בקי קנדי
טובים מבפנים
מדריך להורה שהיית רוצה להיות
מטר
לד"ר בקי קנדי – מומחית בעלת שם עולמי לגידול ילדים – יש גישה פורצת דרך להורות. בספר זה, שכבש את רשימות רבי המכר של "וול סטריט ג'ורנל", "הניו יורק טיימס" ו"יו־אס־איי טודיי", היא מציעה אסטרטגיות מעשיות לגידול ילדים שגם מביאות תוצאות וגם משרות תחושת סיפוק ושמחה.
מיליוני הורים שהתעייפו מלמלא אחר עצות שלא עבדו ולפעמים אף העכירו את האווירה המשפחתית, אימצו אל לבם את הגישה המהפכנית והאפקטיבית של ד"ר בקי שמעניקה עדיפות לביסוס הקשר עם ילדינו על פני הנטייה לתקן אותם.
זה זמן רב מלעיטים את ההורים במודלים לגידול ילדים – שפשוט אינם עובדים. רבות מהגישות הרווחות להורות, החל מטבלאות של שכר ועונש וכלה בפסקי זמן כפויים, מבוססות על עיצוב התנהגות ולא על טיפוח בני אדם. הטכניקות האלו אינן מפתחות את הכישורים שנחוצים לילדים בהמשך חייהם ואינן מחשיבות את הצרכים הרגשיים המורכבים שלהם. הוסיפו לזה את היחסים הסבוכים של ההורים עם הדרך שבה גידלו אותם, ולא קשה לראות מדוע הורים כה רבים מרגישים אבודים, שחוקים ואכולי חששות מכך שהם מכזיבים את ילדיהם.
בספר טובים מבפנים חולקת ד"ר בקי את פילוסופיית ההורות שלה, ומציעה אסטרטגיות ישימות שיעזרו להורים לעבור מפקפוק ומרגשות אשם לביטחון עצמי ומנהיגות איתנה.
טובים מבפנים מציג עקרונות הורות שישנו את נקודת המבט שלכם, לצד הנחיות מעשיות לפתרון בעיות מוגדרות – כגון יריבות בין אחים, חרדת פרֵדה והתקפי זעם. זהו משאב מקיף ורב תועלת לדור של הורים שמחפשים דרך חדשה לגדל את ילדיהם ולהכשיר אותם לחיים של ויסות עצמי, של חוסן נפשי ושל ביטחון עצמי.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות ההוצאה לאור:
חשיבותן של השנים הראשונות
מדוע הורות מעסיקה אותנו כל כך? מדוע אנחנו מציבים גבולות וסופגים התקפי זעם ומדברים על רגשות ומתבוננים מעבר להתנהגויות אל הקשיים שביסודן? האם משהו מזה חשוב בכלל? בעיקר כשמדובר בילדים צעירים, האם הם בכלל יזכרו את השנים האלה?
כן. להורות יש חשיבות. וכן, ילדים "יזכרו" את כל השנים האלה, כולל שנת חייהם הראשונה, והשנייה, והשלישית. הם כמובן לא יזכרו אותן כפי שמקובל לחשוב על זיכרון — הם לא יוכלו להפיק סיפור מילולי שמתחבר לחוויה מעברם. עם זאת, גם אם ילדים אינם יכולים לזכור באמצעות מילים, הם יכולים לזכור — והם אכן זוכרים — באמצעות דבר חזק יותר: הגוף שלהם. עוד לפני שהם יכולים לדבר, ילדים לומדים על סמך האינטראקציות שלהם עם הוריהם מה נתפס כמקובל ומה מביש, מה ניתן להכלה ומה מציף ומערער. באופן זה, ה"זיכרונות" שלנו מילדותנו המוקדמת חזקים יותר מהזיכרונות שאנו צוברים בהמשך חיינו; למעשה, אופי התקשורת של הורים עם ילדיהם בשנים הראשונות מתווה את תוכנית המתאר שהילדים יישאו עמם לעולם. ילדים מעבדים את המידע שהם צוברים באמצעות האינטראקציות האלה ומגבשים על פיהן הכללות ביחס לעולם הרחב.
עניין שכבר הזכרנו, אבל ראוי לחזור ולהדגיש אותו: מערכות היחסים הראשוניות שלנו מכתיבות אילו חלקים בנו נראים לנו ראויים לאהבה, אילו חלקים אנו שואפים להעלים ואילו חלקים מעוררים בנו בושה. במילים אחרות, החוויות שילדים עוברים עם הוריהם בשנות חייהם הראשונות מטביעות חותם על האופן שבו הם חושבים על עצמם, על הדברים שהם לומדים לצפות להם מאחרים, על מה שמשרה תחושה בטוחה ונעימה ועל מה שמשרה תחושה רעה ומאיימת. אם למשל חוזרים ואומרים לילדה צעירה "אל תהיי רגישה כל כך," היא תלמד בשלב מוקדם שהרגשות שלה "שגויים" ומרתיעים ממנה אנשים. כאשר אב חוזר ואומר לבנו להפסיק לבכות, הבן יזהה פגיעוּת וחולשה עם דחייה, גם אם בהמשך חייו לא יוכל לשחזר במפורש את הזיכרונות האלה. יתרה מכך, שנות החיים הראשונות של הילד מעצבות את הבסיס לוויסות רגשי, כלומר את יכולתו של אדם לנהל את הרגשות ואת הדחפים שעולים בו ולתת להם מענה. חוויות מהגיל הרך מכתיבות אילו רגשות מותרים וניתנים להכלה, לעומת רגשות שהם "בלתי נסבלים" או "שגויים". הלהט שלי בנוגע להורות אינו נובע מרצון ליצור עוד רגעי נחת נעימים בין הורים לילדים — אם כי גם זה נחמד — אלא מכך שהשנים הראשונות מעצבות את הבסיס ומניחות את היסודות לחיי הבגרות. היכולת לחוש סיפוק עצמי, לשאת כישלון, להציב גבולות איתנים, לעמוד על שלך ולהתחבר עם אחרים... כל הדינמיקות החשובות האלה של האדם הבוגר נובעות מהחיווט הנפשי בגיל הרך. שנות החיים הראשונות מכינות את הקרקע למאה השנים הבאות אחריהן.
חשוב לציין, לפני שנמשיך הלאה, שהמוח האנושי גמיש להפליא ויכול לחווט את עצמו מחדש, לבטל דברים שנלמדו, ללמוד מחדש ולהשתנות. אם רגשות האשם ההוריים שלכם עולים על גדותיהם בעקבות קריאת הפסקאות האחרונות, אם אתם דואגים שמא "הרסתם" או "פספסתם את הרכבת" ושילדיכם גדלו ועברו את השנים המכוננות... קודם כול תנשמו. ברכו לשלום את רגשות האשם והזכירו לעצמכם שאתם הורים טובים שמשתדלים להשתפר ולשפר את מערכות היחסים שלכם, ושזה בעצם המיטב שכל אחד מאיתנו יכול לעשות. בפרק הבא נעלה על נס את כוחו של התיקון, כיוון שהוא אמיתי ואפשרי תמיד. (יש סיבה לכך שכותרת הפרק הבא היא "עוד לא מאוחר מדי".) בעמודים הבאים אפרט מדוע לשנים הראשונות יש חשיבות קריטית, כדי שנוכל להבהיר את המוטיבציה שלנו לביצוע העבודה הקשה הכרוכה בגידול ילדים; אם בשלב זה או אחר הדברים מעוררים אצלכם אשמה ובושה, עצרו. אולי תרצו לדלג לפרק העשירי ששמו "לדאוג לעצמכם", ולתרגל כמה מהאסטרטגיות המוצעות שם לפני שתחזרו לפרק הזה. בכל מקרה, זכרו תוך כדי קריאה שכולנו עושים כמיטב יכולתנו. גם אם ילדיכם כבר גדולים ו"השנים המעצבות" מאחוריכם, זה עדיין נכון. הורות היא עבודה קשה. המאמצים שהשקעתם ושאתם עדיין משקיעים ראויים לכל שבח.
כדי להעריך את השפעתן של שנות החיים הראשונות, נוכל להיעזר בהבנה בסיסית של שני מודלים פסיכולוגיים העוסקים ביחסים בין הורים לילדים: תיאוריית ההיקשרות ומודל המערכת המשפחתית הפנימית. במשולב, שתי התיאוריות האלה מספקות מסגרת מושגית להמחשת החשיבות של הגיל הרך ולהבנה מדוע יש לשנים האלה השפעה מכרעת גם אם ילדים אינם זוכרים אותן במודע.
תיאוריית ההיקשרות
תינוקות נולדים עם דחף מולד "להיקשר" למטפלים בהם. הפסיכולוג ג'ון בּוֹלבּי, שניסח את תיאוריית ההיקשרות בשנות השבעים של המאה הקודמת, תיאר את ההיקשרות כמערכת של קִרבה: ילדים שמצאו דרך להשאיר דמות היקשרות בקרבתם — כלומר בקרבה פיזית אליהם, פשוטו כמשמעו — הגבירו את סיכוייהם לזכות בנחמה ובהגנה, ובכך הגבירו את סיכוייהם לשרוד, ואילו ילדים שהיו מרוחקים יותר מדמות היקשרות סבלו מסיכויים נמוכים יותר לזכות בנחמה ובהגנה, דבר שהפחית את סיכויי ההישרדות שלהם. כפי שהסביר בולבי, היקשרות אינה רק "בונוס" מהנה, אלא היא מנגנון אבולוציוני מרכזי — אחרי הכול, ההיקשרות של הילד היא האמצעי שמספק לו את כל צרכיו הבסיסיים: מזון, מים, ביטחון רגשי. תיאוריית ההיקשרות גורסת שילדים מחוּוטים לחפש ולהיקשר לדמויות המספקות את הביטחון והבטיחות הנחוצים להישרדותם.
ילדים יוצרים דפוסים שונים של היקשרות על סמך החוויות הראשוניות שלהם עם דמויות מטפלות. דפוס ההיקשרות שנוצר מטביע חותם על מודל העבודה הפנימי של הילד — המחשבות, הזיכרונות, האמונות, הציפיות, הרגשות וההתנהגויות שישפיעו על אופן ההתנהלות שלו ביחס לעצמו ולאחרים, ועל דפוסי היחסים שהילד יחפש בהמשך חייו. מודלי עבודה פנימיים מבוססים על מה שהילד לומד, באמצעות תקשורת אישית, על מידת ההיענות של הדמות המטפלת כמו גם על זמינותה, עקביותה, יכולת התיקון והתגובתיות שלה. ילדים מסננים את האינטראקציות שלנו איתם על סמך כמה שאלות: האם אני טוב וראוי לאהבה ומזמין להיות בקרבתי? האם ישמעו ויראו אותי? לְמה אני יכול לצפות מאחרים כשרע לי? למה אני יכול לצפות מאחרים כשאני מוצף עד כדי עומס יתר? לְמה אני יכול לצפות מאחרים כשיש בינינו מחלוקת? הם לוקחים את התשובות לשאלות האלה ומבססים עליהן הכללות בנוגע למי שמותר להם להיות ולצורת ההתנהלות של העולם. לנו נדמה אולי שאנחנו מבקשים מילדינו לכבות מסכים או מסרבים לבקשתם ללכת לישון מאוחר, אך ילדים אינם קולטים את הפרטים הספציפיים האלה; הם לומדים אם יהיה זה בטוח, בכל מערכת יחסים נתונה, לחוש רצונות ורגשות שמובילים לרגעים קשים.
זִכרו שילדים לומדים כיצד מערכות יחסים פועלות בעודם נתונים ללא בחירתם במערכת יחסים איתנו, הוריהם. הם תלויים בנו כליל להישרדותם ועמוק בפנים הם יודעים זאת, ולכן הם אוספים מידע על סביבתם ומחווטים את עצמם בהתאם כדי למקסם את ההיקשרות ולהשאיר את הוריהם קרובים אליהם ככל האפשר. מכל זה משתמע שדרכי התגובה שלנו לצורכיהם של ילדינו, מנעד הרגשות שלהם שזוכים להכרה מצִדנו, העקביות שבה אנחנו "מתייצבים" כשהם זקוקים לנו, מידת התיקון שאנחנו עושים איתם אחרי רגעי משבר, המידה שבה אנחנו נשארים מעוגנים באדמה או לחלופין תגובתיים... לכל ההתנהגויות האלה יש אפקט אדווה שהשפעתו מגעת הרחק מעבר לתחומי היחידה המשפחתית.
המסר העיקרי הוא זה: ילדים מחווטים עצמם כדי להסתגל לסביבתם הראשונית ומגבשים ציפיות ביחס לעולם על סמך המידע שהם קולטים; החיווט הראשוני הזה משפיע על התפיסה שלהם בנוגע לעצמם ולאחרים זמן רב אחרי שהילדות תמה. כעת בואו נביט בכמה דוגמאות של הדרכים שבהן אינטראקציות בשלבי החיים המוקדמים מלמדות "שיעורי היקשרות" כלליים יותר. אלו כמובן הכללות, שאינן מבוססות על רגע אחד ויחיד אלא על ההנחה שהרגעים האלה מייצגים דפוס תקשורת עקבי.
התנהגות: ילד בוכה כשההורה משאיר אותו בגן
תגובה הורית מס' 1: "תפסיק להיות כזה תינוק!"
שיעור היקשרות מס' 1: כשאני מרגיש פגיע, לועגים לי ולא רואים אותי. צריך להעלים את הפגיעוּת שלי ממערכות יחסים קרובות. זה לא מקום בטוח בשבילה.
תגובה הורית מס' 2: "קשה לך להיפרד היום. אני יכול להבין. יש ימים כאלה. אני יודע שהגן הוא מקום בטוח בשבילך ושנינו יודעים שאבא תמיד חוזר. נתראה כשאבוא לקחת אותך בסוף היום."
שיעור היקשרות מס' 2: אני יכול לצפות מאחרים שיתייחסו לרגשות שלי ברצינות. כשאני מרגיש פגיע ובמצוקה, אני מקבל תיקוף ותמיכה. להראות פגיעוּת במערכות יחסים קרובות זה דבר בטוח.
התנהגות: ילדה בהתקף זעם כי היא רוצה גלידה לארוחת בוקר.
תגובה הורית מס' 1: "אני לא מוכנה לדבר איתך כשאת צורחת ככה. לכי לחדר שלך ותצאי ממנו כשתוכלי לדבר בהיגיון!"
שיעור היקשרות מס' 1: כשאני רוצה משהו, אני מרחיקה ממני אנשים, אני נהיית רעה, משאירים אותי נטושה ובודדה. אנשים רוצים להיות לידי רק כשאני נעימה ומְרַצָה.
תגובה הורית מס' 2: "אני יודעת, מותק. היית רוצה לאכול גלידה לארוחת בוקר. זה לא אפשרי כרגע. מותר לך להיות עצובה בגלל זה."
שיעור היקשרות מס' 2: מותר לי לִרצות דברים לעצמי. במערכות יחסים קרובות מותר לרצות דברים בשביל עצמי.
התנהגות: ילד מהסס להצטרף למסיבת יום הולדת ונדבק לאמו.
תגובה הורית מס' 1: "אתה מכיר כאן את כולם. קדימה! אין לך ממה לפחד!"
שיעור היקשרות מס' 1: אני לא יכול לסמוך על הרגשות שלי כי הם מגוחכים ומוגזמים. אנשים אחרים יודעים יותר טוב ממני איך אני אמור להרגיש.
תגובה הורית מס' 2: "אתה לא מרגיש לגמרי בנוח כרגע. אני מאמינה לך. קח את הזמן. אתה תדע כשתהיה מוכן."
שיעור היקשרות מס' 2: אני יכול לסמוך על הרגשות שלי. מותר לי להרגיש חשש. אני יודע מה אני מרגיש ויכול לצפות מאחרים שיכבדו אותי ויתמכו בי.
החל מימי חייהם הראשונים יודעים ילדינו מה מוביל לקרבה ומה מוביל לריחוק, ולאחר מכן הם מכווננים את התנהגותם בהתאם, הכול מתוך מטרה לבסס היקשרות בטוחה. התגובה ההורית הראשונה בכל אחת מהדוגמאות לעיל (בהנחה שמדובר בדפוסי תקשורת אופייניים) מלמדת את הילד שרגשות מסוימים מאיימים על ההיקשרות. כתוצאה מכך ישאף הילד לחסום את החוויות האלה ולבטל אותן, לרוב באמצעות מנגנונים של בושה או של אשמה, כיוון שהישרדותו תלויה בכך — פשוטו כמשמעו. התגובה ההורית השנייה בכל אחת מהדוגמאות לעיל (שוב, בהנחה שאלו הם דפוסי התקשורת האופייניים) מלמדת את הילד שרגשותיו אמיתיים ותקפים, ושיש להם מקום במערכת יחסים קרובה. חשוב להבהיר בשלב זה שהתגובות ההוריות מהסוג השני לא יובילו לפתרון מיידי. הן לא ישימו קץ בבת אחת לדמעות או לצרחות. עם זאת, יש שני דברים שכן יקרו: תוכלו לראות שיפור בטווח הקצר מכיוון שילדכם יגבש יכולות ויסות שיובילו במהרה לפיתוח יכולת להתמודד עם אכזבה. וללא ספק תפיקו תועלת בטווח הארוך יותר מכיוון שתעזרו לילדכם בפיתוח היכולת לסמוך על עצמו, לצד קבלה ופתיחות כלפי אחרים, במקום לחוש בושה, תיעוב עצמי והגנתיוּת.
נדלג כמה עשורים קדימה. כשהילד הופך למבוגר, מודל העבודה הפנימי ומערכת ההיקשרות שלו עדיין מבוססים על מה שלמד מהאינטראקציות עם הוריו. אלא שעתה הוא מיישם את מה שלמד בקשרי קִרבה אחרים. הוא עשוי לחשוב, "הפגיעוּת שלי אינה רצויה במערכות יחסים אינטימיות; אני חייב להסתמך רק על עצמי." או, "אסור לי לבקש דברים אלא אם כן אני יכול להיות בטוח שהאדם האחר ייתן לי אותם — זה חיוני ליצירת תחושה בטוחה ונעימה במערכת יחסים." אם אנחנו רוצים שילדינו ישאפו למערכות יחסים שמאפשרות להם לאזן תלות ועצמאות, שמאפשרות להם להרגיש קרבה לאחרים בלי "לאבד" את עצמם, שמאפשרות להם לבטא את חולשותיהם ולזכות בתמיכה, אז אנחנו צריכים לעבוד על זה עכשיו, בשנים הראשונות לחייהם. כי ככל שהילד ירגיש בטוח ומוגן יותר עם הוריו, וככל שיגדל מנעד הרגשות שיתאפשר לו להרגיש במסגרת הקשר איתם, כך מערכות היחסים שלו בבגרותו יהיו בטוחות ומיטיבות יותר.
איך אפוא ניצור היקשרות בטוחה עם ילדינו עכשיו, כדי לטפח את נטייתם להיקשרות בטוחה עם אחרים בהמשך חייהם? באופן כללי, קשרים עם הורים שמושתתים על היענות, חום, התנהגות צפויה ותיקון בעקבות רגעי מצוקה וקושי — הם אלה שמטפחים אצל הילד בסיס בטוח. ילד שרואה את ההורה כבסיס הבטוח שלו מרגיש תחושת ביטחון בעולם, תחושה ש"מישהו יתייצב לצדי ויתמוך בי אם משהו ישתבש." מתוך כך הוא מרגיש שביכולתו לחקור, לנסות דברים חדשים, לקחת סיכונים, לספוג כישלונות ולהיות פגיע. יש כאן פרדוקס עמוק ומכונן: ככל שנוכל לסמוך יותר על ההורה, כך נוכל להיות סקרנים וחקרנים יותר. ככל שניתן יותר אמון בקשר הבטוח שלנו עם ההורה, כך נרגיש בטוחים יותר עם עצמנו. במילים אחרות: הסתמכות ועצמאות אינן בהכרח הפכים, אלא שני כוחות שכל אחד מהם מאפשר את קיומו של האחר — שני הדברים נכונים! ככל שילדים מרגישים יותר שהם יכולים לסמוך על הוריהם, כך הם יכולים להיות עצמאיים יותר. כשיש לנו ביטחון שמישהו יבין אותנו במקום לשפוט אותנו, שיש מי שיתמוך בנו וינחם אותנו כשדברים משתבשים — זה מה שמאפשר לילדים להתפתח ולהיות למבוגרים אסרטיביים, בטוחים ואמיצים.
מערכות משפחתיות פנימיות
מודל המערכת המשפחתית הפנימית (IFS) הוא מודל טיפולי שמתייחס לחלקים שונים באדם, במקום לחשוב על האדם כיחידה אחת. אחת מהנחות היסוד של מודל IFS הוא שהתודעה מחולקת מטבעה לחלקים או לישויות משנה. חשבו על עצמכם לדוגמה. אולי אתם פתוחים וחברותיים עם אנשים שאתם מכירים אך מסוגרים בסביבות חדשות ובלתי מוכרות. אולי אתם עומדים על שלכם בעת הצורך אבל יכולים להנמיך פרופיל כשמגיע הזמן שמישהו אחר יוביל. אולי אתם בטוחים בעצמכם בזירה המקצועית אך מאופקים יותר בנסיבות חברתיות. אתם מכילים בחובכם את העצמי האמיץ, העצמי החרד, העצמי הבטוח, העצמי הענָו. יש לכם חלקים רבים, ולא רק ישות אחת. ואף אחד מהחלקים האלה אינו רע או נחות או נעלה על אחרים — אתם סכום כל חלקיכם, וככל שתרגישו יותר בנוח כשאחד מהחלקים האלה "קופץ בראש", כך תצליחו לקבל את עצמכם בקלות רבה יותר במגוון רחב של סיטואציות. הביטחון, כושר העמידה ותחושת העצמי שלנו תלויים ביכולתנו להבין זאת. כשאנחנו מרגישים מוצפים ומגיבים ברגישות יתרה, כמעט תמיד זה נובע מכך שאחד החלקים שלנו השתלט בעצם על תודעתנו; אנחנו מאבדים מגע עם הזהות שלנו ו"נהפכים" להיות הרגשות האלה.
עולם המושגים של ה"חלקים" מאפשר לנו לבטא, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, את הרגשות המתקיימים בנו בכפיפה אחת ולפעמים אף בסתירה: להרגיש מעוגנים לאדמה בעודנו חווים מצוקה, להרגיש מאוזנים גם בעת קונפליקט פנימי, לחשוב מחשבות כועסות ולזכור שאנחנו טובים. במסגרת הטיפולית שלי אני רואה פעם אחר פעם כיצד "שפת החלקים" מעניקה למבוגרים חירות, חמלה, הקלה ויכולת לווסת חוויות קשות. ומכיוון שראיתי כמה כוח טמון במודל הזה, אני להוטה להשתמש בשפת החלקים עם ילדים צעירים, להטמיע בהם בשלב מוקדם את הרעיון שלפיו התחושות והרגשות והמחשבות הם חלקים שביכולתנו להתבונן בהם, ולא חוויות שתופסות שליטה וכובשות אותנו.
כשאנו מביטים במודל IFS ובתיאוריית ההיקשרות במשולב, אנו מתחילים לרכוש הבנה מתוחכמת יותר של שלבי ההתפתחות הראשונים של ילדינו. לפי תיאוריית ההיקשרות, ילדינו חייבים ללמוד להיקשר להוריהם כדי לשרוד ולקבל מענה לצורכיהם. כתוצאה מכך, ילדים מתרשמים מסביבתם דרך העדשה ששואלת "מה יעניק לי סיכויי הישרדות מרביים?" כשמשלבים את ההבנה הזאת עם העקרונות של מודל מערכת המשפחה הפנימית, השאלה נעשית מדויקת ומפורטת יותר: "אילו חלקים בי נענים בחיבור, בתשומת לב, בהבנה ובקבלה? עלי להפעיל אותם יותר, כי כך אזכה בהיקשרות מרבית וכתוצאה מכך בסיכויי הישרדות מרביים! החלקים האלה שלי טובים וניתנים להכלה ומטפחים קרבה עם אחרים; הם מלאים קשר. מאידך, אילו חלקים בי נתקלים בנתק ובריחוק? עלי להעלים את החלקים האלה כיוון שהם מאיימים על ההיקשרות וכתוצאה מכך מאיימים על הישרדותי. החלקים האלה שלי רעים ובלתי נסבלים ולא ראויים לאהבה; הם נטולי קשר."
ילדים לומדים את ה"שיעורים" האלה על בסיס האינטראקציות עם הוריהם — לא במילים, כמובן, אלא בחוויות. הם קולטים מה מוציא מההורה חיוכים ושאלות וחיבוקים ונוכחות (כלומר, "מותר לך להרגיש ככה. ספר/י לי עוד על זה, אני כאן, אני מקשיב/ה") ומה מוציא מההורה עונשים ודחייה וביקורת וריחוק (כלומר, "לך/י לחדר שלך מיד! לא אישאר לידך כשזאת הגישה שלך!") כדברי הפסיכולוג ריצ'רד שוורץ, הוגה מודל IFS, "לילדים יש נטייה התפתחותית לתרגם חוויות לזהות: אם לא אוהבים אותי משתמע מכך שאני לא ראוי לאהבה, ואם דבר רע קרה לי משתמע מכך שאני רע." במילים אחרות, ילדים לוקחים חוויות שיש להם עם המטפלים בהם ומסיקים מהן מסקנות גורפות בנוגע למי שהם. הרגשות שההורים מתחברים אליהם — כלומר אלה שאנחנו מעוניינים בהם ונשארים נוכחים למענם — אומרים לילדים שהחלקים בהם שמרגישים את הרגשות האלה ניתנים להכלה, ראויים לאהבה ובעלי ערך; הרגשות שאנחנו מבטלים, מענישים, דוחים או מנסים להפוך למשהו "יותר נעים", מהם הילדים לומדים שהחלקים בהם שמרגישים את הרגשות האלה הרסניים, רעים, בלתי ראויים לאהבה או קשים מנשוא.
לכן חשוב כל כך להבדיל בין התנהגות לבין התחושות או החוויות שביסודה. אמנם חשוב להכיל ילד שמאבד שליטה ומפגין "התנהגות רעה", אך חיוני לא פחות לזהות שמתחת להתנהגות הזאת יש ילד (או בשפת IFS, חלק מילד) ששרוי בכאב, שיש לו צורך לא מסופק, ושזקוק נואשות לחיבור ולקשר. ילדים מפרשים את האינטראקציות שלנו איתם לא כתגובה לרגע מסוים אלא כמסר בנוגע למי שהם צריכים להיות. ולכן, כשילדכם אומר "אני שונא את אחי התינוק, תחזירו אותו לבית חולים!" ואתם צועקים עליו "אל תדבר ככה על אחיך, אתה אוהב אותו!" השיעור שהוא לומד אינו שהמילים שאמר אינן הולמות. השיעור הוא שקנאה וכעס הם רגשות מסוכנים, כאלה שאסור לו להרגיש בכלל. לכן חשוב כל כך להפריד בין מה שהילד עושה (שעלול להיות "רע") לבין מי שהוא כילד (טוב מבפנים); ברור שאיננו רוצים שילדינו ירביצו (התנהגות), אבל אנחנו כן רוצים שלילדינו תהיה זכות להרגיש כעס (רגש). ברור שאיננו רוצים שילדינו יחטפו התקף זעם בחנות (התנהגות), אבל אנחנו כן רוצים שילדינו ידעו מה הם רוצים ושיש להם זכות לבטא את רצונם (רגשות). ברור שאיננו רוצים שילדינו יאכלו רק דגני בוקר בארוחת הערב (התנהגות), אבל אנחנו כן רוצים שילדינו יאמינו שהגוף שלהם ברשותם ושהם יכולים לחוש מה מעניק להם הרגשה נעימה (רגשות). אם לא נכיר במפורש בהרגשות שמתחת להתנהגויות של ילדינו ונראה להם שאנחנו אוהבים אותם אפילו כשהם מתנהגים לא יפה, ההתנהגות וההרגשות יתמזגו אצלם למקשה אחת. הם ילמדו שהביטחון בהיקשרות מחייב אותם להתכחש להרגשות שמתחת להתנהגות, דבר שייצור דפוסים בעייתיים במערכות היחסים שלהם בטווח הארוך.
אז כן, יש חשיבות לשנים הראשונות. הן מכינות את ילדינו להיות מבוגרים בטוחים, עצמאיים ומודעים לעצמם עם קשרים בין-אישיים בריאים... או לא. מן הסתם, זה אף פעם לא חד וחלק עד כדי כך, וישנן הזדמנויות לטפח את התכונות האלה בכל שלבי החיים. אף על פי כן, ברגעי ההתשה עם ילדכם הפעוט, כשאתם תוהים אם יש בכלל טעם בכל העבודה הקשה שאתם משקיעים (כי גידול ילדים בגיל הרך הוא עבודה קשה באמת!), התנחמו בידיעה שבהחלט יש בזה טעם. זאת השקעה שתמיד נושאת פרי.
