נמס בגשם,עף ברוח (יעקב גלעד/ יהודה פוליקר)
הדו"ח שלהלן נשלח לפני למעלה מחצי שנה ל"וועדה הציבורית לבדיקת מצבם של ילדים ובני נוער בסיכון ובמצוקה", מטעם שר הרווחה, בראשות פרופ' שמיד. הוועדה סירבה להזמין מומחים שהתנדבו לכך ולדון בנושא, למרות פניות חוזרות של חוקרים, מטפלים ונציגי ציבור. הדו"ח שאמור להימסר בימים הקרובים לשר, ולקבוע מדיניות ותיקצוב לשנים רבות, אינו כולל לפיכך התייחסות לציבור גדול של ילדים ונוער בסיכון, בעלי איפיון וצרכים מיוחדים.
"גשם יורד בחוץ, הוא לבד וקר לו
בטלפון הציבורי שומע קול שמוכר לו
זאת אמא שלו מהבית
אוטומטית, בקצרה
שלום, תשאירו הודעה ונתקשר בחזרה
זה דחוף לו נורא
אבל היא, מה היא יודעת
היא רואה פופוליטיקה
והיא בקושי שומעת
היא אמרה לו: אל תגור פה
גם אבא שלו אמר
אחד כמוך לא אצלנו
לא בקשנו עוף מוזר
הן לא, לא יבכה
לבד כל הלילה
למי הוא מחכה
נמס בגשם, עף ברוח
בלילה קר כזה
אם יש אלוהים פה
גם הוא היה קופא"
אנו מגישים בזאת דו"ח רקע מקצועי לשירות ציבור המטפלים וקובעי מדיניות. ומקווים כי הוועדה תשנה את עמדתה ותתכנס ברגע האחרון לדיון מקצועי, להוספת פרק חשוב בענין מצבם של ילדים ונוער – הומואים, לסביות, ביסקסואלים, וטרנסג'נדר – שמצויים בסיכון, והאמצעים הדרושים להצילם.
אנו קוראים לאנשי מקצוע נוספים לצאת בקריאה מצילת חיים, לראשי הוועדה, לעשות כן.
מאי 2005
לכבוד, מאת:
פרופ' הלל שמיד ג'רי לוינסון,
mshsmid@mscc.huji.ac.il "הבית הפתוח" בירושלים,
יו"ר הוועדה, jerry@joh.gay.org.il
וד"ר יוסי כורזים,
רכז הוועדה – משרד הרווחה
מסמך רקע בנושא נוער הומו-לסבי בסיכון
מאת: ג'רי לוינסון, פסיכולוג, ממייסדי הבית הפתוח ו"פסיכולוגיי"
מוגש לוועדה הציבורית לבדיקת מצבם של ילדים ובני נוער בסיכון ובמצוקה בראשות פרופ' הלל שמיד
תת-הועדה לרב-תרבותיות ואוכלוסיות מיוחדות
מבוא
בני נוער רבים בקרב הקהילה ההומו-לסבית בישראל סובלים ממצוקה נפשית קשה שמובילה אותם להתנהגויות סיכון ואף למעשי אובדנות בשיעור גבוה במיוחד ומעורר דאגה: זו המסקנה המתבקשת מפניות רבות של בני נוער אל השירותים הקהילתיים התמיכתיים והייעוציים שמשרתים היום את בני/ות הקהילה. אולם קיומו של של סוד סביב עצם זהותם של בני נוער אלה, עקב הסטיגמה הקשה שעדיין קיימת בקנה מידה רחב בנוגע לאוריינטציה מינית שונה, מקשה על יישוג כלפי בני נוער אלה ועל איתורם. אם נוסיף לכך את המשאבים הדלים שעומדים לרשות הארגונים ההתנדבותיים המעטים שמרשתים קהילה זו, התמונה שעולה היא של מצוקה קשה ורחבת-היקף שאין לה כל מענה.
אם נתמקד בביטוי החריף ביותר של המצוקה הנ"ל, תופעת האובדנות: האובדנות בקרב בני נוער וצעירים מעוררת עניין ודאגה גוברת בעולם כולו בשנים האחרונות וגם בישראל. זאת, בעקבות נתונים מספריים מדאיגים שעולים בכל מקום שבו התופעה נחקרת. בישראל, השנה בפעם הראשונה התקיימה ישיבה של הוועדה לקידום מעמד הילד בנושא זה, בראשות ח"כ הרב מלכיור. מנתוני משרד הבריאות האחרונים, עולה כי בשנת 2000 התאבדו בישראל 65 צעירים בני 15-24 ו-10 צעירות, או שיעור מתוקנן של כ-7 מתאבדים על כל 100,000 נפש. בשנת 2002 נרשמו כ-1400 ניסיונות התאבדות בקרב אותם גילאים. ההתאבדות מהווה סיבת המוות השנייה בקרב גברים בגילאים אלו, והשלישית בקרב נשים. מעניין לציין כי שיעור ההתאבדות בפועל בקרב גברים בגילאים אלו היא כמעט פי ארבעה משיעור ההתאבדות בקרב נשים, בעוד שנשים מבצעות ניסיונות אובדניים בשיעור שהוא פי שניים משיעור הגברים (משרד הבריאות, 2004).
הסוד והשתיקה
ישנה הכרה רחבה בכך שקיימת שתיקה סביב נושא האובדנות בתרבויות רבות, עקב סטיגמה ובושה שדבקה הן במי שנוטל את חייו בידיו והן במשפחתו, וכן עקב החשש ששיח ציבורי פתוח סביב הנושא וחינוך מניעתי יזום ומפורש יעודדו מעשי אובדנות בקרב צעירים, בבחינת "לשים רעיונות בראשם" (Moir, 2001, Remafedi, G., 1994, Toomey, 2000, Goldman, 1996,). אולם אנשי מקצוע בתחומי החינוך ובריאות הנפש על-פי רוב מאוחדים בדעה שהשתיקה וההסתרה הציבורית הזו גובית מחיר יקר: היא משפיעה גם על מי שמתכנן לפגוע בנפשו, ומעודדת אותו לא להתוודע לאיש בנוגע לתכניתו, ובכך מחזקת את נטייתו של מי שמועד לכך להסתיר את תכניותיו (Bender, 2002). זאת, כדי שלא יסכלו אותן, במקרים רבים מתוך אמונה שאין טעם להתוודות היות שאין כל אפשרות לקבל עזרה לשם פתרון בעיותיו. עם זאת, השתיקה, ההסתרה והסוד שקיימים סביב האובדנות, כנושאים בפני עצמם, והשפעתם על התהליך האובדני, טרם זכו לתשומת לב מחקרית.
אוכלוסיות מיוחדות, האוכלוסייה ההומו-לסבית בפרט
בעיה מיוחדת של תחושות אשמה, בושה וסודיות נלווית קיימת בקרב תת-אוכלוסיות ספציפיות שמועדות לאובדנות: קורבנות אונס, קורבנות של גלוי עריות, והומואים ולסביות. בקרב קבוצות אלו, קיימות סטיגמות חברתיות רחבות היקף בנוגע לאופי החוויה המקרבנת שעברו, או בנוגע
למהותם (כבעלי אוריינטציה חד-מינית, במקרה של הומואים ולסביות). במקרים אלו, תחושות
הבושה והאשמה, והסודיות הנלווית להן רק מחזקות את הנטייה הקיימת במילא להסתיר את
הכוונה האובדנית. היו חוקרים שהתייחסו לבעייתיות המיוחדת הזו תוך כדי דיון על גורמי סיכון אחרים (Remafedi, 1991).
על-אף קיומו של גוף מחקר גדל והולך בעולם, מאז סוף שנות השמונים של המאה הקודמת שנוגע לתופעת האובדנות בקרב צעירים הומואים ולסביות (Bell and Weinberg, 1978), בישראל תופעה זו טרם נחקרה כלל במחקר כמותי. ידוע לי על שני מחקרים (שמורים, ולכן לא אוכל לצטטם כאן) שבוצעו בעשור האחרון על נושא האובדנות בצבא, אחד בידי מחלקת מדעי ההתנהגות של צה"ל, השני בידי מחלקת בריאות הנפש, ובשניהם תופעה זו לא נחקרה והוזכרה ולו במלה אחת. שוחחתי עם בכירי חוקרי האובדנות בקרב צעירים בישראל, ומסתבר שחלקם אף לא היה מודע למחקר שהצטבר בעולם בתחום זה, או לממצאים החמורים שנתגלו עקב כך. ידוע לי כי לעתים קרובות מקרי אובדנות של הומואים ולסביות מדווחים למשפחות ולתקשורת, הן על-ידי המשטרה הארצית והן על-ידי המשטרה הצבאית, כמקרי "אהבה נכזבת" וכד', כדי למנוע עוגמת נפש ממשפחות השארים, אולם בכך נסגר מעגל ההסתרה שקיים סביב התופעה. היעדר כל התייחסות לתופעה מצד התקשורת, מערכת החינוך, המשטרה, הצבא, החוקרים שעוסקים בנושא וכמובן הקורבנות עצמם ומשפחותיהם, תורם ליצירת מעגל זה.
היקף תופעת האובדנות בקרב צעירים הומואים ולסביות : המחקר העולמי
כדי לסבר את האוזן לגבי מימדי התופעה, אזכיר רק ארבעה מחקרים חשובים מתוך הגוף המחקרי העולמי העוסק בנושא זה, שבוצעו בשנים האחרונות. Tremblay (1994) בדק מדגם אקראי של 750 גברים בעיר קלגרי בקנדה, ומצא כי 8 ביצעו ניסיונות אובדניים. מתוכם, הסתבר
ש-5 (62.5%) הם בעלי אוריינטציה חד-מינית או בי-סקסואלית. Garofolo (1998( בדק נתונים מסקר לאומי של משרד הבריאות האמריקני (The Centers for Disease Control) שנערך במדינת מסצ'וסטס. 104 בני נוער הזדהו כהומואים או לסביות (2.5%), למעלה משליש מהם ביצעו ניסיון התאבדות בשנה שקדמה למחקר (פי-שלושה משיעור ניסיונות ההתאבדות בקרב נוער הטרוסקסואלי). כ-50% דיווחו על יותר מחמישה התנהגויות סיכון (לעומת כ-25% בקרב הנוער ההטרוסקסואלי). Russell and Joyner (2001) בדקו נתונים מסקר לאומי אחר, The National Longitudinal Study of Adolescent Health, ומצאו כי 15% מבני הנוער שנמשכים אל בני מינם או מקיימים עמם קשר, דיווחו על מחשבות אובדניות או ניסיונות התאבדות (פי-שניים מהשיעור המקביל בקרב עמיתיהם ההטרוסקסואלים). בני נוער הומואים ולסביות דיווחו על התנהגויות סיכון (כגון: דיכאון, שימוש באלכוהול ובסמים) בשיעור גבוה מעמיתיהם ההטרוסקסואלים.
Proctor (1994) מצא כי למעלה מ-40% מבני הנוער ההומו-לסבי שנסקרו במחקרו דיווחו על ביצוע ניסיונות אובדניים.
© כל הזכויות שמורות לצלם עדי נס
שרותי תמיכה ויעוץ שקיימים היום
בישראל קיימים היום רק מספר קטן של ארגונים שעוסקים בטיפול ובתמיכה בנוער הומו-לסבי בסיכון באופן ממוקד: הבית הפתוח (מרכז לקהילה ההומו-לסבית בירושלים), הפורום החיפאי, (מרכז לקהילה בחיפה), אגודת ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסג'נגרים (להלן: "האגודה"), "חושן" – מרכז חינוכי שפועל בשיתוף שפ"י, ובית דרור (מרכז חירום לנוער הומו-לסבי חסר קורת גג בתל-אביב, הפועל בחסות רשות חסות הנוער בשיתוף עמותת ש.ח.ל. , עיריית- ת"א, על"ם וביטוח לאומי). מלבד בית דרור, כל הארגונים הנ"ל הם מסגרות התנדבותיות, המתקיימות בעיקר מתרומות ומדמי חברות. הבית הפתוח והאגודה מקיימים שירותי יעוץ וקבוצות תמיכה לבני נוער מהקהילה ההומו-לסבית, והאגודה מקיימת קו טלפוני לייעוץ עמיתים בסגנון "ער"ן", הקרוי "הקו הלבן". הבית הפתוח וחושן מקיימים שרותי הרצאות שמטרתן לעסוק במניעה ראשונית, באמצעות מפגשים חינוכיים שנערכים עם מורים ועם בני נוער בבתי ספר, עם סטודנטים למקצועות טיפוליים באוניברסיטאות, עם מטפלים ויועצים במסגרות שונות, ועוד. ארגון הנוער של האגודה (15 סניפים) ותכניות הנוער של הבית הפתוח משרתות למעלה מאלף בני נוער ברחבי הארץ. לשרותי הייעוץ והתמיכה של ארגונים אלו מגיעים מידי שנה מקרים רבים של התנכלות פיזית ונפשית של עמיתים ושל הורים ובני משפחה, נידוי ממשפחות, התנהגויות סיכון ומעשים אובדניים של בני נוער אלו. בנוסף, בשנה האחרונה התארגנה קבוצה של מטפלים/ות שמקיימים שירות טיפולי לבני/ות הקהילה בתשלום. מדיווחם של מטפלים ומדריכים בארגונים השונים עולה תמונה קשה לגבי מצבם של רבים מבני הנוער בקהילה, נוכח היקף הסטיגמה הקיים גם היום בחברה הישראלית בנוגע לאוריינטציה מינית שונה. הסטיגמה גורמת לכך שדווקא בני הנוער שנמצאים בסיכון נמנעים מלפנות לגורמים יעוציים וטיפוליים, מתוך חשש של חשיפה והעדר לגיטימציה לפנות. אז מתחיל תהליך של הידרדרות נפשית שמובילה לעתים קרובות למעשי אובדנות, מבלי שאיש בסביבה מודע לעומק המצוקה של הנער הנדון. יתרה מזו, גם כאשר פונים למורים, למטפלים או ליועצים, לעתים קרובות אנשי מקצוע אלו אינם יודעים כיצד להתמודד עם הבעיות שבפניהן ניצבים בני הנוער – אין כל תכניות לימוד במוסדות להכשרת אנשי מקצוע טיפוליים ומורים שמכינות אותם לטפל בבני נוער אלה או לסייע להם. חשוב לציין כי תופעות של סטיגמה, דחייה והתנכלות, קיימות ביתר שאת בקרב אוכלוסיות מסורתיות יחסית (אך לא רק בקרבן): דתיים וחרדים, עולים מחבר העמים ומאתיופיה, יוצאי עדות המזרח, ערבים מוסלמים ונוצרים. בני/ות הקהילה שמקורם באוכלוסיות אלו חשים בדידות תהומית, בושה ופחד מחשיפה ותחושות אלו מונעות מהם, במקרים רבים, לפנות לסיוע, להצטרף לקבוצה, או לחשוף את זהותם בפני איש. כך באופן פרדוקסלי, בני/ות הקהילה אשר זקוקים יותר מאחרים לסיוע, אינם מגיעים לשירותים שנועדו לסייע להם.
ההתערבות הדרושה ברמה הממלכתית
אם הסטטיסטיקה העולמית תקפה גם בישראל (בהעדר נתונים ממפקד האוכלוסין), אזי קיימים בישראל כ-600,000 בני ובנות הקהילה ההומו-לסבית בקירוב. אם מתוכם כרבע הם בני נוער וצעירים עד גיל 25, אזי מדובר באוכלוסיית בסיס של כ-150,000 צעירים. ואם ניתן להשליך מהנתונים של Garofolo שהוזכרו לעיל על האוכלוסיה בישראל, אזי כמחצית מהם, או 75,000 בני נוער, נמצאים בסיכון, וכ-50,000 בסיכון למעשים אובדניים. אולם עקב קיומה של בעיית הסוד ומעגל ההסתרה שהוזכר לעיל, אוכלוסיה זו היא ברובה בלתי-נראית, ותופעת הסיכון החריפה והנרחבת אינה מגיעה לידיעת ציבור החוקרים, המורים והמטפלים....כאילו היא אינה קיימת.
בהתחשב בגודל האוכלוסייה והיקף התופעה המשוער, לא ניתן להשלים עוד עם התעלמותן של כל המערכות העוסקות בטיפול ובמניעה בקרב אוכלוסיות בסיכון, מקיומה של בעיה זו.
המלצות
דרושה התערבות מניעתית רחבת-היקף ברמה הממלכתית במספר מישורים: מניעה ראשונית באמצעות יישום מערך חינוכי בכל בתי הספר שיתמקד בנושא האוריינטציה מינית וידגיש את קבלת השונה גם בהקשר של האוכלוסייה ההומו-לסבית, מניעה שניונית באמצעות הכשרה יסודית והולמת של מטפלים, מחנכים ויועצים לאיתור בני נוער בסיכון, להתמודדות עם שאלות לגבי אוריינטציה מינית ולתמיכה בבני נוער שסובלים מבדידות, מהטלת סטיגמה ומהתנכלויות עקב זהותם השונה. כמובן, דרושה התייחסות נפרדת ומותאמת במערכת החינוך הממלכתית-דתית, שתיקח בחשבון את הקשיים הייחודיים שקיימים במגזר הדתי לגבי הלגיטימיות של אורח-חיים הומו-לסבי.
לאור הנסיון שנצבר במדינות המערב, ראוי היה כי מוסדות החינוך, הרשויות המקומיות ומוסדות הציבור האחרים ינקטו מדיניות יוזמת וכוללנית שמטרותיה:
§ לטפח גישה נאורה, פתוחה וסובלנית ביחס לזהות ההומולסבית ולזכויות הקהילה ההומולסבית.
§ להבטיח לכל התלמידים סביבה לימודית, החופשית מכל אפליה עקב נטייתם המינית.
§ להעניק שירותים הולמים לבני נוער המצויים בשלבי העיצוב של זהותם, ונתונים במצוקה נפשית, ובפרט לבני נוער הנמשכים לבני מינם.
§ להעניק שירותי תמיכה וסיוע מתאימים גם להורים ובני משפחה של בני נוער אלו.
ראוי כי מדיניות זו תמצא ביטוי במספר מעגלים:
טיפוח אקלים הולם במוסדות החינוך:
§ קביעת הטיפוח של עמדות נאורות ביחס לתלמידים ההומולסבים כמטרה חינוכית.
§ הכללת מידע על הסוגיה ההומולסבית בתוכניות החינוך, בפרט בתחום החינוך החברתי.
§ עריכת פעילויות חינוך הנוגעות בסוגיה זו גם במסגרת תנועות הנוער והחינוך המשלים.
§ פרסום הנחיות האוסרות על אפליה על רקע נטיה מינית במוסדות חינוך.
§ הצגת הנושא בפרסומים של מוסדות החינוך, והפצת עלונים בבתי הספר.
הענקת מידע ותמיכה לבני הנוער:
§ עריכת פעילות לאיתור בני נוער הומולסבים הנתונים במצוקה ולהענקת סיוע מקצועי.
§ הפעלת קבוצות תמיכה ומועדונים לבני נוער הנמשכים לבני מינם, כמו גם להוריהם.
§ הפעלת "קו חם" לצעירים הנמשכים לבני מינם כשירות ציבורי.
§ איפשור גישה נוחה לשרותי היעוץ בבית הספר ובקהילה.
§ הפצת מידע באמצעות עלונים במתנ"סים ובמועדונים, וכן ע"י רשת האינטרנט.
§ הפצת מידע בנושא באמצעות כלי התקשורת הפונים לבני הנעורים.
§ הקדשת סיוע מיוחד לבני נוער הומולסבים מקהילות מסורתיות ודתיות, כגון הקהילה החרדית או הקהילה הערבית, בהתאם לצרכיהם המיוחדים.
הכשרת אנשי המקצוע:
§ הכללת הנושא כפרק הנלמד במסגרות ההכשרה וההשתלמות של אנשי המקצוע: מורים, מדריכים, פסיכולוגים, יועצים חינוכיים, ועוד.
הסברה לציבור הרחב:
§ הפעלת מסעי פרסום בכלי התקשורת הציבוריים שמטרתם טיפוח עמדות נאורות ביחס לקהילה ההומולסבית ולזכויותיה.
המלצות דחופות:
- הכנה תוך שנתיים של תוכניות לימוד מחודשות בתחום זה, והכללתן במסגרת תוכניות לימוד העוסקות בחינוך לסובלנות וקבלת השונה, חינוך חברתי, חינוך לאזרחות, חינוך לכישורי חיים, וחינוך מיני. תוכניות אלו יכללו במסגרת תוכנית הלימודים המחייבת, תוך שילוב ארגונים של הקהילה ההומולסבית בהכנתן ובהצגת הנושא במוסדות חינוך.
- הכשרה תוך שנתיים של כלל מערך היועצים והפסיכולוגים במערכת החינוך ובפרט של יועצים בחטיבות העליונות.
- הכשרה תוך 4 שנים של כלל מורי מערכת החינוך, תוך מתן עדיפות למורי החטיבות העליונות. ההכשרה תכלול התייחסות לעמדות יסוד של המחנך/מורה, להתמודדות עם שאלות של אורינטציה מינית, לדרכי תמיכה בתלמידים בעלי זהות הומולסבית בסיכון, ולדרכי מאבק בסטיגמות ויצירת סביבה מקבלת לזהויות מגדריות שונות. תוכנית ההכשרה תותאם לזרם החינוכי (ממלכתי וממ"ד).
- תמיכה ממלכתית מוגברת בידי משרד הבריאות ומשרד הרווחה ב"קו הלבן" ובמסגרות תמיכה של בני נוער הומולסבים.
- תמיכה ממלכתית מוגברת מטעם משרד החינוך בארגוני נוער הומולסבים.
- הכשרה תוך שנתיים של כלל העובדים הסוציאליים המטפלים בבני נוער, כגון פקידי סעד לחוק נוער, והכשרה מותאמת במערך התקון לקציני מבחן.
- הכשרה מותאמת למדריכי פנימיות בכלל המערך המטפל ובכלל זה החינוך ההתיישבותי ורשות חסות הנוער.
ביבליוגרפיה
1. Bell, A.P., and Weinberg, M.S. (1978). Homosexuality: A Study of Diversity Among Men and Women. Simon and Schuster, N.Y.
2. Bender, E. (2002) Breaking the silence may be the best medicine to prevent suicide. Psychiatric News, 37(16).
3. Garofalo, R., Wolf, R.C., Kessel, S., Palfrey, J., and Durant, R.H. (1998). The association between health risk behaviors and sexual orientation among a school-based sample of adolescents. Pediatrics, 101(5), pp. 895-902.
4. Goldman, L. (1996). Breaking the Silence: A Guide to Helping Children with Complicated Grief: Suicide, Homicide, AIDS, Violence. Sheridan Books, Anne Arbor, Michigan.
5. Moir, L.( 2001). Breaking the Silence: New Zealanders Talk About Suicide. Craig Potton Publishing, Nelson, New Zealand.
6. Proctor, C.D., and Groze, V.K. (1994). Risk factors for suicide among gay, lesbian and bisexual youth. Social Work, 39(5), 504-513.
7. Remafedi, G., Farrow, J.A., and Diesher, R.W. (1991), Risk factors for attempted suicide in gay and bi-sexual youth. Pediatrics, 87, 869-875.
8. Remafedi, G. (Ed.) (1994). Death by Denial: Studies of Suicide in Gay and Lesbian Teenagers. Boston: Alyson Publications.
9. Russell, S.T., and Joyner, K. (2001). Adolescent sexual orientation and suicide risk: Evidence from a national study. American Journal of Public Health, 91(8), pp. 1276-1281.
10. Toomey, M. ( 2000). The silence surrounding teen suicide.: Liberation in Psychology Home Page (Internet Site).
11. Tremblay, P.J. The homosexual factor in the youth suicide problem. Personally published, November 1994. Tabled in the Alberta Legislature on April 27, 1995.
12. משרד הבריאות, האגף לשירותי מידע ומחשוב, תחום מידע. (2004). אבדנות בישראל. אתר האינטרנט של משרד הבריאות.
