי. היא כותבת לאיתמר: "שמחתי שנתת להם לטפל בך כך, כמו בגור. בחיים של כל אדם יש רגעים שבהם חייב להופיע מי שמוכן לטפל בו. לכן כתבת לי, איתמר? לכן התעקשת כמו ילד טרחן לפרט ולקבוע איזו עזרה תקבל ממני?". וביום מן הימים יבקש איתמר להציל את אלה, ויכתוב לה: "עם מי את נוסעת? מי מלווה אותך? מי דואג לך? [...] אני אבוא אם תסכימי".

סיום טיפול בטרם עת

נושא נוסף שעולה בקריאת הספר המרתק הוא משמעותו של סיום טיפולי בטרם עת. אלה כותבת לאיתמר: "הטיפול הסתיים לפני שנה, ובהחלט לא כך ראוי היה לסיים טיפול כל כך חזק וחשוב. זו הייתה החלטה שלך ואני מכבדת אותה". כותבים רבים מתייחסים לטיפול שמסתיים ללא תהליך פרידה "מסודר" כאל הכחשה או הימנעות של המטופל מהתמודדות עם עבודה נוספת או עם נושא הפרידה. רבים מניחים גם כי תהליך פרידה שלא בוצע "כראוי" או הסתיים "טרם זמנו" עלול להיות בעל השפעה ארוכת טווח על התפקוד – הן של המטפל והן של המטופל.

כבר אצל פרויד (1937) ניתן למצוא התייחסות לשאלה האם קיים "סיום טבעי" לאנליזה. פרויד ראה בכל האנליזות תהליכים ממושכים ובלתי-סופיים, פרט למקרים של נוירוזות טראומתיות. אבל איתמר בוחר לסיים את הטיפול במפתיע ומשאיר את אלה בתחושה שלא נוצרה חוויה חדשה ולכן קשה להמשיך הלאה (כהן, 2015). אנחנו מרגישים בכתיבתם של אלה ואיתמר עד כמה קשה להיפרד מתוך יחסים כל כך אינטימיים, שהצלחתם היא בספרציה בריאה וסיומם בפרידה.

במאמרה המכונן על סיום טיפול מהזווית ההתייחסותית כותבת דייויס (Davis, 2003), שיש קו מקביל בין שלב הסיום של הטיפול לבין התנועה מצורת התייחסות אדיפלית לצורת התייחסות פוסט-אדיפלית. שתיהן כרוכות בהתרה איטית ובוויתור על אהבה אשלייתית, אשלייתית לא במובן שהיא מלאכותית או מזויפת, אלא במובן שמושלמותה מדומיינת והיא בלתי ממומשת בעולם החיצוני.

גם אהבה אדיפלית וגם טרנספרנס של אהבה הם חיוניים, אך שניהם מייצגים אהבות שלא ניתן לחיות אותן ולמצות אותן בזמן ובמרחב אמיתיים בלי לגעת בטראומטיזציה העמוקה של הילד או המטופל. הוויתור והאבל על הטרנספרנס של האהבה נוכחים בעוצמה בסיום הטיפול, ההופך למרחב שבו אנו מנסים ללמוד כיצד לשמור על תשוקה למה שלא נוכל להשיג, כיצד לשאת אכזבה גם בחיפושינו הבאים. הפרדוקס של הסיום דורש אם כן שמירה על אכזבה במקום העמוק ביותר שלנו, ובד בבד גם שמירה על אהבתנו לאלה שגרמו לנו את אותן הפגיעות. יכולת זו מגיעה, כך אני סבורה, מעלייתה של ההכרה ההדדית בפגיעות, בשבריריות, ובזה שאנחנו לא כל יכולים, לא המטופל  ולא המטפלת. אכזבה כזו מאהבה טרנספרנציאלית או אדיפלית מאפשרת למטופל להמשיך הלאה לעבר אהבה שהיא פחות אשלייתית, יותר מציאותית, כזו שהיא בסופו של דבר יותר מזינה ושלמה (Davis, 2003).

איתמר, שעוזב את הטיפול בחטף, אינו מסוגל להתמודד עם קשר (מכל סוג) הדורש ויתורים מציאותיים וקבלת המגבלות של החיים. הוא אינו מסוגל להכיר באלה כסובייקט נפרד, ולכן מתקשה גם להיפרד ממנה. אלה מצדה מסתבכת בתוך ניסיון לא מודע להנכיח את הנפרדות שלה דרך כתיבה על עולמה, ובכך לא מאפשרת לקשר להתפתח מאהבה אדיפלית לא ממומשת לחיים של אהבות מזינות יותר ושלמות. כך הם נעים בריקוד ספירלי, מונעים מחוויות לא מודעות אל עבר התנפצות בלתי נמנעת.

כמו אדיפוס, שחותר על אף אזהרות המקהלה אל עבר האמת המסוכנת, כך גם איתמר ואלה מנסים ללכת עד הקצה. נדמה שהם מגלים שאמיתות מסוימות אי-אפשר לשאת, או שמא חיבורים מסוימים אינם אפשריים?

הספר "המכתב" סוחף ומטלטל את גיבוריו ואת קוראיו, מנכיח בפנינו את המורכבות הכמעט בלתי אפשרית של הקשר הטיפולי, הנושא בתוכו עבר והווה. במילותיו של גנט (Ghent, 1990), על המטפל והמטופל כאחד לקבל את הרעיון, שבהליכה על קו דק שכזה בין תשוקה לייאוש, המטפל לא רק מאכזב את המטופל, אלא גם משחרר אותו להמשיך הלאה עם חייו לעבר אהבה שאותה ניתן לממש ולהשלים במובן המלא ביותר.

 

 

 

מקורות

טריאסט, י' (2009). איך עושה פסיכולוג, דיון בפנטזיית ההצלה. פסיכולוגיה עברית http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2365

כהן, ש' (2015). כשפרידה היא באמת רק פרידה. פסיכולוגיה עברית http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2829

פרויד, ז' (2002/1937) אנליזה סופית ואינסופית. בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. תל-אביב, עם עובד.

Berman, E. (2004) Sandor, Gizella, Elma. A biographical journey. International Journal Of Psychoanalysis, 85: 489-520.

Davies, J.M. (2005). Transformations of Desire and Despair: Reflections on the Termination Process from a Relational Perspective. Psychoanalytic Dialogues, 15, 779-805.

Gabbard, G. O. (2003). Miscarriages of psychoanalytic treatment with suicidal patients. The International Journal of Psychoanalysis, 84(2), 249-261.

Ghent, E. (1990). Masochism, Submission, Surrender—Masochism as a Perversion of Surrender. Contemporary Psychoanalysis, 26, 108-136.

 

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אוריין, ג. (2016). "המכתב". [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 22/8/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3487

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.