כשהתותחים רועמים הסירנות לא שותקות
הסירנות המיתולוגיות כסמל מורכב של הנשי, והרלוונטיות שלהן לנפש האדם
עינת עופרי לנדא
פרטי המטופלים הוסוו לשם שמירת הפרטיות
מבוא
בחודשים האחרונים, אנו חשופים לאזעקות שבוקעות מסירנות הפזורות בכל רחבי הארץ. כמטפלת במוזיקה ואנליטיקאית יונגיאנית שמשתמשת במוזיקה בחדר הטיפול, צלילים אלה העלו בזיכרוני את קולן של סירנות אחרות.
למילה סירנה, יש שני פירושים בעברית, באנגלית ובצרפתית: האחד, צופר המשמיע קול אזעקה שמזהיר מפני מצבי סכנה, כגון מלחמה ואסון טבע. האחר, יצורים היברידיים, נימפות ים שמופיעות במיתולוגיה היוונית, בדרך כלל כשילוב בין אישה לדג או ציפור, בעלות קול מהפנט וידע המשלב עבר, הווה ועתיד (Warner, 1994), אשר יפי מראן, קולן הערב ושירתן הקסומה, פיתו קברניטים ומלחים אל מותם. בשני הפירושים, טמון זרע פורענות וסכנה.
בחלקו הראשון של המאמר, אתבונן במיתוס הסירנות ואתייחס למשמעויותיו בפסיכולוגיה היונגיאנית. בחלקו השני, אתאר טיפול יונגיאני־מוזיקלי בגבר צעיר שארכיטיפ הסירנות המוטבע בנפשו, הושלך על נשים בשר ודם שפיתו וסיכנו אותו – עם שירה ובלעדיה. בעזרת התיאוריה היונגיאנית, אנסה לשפוך אור על הסירנות כסמל מורכב של הנשי, ועל הרלוונטיות שלהן גם בעת הזו.
הסירנות במיתולוגיה
את הסירנות אנו פוגשים באודיסיאה, יצירתו המפורסמת של הומרוס, שמתארת ב־24 מזמורים את מסעותיו של אודיסאוס לאיתקה. אודיסאוס עבר הרפתקאות מקפיאות דם ומסמרות שיער ואף על פי כן, דווקא שירת הסירנות, המתוארת כהתרחשות שולית בסצנה קצרה ופשוטה, קנתה לה אחיזה בזיכרון האנושי הקולקטיבי והפכה לארכיטיפ מרכזי בתרבות שלנו (כ"ץ וליס, 2021).
במיתולוגיה היוונית, היו הסירנות נימפות ים יפהפיות. אימן הייתה המוזה מלפומנה או המוזה טרפסיכורה – יש מחלוקת באשר לזהותה. גם בנוגע לזהות האב יש חילוקי דעות: אביהן היה אל הים הקדום פורקיס או אל הנהר אכלואוס.
הסירנות חיו בלב ים, באי אנתמואזה, המוקף סלעים וצוקים, ושם שרו את שיריהן. בשירתן הקסומה ורבת המבע, הן שילבו את איכותיות הוריהן – האלוהי וההשראה על הסכנה הטמונה בתוכה – ועוררו בשומעיהן תשוקות עזות, משאלות עמוקות וגעגועים בלתי נשלטים. בקולן, בשירתן וביופיין, הן פיתו את המלחים לנווט את ספינותיהם לקראתן, היישר אל הסלעים והצוקים. תשוקת המלחים למשמע קולן של הסירנות, כמוה כחוויית התאהבות; הרגש השתלט וכפה עליהם להפליג כאחוזי דיבוק עד להתנפצותם על הסלעים, במחיר של ויתור על שיקול דעת והתעלמות מקול ההיגיון. גם הגולגלות והשלדים שנערמו על האי, לא הניאו את המלחים מלהתקרב אל הסירנות (המילטון, 1982).
הסירנות מייצגות אנימה קולקטיבית לא מפותחת, שאינה מובחנת כאישה אינדיבידואלית בשר ודם. הן מופיעות על פי רוב בקבוצות, כבנות כלאיים, חציין חיה וחציין אישה, והן קשורות בעיקר לאינסטינקטים ולכוחות הטבע (אנקורי, 2015).
למרות יופיין הבולט וקולן המכשף, הסירנות לא הציעו חוויות ארוטיות; כפי שהן העידו על עצמן, הן הציעו ידע חובק עולם בכל נושא וידע מיוחד במינו על אודות העבר, ההווה והעתיד. כך תיאר הומרוס באודיסאה בשיר מספר 12: "יען לא עבר עוד איש בספינה משחירה עלינו, אשר לא האזין לשירת פינו ומנגינתנו, להיות עושה את דרכו מאושר ועשיר בדעת. יען ידענו הכל" (הומרוס, 1994 עמ' 230).
בספרו 'הקומדיה האלוהית' כתב דנטה (1960), שסוד משיכתה של שירת הסירנות הוא בהבטחה לידע מוחלט. דבריו הושפעו מדברי הפילוסוף קיקרו: "לא הייתה זו מתיקות קולותיהן או החדשנות והגיוון של שיריהן, אלא הידע העמוק שלהן שמשך את הנוסעים. הייתה זו התשוקה ללמוד, שריתקה את הגברים אל החופים המסולעים של הסירנות" (קיקרו כפי שצוטט אצל זנגר, 2014, עמ' 523).
הסירנות ודימויים של הלא־מודע הקולקטיבי
הקול, השירה, הים והנשיות, הם דימויים של הלא־מודע הקולקטיבי – מושג מרכזי שהוסיף יונג למושג הלא־מודע האישי שטבע פרויד. לפי יונג, הלא־מודע הקולקטיבי הוא רובד נפשי עמוק יותר מהלא־מודע האישי. הוא התשתית המולדת הבסיסית והאוניברסלית של הנפש האנושית, תשתית החוצה תרבויות, דתות, גזעים, מין ותקופות, שבאמצעותה אנו מחוברים אלה לאלה (שלו, 2008). הלא־מודע הקולקטיבי מכיל אין-ספור ארכיטיפים, שהם תבניות התנהגות ופעולה, שהתגבשו במהלך ההיסטוריה האנושית, ואת סיפורי הארכיטיפים, קרי המיתוסים. הלא־מודע הקולקטיבי, הוא המאגר של הניסיון האנושי, ואצורים בו ידע רב וחכמה עמוקה.
הקבלה, המיסטיקה וסיפורי העם, כולם הצביעו על הקשר בין דימויים של מים לבין נשיות. במיתוס, הסירנה מופיעה כדימוי מימי של הנשי, שהוא אחד מביטוייו המרכזיים של הלא־מודע הקולקטיבי.
הקול והשירה
הכלי הבולט ששימש את הסירנות לפיתוי היה קולן, ערוץ שמשמש גם את האדם לשם ביטוי רגשי, אומנותי ואינטלקטואלי. הקול הוא שפה ראשונית, פרה־מילולית, המחבר אותנו עם שורשי הלא־מודע האישי והקולקטיבי. הוגים רבים מתייחסים ליכולתו של הקול לשאת ידע קדום, לאו דווקא מילולי או רציונלי, ותופסים אותו כמקור הנוכחות העצמית הראשונית ואחד מביטויי העצמי העמוקים (לב כנען וגרובר פרידלנדר, 2002). השירה, שעושה שימוש בקול, מובילה אל מעמקי הנפש, פותחת לבבות ויש בכוחה לספק חוויה של התעלות. ביכולתה לבטא קשת רחבה של מצבים נפשיים, בהם החלק האי־רציונלי, המיסטי ואף הנומינוזי.
מספר מלחינים ניסו למצוא ביטוי מוזיקלי לשירת הסירנות. כך למשל, המלחין הצ'כי אנטונין דבוז'ק, הלחין את האופרה רוסלקה לפי ליברית שחיבר ירוסלב קוואפיל בהשראת הספרות הרומנטית הגרמנית. רוסלקה מתוארת כסירנה, נימפה יפיפיה בעלת שיער ארוך וגולש, השרה ורוקדת עם אחיותיה הנימפות בנהר בלילות קיץ בהירים לאורו של ירח מלא. נוסף על איכויותיה אלה, היא מאיימת ומפחידה: כדי לנקום במין הגברי, היא מפתה עוברי אורח להיכנס לנהר, ועם טבילתם במימיו, היא מטביעה אותם באכזריות. את הנושא המוזיקלי המייצג את רוסלקה, דבוז'ק בחר להציג בנבל, כלי מיתר בעל איכות צליל מיוחדת במינה, המייצג את הקסם והמסתורין בשירת הסירנה.
גם המלחין הצרפתי קלוד דביסי, התעניין בקסמה של שירת הסירנות ונתן לה ביטוי מוזיקלי בלתי שגרתי: שמו של הנוקטורן השלישי מתוך שלושת הנוקטורנים לתזמורת, שהלחין בשנים 1897–1899 הוא הסירנות. כדי לתאר את שירתן, בחר דביסי לשלב בנגינת התזמורת מקהלת נשים השרה ללא מילים שירה אינטימית ומלאת השראה, שמאופיינת בהרמוניות אקזוטיות ובלתי שגרתיות.
הים והנשיות
האנליטיקאית היונגיאנית רות נצר כתבה שהים הוא הסמל הארכיטיפי לנפש הגדולה הבראשיתית, הנפש הטרום־מודעת, אשר ממנה צומחת התודעה כאי, וממנה עולים תכנים לתודעה כמו דגים (נצר, 2004). המים נתפסים גם כיסוד מאיים, אמורפי, מרחב אין־סופי ולא ידוע. במאמרה 'גברים מתבוננים במקור מים' כתבה מעיין גולדמן (2014): "המים הם כל מה שנשי, אמורפי, נוזלי, לחלוחי, טובעני, בלתי-ניתן לכימות, סוער, נתון להתפרצויות, מסתורי, רוחש מעמקים מאיימים". במחקרו על הים בספרות העברית, זיהה חבר (2007) את הים כזירה של חוסר יציבות, אתר של סכנות ופחדים אי־רציונליים.
יכולתן של הסירנות לנוע בין שני המרחבים, ים ויבשה, בין מודע לבלתי מודע, גם היא חלק מסוד קסמן. את הקשר בין הסירנות לים אפשר לזהות גם במיתוס, שבו לים תפקיד מרכזי: מקום משכנן של הסירנות היה באי בלב ים, ולפי אחת הגרסאות, אביהן היה אל הנהר. המילה הלטינית למים היא aqua והיא מקור השם אוקיינוס, שניתן לאל הנהר הגדול במיתולוגיה היוונית (ולפי אחת הגרסאות אביהן של הסירנות). מים נחשבים בכל התרבויות לכוח ולמקור החיים וברבות מבין המיתולוגיות הקדומות יש סברה שהחומר שממנו נוצר העולם הוא מים.
הגיבורים שפגשו את הסירנות ונשארו בחיים
על ההתמודדות האנושית עם הפיתוי בשירת הסירנות אפשר ללמוד מתוך היכרות עם שני גיבורים מיתולוגיים שפוגשים את הסירנות מבלי ליפול קורבן לכישופן: יאסון הצעיר שיוצא למסע חניכה במטרה להביא את גיזת הזהב, ואודיסאוס הבוגר השב לביתו לאחר עשר שנות היעדרות עקב מלחמת טרויה.
מסעותיהם של הגיבורים המיתיים יאסון ואודיסאוס, הם חלק מרשת רב־תרבותית נרחבת של מיתוסים הקרויים 'מסע הגיבור'. את המושג מסע הגיבור טבע חוקר התרבויות, המיתולוגיות והמיתוסים ג’וזף קמפבל. בספרו הציג קמפבל (2013) מסע פנים נפשי שמתאר את התפתחות והתגבשות האגו, המתרחשת בעיקר בתחילת החיים. הגיבור המיתי משול לאגו הצעיר של התינוק, שעליו להיפרד מהחיק החמים והבטוח, המגן והעוטף של הקיום הלא־מודע ולעבור לקיום עצמאי, ייחודי ואינדיווידואלי. לרשות הגיבור עומדים תפקודי האגו ההולכים ומתהווים במהלך מסע ההתפתחות – בהם שיקול דעת, משמעת עצמית, נחישות והתמדה – ואלה אמורים לסייע לו בהתמודדותו עם הכניסה אל נפשו פנימה, שם יפגוש כוחות איתנים כמו פחד, ספק, חולשה ועוד. הגיבור עובר הרפתקאות, מכשולים ואתגרים במטרה להתפתח ולהתהוות בנפרד משליטתו של הלא־מודע הקולקטיבי, המקביל באופן סמלי לאם הגדולה של הנפש, כדי לצלוח את מסע החיים (נצר, 2011). מנקודת המבט של הגיבורים יאסון ואודיסאוס, עליהם להתמודד עם הסירנות, שמייצגות את כוחה המאיים של האם הגדולה, המתנגדת לניסיונותיו של האגו הצעיר להשתחרר מכבליה, ושיש בכוחה לפתות ולרצוח את הגבריות הצעירה (שריג, 2017).
יאסון
בעצת מחנכו כירון, צירף יאסון למסעו את אורפאוס, הנגן והאומן המופלא. אורפאוס מתואר במיתוס היווני כאומן שהקסים והפנט את הטבע כולו באמצעות המוזיקה; כשהיה שר או מנגן, היו החי והדומם נמשכים אליו, צוקי הרים היו נעקרים ממקומותיהם ונהרות משנים את זרימתם. למשמע קולו היו הכול אחוזי קסם, ולא נמצא איש שיוכל לסרב לו (אנקורי, 2015). יאסון ביקש מאורפאוס לנגן בעת שיתקלו בסירנות, שכן נגינתו מצילה ממוות ומשכיחה מלב כל צער. אורפאוס נענה לבקשה וניגן בעת המפגש. נגינתו התמירה את שירת הסירנות, והמאזינים יכלו לקולותיהן המפתים. ההכרה של יאסון בכוחו של הניגון האורפאי הצילה את יאסון והארגונאוטים שעימו ממוות, והוא השלים את מסעו, ובסיומו זכה בגיזת הזהב.
אודיסאוס
אודיסאוס היה גבר בוגר שעשה את דרכו לביתו, לאשתו פנלופה, לאחר עשר שנות נדודים כתוצאה ממלחמת טרויה. ביודעו שהוא עתיד לשוט סמוך למקום משכנן של הסירנות ולהיקלע לסכנת מוות, נועץ באלה קירקה. האלה הורתה לו לאטום בשעווה את אוזני מלחיו ולצוות עליהם לקשור אותו לתורן הספינה ולהתעלם מפקודתו להשיט את הספינה לעבר הסלעים. אודיסאוס נשמע לעצתה והפך לבן התמותה היחיד ששמע את שירת הסירנות ונותר בחיים. הסירנות, שנדרו להיעלם מהעולם אם ישמע בן אנוש את שירתן וישרוד, התאבדו עם חלוף ספינתו ליד האי (זיו, 2003).
חוקרת הספרות יעל רנן כתבה (רנן, 2000), שמטרה אלטרואיסטית היא אחד המאפיינים של הגיבור ההרואי, והוא פועל למען רווחת הזולת מתוך ערכים קולקטיביים. פעולתו של אודיסאוס גרמה לסירנות להיעלם, ובכך תרמה גם לרווחת הכלל, ולא רק למסעו האישי, ועל כן זכה להשלים את מסעו כגיבור הרואי.
אם כך, המיתוס מציע לנו שתי דרכים להקשיב לשירת הסירנות מבלי להיבלע בה: הראשונה, דרכו של אורפאוס, שעושה שימוש במרחב האומנותי ומעודדת אותנו ליצירה ולטרנספורמציה. הנגינה האורפאית המזוככת והנשגבת, אינה מנסה להחריש את שירת הסירנות המפתה, אלא יוצרת ניגון אחר, מופלא וייחודי, הפורק את השירה מהסכנה הגלומה בה. הניגון האורפאי מכונן את דחף היצירה ואת האומנות כמרחב מתמיר שבו אפשר ליצור דיאלוג פורה בין הניגודים: המודע – האגו הגברי והלא־מודע – היסוד הנשי (פרל, 2021).
הדרך השנייה היא דרכו של אודיסאוס, שמפגין מודעות עצמית ומבין שכדי להינצל עליו לחשוב באופן רציונלי, להפעיל שיקול דעת ולהכיר בכוחותיו כבן אנוש. התורן שאליו קשרו המלחים את אודיסאוס מסמן את האקסיס מונדי, ציר העולם שמחבר בין השאול לבין הארץ והשמיים, ואת הקשר בין הלא־מודע למודע. בפעולותיו, אודיסאוס מגלה בגרות, בשלות וצניעות ומכיר בחולשותיו האנושיות ביחס לכוח העצום של הלא־מודע. השילוב בין גישה שכלתנית, רציונלית ומאוזנת ובין גישה המייצגת את החושים ואת כמיהות הלב, הוא שאפשר לאודיסאוס לשמוע את שירתן של הסירנות, לספוג את חוכמתן, להציל את מלחיו וספינתו ולהשלים את מסעו.
השפעת המוזיקה והשירה הקולית על האדם
המוזיקה, ארכיטיפ מרכזי בתרבות, היא אוניברסלית, מעוגנת עמוק בתרבות האנושית ומלווה את התפתחותנו מקדמת דנא; כשם שאין תרבות בלי שפה, כך גם אין תרבות בלי מוזיקה. היא גם מרכיב מהותי במיתוס וחשובה מאוד להבנתו. באמצעות שירת הסירנות ונגינתו המופלאה של אורפאוס אנו נחשפים לכוחן המאגי והאניגמטי של המוזיקה ושל השירה הקולית.
לפי אחת הגרסאות, הסירנות ואורפיאוס היו בני דודים, אך למרות הקרבה המשפחתית, השפעתם הייתה שונה בתכלית: הניגון האורפאי היה יכול להחיות את הנפש ולהשכיח כל צער, ואילו שירת הסירנות הביאה למוות ואבדון (שריג, 2017).
למוזיקה השפעה רחבת טווח על האדם – מהרובד הגופני האינסטינקטואלי ועד לחלקים הרוחניים; היא מאפשרת מגע עם איכויות מורכבות של רגש ושל חוויה, ובה בעת, שורשיה נטועים בגוף, וזה ייחודה מבין האומנויות. מחקרים מצביעים על כך שאצל בני אדם, המוזיקה היא אינסטינקט מפותח במיוחד לעומת אומנויות אחרות (אמיר, 1999). כמו כן, היא משפיעה על דופק הלב, לחץ הדם, הנשימה, גלי המוח, הרמות ההורמונליות, המערכת החיסונית, המסוגלות המוטורית ועוד. בשדה הנפשי, חוקר הקבלה יוסף בן שלמה (2012) כתב שמוזיקה מסוגלת לבטא את היסוד האי־רציונלי וביכולתה להפגיש אותנו עם רגשות נומינוזיים ומיסטיים, לעורר בנו רגשות עזים ואף לאפשר התעלות.
מוזיקאים, אומנים, פילוסופים, פסיכולוגים, אנשי רוח והוגים רבים כתבו על קסמה של המוזיקה. הפילוסוף פרידריך ניטשה ייחס בספרו 'הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוסיקה' (1985) חשיבות עליונה לאומנויות, ובייחוד למוזיקה. לדידו המוזיקה לא רק הופכת את החיים לאפשריים, אלא מעשירה אותם ומתעלה מעל הטרגדיה הטבועה בהם.
כך כתב המשורר אבות ישורון בשירו מוּזִיקָה כָּל מַה:
אֲנִי חוֹשֵׁב כִּי הַמּוּזִיקָהיוֹדַעַת עָלֵינוּ כָּל מַהשֶּׁיֵּשׁ לָנוּ לָדַעַתעַל עַצְמֵנוּ.(ה' שבט תשל"ה, 17 ינואר, 1975)
יונג היה מודע לכוחה העצום של המוזיקה ולחשיבותה בפסיכואנליזה (Tilly, 1977). בספרו Memories, Dreams, Reflections כתב (Jung, 1989 p. 369): מוזיקה אינה נכנסת. מוזיקה כבר נמצאת. מוזיקה חושפת בפשטות את מה שיש בפנים, היא גורמת לך להרגיש רגשות שלא בהכרח ידעת שיש בתוכך, ומעירה אותם. זהו סוג של לידה מחדש1. במקום אחר (Jung, 1977 p.418) סיפר על מטופלת שריפא באמצעות שיר ערש ששר לה. יונג הכיר בקשר בין הקול והשירה לבין ריפוי. הוא הכיר ביכולתה של המוזיקה לעודד מודעות עצמית וחיים יצירתיים, וביכולתה לאפשר לידה מחדש.
למרות העיסוק הרווח בכוחה והשפעתה של המוזיקה, היא נותרה עלומה. המסתורין שלה מובהק בייחוד בשירה הקולית; שירת הסירנות המכשפת שבה וצפה בתודעה הקולקטיבית שלנו ומעידה על העניין הרב שמגלה בה הנפש האנושית: אנו פוגשים אותה בסיפורי המיתולוגיה היוונית, באופרה, בקולנוע וביצירות אומנות מגוונות, למשל בשירים של דנטה ורילקה ובאגדה המפורסמת של הנס כריסטיאן אנדרסן על בת הים הקטנה המתייחסת לסירנה.
בזווית יונגיאנית
בתרבויות, בדתות ובתורות מיסטיות שונות, הזכר והנקבה מייצגים אבות טיפוס של ניגודים, לכן כל צמד ניגודים ארכיטיפי מקבל את הסמליות של הגברי והנשי; התודעה הפטריארכלית המערבית מזוהה באופן סמלי עם הגברי, והתודעה המטריארכלית, הקשורה בטבע טרום־תודעתי ובלא־מודע הקולקטיבי, מזוהה עם הנשי (נוימן, 2023).
יונג סבר שבכל נפש, ברמה התוך־נפשית, יש רכיבים נשיים וגבריים: הרכיב הנשי בנפש הגבר מכונה אנימה (נשמה ביוונית), הרכיב הגברי בנפש האישה, אנימוס (רוח ביוונית). הנפש שואפת לחבר את הנשי והגברי שבתוכה להוויה אחת שלמה. חשוב לציין שבתפיסה הפוסט־יונגיאנית, האנימוס והאנימה אינם משויכים למגדר; הגברי והנשי פועלים בכל נפש, בין אם באופן חיובי ומפרה ובין אם באופן לא מותאם ושלילי (נצר, 2000).
ארכיטיפ האנימה מייצג את החיות הנפשית, הרגש, האינטואיציה, יכולת ההתייחסות ואת הקשר אל הלא־מודע. במאמרו הגדיר אלון (2024) את איכויותיה של האנימה:
האנימה היא מושא האהבה האולטימטיבי של הגבר, היא מצויה בעולמו הפנימי ואליה הוא עורג. אין הכוונה לערגה לשם מימוש קונקרטי של האהבה עמה, ולא למפגש ממש עם אישה בשר ודם, אלא משאלה סמויה להתחבר לנשי בתוכו, כדי להפיק ממנה את אשר יכולה היא להעניק לו בהיותו גבר: חיבור ללא־מודע ולשפה רגשית, יכולת להבין את האישה ומסתוריה – וכך להסתייע בהתחברות לנשים בחייו ולאיכויות נשיות החשובות מאוד לשם מימוש עצמי (אלון, 2024).
לאיכות האנימה ולמידת האינטגרציה שלה בנפש הגבר, השפעות בולטות על הקשר שלו עם נשים: כאשר האנימה מצויה באינטגרציה טובה בנפשו, היא פועלת כיכולת רגשית מפותחת, כיכולת התייחסות, כפתיחות לצד המיסטי של החיים וכיכולת יצירתית. קשר טוב עם האנימה מאפשר דיאלוג רגשי ויחסי אהבה עם אישה ממשית. אנימה לא מפותחת, שאינה באינטגרציה בנפש הגבר, תפעל באופן שלילי, ויהיו בה יותר מהאיכויות הלוכדות והמסרסות של הארכיטיפ, המחבלות ביכולת לקיים קשר עם אישה. ככל שהגבר יתחבר אל האנימה, קרי אל עולמו הפנימי ומעמקי נפשו, כך תגבר יכולתו ליצור קשר שיש בו אהבה ויכולת אמפטית עם אישה.
ככל שהאגו חלש ובלתי מודע, כך מתעצמים הדימויים הקיצוניים הארכיטיפאליים של האנימה בנפש, והם מושלכים על האישה הממשית. כל עוד הגבר אינו מגיע למודעות על ייצוגי האנימה התוך־נפשיים שלו, האישה תיצבע בצבעי השלכותיו, הוא לא יכיר בה כאישה ממשית ולא יקיים איתה קשר רגשי הדדי. כך למשל, כשהגבר נשלט בידי אנימה שלילית, הוא עלול להשליך על האישה דימויים נשיים סטריאוטיפים קיצוניים שאינם קשורים אליה, למשל לצבוע את דמותה כשלמות או לחלופין, כפיתוי קטלני. כדי שיתפתח, עליו להשתחרר מהשלכות אלה, לפתח את מודעותו, להכיר את ההיבטים הנשיים הפנים־נפשיים שבתוכו, לבטאם במציאות ולקחת עליהם בעלות.
הסירנה היא אחד מביטויי האנימה המסוכנים של הנפש. כפאם פאטאל, היא מפתה את האגו הצעיר שעל סיפון הספינה, מושכת את התודעה ממסלולה ומשמידה את הזיכרון ואת האמצעים שמטרתם לאפשר להגיע אל היעד: קיום עצמאי וייחודי בנפרד מהקיום הלא־מודע. נוכחותה בחיי הנפש קשורה בהתמכרות, אשליה, הטירוף שבפיתוי, פירוק וכליה (2003, Padget & Childs).
המסע אל האנימה, כלומר אל הלא־מודע, הוא גם קונקרטי, וגם נפשי אין־סופי. ייצוגי האנימה מתפתחים לאורך החיים, מושפעים משלבי ההתפתחות ומנסיבות החיים ודורשים התכוונות, מאמץ והתאמה בלתי פוסקים.
כעת אתאר טיפול בגבר צעיר, שהמוזיקה, הקול, השירה, הים והנשיות המסוכנת פעילים בנפשו והובילו אותו למפגש עם שירת הסירנות בתל אביב.
סירנות בתל אביב - טיפול מוזיקלי יונגיאני
רקע
כשיואב (שם בדוי), הגיע אליי לטיפול, הוא היה גרוש בתחילת שנות השלושים ועסק בהוראת ספרות בתיכון. שנתיים לפני תחילת הטיפול הוא התייתם מאימו, שהייתה הדמות ההורית המשמעותית בעבורו. יואב היה ממוצע קומה, שמנמן, מרכיב משקפיים, כפוף מעט וגמלוני בתנועותיו. הוא היה חובב מוזיקה מושבע, בעיקר מוזיקה קלאסית ומוזיקה ישראלית, כתב שנים רבות שירים למגירה. הוא תיאר את עצמו כרגיש, ביישן, מדוכדך וחסר ביטחון עצמי.
יואב נולד במושב בצפון הארץ, והוא הבן הצעיר במשפחה שבה שני בנים. הוריו התגרשו כשהיה בן ארבע. לאחר הגירושין, אחיו נשאר לגור עם אביו במושב, ויואב עבר לגור עם אימו בתל אביב. המעבר לעיר הגדולה לווה בקשיי הסתגלות רבים. כשיואב הגיע לטיפול, היה הקשר עם האב וגם עם האח ומשפחתו, רופף מאוד.
אביו של יואב הוא חקלאי יליד הארץ. יואב תיאר אותו כאדם מבריק, נוקשה ומנותק. הוא סיפר שכשנסע אל אביו בילדותו בחופשות, היה האב דורש ממנו לעבוד בשדות, אף על פי שיואב היה אלרגי לפריחה. כשיואב היה מתלונן, היה אביו צועק עליו עד שיואב היה פורץ בבכי. הוא טען שיואב מפונק וש"רק בעבודה מתחזקים". אביו גם ניסה ללמד אותו לשחות, אבל הניסיון לא צלח, שכן כחלק מהלימוד האב דחק בו להיכנס לבדו למים העמוקים, ויואב, שהיה מבועת, כמעט טבע. האב נישא והתגרש פעמיים נוספות. אימו של יואב, בת יחידה וילידת רומניה, עלתה לארץ בגיל שלוש־עשרה, ובמקצועה הייתה לבורנטית. יואב תיאר את אימו כאישה שתלטנית וחולנית, בעלת מצבי רוח משתנים שנעים בין פרצי אנרגיה ובין תשישות. אחרי הגירושין לא פיתחה מערכת יחסים זוגית קבועה, ויואב ואימו היו מרבית הזמן לבדם, למעט בסופי שבוע שבהם התארחו אצל סבו וסבתו של יואב מצד האם, שגרו גם הם בתל אביב.
הזיכרונות הבולטים לחיוב שהיו ליואב מאימו קשורים למוזיקה ולשירה. בצעירותה חלמה האם להיות זמרת אופרה, אך עם נישואיה ולידת הבנים גנזה את חלומה. בעיקר הייתה טבועה בזיכרונו תמונת אימו כשהייתה שרה אריות אופראיות; אז נראתה לו זוהרת, קורנת, מלאת חיים ויפהפייה. יואב זכר בגעגוע שעות ארוכות שבהן הקשיב עם אימו למוזיקה קלאסית, ללא צורך להחליף ביניהם מילים. כשהיה בן שלושים, חלתה אימו במחלה קשה, ויואב סעד אותה בשנותיה האחרונות. בשנים אלו התגורר בביתה, ואחרי מותה נשאר לגור בדירתה.
בהיותו בן עשרים וארבע, יואב נישא לחברתו הראשונה, שהכיר בתיכון. הזוג התגרש כעבור שלוש שנות נישואין בהסכמה ובהבנה הדדית שאינם מתאימים זה לזה. יואב סיפר שאיבדו בהדרגה עניין זה בזה, התשוקה ביניהם, שמלכתחילה לא הייתה חזקה, פחתה עד לנקודה שבה לא קיימו יחסי מין כלל. גם השיחות הלכו והתמעטו עד שכמעט לא דיברו ביניהם.
לאחר הגירושין, יואב לא פיתח מערכת יחסים רומנטית בעלת משמעות, ועדיין לא ידע אילו מאפיינים חשובים לו בבת זוג. לעומת זאת, הוא ידע לתאר תבנית התנהגותית קבועה שלו בקשריו עם נשים: הוא היה מתאהב במהירות ונסחף לקשר, ההתלהבות פגה בהדרגה, ואז היה נעשה לא בטוח בנוגע לרגשותיו, מבולבל, פסיבי וחסר אונים; בכל הקשרים הייתה האישה זו שקבעה אם יפגשו ומתי וכיצד יסתיים הקשר, ואילו הוא לא נקט פעולה.
חודשים מספר לפני תחילת הטיפול, יואב הצטרף למקהלת חובבים. המוזיקה והשירה במקהלה חיזקו מאוד את רוחו, אולם מפגשיו עם הנשים במקהלה היו מטלטלים: לאחר תקופת ההתאקלמות, הבחין שכשמבטו היה נתקל באחת הנשים בעת ששרה, הרגיש כאילו הכתה בו מכת חשמל. שירת הנשים חדרה אליו ועוררה בו תגובה מיידית של היקסמות גורפת, השתלהבות והתאהבות. חלקן הזכירו לו את אימו, אך התגובה התעוררה ללא קשר לגיל, מראה, לבוש, גון הקול או מצבה המשפחתי של הזמרת. כך למשל, התאהב בזמרת האלט, אשת משפחה בשלה ואם לילדים בעשור החמישי לחייה, וגם בזמרת הסופרן הצעירה והנערית כבת עשרים וחמש, ואף התאהב במנצחת, אישה בעשור השביעי לחייה. יואב הרגיש שהוא מתאהב בו־בזמן בכל אחת ואחת מהן ובכולן גם יחד.
השפעת שירת הנשים על יואב דמתה לכישוף שהטילה שירת הסירנות על יורדי הים: הוא הוקסם והופנט מיופייה של השירה ומהנשים השרות, ובו־זמנית השירה עוררה בו תחושת סכנה עד כדי חשש לבריאותו הנפשית. יואב היה מבולבל ומבוהל ופנה לטיפול.
מהלך הטיפול
הטיפול ביואב נמשך שלוש שנים במתכונת של פגישה שבועית, ומיתוס הסירנות היה ארוג בטיפול לאורכו. להלן כמה אבני דרך חשובות בטיפול, הקשורות לנושא זה:
בתקופה הראשונה בטיפול, הושם דגש על חיזוק האגו ופיתוח התודעה של יואב ובפרט, על עשייה ועצמאות תפקודית. בתקופה זו, יואב עזב את בית אימו ועבר לראשונה לגור לבדו בדירה משלו בתל אביב. יתרה מזו, הוא החל לדאוג לגופו ולבריאותו: פנה לדיאטנית, עבר לתזונה בריאה ומזינה ואף החל לבשל. כמו כן, החל ללמוד שחייה למרות פחדו ורתיעתו מהמים, התקדם בשחייה והתמיד בה, ואף היה חבר בקבוצת שחייה חופשית בים, ופעילות זו הפכה לחלק משגרת חייו. בהדרגה התחזק, ירד במשקל והרגיש לראשונה בחייו טוב עם גופו.
בתקופה השנייה, יואב כבר תפקד היטב בחיי היומיום, אולם היה חסר כלים להתמודדות עם ההיבט הרגשי. מכיוון שלא היה מחובר לרגשותיו האמיתיים, התקשה לזהות מי האנשים שבקרבתם ירגיש טוב ומה הצעדים שעליו לנקוט כדי שחייו יהיו מלאים. בתקופה זו עיבדנו את התכנים הפנימיים הרגשיים.
ככל שהרגיש בטוח יותר ביכולתו לשחות בים הפתוח, כך התחזקה יכולתו של יואב לחוות ולהרגיש רגשות עמוקים. לדבריו, כששחה, שמע את "המוזיקה של הים", והיא מילאה אותו בהשראה ואף בתחושת התעלות. בספרו Memories, Dreams, Reflections כתב יונג (1989, עמ' 369): הים הוא כמו מוזיקה; יש בו את כל חלומות הנפש, והוא משמיע אותם. במעמקי הים יואב הרגיש קרוב לאיתני הטבע ובהתאמה, קרוב יותר מאי פעם לתחושותיו, לרגשותיו ולמשאלותיו.
ככל שיואב נעשה מעורב יותר בטיפול, התבונן באופן מעמיק יותר על דמותה של אימו: הוא נזכר שכשהיה חוזר מבית ספר, היה חושש מפני הפכפכותה. בתקופה זו, הבין שלאימו היו קשיים רגשיים ושמנגנוני ההתמודדות, ההסתגלות והתפקוד שלה נשענו על ניתוק רגשי ודיסוציאציה ועל יחסי תלות וסימביוזה. עם העמקת הטיפול, הבין שהיה ילד מרצה, שהושפע מתנודות מצבי הרוח של אימו וכלל לא הכיר אותה ואת פנימיותו.
בו־בזמן זיהה לראשונה את איכויות אביו ואחיו, וחידש עימם את הקשר. בביקוריו אצלם, במושב בו גדל, נזכר שהיה ילד סקרן ועשה שעות רבות בשדות, מוקף בבעלי חיים. הוא גם נזכר ברגעים קסומים שבהם היו הוריו רוקדים טנגו למשמע תקליט של אסטור פיאצולה (Ástor Piazzolla) שהתנגן בפטיפון הישן. הקשר המחודש עם אביו ועם אחיו ומשפחתו חשף את יואב לאיכויות גבריות כגון חוסן פיזי, ולתהליכי מנטליזציה ושמחת חיים, שתמכו בהתחזקות האגו ובאו לידי ביטוי בתהליכי הרפלקסיה המודעת והנפרדות שהתפתחו בו.
באותה התקופה, החליט יואב לאמץ חתולה ובמרוצת הזמן חלם עליה כמה חלומות. באחת הפגישות סיפר על חלום שחלם והתגלה כבעל ערך טיפולי רב: בחלומו ברחה החתולה מדירתו אל חצר הבניין, והוא רץ אחריה ושאל אותה מדוע היא בורחת. תשובתה, בלשון בני אדם, הייתה שהוא אינו צריך לדאוג, היא רק ביקשה לשחק עם חתולים חברים. בחלומו חשב כמה חבל שהחתולה יכולה לדבר בשפתו והוא אינו יכול לדבר בשפתה.
במיתולוגיות רבות, בהן המצרית, היוונית, הרומית והסקנדינבית, החתול נחשב לחיה ירחית, נשית. הוא מייצג חופש, עצמאות, חוכמה, מסתורין ושני פנים של הנשי: האחד רך וחושני, השני מאיים, סודי ומוסתר. צד זה מגולם בציפורניה החבויות ובעיניה הבורקות בחשיכה ומשנות את גונן בהתאם לאור. יואב ואני מצאנו שהחלום משקף את רצונו ליצור דיאלוג עם הפן הנשי הנסתר שבתוכו, גם אם המפחיד, של החתולה, ולהבינו. בעיבוד החלום, יואב הכיר בדואליות שבנפשו: פחדו העמוק להיות נתון בשליטה נשית ובה בעת, הפנטזיה שלו להיכנע לה. הוא נעשה מודע לפחדיו, והכיר בכך שאיננו דובר חתולית, השפה הנשית. עם זאת, שיחתו עם החתולה הצביעה על רצונו בקשר עם הנשיות, גם אם אינו הדדי, וחיזקה את רצונו להמשיך בחקר עצמו ונפשו.
החתולה, על משמעויותיה, הובילה אותנו אל התקופה השלישית והאחרונה בטיפול, שהתאפיינה ביצירתיות רבה. בתקופה זו, החליט יואב להוציא מהמגירה שירים שכתב במרוצת חייו: הוא השתתף בערבי שירה למשוררים צעירים ופרסם את שיריו ברשתות החברתיות. התגובות האוהדות שזכה להן עודדו אותו להמשיך לכתוב ולהשמיע את קולו. בד בבד, הוא הפסיק את השתתפותו במקהלה משום שהרגיש, שהוא מבולבל ואינו יכול ליהנות מהשירה, והחליף את המקהלה בלימודי פיתוח קול פרטיים אצל מורֶה. ככל שהמוזיקה והשירה תפסו מקום נכבד בחייו, יואב נעשה מודע לכך, שהערוץ הרגשי והיצירתי היה רחוק ממנו וחסום בו.
בתקופה זו, יואב מסר בשירתו, הן הקולית והן הכתובה את סיפור חייו: את שירתה האופראית הקסומה של אימו, את הריקודים הסוערים של הוריו לצלילי הטנגו של פיאצולה, את השירים השונים ששמע ואת מגוון הרגשות שליוו את מהלך חייו. בעבר הופקד קסמה של השירה אצל נשים, שיואב השליך עליהן את ארכיטיפ הסירנה והיה בחזקת מאזין־מעריץ פסיבי ומבולבל. כעת, משנעשה קרוב לרגשותיו ולשורשי נפשו, הפכה השירה הקולית והכתובה למרחב מוכר עבורו שבאמצעותו היה מסוגל לבטא את עצמו באופן אקטיבי, יצירתי ואותנטי. השירה נבעה ממנו במלוא יפעתה, והוא נעשה מודע לאפשרויות הריפוי וההתפתחות הטמונות בחיים שיש בהם רגש ויצירה.
בהדרגה נעשתה המוזיקה בעלת ערך של ממש גם בפגישות הטיפוליות. מעט אחרי שהחל ללמוד פיתוח קול, יואב ביקש שנשלב בפגישותינו נגינה ושירה. וכך, בתקופה השלישית בטיפול, מרבית הפגישות נפתחו בשיר שיואב שר, ואני מלווה אותו בפסנתר, או לחלופין, בהקראת שיריו. להפתעתי ולשמחתי, העבודה המוזיקלית המשותפת הטביעה את חותמה גם על הקשר הטיפולי ופתחה בינינו מרחב של תקשורת בין־אישית הדדית ויצירתית; יואב התמלא הערכה והכרת תודה לטיפול ולמשמעותו בעבורו וביטא זאת.
בתקופה זו, יואב התחזק והחל לצבור חוויות של הצלחה, המעגל החברתי שלו התרחב, והוא נחשף לעובדה שהוא אהוב ומוערך. לאחר שלוש שנות טיפול, יואב הרגיש שהוא מחובר לחיים. הוא נעשה אופטימי באשר ליכולתו למצוא קשר והרגיש שהוא יכול להמשיך את מסעו גם ללא הטיפול.
סיכום
יואב מייצג דמות של גיבור חלש: גבר שהיה מסובך בקשריו עם אימו ועם הנשי, וסיבוך זה היה מקור קשייו, הימנעותו מקשרים וסבלו. במונחים יונגיאניים, קשייו נבעו מפחדיו להיות בדו־שיח עם הנשי, בין בדמותה של אישה בשר ודם ובין בדמות האנימה שבתוכו, שאחד מסמליה הוא הסירנה. האנימה בנפשו התבטאה כהתאהבות מיוסרת שצבועה בדימויי האהבה, כפרצי מצבי רוח, כחוסר ביטחון ורגישות יתר. כדי להשתנות היה על יואב לעבור תהליך ממושך של מפגש עם שורשיו הנפשיים.
ככל שהאגו של יואב התחזק, ואיתו העשייה והעצמאות התפקודית והחשיבתית, התפתחה בו גבריות חיובית שהתבטאה באקטיביות, יוזמה ונוכחות בעולם ורצון להשמיע את קולו. בד בבד עם התפתחות הגבריות, יואב הכיר בהיבטים הנשיים השליליים שבנפשו ואף הצליח לחולל בהם שינוי. בעבודת עומק רגשית, הכיר את פצעי ילדותו וזיהה דימויים נשיים שלא היה מודע אליהם, ושנהג להשליך על נשים. הוא זיהה בתוכו את הילד המרצה, כפי שהיה עם אימו, שנהג להתמסר ולהתבטל במערכות יחסים, שהיה בבחינת מעריץ פסיבי שנתון לשליטתה של האישה ללא הקשבה לרצונותיו ולצרכיו.
יואב הקשיב לחלומותיו ובעזרתם נעשה מודע לפחדיו מהנשי ולרצונו ללמוד את השפה הנשית־רגשית. הוא למד לשחות ולא לטבוע במי הים, ובהקבלה, לשחות במי הלא־מודע, המים הנפשיים שאוצרים בתוכם עוצמות רגשיות ונפשיות. הוא ביטא את יכולותיו היצירתיות והרגשיות ונתן למבעי נפשו מקום בחייו. יואב יצר קשר עם הילד הפנימי שבו, עם הטבע ועם ילדותו. כמו כן מצא את קולו ונהנה להשמיע אותו בעולם, הן באופן אקוסטי הן באופן סימבולי.
יואב נעזר בכוחות הנפשיים שייצגו הגיבורים המיתולוגיים: המודעות העצמית והאקטיביות של אודיסאוס, לצד היצירה ויכולת לטרנספורמציה של אורפאוס. במהלך הטיפול, התפתחה המודעות העצמית שלו, התחזקה יכולתו לרפלקציה ולאינטרוספקציה וצמחה יכולתו לזהות מה נכון וטוב בעבורו.
בדומה למסעו בן עשר השנים של אודיסאוס, רווי התלאות, שבו פגש את הסירנות המסוכנות, ויכל להן, כך לאחר שלוש שנות טיפול, שבהן חיזק את הגברי וכונן דיאלוג עם היסוד הנשי, יואב יצא מהמאבק עם הסירנות כשידו על העליונה. הוא יצר קשר עם נפשו, ומשמצא את האוצר הפנימי בתוכו והחל לשאוב ממקורותיו, איבדו הסירנות, המייצגות נשיות קולקטיבית מסוכנת ולא מפותחת, מכוחן והשפעתן ונעלמו מחייו.
יואב, בדמותו של הגיבור בן־זמננו, נאבק מאבק פנימי באנימה שלילית בדמותה של הסירנה, ומאבק חיצוני בסירנות תל אביביות, שהתממשו בדמות נשים שחלקן אף שרו, ואשר הביאו אותו למצבי בלבול, חוסר אונים וסכנה נפשית.
בטיפול של יואב ניכרת נכונות אמירתה של האנליטיקאית היונגיאנית רות נצר, שסברה שהמיתוס המתקיים בתשתית הלא־מודע הקולקטיבי של האנושות מימים ימימה אינו מת, אלא שב ומתגלגל בכסות התרבותית הרלוונטית לכל תקופה (נצר, 2023).
נראה שדימוי הסירנות המיתולוגיות ממשיך להתקיים גם בימינו וגם בתל אביב. אומנם בדמותן המציאותית, הן נטולות זנב ואינן פוצחות תמיד בשיר, אולם האנימה השלילית התוך־נפשית ממשיכה לסכן גיבורים עכשוויים כדוגמת יואב, והדרך להתמודד איתן הייתה ונשארה קשורה לכוחות נפש עמוקים שהתגלו באמצעות שני הגיבורים המיתולוגים: אורפאוס ואודיסאוס.
אומנם יואב לא התחתן עם זמרת הסופרן הצעירה וגם עדיין לא הכיר את "האחת", אך כיום הוא מחובר למקום אותנטי בנפשו, וכשהוא נפגש עם נשים, הוא לא משליך עליהן באופן בלתי מודע את דימוי הסירנה של הנשיות הפתיינית והמסוכנת, ויש בו היכולת לזהות ולבחור מה מתאים לו. יואב עבר מחיים שיש בהם פעולות חזרתיות וחסרות תכלית לחיים של עשייה מודעת שתכליתה טרנספורמטיבית ושיש בהם פעילות ויצירה. כיום יואב ממשיך במסעו ויודע לנווט את ספינתו בבטחה.
הערות
- התרגום לציטוטים בספר של יונג Memories, Dreams, Reflections הוא של המחברת
מקורות
אלון, מ' (2024). האנימה והאנימוס בשירה העברית. פסיכולוגיה עברית, https://www.hebpsy.net/....asp?id=4686
אנקורי, ע' (2015). אורפאוס – גיבור לכוד בין כוחות ארכיטיפיים. עמותה יונגיאנית ישראלית חדשה. https://www.israjung.co...poste324c36f
אמיר, ד' (1999). להיפגש עם הצלילים: תרפיה במוסיקה. הוצאת אוניברסיטת בר אילן.
ארמסטרונג, ק' (2005). תולדות המיתוסים (ד' בלישה, תרגום). הוצאת ידיעות אחרונות בשיתוף פן.
בן שלמה, י' (2012). על היחס בין דת לבין מיסטיקה. כרמל.
גולדמן, מ' (2014). גברים מתבוננים במקור מים. אלכסון, 29.
הומרוס (1994). אודיסאה (י' האובן נבו, תרגום). הוצאת ירון גולן. (המקור פורסם במאה ה־8 או ה־7 לפנה"ס)
המילטון, ע' (1982). מיתולוגיה (א' אמיתן, תרגום). הוצאת מסדה.
זיו, א' (2003). מיתולוגיה עכשיו: לקסיקון מושגים, שמות, ביטויים ומונחים עכשוויים שמקורם במיתולוגיות היוונית והרומית. דניאלה די-נור מוציאים לאור.
זנגר, ע' (2014). בין הים למקווה: קולה של הסירנה בקולנוע הישראלי העכשווי. עיונים בתקומת ישראל – מגדר בישראל, 521–542.
חנן, ח' (2007). אל החוף המקווה: הים בתרבות ובספרות העברית המודרנית. מכון ואן ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד.
כ"ץ י' וליס ר' (2021). מיתולוגיות ארגוניות: על סדר, מציאות ומה שמעבר. רסלינג.
לב כנען, ו' וגרובר פרידלנדר, מ' (2002). הקול והמבט: בין פילוסופיה וספרות, קולנוע ואופרה, מיתוס ומשפט. רסלינג.
נוימן, א' (2023). הפחד מהנשי וחיבורים נוספים על הפסיכולוגיה של הנשי. אדרא.
ניטשה, פ' (1985). הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוסיקה (י' אלדד, תרגום). שוקן. (פורסם במקור בשנת 1872).
נצר, ר' (2011). מסע הגיבור. מודן.
נצר, ר' (2009). השלם ושברו: מיתוס, ספרות ושירה. כרמל.
נצר, ר' (2023). נפש המיתוס במעגל החיים: מאמרים במבט יונגיאני. אדרא.
פרל, ג' (2021). הדבורים של הבלתי נראה: אל שפת השירה בעקבות יונג ונוימן. רסלינג.
קמפבל, ג' (2013). הגיבור בעל אלף הפנים (ש' כנען, תרגום). בבל.
רנן, י' (2001). אלות וגיבורים: מיתוסים על גבולות הכוח. עם עובד.
שלו, ש' (2008). חלום והחלמה: הלא־מודע ותפקידו בתהליכי ריפוי וצמיחה. הקבוץ המאוחד.
שריג, ר' (2017). פיתוי הסירנות: הרצאה שניתנה ביום העיון קול מבע ודממה במאי 2017. עמותה יונגיאנית ישראלית חדשה. https://www.israjung.co.il/2017
Dante. (1960). The divine comedy (Charles S. Singleton trans with commentary). Bollinger Series, XXX, Princeton University Press. (Original work published 1991)
Jung C. G. (1953). Jung letter, Volume 1: 1906-1950. Princeton. Princeton University Press.
Jung, C. G. (1968) The collected works of C. G. Jung Vol. 9. (part 1): The archetypes and the collective unconscious (2nd ed). (In Sir H. Read et al., Eds.). (R. F. C. Hull, Trans.). Princeton University Press.
Jung, C. G. (1977). Jung Speaking, Interviews and encounters (W. McGuire & R. F. C. Hull eds.). Princeton University Press.
Jung C. G. (1989). Memories, dreams, reflections. Vintage Books
Jung, E. (1957). Animus and Anima. Spring Publication
Padget, J. M., & Childs, W. A. P. (2003). The centaur's smile: The human animal in early Greek art. Princeton University Art Museum.
Tilly, M. (1977). The therapy of music. In Jung Speaking, Interviews and encounters, W. McGuire & R. F. C. Hull, (eds.). Princeton University Press. (pp. 273-276)
Warner, M. (1994). The silence of the daughters: On fairy tales and other tellers. Random House.
