עדות היא מצב נפשי / ציפי רוזנברג שיפר

ציפי רוזנברג שיפר

עדות היא מצב נפשי

חוויית העדות במבט פילוסופי, ספרותי ופסיכואנליטי

הוצאת כרמל

“תמיד חיפשתי עד לחיים […]
עדות היא הסימן להיותנו בחיים כאן, על האדמה.
וגם במוות חשובה עדות” (פנחס שדה, “יומנים”)

הורים עדים לילדיהם, ילדים עדים להוריהם, וכך גם מורים, חברים, שכנים, מטפלים ומטופלים. עדות היא חלק מרכזי מקיומנו, אבל מורגשת רק כשהיא חסרה, דבר המאפיין את ימינו וניכר במדיה וברשתות החברתיות, אנשים בכל קשת הגילים ובכל שכבות האוכלוסייה, מבקשים שאחרים, קרובים וזרים, יהיו עדים למה שקורה להם – מאירועים יומיומיים ועד לרגעים אינטימיים.

הספר מציג כרטיס ביקור לתופעת העדות מבחינה פילוסופית ופסיכואנליטית, והוא הראשון מתוך סידרה של שלושה שיעסקו בחקר עדות מדוברת. בספר השני יסופרו סיפורי עדות מחדר הטיפולים, והשלישי יעסוק באמירתו של פול צלאן: “כל שיר הוא עדות”.

ד”ר ציפי רוזנברג שיפר היא פסיכולוגית קלינית מדריכה ומרפאה בעיסוק, המטפלת בקליניקה פרטית בתל אביב.

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת, וההוצאה לאור:

פתח דבר

תופעות הממלאות עולם ומלואו והמגיעות לסופן כאשר מת מישהו עשויות להלך עלינו פליאה [...] מה ימות עמי, מה הצורה הפתטית או השברירית שיאבד אז העולם?¹
(חורחה לואיס בורחס, מבוכי הזמן)

באחד מהכנסים הפסיכולוגים שהתקיים בקיימברידג' היפה, הצגתי פוסטר על עדות בטיפול. התצוגה הייתה בחדר רחב ידיים, ובזמן תליית הפוסטר ויישור הפינות, תהיתי אם בחרתי מקום טוב, אם מישהו בכלל ייגש ויתעניין, ולא שמתי לב שכבר עמדה מולו אישה ועיניה נעוצות בו בדבקות. עמדה ולא זזה דקות ארוכות, ואז החלה בוכה, בוכה וממלמלת:
"...so true, so true"

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

אחר כך ניגבה דמעות, נשמה נשימה עמוקה והלכה.

אנשים ניגשו, שאלו שאלות וגם התפתח דיון... אבל חיכיתי לה שתחזור.

מאוחר בערב חזרה.

"למדתי כמה עדות חשובה כשהייתי בטיפול", אמרה. "המטפלת שלי הייתה העדה היחידה לחיי. הייתה עדה לחוויות הסודיות שלי, לקושי שלי להתחיל לטפל, לקושי שלי להיות אמא, למשבר בחיי הנישואים... וכשהלכה לעולמה, הכאב הגדול שהיה לי, היה שכּל שהייתה עדה לו, הלך איתה.

בסיפור זה מקופל סיפורה של עדות.

הורים עדים לילדיהם, ילדים עדים להוריהם, וכך גם מורים, חברים, שכנים, מטפלים ומטופלים. לא נוכל לגדול בלא עדים. עדות היא חלק מקיומנו. היא תופעה יומיומית, נמצאת איתנו כל הזמן, מתקבלת כמובנת מאליה ומורגשת רק כשהיא חסרה. אפילו המיתולוגיה היוונית שיצרה אֵלים כמעט לכל תופעה בעולם, לא זיכתה את העדות באל. היום הדברים השתנו, ועדות הייתה נמצאת ראויה לאלה.

הקריאה בדלפי – שער העולם העתיק – "דע את עצמך" התחלפה בקריאה – "היה עצמך"², וכדי להיות עצמנו, אנו זקוקים למראת העדים מסביבנו.

בכל מתן עדות יש לפחות שלוש עדויות. ישנה העדות שמספרת על החוויה או האירוע שדובר העדות עבר, ישנה העדות שמתקבלת אצל הנמען, שבהכרח שונה ממנה, וישנה העדות הפנימית של המעיד עצמו, שאין אדם מלבדו שיודע אותה, ואין אדם מלבדו שמרגיש אותה בתוכו. זו חוויה פנימית שמרגע שהפכה למילים היא אחרת.

לקראת סוף המאה הקודמת התחולל מפנה בתפיסת מושג העדות המדוברת. ממדיום חד־ממדי הנמדד במידע שהוא מספק, הוכרה העדות כמדיום של ריפוי. מפנה זה קיבל ביטוי בולט בספרות, באמנות, בעיקר באמנות הקולנוע, ורק מאוחר יותר בשדות הפילוסופיה והפסיכואנליזה.

לאחרונה חלה הקצנה בהכרה זו, שנראית בעיקר במדיה וברשתות חברתיות, ומקבלת ביטוי במגמה חובקת עולם, של חיפוש עדים לכל דבר ועניין. הדרישה לפרטיות, שהייתה כה דומיננטית בחברה המערבית, הונחה בצדי הדרך, וכיום הכלל צמא לעדות.

מה יש בה בעדות שמצליחה לאגֵד בתוכה כאלה סתירות וכאלה כוחות?

ספר זה בוחן שאלה זו, והוא ראשון מתוך שלושה שיעסקו בחקר עדות מדוברת. הראשון, זה שלפנינו, בוחן, בחלקו הראשון, את מהות התופעה מבחינה פילוסופית, ובחלקו השני מתאר כיצד מהות זו מהווה כלי תרפויטי חשוב בחיי כל אדם. בספר השני יסופרו סיפורי עדות מחדר הטיפולים שממחישים את תפקידי העדות בחיינו, והשלישי יעסוק באמירתו של פול צלאן, בטקס קבלת פרס העיר ברמן, "כל שיר הוא עדות"³.

הערות

1. בורחס, 1986, עמ' 151.
2. אוסקר ויילד, 1891, הציע שהכתובת: "דע את עצמך", שהייתה חקוקה על שער העולם העתיק, בדלפי, תוחלף בכתובת: "הֱיֵה עצמך" ושכתובת זו תוצב על "שער העולם החדש", אבל המפנה הזה בחשיבה המערבית התחולל רק בשליש האחרון של המאה ה־20.
3. צלאן, 1997, עמ' 126.

פונקציית העדות בפסיכואנליזה ובפסיכותרפיה

"לתת משמעות לדברים, הן חיצוניים והן פנימיים. לעשות סדר, ולאפשרות של תיקוף זיכרונות – נדרשת נוכחות של עד. ההתייחסות לנוכחות זו כלהיות עד מאפשרת לנו להיות חלק מהחוכמה הטיפולית העתיקה, וכן לראות את העבודה הפסיכואנליטית בקונטקסט של הניסיון הטיפולי והתרבותי רב השנים"¹.

---

- פרסומת -

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

---

מטפלים אינם נוהגים ואף חוששים להשתמש במושג 'עדות' בקונטקסט הטיפולי. הסיבה העיקרית לכך היא, שהמושג מיוחס לתחום המשפטי, או לתיעוד היסטורי. כלומר שייך, בניסוחו של ויטגנשטיין (1953, 1994), ל"משחק שפה" (sprachspiel) אחר². בכך מוחמצת פונקציה חשובה, שאמנם מקובלת בדיסקורסים אחרים, אך היא בעלת משמעויות רחבות גם בתחום הקליני.

זיהוי ההיבטים הפסיכולוגיים של פעולת העדות על ידי חוקרים מילר (Miller, 1991), הרמן (1992), פלמן ולאוב (2008), סיידן (Seiden, 1996), גופמן (1997), פולנד (Poland, 2000), אורנג' (1996 ,Orange), אולמן (2006) וארון (2013), כחוויה משמעותית טרנספורמטיבית, מצדיק לבחון את חשיבות המושג במשחק השפה של הפסיכואנליזה.

יצוין שזכות הבכורה בכתובים, על ערכו התרפויטי של דיבור עדות, שייכת לאנשי בריאות הנפש הצ'יליאנים, שעבדו עם נפגעי משטר הדיכוי הצבאי של פינושה בצ'ילה. במאמרים שפרסמו בשנות ה־50 של המאה ה־20, מתארים החוקרים הטבה בתסמינים, ובמצוקה הפוסט־טראומטית של המעידים לאחר סיפור עדותם, בניגוד למצוקתם הרבה בעת חקירתם על אותם אירועים, שנעשתה קודם בתנאים אחרים ולשם מטרה אחרת.

אקט העדות בטיפול הינו מושג חדש בלקסיקון המקצועי, ואין כל תיאוריה פילוסופית, או פסיכולוגית, או חברתית, שפרשה עליו את חסותה. על כן, מהרבה בחינות, אופן ההתפתחות וההשתרשות של פונקציית העדות בתחום הפסיכואנליטי, מזכיר מודל חשיבתי פילוסופי שמתפתח לפי הכרח פנימי משל עצמו, ובדרך התפתחותו הוא שוזר מחשבה תיאורטית עם ניסיון קליני³.

מקורותיו של מושג העדות האישית קשורים לעולם האמונה הדתית והוא הגיע לשדה הטיפולי כשהוא טעון כבר בקונוטציות משם.

פעולת העדות עצמה אינה זוכה לתשומת לב באפיסטמולוגיה הפסיכואנליטית, אלא התכנים המובעים בה. כתוצאה, השיח הקליני המסורתי מחמיץ את תרומותיה הייחודיות של הפעולה עצמה.

מעט הפסיכואנליטיקאים שכתבו על עדות בטיפול התרכזו בתפקיד המטפל כעד. היו שראו את חשיבותה העיקרית בשלבים הראשונים של טיפול, בשלב רכישת האמון, והיו שהצביעו על חשיבותה בסיומי טיפול, כאשר מתעורר הצורך להכיר באחרותו של המטופל. זו ראייה חלקית של פעולת העדות בטיפול.

פונקציית העדות בטיפול הינה פונקציה מובחנת גם של המטפל וגם של המטופל. יש חשיבות מרובה לקיומה של פונקציית העדות לכל אורכו של ההליך הטיפולי.

פעולת העדות כפונקציה טיפולית מובחנת

Psychoanalysts are, above all, witnesses⁴.

מושג העדות נכנס לשיח הקליני בשנות ה־90 של המאה ה־20, בעיקר עקב ריבוי פרסומים על עדויות של שורדי השואה. כניסתה של פונקציית העדות לפסיכואנליזה הייתה אפוא תולדה של העיסוק בטראומה, וכתוצאה מכך, העדות והטראומה נכרכו יחדיו.

לקשר זה הייתה פעולה כפולה: מצד אחד, לטראומה יש כוח רב – הטראומה תמיד אומרת את המילה האחרונה – וכוח זה הצליח להפנות זרקור לערך ההיולי של פונקציית העדות ולהוציא אותה מחביונה. מנגד, הקשר הגורדי שנוצר, טישטש תכונות חשובות אחרות של עדות.

מטרת ספר זה היא להזיז את צילה של הטראומה מתופעת העדות במרחב הטיפולי, ולבחון אותה כמופע שלם.

עדות בטיפול היא פעולה אינטרסובייקטיבית, שביסודה היא ממוענת לאחֵר שיקשיב לה, ובלעדיו אין לה קיום. החוויה של מסירת העדות בטיפול מערבת אפוא את המטופל והמטפל גם יחד. המטופל הוא עד בכך שהוא מוסר את עדותו (testimony) על משהו שהיה בעברו, והוא היה שם, או גם משהו רגשי, שנמצא איתו כל הזמן.

זו עדות מסדר ראשון, כי המטופל מספר על מה שקרה לו עצמו, או על משהו שהוא היה עד לו, ועם זאת, בעצם תהליך המסירה מתגלים עוד דברים שהוא עצמו לא היה מודע לו.

והמטפל – הוא עד מפי עד, בכך שהוא יש נוכח, ששומע ומאמין לסיפור העדות הנמסר כאן ועכשיו (witnessing). זו עדות מסדר שני – אך עדות מסדר ראשון, להתרחשות הפיזית והמילולית שמתקיימת בחדר הטיפולים, שבה מקבל המטופל הכרה, ועדותו מקבלת תיקוף. לשתי צורות עדות אלו יש ערך תרפויטי רב, ושתיהן משרתות את המטופל.

מובחנותה של פונקציית העדות בפסיכואנליזה מקבלת ביטוי אל מול ההתערבויות האנליטיות. השוני הבולט לעין הוא היעדר טריטוריה תיאורטית.

לכל פונקציה טיפולית מרכזית יש גיבוי תיאורטי פסיכואנליטי, היינו – כל אחת מהן נשענת על אחת מן מהאסכולות הפסיכואנליטיות המוכרות. לדוגמה: הפירוש והטרנספרנס (Transference) מקורם בפסיכואנליזה הקלאסית. ההזדהות ההשלכתית (Projective identification), או הפאזה הדיכאונית, או התיקון, התעצבו במשנתה של מלני קליין. פונקציות ההחזקה (Holding) וההכלה (Containing), או "אמא טובה דיה" (Good enough mother), או תופעת המעבר (Transitional object) והשימוש באובייקט, הן מבית מדרשו של ויניקוט, ושניהם מאסכולת "יחסי אובייקט". האמפתיה, זולת עצמי (Self-object) השיקוף (Mirroring), או העצמי האידאלי שייכות ל"פסיכולוגיית העצמי", וכך הלאה.

מטפל בשיטות NLP,CBT,EMP
מטפל בדכאון,חרדות,OCD,טראומות

אמנם ישנם חוקרים כמו אורנג'⁵ וסיידן⁶ הרואים את פעולת העדות כזהה, או זהה בחלקה לפונקציות טיפוליות אחרות – הלקוחות בעיקר מ"פסיכולוגית העצמי" כמו: אמפתיה, זולת עצמי, או שיקוף. אך, אף שיש כמה אלמנטים חופפים, אין כאן זהות.

היעדר גיבוי תיאורטי הוא כמובן חולשה מבחינת קידום מעמדה של פונקציית העדות במערך הקליני, אך הוא גם יתרון. חוסר עוגן מאפשר תנועה, וכך פונקציית העדות בטיפול יכולה לשמש כמרחב ביניים, הנע בין שתי השקפות העולם שהפסיכואנליזה מיטלטלת ביניהן מאז היוולדה.

יכולתה של פונקציית העדות להיות מרחב מגשר בין קטבים או כגורם "שלישי"⁷ הינה יתרון אקטואלי, בשל הנטייה, המתבססת לאחרונה, להימנע מסיטואציות בינריות. נטייה זו קיבלה ביטוי בשנים אחרונות בקריאה של פסיכואנליטיקאים כמו ארון⁸ או אורנג'⁹, למתֵן מצבים דיכוטומיים שהפסיכואנליזה משופעת בהם, כמו: אובייקט וסובייקט, או מציאות פנימית ומציאות חיצונית, ובהמשך לכך – להרבות בדיאלוגים ובמצבי הדדיות, עם שמירה, כמובן, על האסימטריה האינהרנטית של יחסי מטפל מטופל בטיפול אנליטי¹⁰.

אספקט נוסף, שהוא ייחודי לפונקציית העדות בהליך הטיפול, הוא האמון המלא בדיבור העדות, שעוד ארחיב עליו בהמשך. אך ברור שאין זה סתם אמון, אלא הרבה יותר מזה. זה השלב שבו נכנסת העדות.

להיות עד זה להקשיב ולהאמין, בדרך של קומוניקציה ורבלית ולא ורבלית.

תולדות יחסה של הפסיכואנליזה לעדויות מטופלים

בדברי הימים של הפסיכואנליזה, חלו כמה תנודות ביחסה לעדויות מטופלים.

למראית עין, וכך טוענת הגישה הרווחת, פרויד, בראשית דרכו האנליטית, נתן אמון מלא לדברי מטופלותיו¹¹. היינו, קיבל את דבריהן כפשוטם, ולא הבדיל בין מציאות פנימית לחיצונית. תוך כדי טיפוליו הראשונים הוא הגיע למסקנה, שהליכה בעקבות האסוציאציות של המטופלות, עד לאירוע שבו הופיע הסימפטום ההיסטרי לראשונה, הובילה תמיד להיזכרות בְּאירוע של פגיעה מינית.

ואולם, במפנה שהתחולל בהגותו (1897), כשהחיפוש אחר האטיולוגיה של ההפרעה הנפשית עבר ממעשה שהתרחש במציאות, לחיפוש האמת בפנטזיה, הוא החל להאזין לדברי מטופלותיו, כמעלות משאלות לב, ולא נתן אמון במי שלא ביססו את ההנחות המוקדמות שלו¹².

בלס מצטטת את דברי פרויד על מפנה זה:

בתקופה בה העניין המרכזי כוּון לגילוי טראומות מיניות אינפנטיליות, כמעט כל הפציינטיות שלי סיפרו שהן פותו על ידי אביהן. בסופו של דבר, באתי לידי הכרה שדיווחים אלה אינם נכונים. וכך, הגעתי להבנה שסימפטומים היסטריים נובעים מפנטזיות – ולא מהתרחשויות ממשיות¹³.

במשך שנים רבות שיקף משפט זה את תמצית יחסה של הפסיכואנליזה לעדויות מטופלים. המעבר בחשיבה של פרויד, הצביע על כך שלתת אמון בדברי מטופל, או לקבוע כי ההיגד שנאמר מבטא אמת עובדתית חיצונית, אלה הם שני מהלכים שונים.

הבה נתעמק בזה לרגע.

תיאוריית הפיתוי הינה הכינוי המקובל לקבוצת התיאוריות שהנחו את פרויד בתחילת דרכו. ההנחה שלו הייתה כי מקור הנוירוזות ההיסטריות אצל המטופלות הוא בטראומה – המינית בדרך כלל – שאירעה בעברן. ואולם, מה שקרה הוא, שלא כל המטופלות דיווחו על אירוע מיני ממשי שעברו.

הגישה המקובלת לתיאוריית הפיתוי התגבשה על ידי אנה פרויד¹⁴, בתו של פרויד, יחד עם ארנסט ג'ונס¹⁵ וארנסט קריס¹⁶. פרויד החזיק בתיאוריה זו זמן קצר בלבד – הדעות נחלקות בין שנתיים לארבע שנים – וב־1897 הוא נוטש אותה לטובת המודל האדיפלי, המציב את הפנטזיה כמקור הנוירוזה. משלב זה משנה פרויד את גישתו ונוטה שלא לקבל את דברי המטופלות כפשוטם.

בלס דוחה את "הגישה הרווחת" וטוענת שהיא נשענה על כמה מיתוסים לא נכונים (אף שהיא מציינת שפרויד תרם לכך), לדבריה:

ראשית, פרויד כלל לא שינה ממנהגו. הוא בדק את אמיתות התלונות, ואף העיד על עצמו שניסה לוודא פרטים שנמסרו לו אצל קרובי משפחה של מטופלות, ושנית – שההתנתקות מתיאוריית הפיתוי הייתה חדה.

---

- פרסומת -

אנליזה בתעריף מיוחד
אנו מציעים טיפולים פסיכואנליטיים למבוגרים, ילדים ונוער. הטיפולים ניתנים בדרום ומרכז הארץ

---

למעשה, יותר משהיה לו קושי עם התיאוריה, היה לו קושי עם ביסוסה ועם תהליך המסקנות ה'פרוע' שאיפיין אותה¹⁷.

ואולם, המעשה נעשה, ולהתנערות המוצהרת של פרויד מתיאוריית הפיתוי, תהא סיבתה אשר תהא, הייתה במהלך המאה ה־20, השפעה מרחיקת לכת על התייחסות מטפלים לעדויות מטופלים. דורות של אנליטיקאים, אשר האמינו כי הם הולכים בדרכו של פרויד, התייחסו לדברי מטופלים באי אמון ובספקנות. בהמשך לכך, גישתם של רבים מן המטפלים לאורך שנים הייתה, שהעובדות החיצוניות, או עצם התרחשותם של האירועים הריאליים, שעליהם העידו המטופלים, הן בעלי פרופורציות כה טריוויאליות, שאין כמעט משמעות לשאלה אם התרחשו בפועל או לא.

עדויות רבות של מטופלים נתפסו על ידי מטפלים כמסתירות את הפנטזיות המלוות אותן. ברוח זו נכתב גם המאמר של פרויד: ¹⁸"Screen Memories"^{​​​​​​​}, שבו הוא טוען כי הזיכרונות המועלים בטיפול ממַסכים אמת אחרת.

יצוין כי מי שהלך באומץ נגד הזרם הוא שנדור פרנצי¹⁹, בן דורו של פרויד. הוא היה ראשון הפסיכואנליטיקאים שהכיר בחשיבותה של פונקציית המטפל כעד. פרנצי לא זכה לתמיכה מן הממסד הפסיכואנליטי בימיו, כי הוא חרג מרוח הדברים שהתווה פרויד. אבל באופן אירוני, הוא משמש כיום כאחד האבות הרוחניים של התיאוריה ההתייחסותית, שכבשה בעשור האחרון מקום מרכזי ביותר בעולם הפסיכואנליטי.

תהליך השינוי ביחסה של העמדה הקלינית לעדות בטיפול, החל עם התגבשות "גישה חדשה" בשדה הפסיכואנליטי, שנוסחהּ בעיקר על ידי ג'פרי מאסון²⁰ ואליס מילר²¹, שטענו כי חוסר האמון של פרויד היה "היסטוריה של טעות"²².

חיזוק לעמדה זו התקבל כבר בשנות ה־70 על ידי קוהוט, מייסד "פסיכולוגיית העצמי", וגם על ידי קרל רוג'רס, מייסד "הפסיכולוגיה ההומניסטית", שפעל במקביל לקוהוט מבחינה כרונולוגית, אבל במנותק ממנו. רוג'רס לא זכה להערכה מצד האנליטיקאים, אלא נשאר כל הזמן בצלו של קוהוט, שהיה דומיננטי מאוד בהטמעת רעיונותיו בקהילה הפסיכואנליטית.

קוהוט, בספרו כיצד מרפאת האנליזה, מתייחס לסוגיית האמון למטופלים:

אם יש לקח אחד שהפקתי במהלך חיי כאנליטיקאי, הרי הלקח הוא שמה שאומרים לי מטופליי הוא נכון. פעמים רבות, כשהאמנתי שאני הצודק ומטופליי שוגים, הסתבר, אם כי לרוב רק לאחר בחינה ממושכת, שהצדק שלי היה שטחי בעוד שהצדק שלהם היה עמוק"²³. (ההדגשות במקור).

קרל רוג'רס²⁴ היה אף קיצוני יותר בעמדת האמון, ולמעשה ביסס את משנתו הפסיכואנליטית על אמון מלא בדברי מטופלים.

כשני עשורים לאחר מכן מתפתחות אסכולות פסיכואנליטיות חדשות, שהושפעו מהזרם הרעיוני הפוסט מודרני, שגורמות למהפך בפרדיגמה הטיפולית ומשנות מקצה אל הקצה את ההתייחסות לעדויות מטופלים.

גישות אלה ראו חשיבות מרובה בעמדה המכירה בערך האמת של עדות המטופל, והן נתנו מקום כבוד למציאות החיצונית של המטופל בתוך חדר הטיפולים.

בלס שחקרה את יחסה המשתנה של הפסיכואנליזה לעדויות מטופלות בתחום גילוי עריות, מייחסת את השינוי במעמד העדות לשינויים כלליים בחשיבה המערבית – ובמיוחד להתחזקות התנועה הפמיניסטית. היא כותבת:

השינוי שחל בפסיכואנליזה בשני העשורים האחרונים הוא חלק משינוי כללי בחברה, שלתנועות הפמיניסטיות היה תפקיד מפתח ביצירתו. במקביל, התחוללו התפתחויות פנימיות בפסיכואנליזה, שהובילו להעצמת כוחן של תת גישות כמו: אסכולת פסיכולוגיית העצמי (self-psychology), הגישה האינטרסובייקטיבית (intersubjective), והגישה ההתייחסותית (relational), הנותנות מקום מרכזי יותר למציאות החיצונית הממשית – הן למציאות החיים של המטופל בעבר ובהווה, והן למציאות הממשית של הסיטואציה הטיפולית עצמה, שאינה מומשגת יותר במונחים של העברה והעברה נגדית^{​​​​​​​25}.

קו חשיבה זה נשאר כקו מנחה עד היום.

הערות

1. Seiden, 1996, p. 689.
2. ויטגנשטיין, 1992, ס' 23, עמ' 46.
3. הרעיון לקוח מלפלנש, 2010, עמ' 18, שבו הוא מדבר על דרך התפתחות של חשיבה שונה בתוך פסיכואנליזה.
4. Seiden, 1996, p. 690.
5. Orange, 1996.
6. Seiden, 1996.
7. מושג ה"שלישי" בפסיכואנליזה יפורט בהמשך.
8. ארון, 2013.
9. Orange, 2010.
10. שם, עמ' 193.
11. בלס, ר. 2004, 439.
12. שם, עמ' 440.
13. פרויד, 1932, אצל בלס, 2004, עמ' 444.
14. Freud, A. 1981.
15. Jones, 1953.
16. Kris, 1954.
17. שם, עמ' 450.
18. Freud, 1919.
19. פרנצי, 2013.
20. Masson, 1994.
21. Miller, 1984.
22. Simon, 1992, p. 955-988.
23. קוהוט, 2005, עמ' 151.
24. Rogers, 1978.
25. בלס, 2004, עמ' 451.