לא יכולתי לרשום את זה בתיק: שירים מפנקסה של עובדת סוציאלית / אורית קלופשטוק

אורית קלופשטוק

לא יכולתי לרשום את זה בתיק

שירים מפנקסה של עובדת סוציאלית

הוצאת פרדס

במשך למעלה מעשרים שנה היתה אורית קלופשטוק עובדת סוציאלית למען משפחות במצוקה עמוקה, אוכלוסיות בסיכון רב תחומי בלשכת רווחה.
השירים המטלטלים בספר הביכורים הבשל הזה משקפים את המשקע הרגשי הכואב שהותירו המפגשים ההם בנפשה של המטפלת, ומעניקים לקורא מפגש חי ומוחשי עם גלריית דמויות חבולה ומרתקת.
יש חידוש נועז בהתעקשות להטיל אלומת אור על הפינות החשוכות והנשכחות הללו, שלעתים רחוקות זוכות לגילום פואטי. התכנים המקוריים ושוברי הלב, המתבטאים בשפה מקורית ובסגנון ייחודי – מאופק וחשוף גם יחד – מתגבשים לקובץ אנושי מאוד, רווי חמלה ומחאה.

טל ניצן

אורית קלופשטוק הנה בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה מאוניברסיטת בר אילן, לימודי טיפול משפחתי ועבודה סוציאלית. שירים רבים פרי עטה ראו אור בעיתונים ובכתבי עת ספרותיים נבחרים.

לפניכם שלושה שירים מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:

מתחת לקו העוני

עָזָר הֵטִיחַ אֶת אַרְגַּז הַחַג שֶׁלּוֹ בַּמִּסְדְּרוֹן.

מִיץ עֲנָבִים לְקִדּוּשׁ נִשְׁפַּךְ אָדֹם עַל הָרִצְפָּה,

נִתַּז עַל הַקִּירוֹת.

טֶבַח חֲבִילוֹת הַחַג בְּלִֹשְכַּת הָרְוָחָה.

כָּל הָעוֹבְדוֹת הַסּוֹצְיָאלִיוֹת זוֹנוֹת, צָעַק,

אֲבָל הִסְתַּכֵּל עָלַי.

הָיִיתִי רָחָב הַזּוֹנָה שֶׁל עָזָר,

אוֹכֶלֶת חִנָּם.

אֲנִי מִתְכּוֹפֶפֶת אֶל מִתַּחַת לְקָו הָעֹנִי,

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

רוֹאָה לוֹ אֶת הַתַּחְתּוֹנִים,

אִשָּׁה חוֹלָה, יְלָדִים רְעֵבִים,

חַג זוֹ מִלָּה מַפְחִידָה.

הקַלוּת הבלתי נסבלת

הָיְתָה מַפָּה עַל שֻׁלְחַן הָאֹכֶל

וְסִיר עַל הִכִּירָה

הָיָה צְחוֹק יְלָדִים מִתְגַּלְגֵּל עַל שָׁטִיחַ

אוֹ אוּלַי מְרִיבָה

הָיוּ שָׁם אִמָּא וְאַבָּא.

הָיוּ שָׁם גֶּבֶר וְאִשָּׁה.

בַּיִת.

מַפָּה.

סִיר.

צְחוֹק.

מְרִיבָה.

יְרִיָּה.

חנה

חַנָּה הָיְתָה בַּת שָׁלשׁ

כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת אִמָּא עַל הַבִּרְכַּיִם מוּל הַשָּׁכֵן.

הִיא לֹא יָדְעָה לְחַשֵּׁב כַּמָּה פְּעָמִים כָּאֵלֶּה נִדְרְשׁוּ לְחֶשְׁבּוֹן שְׂכַר דִּירָה.

אַחֲרֵי שָׁנִים רַבּוֹת

בָּאָה לָהּ הַשְּׁאֵלָה הַלֹּא פְּתוּרָה הַזֹּאת בְּבּוּלֶמְיָה וּבַחֲלוֹמוֹת:

כַּמָּה? כַּמָּה פְּעָמִים זֶה קָרָה?

אִתִּי דִּבְּרָה, עִם אִמָּא שֶׁלָּהּ לֹא.

הָיוּ לָהּ כַּמָּה חֶשְׁבּוֹנוֹת לֹא פְּתוּרִים אִתָּהּ,

וּמִשְׁפַּט פִּיתָגוֹרָס אֶחָד שֶׁאוֹמֵר,

שֶׁאִם אַבָּא דּוֹפֵק לְאִמָּא אֶת הָרֹאשׁ בַּקִּיר (בָּרִבּוּעַ),

וְאַחַר כָּךְ עוֹבֵר לַאֲחוֹתָהּ הַבְּכוֹרָה (בָּרִבּוּעַ ), אָז

בָּרוּר שֶׁהוּא יִדְפֹּק גַּם אֶת הָרֹאשׁ שֶׁל הַקְּטַנָּה (בָּרִבּוּעַ ).

וְהָיָה לָהּ חָשׁוּב לְדַיֵּק — אֶת הָרֹאשׁ שֶׁלִּי הוּא דָּפַק בַּדֶּלֶת וְלֹא בַּקִּיר,

חֶשְׁבּוֹן זֶה מַדָּע מְדֻיָּק.