×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות

"תצריף רך": מחשבות התייחסותיות של אדריאן האריס

אדריאן האריס הינה מהדמויות המשפיעות והמקוריות בעיצוב הגישה ההתייחסותית. חשיבתה הייחודית עוסקת בהשפעת גורמים חברתיים, פוליטיים, היסטוריים ומשפחתיים על יצירת הזהות העצמית. היא מציעה מודל התפתחותי וטיפולי שאינו לינארי, אלא מבוסס על הכרה בריבוי ובמורכבות האינסופיים של ההתפתחות האנושית. מצד אחד חשיבתה מערערת על תפיסת הידע התאורטי והטכני שלנו כ"אמת", ומצד שני היא פותחת בפנינו צוהר להבנה מעמיקה של המורכבות והדקויות במפגש הטיפולי ולהתמודדות איתן. כתיבתה של האריס אינה פשוטה ומטרת המאמר היא לסייע בתיווך רעיונותיה ולעורר סקרנות להעמיק בהם.

מתפרסם מ 26/4/2016 | 2,017 צפיות

תגיות: | |

 

"תצריף רך": מחשבות התייחסותיות של אדריאן האריס

 

מאת גבי אשר

 

 

אדריאן האריס1 הינה אחת הדמויות החשובות בעיצוב הזרם ההתייחסותי. היא מפתחת את העקרונות ההתייחסותיים מתוך זווית ראייה ייחודית ומקורית ששורשיה בתפיסה עכשווית פוסטמודרניסטית. בחשיבתה היא מתייחסת מצד אחד לריבוי הגורמים והאפשרויות אשר פותחים אותנו לידע חדש על עצמנו ועל אחרים ומצד שני להיעדר תשובות פשוטות וברורות. שילוב זה עשוי להותיר את קוראיה ואת המטפלים בגישתה בעמדה מעט לא יציבה, אך גם סקרנית.

צורת ההתבוננות שמתוכה חוקרת האריס את מהות המפגש האנליטי והשינוי המתרחש בו מורכבת מפרספקטיבות מרובות אשר נעות בין הקטבים והסתירות שבחוויה האנושית בכלל ובמפגש הטיפולי בפרט. חקירתה משלבת התייחסות רחבה למדע, פילוסופיה, היסטוריה, פוליטיקה ותרבות מתוך התפיסה שכל אדם הוא צירוף ייחודי של כל מקורות ההשפעה האלו. דוגמא לקטבים ולסתירות שביניהם היא נעה בהתבוננותה בחוויה האנושית, ניתן לראות בפערים שבין האינדיבידואל לבין ההבניה החברתית והתרבותית, בין ההיגיון לבין האפקט והחוויה, בין הדיבור לבין הפעולה, בין המובנה לבין הכאוטי, או בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי. היא מציעה שבאזורי הקיטוב והפרדוקס טמון הפוטנציאל לשינוי. הפרדוקסליות וריבוי הגורמים והרבדים עוברים כחוט מקשר בכתיבתה, כאשר היא עוסקת בנושאים מגוונים כמו מגדר, חברה, פמיניזם, מיניות, שפה, זמן, מצבים פרימיטיביים, סובייקטיביות אנליטית ועוד.

התפתחות ומגדר כתצריף רך ("Soft assembly")

האופן בו עוסקת האריס במגדר מאפשר להכיר את חשיבתה הייחודית. בגישתה להתפתחות זהות מגדרית היא מערערת על המסורת של תיאוריות ההתפתחות הלינאריות, לפיהן קיימים שלבים ידועים מראש של התפתחות המובילים לבשלות הרצויה (למשל: תיאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של פיאז'ה, תיאוריית ההיפרדות-אינדיבידואציה של מהלר ותאוריית ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית של פרויד). תיאוריות אלה הן דטרמיניסטיות ומתיימרות להיות בעלות יכולת לניבוי התפתחות עתידית וכן לאבחון פתולוגיה וסטייה מהרצוי בהווה.

בשונה מתיאוריות אלו, האריס מציעה גישה עכשווית להתבוננות בתהליכי ההתפתחות מנקודת המוצא של "תאוריית הכאוס", שאותה היא שואלת מתחום המדעים המדויקים. על-פי גישה זו, גם אם אנו יודעים את כל החוקים השולטים במערכות, עדיין לא ניתן לחזות את התפתחותן לטווח הארוך. זאת מכיוון שמערכות הן תמיד פתוחות ודינמיות ומשום כך תמיד הן תהיינה רגישות לשינויים, אפילו הקלים ביותר (שום דבר אינו חוזר על עצמו באופן מושלם).

הכאוס במובן זה אין משמעותו אי-סדר מוחלט, אלא שהוא מוגבל למצבים ספציפיים של ערעור הסדר הקיים וזאת על רקע של מערכת השואפת מטבעה לאוסף יציב ועקבי של מצבים. ההתפתחות הכאוטית אינה לינארית וידועה מראש ולכן מצבי הכאוס הינם ייחודיים ומהווים פוטנציאל לתנועה ולשינוי מערכתי.

המגדר בגישתה של האריס מהווה דוגמה לעיסוק במיקרו-תהליכים אשר משקפים את הפרדוקס שבין קביעות להשתנות. זאת בשונה מהתפיסה האשלייתית של מבנה אישיות קבוע ובלתי ניתן לשינוי, למשל כזה המבוסס בעיקרו על פתרון התסביך האדיפלי והשפעתו על קביעת המגדר. האריס רואה את המגדר כתהליך דינמי הנמשך לאורך החיים ועובר בדרך טרנספורמציות בהתאם לתנאים ההיסטוריים, החברתיים, הביולוגיים והאינטרה-פסיכיים שבהם האדם חי. כך למשל גם ההתפתחות המקצועית של פסיכולוג, שמתחילת דרכו נמצא בסביבה נשית דומיננטית, עשויה להיות בעלת השפעה על הזהות המגדרית הדינמית. מכאן שבתוך האדם יש ריבוי נתיבים להתפתחות, גמישות בתנועה ביניהם וריבוי מצבי עצמי. האריס תופסת את המגדר בזמן נתון כתצריף רך (soft assembly) שניתן לשינוי תמידי.

ילדים מוטענים במגדריות לאורך התפתחותם בהקשרים מרובים ולא צפויים – חברתיים, תרבותיים ומשפחתיים – ולכן איננו יכולים להגדיר באופן כללי מהו "גבר" או מהי "אישה" מבלי לקחת את הגורמים האלה בחשבון. באדם קיימים מצבי עצמי שונים אשר אינם קבועים מראש אלא נוצרים בהקשר של תהליכים מורכבים הנמצאים בו זמנית בדרגות שונות של ארגון וגיבוש בשלבים שונים בחיים. האריס מתעניינת בווריאציות שבתוך היחיד, כמו הנשי שבגבר והגברי באישה, ללא קשר לצורת מגדר ספציפית, ובאופני ההסתגלות והוויסות שהביאו את האדם לתמונה העכשווית.

גישה זו שונה מתפיסת המגדר כתוצר של התפתחות הממוקדת בתשוקה ובדחפים מיניים אשר מתהווה באמצעות פתרון התסביך האדיפלי. אמנם יש לגישתה של האריס ערך ניבויי מוגבל, אולם היא מאפשרת לנו להבחין במורכבות תהליכים שהתרחשו רטרואקטיבית, וכן לתת מקום לנרטיבים הייחודיים בעולמו של האדם הספציפי.

לתפיסתה ההתפתחותית של האריס יש השלכות על המפגש הטיפולי. מפגש שכזה ישים דגש על אותם מיקרו-תהליכים מרובים ולא צפויים אצל כל אחד מהשותפים, כשרגעי ה"כאוס" שבמפגש עם האחרות הם אלה שבהם טמון הפוטנציאל לתזוזה ולשינוי.

המפגש הטיפולי האינטרסובייקטיבי

האריס מתארת את העמדה הטיפולית האנליטית כיוצאת מנקודת הנחה בדבר קיומם של שני סובייקטים אשר שותפים למרחב שבו מתקיימת השפעה הדדית מתמדת. היא רואה את העבודה האנליטית כהבניה משותפת של משמעויות המשותפות למטופל ולמטפל ויצירה משותפת של נרטיבים מרובים (multiple).

במרחב שכזה, לצד התאמה והפרייה הדדית בין מטפל ומטופל, תמיד תהיה נוכחת גם המובחנות ביניהם וחוויית האחרות, ולכן במפגש המשותף יש תמיד פוטנציאל להפתעה ולתנועה. בהמשך לביקורתה על תיאוריות ההתפתחות הליניאריות, טוענת האריס שתיאוריות פסיכולוגיות שמאפשרות לנו לדעת מראש מה קורה בחדר, מה משמעותו וכיצד ניתן להתייחס אליו טכנית, אינן מספקות ואינן יכולות להקיף את מורכבות המפגש האנושי. למול זה היא מציבה תפיסה של שינוי המתרחש לאו דווקא בגלל פרשנות נכונה או תוכן חשוב, אלא מתוך צירוף של הרבה מיקרו-תהליכים שבהם נוצר ארגון מחדש של החוויה הסובייקטיבית והבין-סובייקטיבית. ארגון מחדש כזה גורר אובדן והגדרה מחדש של דמויות מפתח בעולם הפנימי. כמו כן הוא מאפשר שינוי מצבים דיסוציאטיביים לעבר אופנות של חווית העמידה "בין מרווחים"- היכולת לשאת מצבי עצמי שונים תוך דיאלוג וקונפליקט ביניהם.

האריס שואלת מתיאוריית המערכות את מושג ה"מומנטום"- אותן תנודות קלות אשר יכולות להביא לשינויים מערכתיים גדולים ומורכבים. למומנטום יש זמן סובייקטיבי גמיש שנע קדימה ואחורה תוך חיבור בין זמנים וחוויות שונות. בחקירתה את יצירת המומנטום בטיפול, האריס שמה את הדגש על מספר מיקרו-תהליכים אשר יוצרים אי-סדר ובכך הם מאיצי-שינוי ותנועה באופן מיוחד: השתתפות המטפל, תקיעות (impass), ואנאקטמנט.

השתתפות המטפל

הגישה ההתייחסותית, בהדגשתה את האחרות שבמפגש, מותירה אותנו בעמדה מעורערת יותר ביחס לזו שמייצרת גישה טיפולית המתמקדת בעיקר בעולמו הפנימי של המטופל. אנו שותפים לתהליכים מורכבים, לא מודעים, שמעלים אפקטים לא צפויים שעליהם אנחנו לומדים רק רטרואקטיבית. כנקודת מוצא, תגובת המטפל בגישה זו אינה רק כתוצאה מה'כאן ועכשיו' של השלכות המטופל. אין אפשרות ליצור הבחנה מוחלטת בין עצמי לאחר ובין פנים לחוץ ולכן ניתן להניח שהמטפל עצמו מגיע למפגש עם הרגישויות והפגיעויות שלו. אלו "רוחות הרפאים" (ghosts) שהן תוצר של ההיסטוריה ההתפתחותית והסביבה החברתית והתרבותית שממנה הוא מגיע, ושמשפיעות גם על המתרחש במפגש הטיפולי. בשונה מהתפיסה לפיה ניתן לעבור אנליזה שתאפשר לנו להיות ניטראליים, מדגישה האריס שאין אפשרות להקיף ולעבד מראש את כל המורכבות והריבוי הקיימים בתוכנו ובכל סיטואציה בה אנו נמצאים.

לכן על-פי גישתה של האריס, בכל מהלך טיפולי אנו צפויים למצוא את עצמנו באזורים אפקטיביים טראומתיים עבורנו. מצב זה הוא מצד אחד מפחיד, אך מצד שני זהו גם מנוע שלא מאפשר לנו להתקבע. העמדה ההתייחסותית עוזרת למטפל בכך שהיא מעודדת אותו לחפש את ה"אזורים האסורים" שלו, הבאים לידי ביטוי במפגש הדיאדי הספציפי. מכאן ברור מדוע אין מקום לתיאוריה וטכניקה כוללניים, מפני שאי-אפשר לצפות מראש מה ירכיב את המפגש בין שני סובייקטים. המטפל המגלה את אותם אזורים שלו תוך כדי התהליך ונותן לידע הזה מקום במפגש הדיאדי מאפשר היווצרות של חוויה משותפת של ארגון מחדש, אשר מאיצה שינוי וצמיחה.

תקיעות (impass)

מומנטום קליני ותקיעות הינם מצבים מחזוריים. שינוי ותנועה אינם בהכרח ליניאריים, שכן תהליך של שינוי כולל תמיד אלמנטים של חזרתיות ותקיעות. במצב התקיעות טמון פרדוקס: מצד אחד זהו מצב של קיפאון כששני הצדדים לכודים במצבים משלימים ומקוטבים, למשל של מאשים-מואשם או של שולט-נשלט. ומצד שני זהו מצב שיש בו פוטנציאל להגיע לרגע של שנוי מהותי באיזון הנפשי של שני השותפים.

האריס אינה משתמשת במונח של התנגדות. היא רואה נוירוזת טרנספרנס כהיבלעות בתוך סיטואציה דיאדית ללא הפרדה בין השותפים. מכאן, היא מציעה לראות את המטפל כתורם פעיל ביצירה ובשימור של המצב התקוע. השותפות שלו לא נובעת רק מהזדהות השלכתית אלא במידה רבה הינה תוצר של אותן "רוחות רפאים" אשר מגיעות יחד אתו אל תוך חדר הטיפול.

האריס שמה דגש על כך שכחלק משינוי ישנה תחושת אובדן ועצבות ולכן התאבלות הינה אלמנט הכרחי במומנטום הקליני של כל המשתתפים. היא מפנה את תשומת לבנו למחסומים אופייניים של מטפלים, שאף עומדים מאחורי חלק ממניעי בחירת המקצוע. היא מציעה שנחפש בהיסטוריית המטפל תחושות מוקדמות, אפקטים של עצב ואובדן. תחושות אלה מביאות לבושה (למשל, התחושה שנכשלתי כשלא הצלחתי לטפל בהורים) וכן לאומניפוטנציה שהיא הדרך להתגונן מפני חוויות אובדן והיעדרות. כחלק מפתרון מצב התקיעות המטפל יצטרך לחוות את הכישלונות והאובדנים המוקדמים שלו ולהתאבל על אובדן האומניפוטנציה והאידיאליזציה של עצמו. תהליך זה מאפשר מפנה אותנטי ביחסים כאשר חוויית המפנה, יחד עם הארגון מחדש שיגיע בעקבותיה, מהווה תהליך מאיץ צמיחה.

אנאקטמנט

האריס רואה את האנאקטמנט כמקום המפגש בין הדיבור לפעולה. זהו תוצר של תהליכים לא מודעים שיוצרים אפקטים לא צפויים שאותם אנחנו מגלים רק רטרוספקטיבית דרך פנטזיות או אקטים לא נשלטים או לא מודעים שביצענו. האקט עצמו הופך למקדם צמיחה רק אחרי תהליך של תקשורת הדדית.

בהקשר זה האריס מצטרפת לתפיסתו של ארון את הפירוש כפעולה. בגישתה של האריס תפיסה זו היא חלק מהתפיסה הרחבה יותר של משמעות השפה. היא מבקרת את חקר מבנה השפה וכלליה, למשל בגישתו של חומסקי, וטוענת כי ניתן לחשוב על שפה ודיבור בצורה יותר פרגמטית מאשר סימבולית. לדעתה תמיד יש נמען לדיבור והוא תמיד דיאלוגי, ולפיכך כולל בתוכו את יחסי האובייקט של האדם. בכל משפט או שיחה אנליטית יש דוברים מרובים ולא ניתן לעקוב אחרי כולם, כולל נוכחותן של "רוחות רפאים" מורכבות בשפתם של שני השותפים לתקשורת.

תפיסה כזו, לפיה לא ניתן להפריד בין דיבור לפעולה, מכוונת אותנו לחקירה של המצבים שבהם הנאמר חורג מהרגיל או שלא מובן מה המניע שלו. כמו כן זה יאפשר לנו לתת למטופל את ההזדמנות ללמד אותנו על רבדי השפה שלנו שנסתרים מעינינו באותו זמן, שהרי בזמן שאנחנו מדברים אנחנו גם מדוברים.

האקט כשלעצמו אינו מהווה פעולה מיטיבה אלא אם הוא מלווה באיכות אנליטית של מוכנות לשאת מחשבות ופנטזיות מפחידות או מביכות ובכך לגרור שינוי בעולמו של המטפל. שינויים פנימיים אלה, כשהם משתקפים בפעולות הדיבור המופנות אל המטופל, כמו פירוש למשל, מהווים פוטנציאל לשינוי בכיוון של מפגש עם מקומות דיסוציאטיביים ובכך לקישור בין מצבי עצמי שעד לרגע זה התקיימו באופן דיסוציאטיבי, נעדר קונפליקט. במובן זה תהליך האנאקטמנט הוא מהלך שמפר את הסדר הקבוע הקיים במפגש הטיפולי ודורש ארגון מחדש של שפה ויחסים ובכך יש לו הפוטנציאל להפוך לתהליך מאיץ שינוי.

"בית ההבדל"- הבית שלעולם בתהליך בנייה

במאמרה "בית ההבדל" האריס מדגימה את האופן שבו האנאקטמנט משמש ככלי לחקירה סובייקטיבית של המטפל, אשר מביאה לארגון מחדש של החוויה. היא מדגימה חיפוש עצמי אמיץ ופתוח אחרי השפעת המבנים החברתיים על הזהות העצמית שלה כמטפלת ועל נכונותה להתמודד עם זה.

כחלק מנושאי התעניינותה, האריס חוקרת את נושאי הכוח והגזענות כהבניה חברתית דרך עולמה האישי והייחודי. האריס מספרת על הזמנה שקיבלה להיות דוברת ראשית בכנס בנושא גזענות. היא מנסה להתחמק אך ללא הצלחה. הזמן עובר והיא אינה מצליחה למצוא משהו בעל משמעות שיש לה להגיד בנושא. היא חשה חרדה ובושה. לזה היא קוראת האנאקטמנט הראשון – הריקנות, חוסר היכולת לחשוב. כשהיא מנסה לחקור יותר היא נזכרת שבילדותה בקנדה הגזע היחיד השונה שעליו שמעה היה האבוריג'ינים. היא נזכרת שבבית סבה היו חפצי אמנות שנלקחו מהם ומתבוננת על אחד מחפצים אלו - פסל של ציפור שמצוי בחדרה. עולה בה מחשבה שעליה להחזיר אותו אולם להפתעתה היא מגלה שבשום אופן היא אינה מוכנה לכך ושהיא מרגישה יותר אשמה מאשר חרטה אמיתית. זהו האנאקמנט השני.

במערכה השלישית היא מספרת על קריאה שלה במאמר של ריבייר, שבו מתוארת פנטזיה של אישה על היותה מותקפת מינית על-ידי גבר ממוצא אפרו-אמריקאי כשהיא גם מגורה וגם חושבת על מה תגיד במשפט שלו. להפתעתה היא מגלה שגם היא, כמו ריבייר, התייחסה רק לרמה האינדיבידואלית, האדיפלית של הפנטזיה וששתיהן כלל לא ראו את ההקשר החברתי הגזעני שהיה מאד דומיננטי בתקופה שבה מדובר. היא רואה בזה אנאקטמנט שלישי.

במהלך זה האריס מדגימה את תפיסתה על כך שהאנליזה של הגזענות צריכה להתחיל מהבית. היא מגלה בעולמה רבדים מוכחשים שבהם "הלובן" הוא חלק ממנה ושלהודות בכוח וגם לוותר עליו זה קשה מאד וחושף אותה לסכנה של ערעור עולמה. היא מגלה שהכוח וה"לובן" הם חלק אינהרנטי ממנה ושקשה לה להתחרט באופן אמיתי. היא מגלה שבתוכה היא לבנה ואינה רוצה לוותר על כך ולהתמודד עם תחושות האובדן והחרטה שיתלוו לכך. כאשר מצב זה אינו מודע לה, היא תהיה במצב של תקיעות. הידיעה מאפשרת לה לחוות ולחשוב מחדש מהי גזענות באופן אותנטי ולא צפוי.

בתהליך זה היא מגלה את השפעת ההבניה החברתית על עמדות גזעניות, אולם היא מגלה את זה לא מתוך ניתוח חברתי והיסטורי אלא מתוך המפגש הייחודי שלה עם עצמה במצבי אנאקטמנט. סוגים אלה של מיקרו-תהליכים, כאשר הם משמשים לעבודתנו הטיפולית, הם אלה אשר מערערים את הסדר הקיים ומאפשרים חוויית ארגון אחרת ובהכרח יוצרים שינוי, חיבורים והרחבה של המערכת הנפשית הקיימת.

 

מקורות

אדריאן האריס: "מגדר כסתירה". מתוך "פסיכואנליזה התייחסותית- צמיחתה של מסורת" בעריכת: א. מיטשל ולואיס ארון בהוצאת תולעת ספרים 2013

Adrienne harris: “the conceptual power of multiplicity”. Contemporary psychoanalysis, 32:537-552 (1996)

Adrienne harris: “you must remember this”. Psychoanalytic dialogues, 19: 2-21 (2009)

Adrienne harris: “the house of difference: enactment, a play in three scenes”. From: Relational psychoanalysis, vol. 3- new voices, edited by: Melanie suchet, Adrienne harris, and lewis aron. The analytic press, London,2007

הערות

1.  פרופ' אדריאן האריס, פסיכואנליטיקאית ומרצה בתוכנית הפוסט-דוקטורט של אוניברסיטת NYU , משמשת כעורכת בירחון psychoanalytic dialogues , בו מתנהל השיח ההתייחסותי המרכזי. הייתה בין המקימים של מרכז שנדור פרנצי בניו יורק, יחד עם לו ארון. לאורך השנים פרסמה וערכה מספר רב של ספרים ומאמרים בנושאים רבים ומגוונים, תוך שיתוף פעולה עם רבים מהכותבים המובילים של הגישה ההתייחסותית.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אשר, ג. (2016). "תצריף רך": מחשבות התייחסותיות של אדריאן האריס. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 28/3/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3417

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נעמי טאוברנעמי טאובר9/5/2016

תודה גבי, מאמרך עוזר מאד להבין את ההקשר. לדבריה של אדריאן הריס בכנס. ואולי גם כאן יש פרדוקס, כראוי לגישה: אתה כותב בפשטות ובהירות על דברים רבי פנים ומורכבים שלכאורה חומקים מלהיתפס בבהירות.. תודה!

סילביה איילוןסילביה איילון5/5/2016

ממש חשוב. תודה רבה !.