עקרונות וטכניקות של תראפיית הגשטאלט:
הדגמה באמצעות "טיפול" בדוברת של שיר-השירים
יגאל עמנואל
פסיכולוג חינוכי מומחה ובוגר תכנית ההכשרה בתראפיית הגשטאלט של אוניברסיטת ת"א.
אסכולת הגשטאלט צמחה בגרמניה בשנות השלושים, ובתחילת דרכה התמקדה בעיקר בחקר תהליכי התפיסה האנושיים. רק משנות ה - 50 ואילך "תרגמו" וורטהיימר, פרלס ואחרים את עקרונות התיאוריה למתודה טיפולית ייחודית, אשר תפסה לה בהדרגה מקום מכובד בין שיטות – הטיפול הקיימות (בארה"ב, כשישית מכלל הפסיכולוגים הקליניים מטפלים בשיטה זו).
במאמר הנוכחי אתאר בקצרה את העקרונות התיאורטיים של תראפיית הגשטאלט ואסקור כמה טכניקות בהן משתמשים המטפלים שנמנים על האסכולה זו. בחלק האחרון אדגים את יישומה המעשי של הגישה הטיפולית, באמצעות עבודה בדיונית על חלום (שהוא למעשה טקסט מתוך "שיר השירים").
א.1. העקרונות של תראפיית הגשטאלט
פסיכולוגים שמגדירים את עצמם כשייכים לאסכולת הגשטאלט, תופסים את האדם (ואת לקוחותיהם) כמערכת שלמה ומורכבת, המתפקדת תוך יצירת אינטגרציה בין חלקיה.
ב"חלקים" אלו הכוונה לגוף ולנפש, לשכל ולרגש – וגם לתכונות סותרות שקיימות אצל אותו אדם (
ZINKER, 1977). תיאוריית הגשטאלט משתייכת לזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, ולפיכך האדם נתפס כמי שמצד אחד נאבק כל העת לשימור הקיים, אולם מצד שני שואף גם לשינוי, התפתחות ומימוש עצמי.המטפל מקבל את הלקוח כפי שהוא, ורואה את מטרתו בטיפוח כוחות ההתמודדות והצמיחה שלו. הפסיכולוג מתמקד במציאת אותם חלקים של ה"עצמי" שהאדם מתעלם מהם או דוחה אותם, ומסייע לו לקבלם כחלק לגיטימי והכרחי ממנו.(
POLSTER, 1973). בהתאם לעיקרון לפיו "השלם הוא יותר מסכום חלקיו", הפסיכולוג מתייחס ללקוח כחלק ממערכת או מהקשר רחב יותר, ומגיב אליו בהתאם. מטפל גשטאלטיאני מעודד ואף יוזם מעין "ניסויים" פסיכולוגיים, שבאמצעותם יכול האדם להרחיב את גבולותיו ולנוע הלאה – או לבצע התנהגויות שלא ביצע לפני כן. העיקרון המנחה הוא למידה דרך התנסות חווייתית – מבלי לפרש או להכתיב לאדם את המסקנות שנובעות מאותן התנסויות (PERLS, 1969). המטפל מסייע ללקוח להגיע למודעות עמוקה יותר – אולם את תהליך הפרוש וההסקה מבצע האדם עצמו, כאשר הפסיכולוג עשוי לשמש בשלב זה כיועץ או כמי שמסייע לאדם לבדוק את תקפותן של התובנות אליהם הגיע. צינקר (1977) רואה בתהליך הטיפולי מאורע שיש לו תמות, מבנים ושלבי התפתחות – אשר מובילים לתוצאות חיוביות. התהליך כולו מדומה ליצירת אמנות, אשר במהלכה מצטרפים חלקים שונים לכלל תבנית שלמה, אסתטית ובעלת משמעות. אולם מעבר לתוצאה הסופית, לפי תסכולת הגשטאלט יש ערך רב במיוחד לתהליך הטיפולי לכשעצמו. עיקרון זה נכון גם לגבי רצף המפגשים הטיפוליים, וגם למהלכו של המפגש הבודד. בכדי להבין את האדם –מניעיו, סגנונו וקשייו, חשוב יותר לשים לב לאופן שבו הלקוח מבטא את עצמו, מאשר לתוכן דבריו (AMRAM, 1991). הגאשטאלטיסט מתמקד אך ורק בכאן ובעכשיו, ולפיכך גם ציפייה עתידית וגם זיכרון ילדות נבחנים תמיד בהקשר של התחושה, הרגש או המחשבה שהם מעלים בלקוח בשעת המפגש עצמו. ולבסוף, המטפל מהווה עבור הלקוח מודל לתמיכה הדדית, אולם במקביל שואף לחזק את מערכת התמיכה העצמית (SELF SUPPORT) שלו ולהעביר בהדרגה את האחריות ל"עבודת החיים" אל האדם עצמו. למעשה, ניתן לתמצת את כל העקרונות והערכים הללו באמרה של גשטאלטיסט יהודי חכם – הלא, הוא הלל הזקן, שאמר: "אם אין אני לי – מי לי וכשאני לעצמי – מה אני? ואם לא עכשיו – אימתי"?!א. 2 טכניקות טיפוליות נפוצות
בכדי ליישם את העקרונות הטיפוליים שתומצתו בחלק הקודם, גובשו במהלך השנים מספר טכניקות ספציפיות אשר מסייעות בידי המטפל הגשטאלטיאני להשיג את מטרות הטיפול, תוך יצירת אינטגרציה בין ה"איך" וה"מה" הטיפוליים. להלן אסקור חלק מטכניקות אלה ואציין בקצרה את תפקידן (בפרק הבא יודגם ביתר פרוט האופן בו ניתן להשתמש בהן).
1. תאור בזמן הווה – הלקוח מתבקש לתאר אירוע (או חלום) כאילו הוא מתרחש כרגע והדבר נועד לאפשר לו לחוש אותם על בשרו, כאילו הם באמת קורים כאן ועכשיו (ליבליך, 1970).
2. התמקדות בתחושות גופניות – כאשר עולה רגש כלשהו במהלך המפגש, המטפל מבקש מהאדם לזהות את האיבר או האזור הגופני שדרכו ניתן לחוש ברגש זה. מטרתה של התנסות זו היא לחדד את המודעות לרגש באמצעות חוויה חושית ממשית
(HATCHER & HIMELSTEIN, 1976) .3. "היה אתה הרגש" – לעתים, בכדי לחוות את הרגש במלואו, להזדהות איתו או להכירו מקרוב, מבקש המטפל מלקוחו לשחק את הרגש, לדבר בשמו, לנוע (או לשבת) כפי שהוא היה עושה זאת וכו'.
4. הכסא הריק ("הכסא החם") – הלקוח מתבקש לדמיין דמות משמעותית – כמו הורה, בן זוג, ילד, בוס, וכו', כשהיא יושבת בכסא הריק שמולו, ולומר לה את כל מה שהוא רצה להגיד לה ולא אמר בעבר. לעתים קרובות יבקש ממנו הפסיכולוג לעבור לאחר מכן אל "הכסא החם" ולהשיב לעצמו, בשם הדמות אליה דיבר (סרוק 1983).
5. דיאלוג פנימי – לפי אותו עיקרון, ניתן "להושיב" בכסא הריק פן מסוים (או תכונה) של האדם עצמו – ולאפשר לו לפנות אליהם ישירות וגם "לשמוע את תגובתם". מטרת ההתנסות היא להכיר (דרך החוויה) את שני הקטבים שבתוכו, ולאפשר לאדם לתת מקום לשניהם גם יחד.
6. הצעה לאמירה – כאשר הלקוח מתקשה להתבטא בשם דמות אחרת או בשם פן שלו שטרם הופנם, המטפל מציע לו תגובה אפשרית (שאותה הוא מבטא במקומו). אם (ורק אם) הלקוח מסכים עם אמירה זו, הוא חוזר עליה בקול (ליבליך, 1970).
7. העברת האחריות ללקוח – כשהאדם "נתקע", מסרב להשתתף בהתנסות או סוטה מנושא השיחה, אין לכפות או ללחוץ עליו לומר או לעשות משהו. לעומת זאת, המטפל "זורק אליו את הכדור" חזרה – ומנסה לברר איתו מדוע הוא בחר שלא להמשיך בשיחה או בהתנסות (
POLSTER, 1973).8. החייאה של מטאפורה – כאשר הלקוח משתמש במטאפורה בכדי לתאר את מצבו, המטפל הופך אותה למוחשית ומבקש מן האדם לחוות אותה בפועל (למשל: "להפר את שיווי-המשקל", "לצבוע את הכל בשחור" וכיוב'). לפי הגשטאלט, תודעה או מודעות אמיתית, אפשרית רק בעקבות התנסות חווייתית ישירה (
PERLS, 1969).9. עבודה הוליסטית עם חלומות – תורת הגשטאלט רואה בדמויות ובאובייקטים המופיעים בחלום, ייצוג אספקטים שונים של החולם עצמו. לפיכך, גם עבודה על החלום מתמקדת בשחזור החוויות וההרגשות שעלו בחלום – ולא בניתוח או במתן פרושים לעלילתו (
AMRAM, 1991).
ב. הדגמה של "טיפול" גשטאלטי
בדוברת משיר - השירים
בכדי להדגים את שיטת הטיפול שנדונה בפרק הקודם, בחרתי להרחיק את עדותי ו"לטפל" בגיבורה ספרותית, כפי שהיא מוצגת בפרק ה' של שיר השירים. מכיוון שההשקפה הטיפולית של הגשטאלט מדגישה כאמור את הכאן והעכשיו ואת התהליך שמתרחש במהלך הפגישה הטיפולית, החלטתי להמחיש רעיון זה באמצעות המחזה של המפגש עצמו ("לעשות את" במקום "לדבר על").
לצורך העניין, הפכתי את הגיבורה למטופלת בת ימינו, ואת הטקסט לתיאור של חלום שאותו היא מביאה למפגש הטיפולי (עפ"י רעיון של הירשפלד, 1993).
בדיאלוג שלהלן, מ' מייצגת את המטפל ו א' – את הלקוחה.
מ': ספרי את החלום שחלמת, אבל תארי אותו בזמן הווה.
א': "אני ישנה ולבי ער. קול דודי דופק:
פתחי לי אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי! כשראשי נמלא טל, קווצותיי רסיסי לילה.
פשטתי את כותנתי, איככה אלבשנה? רחצתי את רגלי, איככה אטנפם? דודי שלח ידו
מן החור – ומעי המו עליו. קמתי אני לפתוח לדודי, וידי נטפו מור, ואצבעותיי מור
עובר על כפות המנעול. פתחתי אני לדודי, ודודי חמק – עבר. נפשי יצאה בדברו;
ביקשתיהו ולא מצאתיהו, קראתי ולא ענני. מצאוני השומרים הסובבים בעיר, הכוני,
פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות". (שיר השירים, פרק ה' 7-2.)
מ': מה את מרגישה עכשיו ?
א': עצב...כאב.
מ': איפה בגוף את מרגישה את הכאב הזה ?
א': כאן (נוגעת בסרעפת). אבל עמוק בפנים. זה גם לוחץ אבל גם כאילו זורם בתוכי.
מ': הישארי לרגע עם הכאב הזה. תהיי את הכאב. מה הוא אומר לך ?
א': (בהיסוס): אולי כאב של החמצה... פספוס.
מ': לא, דברי בשמו. מה הוא אומר לך א' ?
א': הוא אומר, אני מכאיב לך עכשיו, אני לוחץ עליך, כי לא עשית את מה שבעצם רצית
לעשות. הוא דפק בדלת, קרא לך, ובמקום להיענות נתלית בתירוצים מפוקפקים. אני
מכאיב לך כדי שתרגישי את ההחמצה... לא, את ההחמצות שלך, בחלום ובחיים.
מ': מה את עונה לו על זה ?
א': כן ...עכשיו אני באמת מרגישה את זה ... אני יותר מודעת גם אליך אבל גם לסיבות
שהביאו אותך. אם, בחלום, הייתי פותחת מיד, אולי לא היה צורך בך.
מ': אז תפתחי, עכשיו.
א': את מה ?
מ': על מה דיברת כרגע ?
א': התכוונתי לדלת, למנעול. לפתוח לו את הדלת.
מ': לא, כי מה שאני חוויתי מהחלום שלך, הייתה תחושה של סגירות הרבה יותר רחבה.
את סגורה בכותונת, סביבך קירות הבית והמנעולים, סביבם חומת העיר, וביניהם
מסתובבים שומרים חמושים ... וכל אלו הם חלקים בך: צדדים שונים של משהו
שסגור בך. אז אולי ננסה לפתוח אותו ?
א': אה ... אני מבינה ... אבל איך ?
מ': אני לא יודע, אבל את יודעת. הגוף שלך יודע. אולי הוא יעזור לך לפתוח.
א': לא, אני לא יודעת. אני לא יכולה.
מ': ודאי שאת יכולה, אבל אולי את לא רוצה. משהו בך מסרב לפתוח, ממש כמו בחלום. ממה
את מפחדת ?
א': לא יודעת ... אבל נכון, אני מפחדת ... לפתוח. זה קשה לי.
מ': אבל אם לא תפתחי יבוא כאב, וזה אולי יהיה יותר קשה ... היית מעדיפה שהשומרים יעשו
זאת, כפי שקרה בחלום ?
א': (בבהלה): לא ! הם לא ... טוב, אני אנסה לבד (מרפה את גופה, נשענת לאחור).
מ': תעצמי את העיניים. תשתחררי. את יכולה גם לעבור למקום אחר.
א': נשכבת על השטיח. מורידה את סרט-השיער. מסירה את חגורתה. נושמת עמוק.
מ': זהו ? הכל פתוח ?
א': (פותחת כפתור אחד בחולצה. מרחיבה את פיסוק הרגליים): כן. (סוגרת את הכפתור,
מהדקת חזרה את הרגליים).
מ': ובכל זאת סגרת שוב.
א': (קמה בבת אחת, מתיישבת): נכון. אי-אפשר לפתוח הכל (מסמיקה) עשיתי מה שיכולתי.
מ': הסמקת עכשיו. למה?
א': אתה יודע טוב מאוד למה.
מ': מה את בעצם אומרת לי ?
א': שכבתי כאן, כמו זונה. ואתה, עם כל הדיבורים המרומזים על לפתוח, לסגור ... עוד
רגע ו ...
מ': ומה?
א': הייתי קמה ובורחת.
מ': אבל זה בדיוק מה שעשית, את קמת וברחת מהעיסוק בנושא. חשבי לרגע, האם גם
בחיים זה מה שאת עושה ? וגם בחלום ...
א': (קוטעת אותי): בחלום ? לא היה שום מין בחלום !
מ': את אמרת, אם אני מצטט נכון, "דודי שלח ידו מן החור, ומעי המו עליו". למה
התכוונת ? מה קרה שם ?
א': הוא עמד ליד החור של הדלת, והסתיר את האור מבחוץ. וכשהוא זז משם, הבנתי שהוא הולך, ואז "מעי המו".
מ': עליו.
א': כן, זאת אומרת בגללו. לא רציתי שילך.
מ': ואז קמת לפתוח לו, ואצבעותיך נטפו מור ...
א': זה לא מה שאתה חושב !... בדיוק יצאתי מהמקלחת ונכנסתי למיטה ... אני אוהבת
להרגיש את שמני האמבט נוזלים עלי ... אחר כך, כשבאתי לפתוח את המנעול, המור
נשפך לתוכו והוא נפתח ככה, בקלות.
מ': "גן נעול, אחותי כלה, מעיין חתום" ...
א': מה ?
מ': לא, פשוט נזכרתי באיזה שיר ... לא חשוב. ואז, כשכבר החלטת לפתוח ... את הדלת,
מה קרה ?
א': (בהתרגשות): הוא כבר לא היה שם. נעלם. רצתי אחריו, חיפשתי , צעקתי, אבל הוא
כבר לא היה.
מ': בואי תנסי לקרוא לו שוב, כאן. אולי הפעם הוא ישמע.
א': (קוראת בשמו של אהובה. הקריאה נשמעת צרודה, חלושה).
מ': לא, ככה הוא לא ישמע. קומי, רוצי, תצעקי, חזק !
א': (קמה, רצה בחדר, זועקת): בוא, דודי ! בוא, חזור! (קוראת בשמו).
מ': או, הנה, את רואה ? ככה הוא שומע אותך (מציב מולה כסא ריק) הנה הוא, כאן. את
יכולה להגיד לו עכשיו כל מה שאת רוצה.
א': (מתיישבת. מחייכת. מסדירה את נשימתה): אל תלך. אל תעזוב אותי ... הישאר. דבר אלי.
מ': (נעמד מאחורי הכסא הריק, מדבר בשמו): עמדתי בחוץ, בקור, נמלאתי טל ... דפקתי
בדלת, ביקשתי שתפתחי לי . התחנפתי, התחננתי, ולא רצית לפתוח.
א': אני אפתח ... בסוף אפתח לך ... אני עוד לא מרגישה מוכנה ...
מ': אני רוצה להיכנס עכשיו. אין אחר כך. אם לא תפתחי אני הולך לעולמים.
א': (בדמעות): לא, אל תלך. אני פותחת ... אני רוצה אותך ... (בלחש) אני אוהבת אותך.
מ': (נעמד מאחוריה): יותר חזק, שהוא ישמע.
א': (בקול רם): אני אוהבת אותך ! אוהבת אותך ! (קמה, צוחקת בקול, שמה את ידיה מול פיה
כמיקרופון וצועקת): "השבעתי אתכן, בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו ?
שחולת – אהבה אני !" (שיר השירים, פרק ה', פסוק 8.)
מ': (מחייך): טוב, בואי, שבי, תירגעי, אם תצעקי ככה תכף יבואו השומרים.
א': שיבואו. אני כבר לא מפחדת מהם.
מ': זה בזכות העבודה שעשית. עכשיו את כבר פחות מפחדת מן השומרים שלך, שבתוכך.
ואת פחות כבולה וחסומה. פתחת את המנעול, פרצת את החומה. עכשיו את יותר
מודעת לפחדים שלך – אבל גם לרצונות האמיתיים, האותנטיים שלך, כי באת אתם במגע.
יש עוד משהו שהיית רוצה לומר לסיום ?
א': כן. עכשיו אני גם יודעת מה לעשות ... אני אגיד לו. כן, אני אגיד לו את זה סוף סוף, בקול חזק וברור, שהוא ישמע. שהוא ידע. ואני אפתח לו... כמו שפתחתי לעצמי היום. אם לא יותר ... (צוחקת). תודה, להתראות.
ביבליוגרפיה
1. הירשפלד, א. (1993) "קול דודי דופק", משקפיים (18).
2. ליבליך, ע. (1970) תראפיית הגשטאלט, מגמות י"ז.
3. סרוק, ש. (1983) תראפיית הגשטאלט – תיאור וניתוח של מושגים בסיסיים, חברה ורווחה 2.
4. Amram, D. (1991) The intruder: A dream-work session, The Gestalt Journal 16 (1).
5. Hatcher & Himelstein (1976) The Handbook of Gestalt Therapy, N.Y: Aronson & Jason.
6. Perls, F. (1969) Gestalt Therapy Verbatim Lafayette, Califfornia: Real People Press.
7. Polster, E & Polster, M. (1973) Gestalt Therapy Integrated N.Y.: Brunner / Mazel.
8. Zinker, J. (1977) Creative Process in Gestalt Therapy, N.Y.: Brunner / Mazel.
