אלימות במערכת החינוך
מאת רמי בנבנישתי, מונא חורי-כסאברי ורון אבי אסטור
דברי פתיחה
רמי בנבנישתי, מונא חורי-כסאברי ורון אבי אסטור
לעיתים תכופות, בעקבות אחד מאותם פרסומים סנסציוניים על אלימות קשה באחד מבתי הספר, אנו שומעים אמירות כגון: "המצב רק הולך ומתדרדר, שום דבר לא קורה, רק מדברים, לא עושים כלום!" כמי שעוסקים זה שנים בנושא האלימות במערכת החינוך, דעתנו שונה. שמחנו לכן על ההזדמנות לערוך אסופת מאמרים זו ולהביא קולות אחרים. לדעתנו, אין עדות אמינה לכך שהאלימות במערכת החינוך נפוצה יותר מאשר בעבר, ולהערכתנו יש התקדמות ושינויים חיוביים לא מעטים בהתמודדות עם אלימות במערכת החינוך במהלך השנים האחרונות.
מאז התחלנו בשנת 1998 לעקוב אחר היבטים שונים של אלימות במערכת החינוך בארץ, הבחנו ביציבות רבה בשכיחותן של תופעות האלימות השונות במערכת החינוך. במקביל זיהינו שינויים רבים (וחיוביים ברובם) בהתייחסות לאלימות זו. אחד השינויים המרכזיים הוא עלייה רבה במודעות לנושא ובנכונותם של הגורמים השונים במערכת החינוך, החל באנשי הדרג הפוליטי והמטה המקצועי של משרד החינוך ועד למנהלים ולמורים בבתי הספר, להכיר בבעיה באופן פומבי ולהשקיע מאמצים בהתמודדות עימה. עם זאת, הנכונוּת להשקיע משאבים בהתמודדות זו היא מוגבלת ביותר, וההעדפה הקיימת היא להשקיע יותר בתחום של המשטרה והאכיפה מאשר בתמיכה בהתמודדות מניעתית-חינוכית.
שינוי חיובי נוסף המתחולל במקומות רבים הוא ההכרה באופייה המורכב של התופעה, בקשרי הגומלין בין התנהגויות הסיכון השונות (כגון נשירה, אלימות, שימוש בסמים ובאלכוהול, עבריינות) ובהשפעה ההדדית של מערכות אקולוגיות שונות – בית הספר, השכונה, היישוב, הקבוצה החברתית (עולים, מיעוטים) והחברה הישראלית כולה. שינוי תפיסתי זה מוביל להתחלות רבות של שיתופי פעולה בין מערכות שונות, בעיקר ברמה היישובית, המתגייסות להתמודדות משותפת. כך, למשל, ניתן לזהות פיתוח מודלים והתארגנויות יישוביות להתמודדות עם אלימות, דוגמת "אילת – עיר ללא אלימות". דוגמה בולטת אחרת היא "תוכנית אס"א" – תוכנית עירונית להתמודדות עם תופעת האלימות, הסמים והאלכוהול בקרב בני נוער, המושתתת על שיתוף פעולה בין השלטון המקומי, מערכת החינוך הפורמלית והלא-פורמלית ביישוב, המשטרה, משרד הרווחה, משרד הבריאות, הרשות למלחמה בסמים וגורמים מקומיים שונים. נראה שיש עדיין מקום רב הן להגדלה משמעותית של מספר השותפויות והן להעמקת העבודה המשותפת במסגרתן – חיוני לעבור באופן הדרגתי מתיאום בין פעולות של גופים שונים לפעולות משולבות וסינרגטיות.
להערכתנו, אחד המחסומים המקשים יצירת שותפויות ברמה המקומית הוא דווקא הקשיים ברמה הממשלתית-הארצית. המחסומים הבולמים שיתופי פעולה בין משרדי הממשלה הרלוונטיים הם לעיתים נוקשים ביותר, ונובעים במידה רבה מהגדרות טריטוריאליות-פוליטיות, ולא מהצרכים האמיתיים. יש צורך דחוף בהגברת שיתופי הפעולה בין משרדי החינוך, הרווחה, הבריאות, התמ"ת ובטחון הפנים, במטרה ליצור סביבה ארגונית שתעודד ותכוון את העבודה המערכתית ברמת הרשות המקומית.
תחום שבו חלו שינויים מועטים בלבד בשנים האחרונות הוא התחום של שיתופי פעולה בין אנשי חינוך, תלמידים והורים. אף שברור לכל כי שותפות בין כל החברים בקהילת בית הספר חיונית ליצירת אקלים שימנע אלימות ויתמודד עימה ביעילות, הפעילות בכיוון זה מועטה. לעיתים תכופות מדי הדיון הציבורי רצוף האשמות הדדיות בדבר האחריות למצב האלימות בבית הספר, ופעמים נדירות מדי אנו שומעים על עבודה משותפת בין כל הגורמים בבית הספר.
מן התצפיות שלנו עולה כי בבתי ספר רבים לא נעשה די לערב את התלמידים בהתמודדות. לעיתים תכופות נוצר הרושם שההתמודדות נגד אלימות נהפכת למאבק נגד התלמידים וזכויותיהם, ויש הנגדה מיותרת בין זכויות התלמידים לבין חובותיהם, וכן בין זכויותיהם של תלמידים לבין אלה של המורים. כמו כן מצאנו שבתי ספר מעטים בלבד ייעדו להורים מקום חשוב בהתמודדות עם אלימות. בבתי ספר רבים הנטייה היא להאשים את ההורים בוויתור על סמכותם ההורית ובאי-מתן גיבוי הולם לסמכותם של המורים.
אכן, הדרך ליצירת אווירה של אמון כבסיס לעבודה משותפת אינה קלה. נראה שמאמרם של עומר ועמיתיו בגיליון זה מציע כיוון פעולה המבוסס על תמיכה הדדית בין כל הגורמים בבית הספר. חיוני למצוא דרכים שבהם ההורים, התלמידים והצוות החינוכי יפעלו מתוך דיאלוג, הסכמה ושיתוף פעולה כדי לקדם אווירה לא אלימה בבית הספר. אנו מקווים שבשנים הקרובות יחולו שינויים חיוביים גם בתחום זה.
אחד הסימנים הברורים לשינוי בהתייחסות לסוגיית האלימות במערכת החינוך היא פריחתן של תוכניות רבות ושונות המיועדות לסייע לבתי ספר להתמודד עם אלימות. היצע רב זה של תוכניות עשוי לתרום למאמצים של בתי ספר לזהות תוכניות המתאימות לצורכיהם המיוחדים. אולם אין כיום גוף שעוסק באיסוף מידע שיטתי לגבי תוכניות אלה, ואשר יכול להציג לפני בתי הספר הערכה אובייקטיבית של התוכניות השונות. משרד החינוך אינו רואה בכך את חובתו, ואין כיום גוף אחר המוכן לממן מחקרים אובייקטיביים לגבי יעילותן היחסית של התוכניות השונות. מצב זה עלול להוביל להשקעות סרק מרובות, שיגרמו תסכול ואף חוסר אמון ביכולת להשיג שינוי משמעותי ברמות האלימות בבית הספר. לדעתנו, יש מקום ליצור מנגנונים שייתנו בידי בתי הספר והרשויות המקומיות כלים יעילים יותר לבחירה בין התוכניות המוצעות להם מאשר הישענות על המידע הניתן על ידי מציעי התוכניות.
השימוש ההולך וגובר במידע שיטתי הנאסף לאורך זמן, כבסיס לקבלת החלטות בכל הרמות, הוא אחד השינויים הבולטים ביותר בשנים האחרונות. סקר האלימות הארצי, הנערך באופן תקופתי, מעניק תמונת מצב ארצית רחבה, כמו גם התייחסות מפורטת למגזרים ולקבוצות שונות. במקביל, בתי ספר רבים נשענים על מידע מעודכן המתקבל מהמיצ"ב ומסקר אח"מ (ראו פירוט במאמרן של שדמי ועמיתותיה בגיליון זה), כדי ללמוד על זווית הראייה של התלמידים בבית הספר באשר לאלימות שאליה נחשפו בבית הספר.
להערכתנו, הגברת יכולת הניטור חשובה להתמודדות יעילה ברמת בית הספר וברמת היישוב. יש מקום להרחיב פעילות זו ולהופכה לחלק טבעי בכל מארג הפעולות החינוכיות של בית הספר. יתרה מזו, חיוני להגביר את יכולתם של בתי הספר לעשות שימוש עצמאי יעיל יותר במידע המתקבל, על ידי רכישת מיומנויות וכלי עבודה. כמו כן, מן הראוי להרחיב את פעולות הניטור ולכלול בהן גם את זוויות הראייה של הצוותים החינוכיים ושל ההורים. התפיסה של גורמים אלה באשר לאלימות ולמאפייניה חשובה מאוד בכל ניסיון להציע תוכניות התערבות בבית הספר בדרך שתענה על צורכיהם של כלל החברים בקהילת בית הספר.
בגיליון זה ניסינו להביא לפני הקוראים עבודות המציגות את מצב הידע בתחום זה בארץ. עקב מגבלות מקום לא נתנו במה לכל המאמרים הראויים. נקווה שהמחקר והעבודה המתמשכים בתחום זה יניבו עוד פרסומים מדעיים שיציגו לפני אנשי המקצוע פנים נוספים של המחקר והחשיבה בתחום מתפתח זה.
נציג בקצרה את המאמרים המופיעים בגיליון זה.
רמי בנבנישתי, מונא חורי-כסאברי ורון אבי אסטור מביאים את תמונת המצב שהתקבלה במחקר האחרון בסדרת המחקרים התקופתיים על אלימות במערכת החינוך בישראל. המחקר מבוסס על מדגם ארצי מייצג גדול, המאפשר להעריך את רמות האלימות בקרב קבוצות שונות של תלמידים. המחקר בוחן בנפרד כמה סוגים של אלימות – אלימות פיזית מתונה, אלימות פיזית חמורה, אלימות מילולית, אלימות חברתית עקיפה ואלימות מינית. המאמר עורך השוואות לפי שלב חינוך (יסודי, חטיבת ביניים וחטיבה עליונה), לפי מגדר ולפי פיקוח, אשר מאפשרות לזהות תת-קבוצות המצויות בסיכון מיוחד לקורבּנוּת של אלימות בבית הספר. המאמר נוקט גם שיטת ניתוח מיוחדת ובוחן את האלימות לא רק ברמת התלמיד, אלא גם ברמת בית הספר. בניתוח זה נמצא כי יש מספר קטן של בתי ספר שבהם רמות האלימות – בעיקר זו החמורה – גבוהות במיוחד. המאמר מפנה את תשומת הלב למצבם הקשה במיוחד של בתי הספר והתלמידים במגזר הבדווי. המחקר גם משווה בין הממצאים שהתקבלו במחקרים שנערכו בשנת תשנ"ט ובשנת תשס"ב, ומצביע על היציבות הרבה ברמות האלימות המדוּוחות על ידי התלמידים בישראל.
תמר הורוביץ, מפורצות הדרך בתחום זה בארץ, מציגה את המסגרות התיאורטיות השונות שהשפיעו ומשפיעות על תפיסתנו בנוגע לאלימות. את הדיון העיוני באלימות במערכת החינוך היא ממקמת במסגרת העיסוק הרחב יותר בסוגיות של אלימות בכלל ואלימות נוער בפרט. במסגרת הדיון על אלימות בחברה היא מציגה, בין היתר, את פרספקטיבות התסכול, פרספקטיבות הלמידה, פרספקטיבת האינטראקציה החברתית והסימבולית ופרספקטיבת האפיזודה האלימה. בהקשר של אלימות במערכת החינוך היא מדגישה גישות אחדות, ביניהן גישת "בית הספר הבטוח", הגישה האקולוגית, פרספקטיבת המציקנות (bullying), הגישה האקולוגית-החברתית, הפרספקטיבה של רווחת הילד והגישה הרדיקלית. מן הניתוח הביקורתי שלה ניתן ללמוד על הקשרים שבין התפיסות התיאורטיות לבין ההתערבויות הנגזרות מהן. ממאמרה עולה כי יש יתרון בלמידה ממספר רב של תיאוריות, וכי אין חובה "להינעל" על תפיסה צרה וחד-ממדית באשר לסיבות לאלימות ובנוגע לדרכים להתמודד עימה.
עמוס רולידר ולילך מינצר מציגים מחקר שנערך בקרב אוכלוסייה הנחקרת בישראל רק לעיתים נדירות – ילדי הגן. למיטב ידיעתנו, מלבד עבודתה החשובה של פורמן (1994), לא נעשו בארץ מחקרים שיטתיים המתמקדים בתופעת האלימות בין ילדים במסגרת הגן. זאת, בהשוואה לארצות הברית, שם נערכו מחקרים רבים על אלימות בגיל הגן, אשר הראו עד כמה חיוני להתחיל התערבויות בגיל צעיר זה במטרה להפחית התנהגות אלימה בהמשך. רולידר ומינצר השתמשו בגישות מחקריות כמותיות המתאימות לגיל הילדים ולהקשר של הגן (כגון הצגת תמונות לפני הילדים), ומעלים ממצאים המעוררים דאגה רבה. בין היתר הם מדווחים שקרוב למחצית הילדים במדגם שלהם דיווחו כי היו קורבנות של הצקה פיזית. ממצאים אלה מעוררים את הצורך החיוני בפיתוח תוכניות התערבות שיתאימו לקבוצת גיל זו. הספרות המקצועית בישראל המציגה שיטות התערבות למניעת אלימות במסגרות הגן היא מוגבלת ביותר כיום. יש לקוות שעבודה זו תפרוץ את הדרך למחקרים נוספים שיעשו שימוש בדגימה מייצגת של קבוצות ילדים מגני ילדים בכל רחבי הארץ, במטרה לאמוד באופן מדויק את ממדיה של התופעה ואת מאפייניהם של הילדים הנמצאים בסיכון לקורבּנוּת כבר בגיל צעיר כל כך.
מונא חורי-כסאברי מציגה במאמרה זווית נוספת של אלימות בבתי הספר – אלימות של אנשי צוות כלפי תלמידים. כפי שהיא מציינת, אלימות זו מסיבה נזקים גדולים במיוחד משום שהיא מגיעה מצד גורם חינוכי האמור לשמש מגן בטוח ומודל לחיקוי לתלמידים. חורי-כסאברי מדווחת על מחקרה, שבחן היבטים שונים של אלימות צוות – אלימות מילולית-רגשית, אלימות פיזית ואלימות מינית. המחקר, המבוסס על מדגם מייצג ורחב-היקף, מעלה שכשליש מהתלמידים מדווחים כי היו קורבן של פגיעה רגשית בחודש האחרון מצד איש צוות. ממצאיה של חורי-כסאברי מעוררים שאלות נוקבות באשר לקשר שבין מצבם החברתי-הכלכלי של ההורים לבין מידת הפּגיעוּת של ילדיהם לאלימות צוות, במיוחד במגזר הערבי, שבו הילדים נחשפים לאלימות פיזית רבה במיוחד מצד הצוות. אף שממצאים דומים דוּוחו כבר בסקר האלימות הראשון, לא נראה שמערכת החינוך התגייסה בצורה משמעותית להתמודד עם תופעה כואבת במיוחד זו. המחברת מציעה כמה מסלולים להתמודדות עם התופעה, ביניהם חיזוק יכולתם של המורים להתמודד בבית הספר באמצעות הדרכה והקניית כלים חינוכיים יעילים ולא אלימים לקידום משמעת בכיתה.
מאמרם של חיים עומר, ריטה אירבאוך, הלה ברגר ורקפת כ"ץ-טיסונה מציג תוכנית למניעת אלימות בבית הספר הנשענת על גישת "ההתנגדות הלא-אלימה" מבית מדרשו של גנדי. עומר פיתח את השיטה בעבודתו עם משפחות המתמודדות עם התנהגויות אלימות והרסניות של ילדיהם. במאמר זה הוא מציג, יחד עם שותפותיו, את הרקע הפילוסופי-התיאורטי המנחה את הגישה ואת הדרכים שבהן תורגמה גישה זו לתוכנית התערבות המתבססת על יצירת סביבה בית-ספרית מונעת אלימות. בשיטה זו יש הגברה של נוכחות מבוגרים שהונחו למנוע אלימות באמצעים של התנגדות לא אלימה שאינה מסלימה מצבי קונפליקט, וכן יצירת אווירה בית-ספרית השוברת את קשר השתיקה סביב אלימות בבית הספר. בתוכנית מושם דגש רב בחיזוק המורים וביצירת אווירה של תמיכה בהם ובהתמודדותם עם תלמידים אלימים. התוכנית מבוססת גם על גיוס של מורים, הורים ותלמידים לתמיכה עקבית וכלל-בית-ספרית בהתמודדות עם אלימות.
המחברים מציגים ממצאים ראשונים שהתקבלו מהערכת תוכנית התערבות באחד מבתי הספר שבו הופעלה התוכנית. הם מדווחים על ממצאים חיוביים בניסיון להפחית אלימות של תלמידים ושחיקה של מורים. יש לקוות שמחקרים נוספים יבדקו בצורה שיטתית את התוצאות המיידיות וארוכות-הטווח של התערבות מבטיחה זו.
המאמר של חנה שדמי, אלה אלגרסי ובלהה נוי מציג את ההתמודדות עם אלימות במערכת החינוך מזווית הראייה של מי שמובילות את עיצוב המדיניות של משרד החינוך ואת דרכי התמודדותו עם תופעת האלימות. המחברות מציגות את התפתחותם של תהליכי עיצוב המדיניות, אשר התבססו על למידה מושכלת מממצאי מחקרים ומהמלצות של ועדות וילנאי ודברת וכן של ועדות שרים שעסקו בנושא. הן מציגות את הנחות היסוד והעקרונות המנחים שאליהן הגיעו בעקבות תהליך זה, ואת הסטנדרטים שנגזרו מהם. בין היתר הן מדגישות את המקום של אקלים חינוכי מיטבי כמונע אלימות; הישענות על פעילות מתמשכת וארוכת-טווח של הצוות החינוכי; שילוב של מניעה ראשונית, שניונית ושלישונית; שיתוף פעולה עם הקהילה; וניטור מתמשך של כל התהליכים.
המחברות מתארות גם את הצעדים הרבים הננקטים כדי להטמיע את המדיניות. בין היתר הן מציגות את חוזרי המנכ"ל, את קביעת הסטנדרטים לאקלים ולתרבות של בית הספר, את הפעלת ההתערבויות ליצירת אקלים חינוכי מיטבי (אח"מ) ואת הפעלת ההתערבויות היישוביות לצמצום אלימות, סמים ואלכוהול. המאמר מציג התערבויות מניעה ברמות השניונית והשלישונית, כגון טיפול בילדים במסגרות מיוחדות, טיפול בפגיעות מיניות, וטיפול בבתי ספר שבהם רמת האלימות גבוהה במיוחד. לסיום המחברות דנות בקשיים, באתגרים ובדילמות בתהליך ההטמעה של תוכנית משרד החינוך ליצירת אקלים חינוכי מיטבי ולצמצום האלימות.
חלק הסיום של מאמרן של שדמי ועמיתותיה מדגיש את האתגרים הרבים העומדים לפני כל מי שמנסה להתמודד עם אלימות במערכת החינוך. יחסי הגומלין הרבים בין הגורמים השונים בתוך בית הספר וכן בין בית הספר לסביבתו הקרובה והרחוקה, וההשפעות המשמעותיות של האתגרים העומדים לפני החברה הישראלית למגזריה השונים, יוצרים סביבה מורכבת שאי-אפשר למצוא בה פתרון חד-ממדי וחד-פעמי למניעת אלימות במערכת החינוך. עם זאת, אל לה למורכבות זו להניא אותנו מהתמודדות עם האלימות לסוגיה. חיוני אומנם לראות את התמונה המורכבת כולה, אך עם זאת יש לפעול באורח מושכל כדי לאתר את צומתי המפתח שהתערבות נכונה בהם עשויה להוביל לשינויים משמעותיים בכל המערכת.
הספר The Handbook of School Violence and School Safety: From Research to Practice (בעריכתם של Shane R. Jimerson & Michael J. Furlong), שאת סקירתו אנו מביאים בגיליון זה, מצביע על דרכים רבות שבהן התמודדו עמיתים ברחבי העולם עם האתגר של מניעת אלימות. כפי שניתן לראות בפרקים השונים של ספר חשוב זה, נמצאו לא מעט התערבויות מניעה שתרמו להפחתת האלימות בבתי הספר.
אנו מקווים ומאמינים שעם ההגברה במודעות לבעיית האלימות במערכת החינוך, ובסיוע הגדלה ניכרת של המשאבים המוקדשים להתמודדות, הגיליון הבא שיוקדש לנושא זה יהיה מורכב מסדרה של מאמרים המדווחים על התערבויות יעילות ועל ירידה משמעותית ברמות האלימות במערכת החינוך. בידינו הדבר.
תקצירי המאמרים:
ממצאים מסקר אלימות ארצי – תשס"ה
רמי בנבנישתי, מונא חורי-כסאברי ורון אבי אסטור
תקציר
מטרת המאמר היא להציג ממצאים ממחקר מקיף על תופעת האלימות במערכת החינוך בישראל ועל קבוצות סיכון בהקשר של מעורבות באלימות מסוגים שונים בבית הספר (אלימות מתונה, אלימות קשה, אלימות מילולית, אלימות חברתית עקיפה והטרדה מינית).
המחקר מבוסס על מדגם ארצי מייצג של תלמידים במערכת החינוך הרשמי בישראל בכיתות ד עד יא, שכלל 27,316 תלמידים מ-526 בתי ספר. הבסיס למחקר היה שאלונים סגורים מובְנים שניתנו לתלמידים במסגרת כיתתית בנוכחות נציג החוקרים.
התמונה המתקבלת מהממצאים היא קשה. כמעט כל התלמידים נחשפו לאלימות מילולית בחודש האחרון, כמחצית היו קורבנות של אלימות מתונה, ואחד מכל חמישה מדווח כי היה קורבן לאירוע אלימות קשה. באופן כללי ניתן לראות יציבות בין שנת תשס"ב לתשס"ה בדיווחי התלמידים לגבי רוב סוגי האלימות (אלימות מילולית, אלימות מתונה והטרדה מינית).
התמונה באשר לקבוצות הסיכון בהקשר של מעורבות באלימות מראה כי בנים הם קורבנות שכיחים יותר של רוב צורות האלימות, מלבד אלימות חברתית עקיפה, שנמצאה שכיחה יותר בקרב בנות. כמו כן, תלמידי בתי הספר היסודיים מדווחים על קורבּנוּת רבה יותר לגבי כל סוגי האלימות שנבחנו מאשר תלמידי חטיבות הביניים, ואלה האחרונים מדווחים על אלימות רבה יותר מאשר תלמידי החטיבות העליונות. תלמידים במגזר הלא-יהודי נחשפים לרמות גבוהות יותר של קורבּנוּת על כל סוגיה, פרט לאלימות מילולית, שעליה דיווחו יותר תלמידים מן המגזר היהודי. בתוך המגזר הלא-יהודי התלמידים הבדווים מדווחים על רמות גבוהות מאוד של קורבּנוּת ואלימות, בעיקר אלימות קשה ואלימות המערבת נשק חם וקר.
לדעת המחברים, התפיסה האקולוגית צריכה לעמוד בבסיס ההתערבות הבית-ספרית בבעיית האלימות. יש לפעול בדרך מערכתית כדי להשפיע על בית הספר.
מילות מפתח: אלימות בבית ספר, מגדר, גיל, לאום/השתייכות אתנית.
בית הספר כזירת אלימות
תמר הורוביץ
תקציר
המאמר מניח את היסודות התיאורטיים לחקר האלימות. אלימות כתופעה חברתית הינה אחד הנושאים הנחקרים ביותר במדעי החברה. לחקר האלימות יש פרספקטיבות שונות. פרספקטיבות התסכול, פרספקטיבות הלמידה, פרספקטיבת האינטראקציה החברתית והסימבולית ופרספקטיבת האפיזודה האלימה. הנטייה כיום בקרב החוקרים היא לחבר את התיאוריות השונות לכלל תיאוריה אחת כוללת, ועל ידי כך להגביר את כוח ההסבר ביחס לתופעה.
האלימות הבית-ספרית היא אחד מטיפוסי האלימות המובחנים, ויש לה דינמיקה משלה. האלימות הבית-ספרית נחקרה על ידי חוקרים שונים, שכל אחד מהם בחן אותה מנקודת ראות אחרת. היו שחקרו את האלימות בהקשר של "בית הספר הבטוח"; אחרים חקרו את הקורבנות; היו שאימצו את הגישה האקולוגית המערכתית; היו שחקרו את הנושא בהקשר של רווחת הילד; והיו אף שהרחיקו לכת והסיקו את המסקנה שבהיות בית הספר מוסד מדכא, אין תֵמה שיש בו אלימות.
המחקר הישראלי יצא בעיקרו מנקודות המוצא שהובאו לעיל, ובעקבות זאת נבנו גם התוכניות למניעת האלימות בזיקה לתיאוריות אלה.
מילות מפתח: תסכול, למידה, סיטואציה אלימה, תסריט אלים, רמז אלים, בית ספר בטוח, אקולוגיה, קורבּנוּת, תפיסה רדיקלית, אפס סובלנות.
תופעת ההצקה בגיל הרך
עמוס רולידר ולילך מינצר
תקציר
מטרת המחקר הייתה לאמוד את היקפה של תופעת ההצקה (bullying) בקרב ילדים בני 4–7 במהלך שהייתם במסגרת החינוכית בשעות הבוקר. לשם כך נאספו נתונים מ-302 ילדים בני 4–7 ב-18 גני ילדים בצפון הארץ. הנתונים על-אודות שיעורי ההצקה נאספו בעזרת כלי המותאם לילדים בגיל הרך אשר אינם יודעים קרוא וכתוב. הכלי מכיל אוסף של 12 תמונות המציגות סצנות הצקה שונות, והילדים התבקשו לדווח אם חוו את האירועים המתוארים בתמונות במהלך היום האחרון בגן. ממצאי המחקר מעידים על שיעורי הצקה גבוהים במיוחד בגני הילדים בישראל – 61.3% מילדי הגן מהווים קורבנות של הצקה על בסיס יומי. נוסף על כך נמצא כי מרבית ההצקה בגני הילדים היא מהסוג של הצקה פיזית, הכוללת בעיטות, דחיפות, משיכה בשיער וכדומה. 46.6% מהילדים שהשתתפו במחקר דיווחו על היחשפות לסוג זה של הצקה. מן הנתונים שנאספו במחקר זה ניתן ללמוד על הצורך הדחוף בהתערבות מבוקרת לשם הפחתת שיעורי ההצקה בגני הילדים.
מילות מפתח: הצקה, גני ילדים, קורבנות הצקה, סוגי הצקה.
אלימות צוות כלפי תלמידים בבתי ספר בישראל
מונא חורי-כסאברי
תקציר
מאמר זה דן באלימות צוות כלפי תלמידים – תופעה שחרף השלכותיה השליליות על התפתחותו התקינה של הילד, לא זכתה עד כה בתשומת לב מחקרית וציבורית רבה. המאמר בוחן את שכיחות הדיווח של תלמידים בישראל על אלימות (פיזית, מילולית ומינית) מצד הצוות הבית-ספרי, ובודק מהי תרומתם של מאפייני התלמיד (מִגדר) ומאפייני ההקשר הבית-ספרי (שלב חינוך, מאפייני הורים, לאום, מאפיינים של מדיניות וטיפול, תמיכה של מורים ושיתוף תלמידים) להבנת תופעה זו.
המחקר מבוסס על מדגם ארצי מייצג של תלמידים במערכת החינוך הרשמי בישראל בכיתות ד עד יא, והשתתפו בו 27,316 תלמידים מ- 526 בתי ספר. הבסיס למחקר היה שאלונים סגורים ומובְנים שניתנו לתלמידים במסגרת כיתתית בנוכחות נציג החוקרים.
ממצאי המחקר מצביעים על כך שהתלמידים בישראל חשופים לרמות גבוהות של אלימות מצד הצוות, במיוחד לאלימות מילולית-רגשית, אשר דוּוחה על ידי כשליש מהתלמידים. אחד מכל חמישה תלמידים דיווח על פגיעה פיזית. הטרדה מינית, שנבדקה רק בחטיבות הביניים ובחטיבות העליונות, הייתה שכיחה פחות. הדיווחים על פגיעה פיזית בלטו בקרב תלמידים בנים, בקרב תלמידים במגזר הלא-יהודי ככלל ובמגזר הבדווי במיוחד, ובקרב תלמידים בבתי ספר המתאפיינים בשיעורים גבוהים של משפחות ממעמד חברתי-כלכלי נמוך. לעומת זאת, הדיווחים נמוכים יותר בבתי ספר שבהם התלמידים מעריכים באופן חיובי את המדיניות והטיפול בבעיית האלימות בבית ספרם.
לנוכח ממצאים אלה אנו סבורים כי יש מקום למהלך רחב ומעמיק לטיפול בתופעת האלימות של אנשי צוות כלפי תלמידים, במיוחד בבתי הספר במגזר הלא-יהודי. נראה לנו כי חשוב לפעול בכמה מסלולים במקביל. בין היתר, חשוב לתת בידי המנהלים והמחנכים כלים חינוכיים חלופיים, משאבים נוספים, הדרכה והכשרה בתחום של התמודדות עם בעיות משמעת.
מילות מפתח: אלימות צוות, מצב חברתי-כלכלי, אקלים ומדיניות, השתייכות לאומית-תרבותית.
התנגדות לא אלימה ואלימות בבתי הספר: תיאור תוכנית וממצאים ראשונים
חיים עומר, ריטה אירבאוך, הלה ברגר ורקפת כ"ץ-טיסונה
תקציר
במאמר זה תוצג תוכנית למניעת אלימות בבתי הספר המבוססת על העקרונות הבאים:
1. הגברת נוכחותם של המבוגרים באזורים מוּעדים לפורענות כדי להעביר מסר חד-משמעי נגד אלימות;
- גיוס תמיכה במורים כדי להפחית את תחושתם שהם ניצבים לבדם מול ילדים אלימים;
- תרגול המורים באמצעים למניעת הסלמה בעת עימות עם ילדים;
- נקיטת מדיניות של פּתיחוּת ושקיפות בנוגע לפרסום אירועים אלימים בבית הספר ולטיפול בהם;
- הפגנת התנגדות נחרצת לכל אירוע אלים מבלי לגרום להסלמה;
- גיוס עקבי ומתמשך של המורים, ההורים והתלמידים לתמיכה בתוכנית.
עקרונות אלה מבוססים על אסטרטגיות "ההתנגדות הלא-אלימה" של גנדי.
הערכה ראשונית של תוצאות התוכנית בבית ספר אחד נעשתה באמצעות שאלונים שמולאו לפני ההתערבות ולאחריה – שאלון "שחיקת מורים" ושאלון "אלימות בבית הספר" בנוסח למורים ובנוסח לתלמידים.
בכל המדדים נמצא שיפור ניכר כבר בתום השנה הראשונה ליישום התוכנית.
מילות מפתח: אלימות ילדים, אלימות בבית הספר, שחיקת מורים, סמכות מורית, התנגדות לא אלימה
התמודדות עם אלימות במערכת החינוך – מדיניות, יעדים ופעולות
חנה שדמי, אלה אלגרסי ובלהה נוי
תקציר
מאמר זה סוקר את התמודדותה של מערכת החינוך עם אלימות במוסדות החינוך. המאמר מציג בהרחבה את מקורות הלמידה ותהליך הלמידה בהקשר זה, הכוללים ניתוח מושכל של מחקרים שנערכו בארץ ובחוץ-לארץ, ניתוח דוחות של ועדות ולמידה מהצלחות של בתי ספר. על סמך ידע זה עוצבו עקרונות מנחים, יעדים ותוכנית פעולה. המאמר מציג כמה פעולות מרכזיות של התוכנית המייצגות את הפעילות בתחום המניעה והטיפול, ודן בקשיים ובדילמות המתעוררים במהלך הפעילות ובאתגרים שהמערכת ניצבת מולם.
מילות מפתח: אקלים בית ספר, התערבות מערכתית, ניטור, סטנדרטים לאקלים בית ספר, התערבות שניונית.
סקירת ספר
Mahwah, New Jersey: Lawrence Erlbaum (668 pages).
פרטים נוספים:
מפגש לעבודה חינוכית-סוציאלית הינו כתב עת שפיט, בין-תחומי, היוצא לאור פעמיים בשנה ומפרסם מאמרים עיוניים ומחקרים בנושאים הבאים: ילדים ובני נוער בסיכון; אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים; טיפול בפרט ובמשפחה; חינוך וטיפול בקהילה ובפנימייה; רב-תרבותיות; גישור ודיאלוג; אלימות; לחץ, משבר וטראומה; הדרכת עובדים; חינוך לערכים; וחינוך בלתי-פורמלי.
עורכי גיליון 23 העוסק כולו באלימות במערכת החינוך הם:
פרופ'' רמי בנבנישתי וד"ר מונא חורי-כסאברי מקבוצת המחקר "בריאות נפש ורווחה של ילדים ובני נוער", בית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית, האוניברסיטה העברית בירושלים; ופרופ'' רון אבי אסטור מבית הספר לחינוך ולעבודה סוציאלית באוניברסיטת דרום קליפורניה (USC), לוס אנג''לס.
לפרטים: מרים גילת, טל. 02-6728905 דוא"ל mgilat@efshar.org.il
תוכן הגיליון:
- ממצאים מסקר אלימות ארצי – תשס"ה – רמי בנבנישתי, מונא חורי-כסאברי ורון אבי אסטור
- בית הספר כזירת אלימות – תמר הורוביץ
- תופעת ההצקה בגיל הרך – עמוס רולידר ולילך מינצר
- אלימות צוות כלפי תלמידים בבתי ספר בישראל – מונא חורי-כסאברי
- התנגדות לא אלימה ואלימות בבתי הספר: תיאור תוכנית וממצאים ראשונים – חיים עומר, ריטה אירבאוך, הלה ברגר ורקפת כ"ץ-טיסונה
- התמודדות עם אלימות במערכת החינוך – מדיניות, יעדים ופעולות – חנה שדמי, אלה אלגרסי ובלהה נוי
