מגפת המתאבלים, השתקנים והספרנים המתאבדים
מלנכוליים ו"דיכאוניים" אחרים
מאת אלון יפה
המאמר מתבסס על סדרת ההרצאות שיועברו, החל מה-23.11.21, בנושא 'מלנכוליה והסובייקט המדוכא', במסגרת הסמינר השנתי של המרחב הקליני של פורום לאקאן תל-אביב.
בשיח בריאות הנפש, המגבה בסטטיסטיקות את טענותיו, הדיכאון הוא ישות קלינית שיש לכמת – כמו נתוני הצמיחה במשק, וכמו הקורונה. מדברים הרי על "מגפת הדיכאון". השיח הפסיכיאטרי העכשווי גם מוותר על ניסוחים מזמנים עברו שטרחו "ליפות", בעזרת משמעות, את כאבם של אלו שהיום מכונים בפשטות מדוכאים (Soler, 2006 [2003]). כך שבעוד שדורות אחרים ראו במיואשים הוגים מעמיקים, קטני אמונה, או להפך – נביאי זעם קדושים, מחרפי נפשם – הדיכאון של הפסיכיאטריה הוא עניין כימי-ביולוגי.
ומה אם נתעקש שמופעי הכאב המכונים דיכאון מאותתים דווקא על חטא? הגדרתם כ"חטא" נגד ציוויי הצריכה והתפקוד הקפיטליסטי מפרשת את העכבה של הסובייקט כסירובו להשתתף בחגיגת הרדיפה הכפויה אחר אובייקטים מנכרים ודימויי אושר כוזבים. אך מבחינה הפסיכואנליזה הלאקאניינית, זהו גם חטא אחר: חטא דיכוי הלא מודע, התשוקה והדיבור.
של מי החטא? שיח בריאות הנפש מציע לסובייקט נתונים מספריים שמצדיקים את סכירת פיו בגלולה ובמילה שאיתה יזהה עצמו: "דיכאון". אפשר היה לטעון, אם כך, שהחטא הוא של תרבות שכבר לא מאפשרת למילים לעטוף את הכאב או לגעת בו. ולא רק זאת, היא גם אינה מציעה הקשבה לאותו פֶּה שממנו אולי יבליח דיבור מפתיע, דיבור לא מושלם, שיוכל לחשוף איווי. האיווי, כך הדגיש לאקאן, הוא תשוקה שהצתתה, ניסוחה וההכרה בה מצריכים מילים.1
ובכל זאת, "החטא של העצבות" הוא בהכרח גם החטא של המטופל ובאחריותו, כפי שהתריע לאקאן (Lacan, 1990 [1973]) בריאיון הטלוויזיה המוזר מ-1973: הנוירון אינו אחראי, אתה אחראי: לאופן שבו שיחקת עם הקלפים שקיבלת ומה שענית לאי הנחת שמייצרות התרבות והחברה באשר הן. לא אשם, אבל אחראי. זה לא אומר שכל סבל ניתן לשאת. פרויד (1988 [1930]) אפילו יאמר, ב"תרבות בלא נחת", שאי אפשר מבלי לסמם את עצמך לעיתים (כולל באמונות שווא, בדת ובאמנות...). אך זה בהחלט מה שמצדיק את העמדה המזמינה את הסובייקט לדיבור בקליניקה, באמצעות שאלה המפנה אותו לאחריותו לאיווי שלו: "יש משהו שאתה חייב לעצמך?".
מול הזמנה כזאת, לעיתים נתקלים בשתיקה, אבל ישנן שתיקות שונות. אחת מהן היא השתיקה של הנוירוטי, שהדיכאון שלו מאותת על הרמת ידיים לגבי האיווי. שתיקתו מתבטאת לעיתים בדיבור עקר וריק. וישנה שתיקה אילמת הרבה יותר, שתיקתו של המלנכולי הממחיש לאנליטיקאי שתיקה מהי. שתיקה כזו מייחדת סובייקטים פסיכוטיים, בהיותם חסרי אמון בשפה. ובעוד ששתיקת האנליטיקאי מייצרת לעיתים אניגמה פרודוקטיבית, השתיקה המלנכולית אינה יצרנית.
וכפי שאין דיכאון אחד, גם המלנכוליה אינה אחת. הנה עוד שתי מלנכוליות, למשל, גם הן של סובייקטים במבנה פסיכוטי: בסיפור של בורחס (1998 [1941]) "ספריית בבל", מתוארת מנקודת מבטו של ספרן ספרייה הכוללת את כל הספרים האפשריים. הכול כבר נכתב מראש... לא מדובר בטרגדיה של אדיפוס, או של מטופל הבורח ממה שחקוק אצלו בלא מודע. גם לא במה שיכול להיראות כחלום הרטוב של האובססיבי – להתבודד במדבר צחיח ללא נפש חיה, או בארכיב גדול שלם וממוין (אוצרו של האחר הגדול הלאקאנייני), שאותו יוכל להקיף במלואו. כפי שמדגיש אריק לורן (Laurent, 2015 [1988]), הספרייה הזו היא דווקא סיוט פסיכוטי. האוסף האימתני של ספרים המכילים את כל הצירופים האקראיים של האותיות, כולם זמינים כאן ועכשיו, וללא כל רובד תוחם של משמעות – שהרי הסיכוי שתפגוש ספר שאינו גיבוב של אותיות הוא מזערי. זהו ההעדר של הדחקה, חוויה פרגמנטרית ומציפה ברמת האות (letter), שבתוכה הסובייקט מרחף מבולבל לחלוטין, חסר נקודת עיגון. עבור הספרנים של בורחס התוצאה היא ייאוש אובדני.
בשונה מהספרנים המתאבדים, שהמלנכוליה שלהם היא תוצר של מפגש עם עודף, מלנכוליות אחרות נולדות במפגש עם ריק. המלנכוליה של לול שטיין, גיבורת ספרה של מרגריט דיראס ( 2004[1964]), מופיעה בעקבות אובדן פתאומי של אובייקט אהבה. אך האפקט עבור לול דווקא דומה: היא נעה בעולם ללא אפשרות להיקשר ולהיעגן. היא לא נסוגה מקשרים לגמרי, אלא מרחפת בתוכם בתימהון שתוק, עיניה כמו מופנות כלפי פנים, אל האובדן והריק שלא משים ממנה, כמי שאיבדה במקביל גם את המרחק מעצמה, המרחק שיאפשר לצאת מתוך עצמה. אכן, כולנו מאבדים ונתקלים בחסר. ומה שיש מול האובדן, מול החסר, כמו גם מול המוות, הן רק מילים. האפשרות לעבודת האבל היא האפשרות לקודד את האובדן למילים, ובניסוח אחר: עבודת התפירה של שולי החור, שתיתן לו קונטור סמלי. האדם האָבל – עוד אדם שעשוי להיות מאובחן כיום כדיכאוני2 – יודע, לפי פרויד (2007 [1915]), את מי איבד, אך נדרש לעבודת הסמלה כדי לומר מה איבד.
אך את לול חוויית האובדן מערערת באופן שונה מהתערערותו של כל נוירוטי שנשבר ליבו. במבנה הפסיכוטי, על פי לאקאן, קשר של אהבה הוא גשר רעוע מאוד על מים סוערים במיוחד. ואם בעזרת קשר מצליח פסיכוטי לייצר מרחק מסוים מחוויית חור ללא תקנה – "עירום בלתי ניתן לתיאור" (unspeakable nakedness) במילותיו של לאקאן (Lacan, 1987 [1965]: 124) – אם הצליח במידה מסוימת למסך את החור בעזרת הפרטנר – סיום הקשר מבטל את המרחק ומועיד לו מפגש בלתי נסבל עם החור.
מעצם המבנה הפסיכוטי, אם כן, המלנכולי חווה את אובדנו של האחר האהוב יחד עם אובדן נוסף, מבני יותר: אי-קשר עם האחר הגדול, זה של השפה. התוצאה של חוסר הקשר, הזרות, הבדידות והעריריות ביחסו לאחר הגדול היא שאפשרות ההסמלה כמעט שאינה ברשותו. ואם האהוב איפשר לו, בנוכחותו בחייו, לייפות את החור, אז כשהיופי נמוג, כבסרטי אימה, מתגלה מתחתיו גולגולת חשופה ואין לו מילים יפות לספר על כך. הוא שותק.
העצובים אולי רבים, אפוא, אך מאוד שונים. חוטאים, מתאבלים, שתקנים, ספרנים אובדניים, אישה שנאלמה, סרבני ציווי הצריכה, ועוד ועוד. ומה מציעה להם הפסיכואנליזה? כפרקטיקת דיבור, ניתן להבין איך היא פותחת מרווח זר בתוך התרבות הנוכחית. בתוך עולם מכומת, מול הפטור מדיבור, מול אובדן, מול הקושי למצוא משמעות, טעם ואיווי, הפסיכואנליזה מפנה את המטופל לדיבור, לתפור בעזרתו את שולי החור ולאתר בעזרתו את ממד האיווי. ועבור המלנכולי? עבורו השפה היא הרי שבורה במיוחד.
אחת האפשרויות שעליהן מצביע לאקאן היא להשתמש דווקא בממד של האות גם בהעדר קשר של משמעות. למצוא, בתוך ודרך הקשר הטיפולי, את האות כדבר מרתק, לייצר אותה, לחקור אותה, לשחק איתה. חוסר המשמעות משותף הרי לאות ולחוויה של המלנכולי הניצב מול החור. אך ההקשבה המכבדת לאות הנוצרת בפאתי החור – להמצאות לשוניות, אידיוסינקרטיות ככל שיהיו – מעניקה לה אצילות ומעמד. ככזו, בכוחה של הפעולה סביב האות, כפי שגילו סופרים מסוימים, כמו ג'יימס ג'וייס, ליצור עבור המלנכולי קשר ייחודי לסמלי, ולכן עיגון מסוים, גם אם ארעי, יחד עם להט וסיפוק.
הערות
- זו אחת הדרכים להבין מדוע עבור לאקאן האיווי של הסובייקט הוא האיווי של האחר (השדה של השפה).
- ואין כמו התיקון המפורסם ב-DSM-V שמצמצם לשבועיים בלבד את תקופת האבל – התקופה שבה לא יאובחן דיכאון קליני לאחר אובדן, שנקבעה לחודשיים במהדורה הקודמת – כדי להעיד על כך.
מקורות
בורחס, ח"ל (1998 [1941]). "ספריית בבל". בתוך: בדיונות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד. עמ' 71־78.
דיראס, מ' ( 2004[1964]). "שבי הקסם של לול ו. שטיין". בתוך: לכתוב / מותו של הטייס האנגלי / שבי הקסם של לול. ו. שטיין / סגן הקונסול, ירושלים: כרמל.
פרויד, ז' (2007 [1915]). "אבל ומלנכוליה". בתוך: אבל ומלנכוליה ופעולות כפייתיות וטקסים דתיים. תל אביב: רסלינג. עמ' 43-15 .
פרויד, ז' (1988 [1930]). "תרבות בלא נחת". בתוך: תרבות בלא נחת ומסות אחרות, עמ' 118–184. תל אביב: דביר.
Lacan, J. (1987 [1965]). “Homage to Marguerite Duras, on Le Ravissement de Lol V. Stein”. In M. Duras et al, Duras by Duras, pp. 122-129. San Francisco: City Lights Books.
Lacan, J. (1990 [1973]). “Television”. In Television/A Challenge to the Psychoanalytic Establishment. New York: Norton & Co.
Laurent, E. (2015 [1988]). “Melancholia, the Pain of Existence and Moral Cowardice”. Hurly-Burly: The International Lacanian Journal of Psychoanalysis, 12. pp. 141-153.
Soler, C. (2006 [2003]). “A Feminine Affliction”. In: What Lacan Said About Women: A Psychoanalytic Study, pp. 87-106. New York: Other Press.
