איריס קאופמן
טעם של מלח
הוצאת שתיים
"אחרי שעזב היא חשבה שלא תצליח לנשום בשקט הזה בלעדיו. הבלעדיו הזה היה בכל מקום. במוסך, כשידעה שהבוחן משקר לה שהיא צריכה לעשות כיוון פרונט רק כי היא אישה, ולבד. כשקיבלה סוף־סוף בדואר את המינוי של סגל זוטר, על נייר מכתבים רשמי של החוג לספרות השוואתית, ולא היה לה למי להשוויץ. כשחלתה בדלקת ריאות, ולא היה ממי לבקש שיביא לה עוד אופטלגין מהסופר־פארם בתשע בערב, כי בדיוק נגמר. כשהחליטה אחרי כמה שבועות לא לחכות יותר שיחזור אליה וכבר לא יכלה לומר לו."
מה קורה כשאהבה מסתיימת? מה קורה כשהיא מתחילה? איך נראית אהבה בין אמא לילד שלה? ובין חברות? איך אפשר לאחוז בה? והאם בכלל אפשר?
שתי נובלות בטעם של מלח ובשתיהן עולות השאלות הללו, ועוד רבות אחרות. שאלות ותשובות, סיפורים של חיים ושל מוות, וכל הזמן – האהבה. הריקוד איתה ונגדה וסביבה. האפשרות לשהות בה. הפחד לאבד אותה. ההתנגדות. ההשלמה. הנחמה.
טעם של מלח הוא ספרה הראשון של איריס קאופמן.
איריס קאופמן היא סופרת וקלינאית תקשורת. נשואה ואמא לשניים, ילידת חיפה המתגוררת היום בבנימינה. מאמינה באנשים.
לפניכם קטע מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
בכניסה לבניין האפור למראה נשתלה ערבה בוכייה. היא חשבה לעצמה שזו בחירה לא כל כך מוצלחת, בהתחשב בכמות הבכי שנשפכת פה, אבל אחרי המפגש השישי שלהם בבית הטיפולי היא התחילה להתייחס אליה כמו עוגן. עוגן ירוק-אפור ובוכה, ובכל זאת עוגן. בכל ביקור היא סימנה לעצמה איך לאט לאט הבהלה שלפתה אותה מאז שנולד, מאבדת מעט מהאחיזה שקנתה לה בליבה. אחרי שהבינה את כל מה שלא רצתה להבין, והרשתה עוד כמה פרפורי גסיסה לקיום הקודם שלה, היא משכנה את חייה לבנק לטובת ״טיפול בריאותי מקדם״, ״השלמת מערך תרפיות אישי״, ועוד מיני-מינים של תוכניות שהתמסרה אליהן, באין-ברירה מייסר אבל נחוש.
היא הרימה את עוז אל המותן הימני והניחה לו להישאר כך, נישא וחפור בתוכה, רק עד שעלתה בזריזות את שלוש המדרגות ועברה בדלת אל העולם החדש שלה. כל שריר בין צלעותיה וכל עצב שנקשר בין ראשה לליבה צרבו באימה כבושה, כשאמרו לה בפעם הראשונה להוריד אותו אל השטיח החד-גוני שמתחתם ולהניח לו להראות את מיטבו. והוא אכן נתן את מיטבו. התפתל ונהם ובכה וקרס אל תוך עצמו ואז נמתח בייסורים של כאב וחוזר חלילה, והיא רק עמדה שם, מרגישה כאילו היא עצמה נשרטת בשבבי ברזל משוננים, נמלאת כולה ברוחו וגופו השבורים, לופתת את הקלסר הלבן עם כל האבחונים והשאלונים והתצלומים עד שכאבו לה האצבעות.
זה היה רק לפני שלושה שבועות, ומאז כבר נכבשה כולה בעוז שהיה בו ובהם. הם הגיעו לשם פעמיים בשבוע, היא גבוהה ורזה, הוא גוש מכונס על מותניה, והחלו מיד לנוע בריקוד מוזר בין גן עדן לגיהינום, הלוך חזור בין נפרדות לאַחֲדוּת, לומדים להיות סתם אמא וילד, כמו שהתכוון המשורר.
כשחזרו בערב הביתה והיא ניסתה להעלות את שניהם במדרגות עד לדירה, מצאה את עצמה מסתבכת שוב בין רצועת הכתף של התיק לעוז, שהיה כבר די כבד. זה היה בניין ישן בן שלוש קומות, נחבא בין עצי אורן גבוהים, בסופה של עלייה כרמלית די תלולה, עם מרצפות טרצו של פעם ותריסים בירוק דהוי. היא אהבה את הדירה הזו, ירושה של אשמה מאבא שלא ידעה בכלל שיש לה, ושעשה לה ולעולם כולו טובה גדולה כשנפח את נשמתו בדיוק כשהשתחררה מהצבא והיתה צריכה למצוא לעצמה מקום לגור. למזלה, כך חשבה, היא גרה בקומה הראשונה. רק עשרים מדרגות, אבל למרות שהיה כבר אמצע אוקטובר וקצת קריר בערבים, הגיעה כולה שטופת זיעה מהמאמץ. השעות האחרונות של היום היו מלאות פעילות והתישו את שניהם. זה היה יום של מוזיקה ותנועה. המטפלים העניקו מילים למה שחשה תמיד, איך עוז מנסה לומר לה בגופו את מה שבתוכו, ועצם ההכרה הצליחה להפיק ממנה בכי שהוחזק קפוץ בתוכה שנים. הם לימדו אותה להתחבר אליו, ללוות אותו בצליל ובמגע, להפסיק לפחד עליו וממנו וּלְצַפּוֹת בסוג של תקווה, שאפילו לא העזה לתת לה שם, לפעולות של משחק ובישול ויצירה וגינון וכל מיני הרפתקאות שלא חשבה שייקח בהן חלק לעולם.
כשהגיעה סוף סוף למעלה, ראתה ליד דלת הדירה דובי-פרווה מונח על דף נייר בהיר. בתחילה נבהלה, ואז מיד התעשתה. זה רק דובי. ויש פה גם פתק. זה בטח מיואלה. פרס, לא ממש אופייני, על התחלת הטיפול בעוז. הכול בסדר. היא פתחה את הדלת ובעטה פנימה את הדובי עם הדף, כי לא היו לה ידיים, והזכירה לעצמה לטפל בזה אחרי מבצע האמבטיה.
המבצע הוכתר בהצלחה חלקית בלבד, אם כי הלך ונעשה קל יותר מיום ליום, ככל שהשתפרה בלתרגם אותו לעצמה. עוז נרדם עליה, מבושם וחפור על חזה, והיא השכיבה אותו במיטת התינוק שהעמידה ליד המיטה הזוגית שבחדרה. עוד מעט כבר לא יהיה מנוס והיא תצטרך להעביר אותו למיטה גדולה יותר. הוא היה גדול לגילו, הענק המנותק. בחדרה היתה רק חלקת רצפה קטנה בין המיטה לבין הקיר. היא חששה מהרגע שבו תצטרך להעביר אותו למרפסת הסגורה. דלת עץ דו-כנפית חיברה בין הסלון למרפסת, דלת של פעם עם מסגרת עץ צבוע לבן וזכוכית סבתא במרכז. היא תכננה לתלות וילונות מהצד הפנימי, כדי שיהיה לו חשוך והאור לא יפריע לו, ולחפש איזה פוף גדול ורך שיוכל להתחכך עליו, וגם לבקש ממוטי, הבחור הנחמד מהירקנייה ברחוב המקביל, את אחד הארגזים שלו לשים בו את הכדורים. היו לו גדולים וקטנים, רכים וקשים, עם זיזים ובלי זיזים, חלקים ומחוספסים, כל מה שאמרו לה להחזיק בבית. היא היתה בטוחה שמוטי יסכים. לפעמים, מבעד לענני הערפל שלה, שנתנו לה לראות רק את עוז, היתה מבחינה פתאום באיזה מבט-מוטי או מרגישה איזו נשימת-מוטי על עורפה, כשעמד קרוב מדי אליה ועזר לה להוריד מהמדף העליון את המשטח הירוק שרצתה לשים במגירת הירקות במקרר. ואז ניעורה בה פתאום המחשבה שאולי הוא מחבב אותה. מסכן. נפסל עוד לפני שנשקל, ואפילו בלי ידיעתו.
היא המשיכה לתכנן את החדר החדש במרפסת. יואלה קנתה לו נדנדה מבד רך שיעטוף אותו כשיזוז קדימה ואחורה, כמו הנדנדה בגן המשחקים שלקחה אותו אליו בשעות בין ערביים, כשרוב ההורים כבר חזרו הביתה עם הילדים ולא נעצו בהם עיניים מרחמות-זועמות-פוחדות. עידו של יואלה יתלה לה את הנדנדה מול החלונות של המרפסת, שיוכל להסתכל על הירוק בחוץ. היא ישבה עכשיו מול אותם חלונות פתוחים והתקדמה בדמיונה עם העיצוב. הקיץ התמוטט אל תוך הסתיו ורוח ערבלה כמה עלים ואז הניחה להם ליפול לארץ בראשיתה של שלכת. אולי גם היא צריכה קצת לשחרר, חשבה, ורק אז נזכרה בדובי, ובמכתב.
זה היה דף עם ציור של הולי הובי בצבעי צהוב ותכלת דהויים, מסוג המכתביות שניסתה לאסוף כשהיתה בכיתה ד׳ או ה׳, בניסיון לדמות יותר לבנות הכיתה. היה לה אוסף דל והיא בכל זאת התעקשה עליו. אספה מפה ומשם. אחת ממתנת יום הולדת מאולתרת שנתנה לה המדריכה במתנ״ס בת גלים, שידעה שאיש מלבדה לא זוכר בכלל שהיום יום הולדתה, אחרת שקנתה ביותר מדי עודף שנתנו לה במכולת והיא מיהרה לחנות מכשירי כתיבה לקנות דף בודד עם ציור של פיל כחול עם לב אדום על הבטן, לפני שיגלו שטעו בעודף ויבואו אחריה, ופעם אחת אפילו לקחה בדחף פתאומי שנוצק בה שקית נייר חומה עם ארבעה דפים מפתים, אחד של סטיב אוסטין, אחד של סו-אלן מדאלאס ושניים של דובוני-אכפת-לי, ישר מהתיק של אפרת בסוף ההפסקה והסתירה בתוך ״כתיב לכל עת״.
היא קראה את המכתב הקצר בעת שצעדה למטבח. כתב היד שהתגלה לה על הנייר הצבעוני, לא היה כתב של מישהו שנולד פה ולמד פה לכתוב, והיד שכתבה אותו נרעדה מדי פעם באות האחרונה של המילה, ובכל זאת ניכר בו איזה תוקף שפעם בוודאי היה יוצר שקעים וקמרים בצידו השני של הדף.
לגברת אלטר שלום רב.
מקווה אני שלא נבהלת. בדקתי את כתובתך בתיק של בנך וכך הגעתי אלייך.
ברשותי בובת דובי מפרווה, שהיתה שייכת לבני כשהיה קטן. כפי שתוכלי לשער, אין לי צורך בה כעת.
אשמח אם תסכימי לקבל אותה עבור עוז.
בטוחה אני שיאהב אותה ואולי אף תצליח להרגיע את בכיו הרם.
בברכה,
יוהנה וייס, מתנדבת טיפת חלב
היא הרגישה איך העלבון עולה בה. אמנם עברית של בית מרקחת, ובכל זאת מעליב. גברת יוהנה וייס, האחות המליצית מטיפת חלב, ללא ספק רמזה לה כעת בעדינות מנומסת ומוטרדת - ללא ספק מוטרדת - שכישורי ההורות שלה לוקים בחסר. שהרי הילד צורח חזק כל כך שהיא מוכנה אפילו לתת לו בובת דובי זרה, רק שישתוק.
בכעס דעתני עטוף ברחמים עצמיים נכנסה להתקלח והשאירה כרגיל דלת פתוחה, רק למקרה שעוז יתעורר ויתחיל לבכות את בכיו האופף-כול, והיא לא תשמע. לא שזה יקרה. הוא לא יתעורר, ואם יתעורר הרי ש״בכיו רם״, ואין סיכוי שלא יגיע אליה. היא נתנה למים הזורמים להסתיר את הדמעות שזרמו על לחייה. מאז שנפתח הסכר הבוקר במרכז, הבכי יצא ממנה בקלות. והכול בגלל איזו אישה שלא מכירה אותם בכלל אבל התיימרה לדעת מה הילד שלה אוהב.
עד שסיימה את המקלחת התגלגלה לה הארשת היומרנית והצודקת מהפנים כמו מפולת והיא נרגעה. זו לא היתה הפעם הראשונה שגילתה את המחיר שבבדידותה המזהרת. תתביישי, אמרה לעצמה, מנסים לעזור לך ואת תוקפת. היא דמיינה שוב את האישה המבוגרת שנחלצה לעזרתה עם התור. היא לא הצליחה להחליט בת כמה היא, אבל ללא ספק כבר היתה מבוגרת, עם רמז לתחילתה של הליכה כפופה ולק בצבע בורדו משוח על הציפורניים. אם היא לא טועה, היא קלטה בתוך המולת עוז וההורים והילדים האחרים גם חיוך קורן, שמילא את פניה הקמוטות באור ואת ליבה של אבישג בנחמה. אבל לא היתה בטוחה שהיא לא מדמיינת. אולי ראתה מה שרצתה לראות.
בדרך בין האמבטיה למטבח היא קלטה את דמותה במראה שאמרו לה לתלות במסדרון בשביל עוז. קודם היתה תלויה שם כרזה מודפסת של מוזיאון תל אביב, שהם מסגרו, אבל אמרו לה שעוז צריך לראות את עצמו כדי ללמוד לתפוס את המרחב, אז היא החליפה. על הדלת של הארון מעל הכיור בחדר האמבטיה היה גם כן ראי, אבל היא לא הסתכלה. מה יש כבר לראות? להתאפר היא ממילא לא מתאפרת, ועדיף היה אילו לא היתה מתבוננת עכשיו בגזרה השדופה הזו והשיער המדובלל הזה. קצת מבהיל, הודתה בינה לבין עצמה. נכון שהיא לא אוכלת כמו בן אדם כבר כמה שנים טובות, וגם לא פגשה את הסַפָּר מאז הלידה, ולא שלפני כן המצב היה מזהיר, אבל היא באמת נתנה לדברים להידרדר. איך ניב בכלל נמשך אליה ככה? טוב, הסבירה לעצמה בזמן שלבשה במהירות טייץ של בית ואיזו חולצה דהויה, להסתיר את עצמה מעצמה. אל תגזימי. כשהיית איתו לא היית צריכה קישוטים. היית יפה כי הוא אהב אותך.
רק לא מספיק בשביל להישאר.
היא נכנסה למטבח, תלשה דף מהמחברת ששמרה במגירת הבלגן והתיישבה אל השולחן. בעצם זה לא לעניין, חשבה. נייר תלוש מעיד על זלזול, והיא לא רצתה להיראות גם אמא גרועה וגם כפוית טובה. היא לקחה דף חדש מהמדפסת, וכתבה בלי לעצור.
גב׳ וייס היקרה,
קיבלנו את הדובי ואת מכתבך רק בשעת ערב. האם שמת לב שהערבים עכשיו קצת יותר קרירים? אני ממתינה בתקווה למזג אוויר חורפי ולהקלה שיביא איתו מהחום המעיק. אולי כך יהיה לי קל יותר להרים את עוז ולצעוד איתו במעלה הרחוב שלנו.
- פרסומת -
עוז, כפי שאת יודעת בוודאי מתוך התיק עב הכרס שהספיק לצבור אצלכם בטיפת חלב, עדיין אינו הולך ואני נושאת אותו איתי לכל מקום. אני מקווה שיחד עם החורף יגיע גם הרגע המיוחל שבו ילמד ללכת. בינתיים הוא רק זוחל.
עוד מספרים לי במרכז הטיפולי שאליו אני נושאת אותנו פעמיים בשבוע, שבקרוב יוכל גם לספר לכולנו במילים את מה שבליבו, ואז ילך ויפחת הבכי ויוקל גם לי, גם לך וגם לבאי הטיפה.
בברכה,
אבישג אלטר
נ"ב עוז ואני שמחנו מאוד למצוא את בובת הדובי ליד דלתנו. הוא לא הזכיר לי דובי מקומי, שהרי דובי הפרווה הישראלים הם חומים ומשעממים, ונתפרו להם תמיד שני כפתורים בצבע שחור בתור עיניים. אין ולא היה להם דבר עם דוב הפרווה שהשארת, שהופיע מצויד בזוג עיניים מצוירות לפרטי פרטים ולבוש במיטב מחלצותיו המשובצות, העשויות צמר אמיתי, וכוללות וסט ועניבה! לא פחות!
בלילה הונח הדובי שלך במיטה ליד עוז, שמיהר להסתובב כך ששני האפים נפגשו, אף אמיתי ואף פרוותי, ושניהם נרדמו בבת אחת. אני משוכנעת שעוז יבחר לדובי שלך/שלנו שם הולם, מיד כשיתחיל לדבר.
היא קראה שוב את מה שכתבה. אולי הפריזה, חשבה, הן באורך הכתוב והן בגילוי הלב, אבל יוהנה, כעת קראה לה בינה לבינה בשמה הפרטי, היתה כמו האמא שרצתה שתהיה לה, וממילא כתבה את אשר התכוונה לכתוב, בלי משים. היא קיפלה את הדף והטמינה אותו בתיקה. מחר תשאיר אותו בטיפת חלב.
בבוקר יום המחרת התבוננה מיואשת בעוז. הוא ישב בכיסא האוכל הגבוה שלו, עטור למשעי בגבינה לבנה וחתיכות לבן-של-ביצה מנקדות לו את הסנטר. זו היתה תקופת האוכל הלבן, שקדמה לה תקופת האוכל האדום, בה מרח את עצמו במיץ של העגבנייה ושתה רק פטל, ועוד חודש או חודשיים תצטרך בוודאי לאמץ את מוחה למצוא מגוון של מאכלים ירוקים או צהובים או השד יודע מה. כעס מחוספס בעבע מתוך החור בבטן שלה, נלחם עם הרחמים העצמיים מי יגיע ראשון אל פני השטח. תכף היא תרים אותו בחטף ותיקח אותו אל האמבטיה לשטוף מעליו את הצבע התורן, מתייסרת כמעט מיד ומחליפה במהירות את החֵמה בליטוף חובק, עד שיירגע וישבו שניהם רטובים על הרצפה.
לקראת ערב קבעה עם יואלה בגן המשחקים. לצערה, עוד היו שם כמה הורים עם ילדיהם. אלעד רץ מיד לכיוון המגלשה ויואלה הזדרזה אחריו, על פניה מבט אשם של אני-חייבת-אחרת-הוא-ייפול, ונטשה אותה להתמודד לבד. מעניין איך הם נראים בעיני ההורים האחרים, חשבה. אנשי העיירה המקיפים את הגיבן מנוטרדאם. חוקרי העב"מים במפגש מהסוג השלישי עם חייזר. היא השפילה מיד את מבטה, שלא ייראו מחשבותיה על פניה ולא יזהו את קלונה. היא הניחה את עוז בזהירות על שביל הגרנוליט שהוליך אל חלקת הדשא ובהמשך אל משטח הגומי שמתחת למתקני המשחקים, ואבישג הלכה אחריו בעודו זוחל ממשטח למשטח, על פניה מרירות וחמלה מתחלפות לסירוגין, ועל פניו ריכוז מקומט, שכבר למדה לזהות כסיפוק של הצורך המתמיד שלו להתחכך.
יואלה הביטה בה ממקום משמרתה ליד המגלשות. הם הלכו והתקרבו לאזור הנדנדות, שם תאסוף אותו אבישג בעדינות ובזריזות ותרים אותו אל המושב המסורג של נדנדת הפעוטות, עוד לפני שיחוש בהבדל שבין מרקם הגומי על ברכיו ובין משב הרוח על פניו ויתחיל לבכות. אז תניע אותו קדימה ואחורה שעה ארוכה, עד שיירדם ממש שם על הנדנדה, ופניו חלקות. איך ייתכן, חשבה, שהיא מסוגלת להיות עדינה כל כך ורכה כל כך עם עוז, אחרי שאמה שלה שברה אותה כך, היטב היטב וביסודיות גמורה.
היא נפרדה מיואלה רק כשהחושך ירד כמעט לגמרי על גן המשחקים והקדישה דקות ארוכות לניסיונות לנתק את עוז בהדרגה מהאספלט המטונף, כדי שלא יפרוץ בבכיו הצורמני הלא נגמר ויעורר עליו את סקרנות יושבי הבתים שסביב גן המשחקים. הם עוד עלולים להזעיק את שירותי הרווחה, חשבה בחצי רצינות. אבל זה לא הצליח, ולבסוף ויתרה והחלה צועדת שוב במעלה הרחוב אל הבית, עוז מצטווח ומתפתל על צידה הימני. זרזיפי יורה חלשים המטירו פתאום את עצמם על זרועותיה החשופות, וכשטיפסה סוף סוף במדרגות אל הדירה ונזכרה שלא הלכה הבוקר לטיפת חלב כפי שתכננה, לא הצליחה להחליט אם הצטמררה בגלל אכזבתה או בגלל הזיעה שהחלה מתייבשת על גופה.
יום חמישי היה יום של טיפול רגשי. לשון סגי-נהור למפגש עם הפסיכולוגית העדה לכישלון הקולוסאלי שלה ליצור קשר אמיתי עם עוז, כזה שחף מצלילי בכי, מרגשות אשם ופחד, מחיבוטי טינה רוגזת, מרחמים שנעו לסירוגין ממנה אליו, מתנועה אין-סופית בין זעם לחמלה. מכל הטיפולים זו היתה השעה ממנה הכי פחדה ולה הכי חיכתה. היא התקשתה להעיר את עוז, שנדמה לה כמתעכב בכוונה, למרות שידעה שזה לא הגיוני. עכשיו כבר היתה חייבת להזדרז אם רצתה להגיע בזמן. היא החליטה שתדחה שוב את המסע לטיפת חלב ונסעה אל הבית הטיפולי.
היא דוגמה ומופת לאמא מגויסת, כך אמרו לה. עברה במהירות את כל שלבי האבל, ציינו בהשתאות, וכבר לא מסרבת לקבל את מה שלא ניתן לשינוי. להפך, החמיאו לה, ממש רואים עליה איך היא מתאמצת להבין את עולמו הפנימי של עוז. איך היא קולטת מה הוא רוצה ולמה הוא מתכוון. איך היא מתאימה את עצמה אליו ומחזקת את הדימוי והערך העצמי שלו. לא ירחק היום, אמרו לה, והוא יקצור את הפירות. והיא שאלה את עצמה כמה מכל המילים האלה הם אמת וכמה הם ממטירים עליה כדי שתתחזק, שכן בעיני עצמה דמתה לעלה נידף ברוח, אמא סתווית, עם צרחת-עוז תמידית בתוכה, כזו שאיש לא יכול לשמוע.
בדרך חזרה התווכחה עם עצמה. הרי כבר ערב. אין אף אחד בטיפת חלב עכשיו. אם תחליק את הנייר מתחת לדלת הסגורה, הוא עלול להיזרק בחוסר תשומת לב. אולי עדיף לוותר. אבל מצד שני, יוהנה בוודאי מצפה לאיזושהי תשובה. זה לא מנומס לא להגיב, והיא נראית כמו אחת שנימוסים חשובים לה. הוויכוח הפנימי הגיע ממש עד לדלת הזכוכית, ובסופו השחילה במהירות את הנייר פנימה בחריץ התחתון, לפני שתספיק להתחרט.
כשהגיעו הביתה פנתה מיד לטקס האמבטיה. היא הקפידה עכשיו לתת לו לשחק במים דקות ארוכות, יוצרת בועות, פותחת את הברז בחוזקה ומשפריצה ומיד מחלישה את השצף עד שדמם, מלטפת ומורחת את גופו באריכות בסבון הנוזלי ואז מדגדגת ומגרדת וחוזר חלילה, עד שדומה היה שהוא מתעורר מתרדמת הניתוק שלו ומהין להכיר בקיומה.
אחרי שנרדם חיכה לה עוד רצף לא נגמר של שיחות טלפון, שנמשך כבר כמה ימים, ובסופו הצליחה סוף סוף לתאם עם שני מטפלים נוספים לעוז שקיבלה עליהם המלצה חמה, ושתמורת הון קטן יגיעו אליהם עד הבית שלוש פעמים בשבוע. מהר מאוד היא חדלה לספור את הסכומים וההלוואות והעלויות שטפטפה בזרם מתמיד לטובת מה שנראה לה ככוחות קסם של ממש. היא השתכנעה בלי מאבק בכלל לתת לכל האנשים האלה להקיף אותו, להעניק לו משמעות ולצקת בו צלילים והברות, ואז מילים, ״מים״ ו״עוד״ ו״די״ וגם ״אמא״.
פתאום היה לה צוות שלם של אנשים, והיא, שהתרגלה כל כך לבדידותם המסוגרת, התבוננה משתאה בעולמה הצר שנפתח לפתע, מבלי שהתכוננה ובאין-ברירה, והתהלכה בין האנשים שבילו אצלה על השטיח בזהירות מופלגת, רק שלא תקלקל את תנופת ההתפתחות המפוארת שהבטיחו לה ולעוז. בתחילה נתנה בהם סימנים, כדי שלא תתבלבל: אדם - הגבוה עם המשקפיים והבעה רכה אך קשוחה על פניו, ורפי - שמנמן עם סנדלי שורש ומכנסיים קצרים שנופלים כל הזמן מאחור כמו אינסטלטור. אבל זה היה רק בהתחלה, כי כעבור יום או יומיים אחר כך הם כבר הפכו לחלק מהנוף הדירתי שלהם, ונדמה לה שהם היו שם מאז ומעולם.
כמה מהר החלה מסתגלת לעולמם המשתנה, חשבה. כמה מהר החלה לאמץ מחדש את החלק אצלה שלא קשור לעוז. לנער קצת את המוח מניוון הילד-עם-הצרכים-המיוחדים שלקה בו ולהתחיל להרהר בדברים אחרים. כמו למשל ביוהנה וייס. יוהנה, שרצתה לחשוב שכמהה גם היא לעוד נפש חיה, לחילופי מילים נוגעות ללב שיגאלו אותה, ואולי את שתיהן, לרגעים ספורים, מבדידותן.
