החוויה הטראומטית והתגובות הפוסט-טראומטיות
של נפגעת גילוי עריות
נעמה בר-שדה [3] , 2004
כשנולדְתְ, ילדה-
הפכה אותך יד גדולה
רגליך הזעירות למעלה
ראשך למטה
יד שנייה חבטה
באחוריך
טלטלה גופך,
עד שהשמעת צרחה ראשונה-
אות חיים.
והרופא אמר:
תינוקת טובה.
כשגדלת קצת, ילדה-
השכיבה אותך יד גדולה
גבך משותק לָמיטה
עיניך לתקרה
יד שנייה חסמה
את פיך
הקפיאה נשמתך,
עד שחנקְתְ צעקה אחרונה-
אות אין חיים.
ואביך אמר:
ילדה טובה...עמ' 133.
מאיה ריד, עובדת סוציאלית במקצועה, עברה התעללות נפשית על ידי אמה והתעללות פיזית ומינית על ידי אביה. בנוסף, היא נוצלה מינית על-ידי מפקדה האהוב בצבא, וגם על ידי המדריך שלה בעבודה, שהפך עצמו לפסיכותרפיסט שלה ולאחר מכן למאהבה. למרות עברה או שמא בגינו, הפכה מאיה לאדם רגיש ויצירתי. סיפורה, הנוגע בקצות העצבים עד כדי כאב בלתי נסבל, מאפשר לקורא להיות לרגעים בנעליה של הילדה המותקפת והפגועה. להיות אתה בזמנים הנוראיים והבלתי אפשריים, בהם הדמויות המיטיבות הופכות לשטניות, ברגעים של נבגדות, ושל הרס סדרי- עולם. לרגעים הקורא נוסק איתה למרומי הניתוק (דיסוציאציה)[4], כדי לקחת פסק-זמן ולנשום, ולאזור כוחות לקראת הטלטלה הבאה, בה הוא כמותה מוכנס שוב ברגל גסה לטראומה נוספת.
סיפורה של מאיה, הוא סיפורה של ילדה, אשר השאול אילץ אותה לפתח הגנות שיאפשרו לה לנהל את חייה כאילו היו אלה חיים נורמאליים. ילדה אשר למרות ההתעללות, הפגיעה, הבלתי אנושיות וההרסנות, יצרה לעצמה עולם פנימי, שאפשר לה להתחבר לרגעים הספורים הטובים של חייה. ילדה שליקטה את רגעי האושר היקרים מפז, נאחזה בהם ושימרה אותם כדי לשרוד.
אני מזמינה את הקורא לפגוש מקצת מעולמה של ילדה-אישה, שעברה גילוי עריות, חוזר ונשנה על ידי דמויות הוריות שונות. עולמה של מי שלא יכלה שלא לפתח תגובת לחץ פוסט-טראומטית מורכבת[5].
העימות ומשמעותו עבור מאיה
מאיה פותחת את ספרה בהחלטתה לצאת לעימות עם המטפל נון, שנכשל והפך ממדריך למטפל ואחר כך למנצל (abuser). היא מתעמתת בספרה לא רק איתו, אלא עם כל המתעלמים, המתעללים והמנצלים בעברה.
בעבר קנתה לעצמה מאיה תחושת העצמה אישית (empowerment) באמצעות הדיסוציאציה שהייתה 'חברתה הטובה' . עתה היא זקוקה לעימות עם נון לצורך רכישת תחושת ההעצמה האישית דרך ההכרה שתזכה לה מהאחר (וועדת האתיקה).
...אבל אני מכירה את עצמי: אם הוועדה תשתכנע שנון לא עשה לי כל רע, לא אהיה בטוחה עוד מה נכון ומה לא, מה האמת ומה פרי הראש הדפוק שלי, בלשונו של נון. עמ' 10.
היא חרדה מפני האפשרות שבעימות זה תצא מובסת, אולם הצורך בקניית שליטה על חייה בוער בה יותר מן הפחד.
הנחישות להתגבר על הפחד מלווה בחרדה ובתחושת בדידות עמוקה. מאיה שואלת את עצמה איך תוכל להסביר את הבלתי ניתן להסבר והבלתי ניתן לעיכול: כיצד האוהבים הופכים ברגעים מסוימים לשונאים, וכיצד החלשים נכנעים כדי לזכות באהבתם של המתעללים.
אבל איך אסביר להם שאישה בוגרת הופכת להיות ילדה קטנה ומאוימת? איך אפשר להסביר את זה למי שלא היה שם? עמ' 11.
מאיה חוותה את וועדת האתיקה כָּהורים המֵגֵנים, שמעולם לא היו לה, אשר תמיכתם אפשרה לה לתבוע את עלבונה ולזנוח, גם אם לא באופן מוחלט, את תחושות האשם הכבדות. היא מסכמת לעצמה את משמעות העימות: ניתנה לי הזדמנות ומצאתי בעצמי את הכוחות והיכולת לדבר אל נון מגובה העיניים ומבלי להתקפל, בנוכחות אנשים שכפו עליו להקשיב לי ומנעו ממנו את האפשרות לנפנף אותי בביטול- וזה בעצם העיקר. עמ' 154.
התחושות המתעוררות נוכח הטראומה החוזרת ונשנית
מאיה פורשת בפנינו בספרה סיפור קשה של ניצול על ידי ההורים ודמויות הוריות אחרות, ומתארת בצורה חיה ומרגשת את דרכי ההתמודדות שלה ואופן הישרדותה. היא עונה על חלק מן החידתיות הכרוכה באינטראקציה הקשה. על חלק בלבד, מכיוון שיש בנו חלק המסרב להאמין ומסרב להבין. חלק אשר רוצה בכל מאודו לשלול היתכנות של פגיעה כל כך קשה בחלשים ובאהובים. חלק שנאבק בנטיות האינצסטואליות הקיימות בנו והנידחות על ידינו שוב ושוב בבהלה רבה, תוך הישענות על הידיעה המופנמת של הטאבו.
היא נוגעת בפחד הנוראי, שהיה חבר צמוד וקבוע שנים רבות, ובמידה רבה גם היום. בנוסף לו, מלווים את מאיה לאורך חייה הסוד, האשמה, ההשפלה והנחיתות.
הסודות החשוכים שנאלצה לשמור, הכבידו על חייה והפכו לחלק בלתי מנותק מהם. חלק מן המציאות, המזינה את כוחו של המתעלל על הקורבן. המתעלל, כידוע, מזהיר מפני גילוי הסוד והקורבן חרד לפגוע ולהיפגע על ידי חשיפתו. בכך משיג המתעלל מארג קשרים נוקשה ובלתי ניתן לשינוי, אשר מבטיח את שימור הקשר כמו שהוא, ומזין את הפרברסיה שלו.
אבא שלנו... הטיל סוד נוסף לשק הסודות שלנו, שהלך והתמלא ונעשה יותר ויותר כבד. נשאתי את השק הזה על גָבִּי כל חיי ובכל שהלכתי, עד כי דבק לגופי כמעטפת עור בלתי חדירה, עד כי הפך חלק ממני ומהתנהלותי בצילו. עמ' 75.
מאיה מתקשה להשתחרר מהתחושה על אפסותה, אשר מתבטאת גם בתחושה שכל הטוב שבתוכה הוא כוזב. כמו נפגעות אחרות, היא אינה יכולה לחוש בעלת ערך עצמי, כשבחוויתה לא הצליחה להגן על עצמה, ויתרה על עצמיותה, רצונה החופשי, וכבודה.
מה שאתה רואה, וכל העולם, זו לא אני האמיתית אלא משהו חיצוני. אני סתם יצור עלוב ומטומטם. אני מנסה להיות בסדר ולהצדיק את קיומי, אבל בסוף זה עובד נגדי, וככל שמחמיאים לי יותר, אני מרגישה רע יותר, כי אני יודעת שלא מגיע לי. עמ' 91.
היא מרגישה אשמה על כל דבר בעולם, וכדי להילחם בה, היא מנסה לאלץ עצמה להיזכר במציאות כפי שהייתה ולא כפי שנתפסה אצלה באופן מעוות.
האשמה כל-כך מעוותת את תפיסתה, עד אשר כשם שריחמה על אביה, כאשר זכרה לו את רגעיהם הטובים ואפשרה לו בכמיהתה לרגעים אלה לפגוע בה ככל שנפשו המעוותת תחפוץ, כך היא מאוימת על ידי אותם רגשות אשם, בתהליך העימות עם המטפל נון:
וכמו משום מקום תוקפים אותי הרהורי חרטה ומחשבות כפירה פולשות לראשי, מתערבבות בָּמראות משובבי הנפש: אני לא יכולה לעשות לו את זה. אני לא מסוגלת לראותו מושפל ככה. חלק ממני עדיין זוכר את ההזדקקות שלי וממשיך להיות מונע על ידי תחושת נאמנות ואשמה על מה שאני עתידה להביא עליו. עמ' 50.
מאיה מספרת לקורא, כי הפחד להינטש, הוא הנורא שבפחדים. זהו פחד משתק, אשר בצרוף לאשמה, לצורך הנואש באהבה, לצורך הכפייתי בהענשה עצמית ובהשפלה, ולהיצמדות למוכר תרם לקיומה של הפגיעה החוזרת והנשנית, אשר הקשתה על הפסקתו של מעגל האימה.
...אני לא מעזה לכעוס אף פעם ולא לבקש לעצמי, ואני חיה בפחד מתמיד שמא אנשים ודברים ייגמרו לי. עמ' 124... (נון, נ.ב.ש.) היה אומר :" נו, לא באתי עד לכאן כדי לשבת ולשתוק", או בתרגום מאיה לחסרי חוט שדרה:" את לא בסדר ואני עוזב אותך ומסתלק מכאן". די היה בכך כדי לחסל לי לגמרי את אפשרות הבחירה. עמ' 79.
ההגנות שמאיה נאלצת להפעיל
נראה, שאם מאיה הייתה מאפשרת לעצמה להמשיך ולהיות מוצפת באימה או להיות משותקת, לא הייתה לה אפשרות לנהל חיים תקינים כלשהם. ניתן להניח, שהייתה מאבדת את שפיותה. כדי להתמודד עם המצב הבלתי אפשרי, היא גייסה לעזרתה את ההגנות היחידות, לבד מן השיגעון, אשר בעזרתן יכלה ליצור לעצמה מציאות אחרת מן המציאות הממשית הבלתי נסבלת.
ההגנות הדיסוציאטיביות אפשרו למאיה איים של חיים נורמאליים בתוך ים הכאב והסבל. מאיה פיתחה בהדרגה את היכולת לנתק את עצמה מההתרחשות הטראומטית, עד לניתוק מוחלט.
באמצעות הגנות אלה התמודדה באופן חלקי עם תחושות האשם, ההשפלה והנחיתות הנלווים. כשההכחשה לא הספיקה, מאיה אשר נבגדה על ידי אביה, נאלצה לגייס לעזרתה את האמנזיה הפסיכוגנית[6], כהגנה מפני המודעות וההכרה בניצול המיני שעברה על ידי אביה. במשך שנים הייתה מודעת רק להתעללותו הפיזית. מעטה האמנזיה הוסר רק במהלך הטיפול. אז חשפה בפני עצמה גם את ההתעללות המינית. כדי להתמודד עם העובדה שאביה האהוב פוגע בה כל-כך, היא גייסה את תחושת הזרות בקשר בינה לבינו, ובאמצעות שימוש בדהראליזציה (אובדן תחושת המציאות)[7], היא הצליחה לנתק עצמה מהמצב הבלתי אפשרי.
ניסיתי להתחבא ממנו, אבל לא הצלחתי, התקפלתי לגמרי ושמתי את הידיים על הראש, ואת הראש בין הברכיים, ופתאום עטפו אותי מן קולות רכים כאלה, אוהבים ומלטפים- ניגוד מוחלט לצרחותיו ההיסטריות של אבי. זה היה גדול. פשוט גדול. הצצתי וראיתי אותו חובט ומצליף במישהי, ולא הרגשתי כלום. הפסקתי לצעוק, וגם הדמעות חדלו, וצָפיתי על ילדה בת תשע שאביה מכה אותה. עמ' 93.
חזרתי כשכבר היה אחרֵי הכול, ומאז הייתי ונעלמתי חליפות. עמ' 113.
הניתוק שימש אותה גם כנקמה באביה, בכך שדאגה שלא יצפה בכאבה. מבלי דעת, היא חיזקה ככל הנראה את התנהגותו הפתולוגית. הוא יכול היה לגייס את פרשנותו לתגובותיה אלה (היא לא סבלה ...היא נהנתה...אפילו חייכה) לטובת התהליך הדיסוציאטיבי שהוא עצמו הפעיל, ואשר אפשר לו לפגוע כל-כך קשה בבתו האהובה (על נושא מורכב זה, במאמר אחר).
מצאתי שיטות איך לא להרגיש את הכאב, ובעזרתן יכולתי להישיר אליו את מבטי בזמן שהשתולל ולחייך במקום לצרוח. זו הייתה נקמתי המתוקה בו, וכך הפכה השגרה המסויטת ההיא לנסבלת. עמ' 23.
מטבעה של הטראומה (והתגובה הפוסט-טראומטית) שהיא אינה מרפה, וחודרת-משתלטת גם במקומות אליהם כביכול אינה שייכת. כך מאיה לא יכלה להשתחרר מהפחד מהניצול ומההתעללות, והשתמשה בדיסוציאציה גם במגע האינטימי עם בעלה, למרות שהיה זה קשר בריא, ולא מתעלל.
הגוף שלי נשאר שם, עם אילן, ועושֶה כל מה שאילן מצפה ממנו, אבל הנשמה כאילו מתכווצת לגמרי, מפסיקה להיות עד שזה נגמר. עמ' 98.
בחירתה של מאיה בהגנות הדיסוציאטיביות לא הייתה מקרית. שורשיה נעוצים בְּדמיון יצירתי ובמשחק "כאילו" התפתחותי תקין[8], אשר עוּדד על ידי אביה ושרת באופן מעוות את צרכיו החולניים.
משמצוקתה החמירה, הגנותיה התפתחו לפיצול מלא, אשר אִפשר קיומן של מספר אישיויות באישיות אחת. מאיה מאפשרת לקורא להיות שותף לתהליך הגילוי וההכרה בקיומן של דינה הכושית ושל יעל כהיבטים מפוצלים של אישיותה שלה, ולא כדמויות ממשיות ונפרדות ממנה. כמו מאיה, הקורא מתלבט לרגעים אם היא אכן סובלת מהפרעת זהות דיסוציאטיבית (Dissociative Identity Disorder- DID)[9], או שמע מדובר בדמויות ממשיות.
בתו של טוביה מעולם לא עזבה את בית הוריה, אבל כשברחתי ממנו ושבתי להשתבלל בתוך עצמי, היא באה להיות אתי, ושימשה אשת הקשר שלי עם החוץ. היא היטיבה להתמצא בעולם הזה, והתנהלה לצידי בטוחה ומלאת שמחת חיים, הציגה עצמה כמאיה וחיה את חיי... זִרעי משחק ה"כאילו" ששתל בי אבי, הצמיחו עץ לתפארה, שורשיו המפותלים המשיכו לינוק מהדשן הרעיל שפיזר והספיג באדמתי, והענף החדש טיפס ועלה וגדל והשתרג לצמרת מצלה, סוככת ומגינה. עמ' 90-91.
אביה היה זה אשר הכניס לראשונה את דמותה של דינה הכושית לעולמה. דינה הכושית תפסה מקום חיוני בהתפתחותה של תחושה חלקית אך חשובה של יכולת למחאה ושל תחושת שליטה. השליטה התבטאה גם בניסיונות לפגיעה עצמית.
...ההפרדה שעשה (אביה,בין מאיה הלבנה ודינה הכושית. נ.ב.ש.) חלחלה אט-אט לתוכי, עד כי גם בחוויה שלי הפכה דינה לישות בלתי שייכת לי. הרגשתי אותה זרה ומרוחקת, חלק נפרד ממני עם רגשות ורצונות משלה ועם כוח וחוזק שלא הכרתי בעצמי. למדתי להשתמש בה. להיעלם כשפניו הפכו רעות, להביט בנעשה, לשמוע, ולא לחוש מאומה...כל מה שעשה בי החליק מעלי כמו מֵי הקומקום ששפך, אבל בו בזמן נאגר ולכד את דינה הכושית בשלולית רותחין צורבת. עמ' 58-59.
היא (דינה הכושית נ.ב.ש.) שנאה את הכניעות וההתפלשות שלי לרגליו והחלה לפגוע גם בי, חרצה שריטות ברגלי, נשכה את אמות ידי, מרטה את שערי, וכשכלום לא עזר החליטה שעלינו למות. עמ' 73.
מאיה מיטלטלת בין חוויה טוטאלית של האישיויות שלה, אותן היא חווה כמציאותיות, לבין הידיעה שמדובר בְּחלקים באישיותה, אשר אפשרו לה להתמודד עם אספקטים קונפליקטואליים של מצבי ניצול והתעללות.
היטלטלות זו מבטאת את הקושי לוותר ולהיפרד מחלקים אלה, אשר אפשרו לה להיות מעין מערכת סגורה שמספקת את הפונקציות ההוריות המנחמות. כל זאת ללא שימוש בדמויות חיצוניות ממשיות, אשר עלולות לפגוע, לאכזב או לנטוש.
מאיה מבהירה לעצמה ולקורא, כי גם כאשר הדיסוציאציה קיצונית, עד כדי יצירת אישיויות בתוכה, עדיין לא התאפשר לה להימלט מן הכאב באופן מוחלט והרמטי. היא כמו מתקפת את טענתו של ז'אנה [10], כי בדיסוציאציה ישנו פרדוקס של ידיעה ואי ידיעה של הניצול בו-זמנית.
היום אני יודעת שחלק בתוכי הרגיש הכול. כנראה שהיה זה אותו חלק שהיה כל –כך רע וזועם ומשתולל, אותו חלק שאבא שלי כינה מאוחר יותר "דינה הכושית", אבל לא היה בינינו שום קשר, וטוב שכך. אני לא מאמינה שהייתי נשארת בחיים בלעדיה ובלי היכולת להתנתק ממנה. עמ' 113.
בדרך לאינטגרציה
כשמאיה הצליחה להתמודד מול המתעלל, היא חוותה עצב תהומי. עצב של התפכחות מאשליה. של התמודדות עם המציאות, נלוזה ככל שתהיה. בְּהתפכחות זו זכתה וגם הפסידה. פרדוקסאלית, רק כאשר יכלה לראות ולהאמין לאימפוטנציה שלה מול מתעלליה, ולהעדר הסיכוי שלה מולם, יכלה כמו להתנקות מן האשמה שלוותה אותה שנים ארוכות.
לצד הויתור על האשמה איבדה מאיה את החלקים המאניים שההגנות הדיסוציאטיביות סיפקו לה, את תחושת האומניפוטנטיות המתעתעת והתחברה לתחושות עצב עמוקות.
ראיתי אותו בעיניים מפוכחות ובמלא כיעורו, והבנתי שלא היה לי שום סיכוי מול הראש החולני שלו, והפגיעה שפגע בי הייתה הרבה מעבר לפגיעה הפיזית; לא היה לי סיכוי מול אדם המונע על ידי שנאה ומוצא את פורקנו ברמיסת האחר; לא היה לי סיכוי מול אבא שהשקיע את היכולת היצירתית הבלתי נדלית שלו בחידושים והמצאות כיצד לפגוע בזולת, אבא שיכול לכתוב ספר עב כרס שכותרתו: " איך לממש על הילדה שלך, את כל מה שחבוי בראש המעוות שלך, מבלי להיתפס"! עמ' 56.
מאיה מאפשרת בספרה נגיעה אישית לכל קורא באשר הוא. ספרה מיועד לשורדים את טראומת הניצול והתקיפה, ולהוריהם שעמדו מנגד, מודעים או לא-מודעים להתעללות ולמשמעויותיה עבור הילד הנפגע. הוא מאפשר לתוקפים חיבור עם החלקים האמפתיים מוסריים שלהם, אשר מפוצלים מהחלקים הפוגעים. הוא מעמיק את הנגיעה בקרב מי מהתוקפים, אשר עובר תהליך טיפולי משמעותי, ובעקבותיו מגיע לאינטגרציה כלשהי של החלקים המתעללים והפרברטיים עם אלה המוסריים והתקינים. הוא מדבר אל אנשי המקצוע מהתחום הטיפולי, ולאלה אשר מופקדים על התחום האתי.
האומץ, היושר הפנימי, החשיפה, הלוחמנות , הרגישות וכשרון הכתיבה של מאיה, מאפשרים לכל המוזכרים ולאחרים להיות במגע עם רגשותיהם בנושא כה מורכב וטעון. על כך תודה למאיה.
[1] כרוניקה של גילוי עריות מקצועי- סיפור אוטוביוגרפי. הוצאת תמוז, ת"א, 2002.
[2] הוצג חלקית בקבוצת הדרכה לפסיכותרפיסטים העוסקים בטיפול בנפגעי תקיפה מינית במסגרת פרויקט "אשלים". פורסם בפסיכואקטוליה, גליון יולי 2004.
[3] נס-ציונה
[4] משמעות המושג עברה גלגולים רבים. גם בימנו אנו, כשמשתמשים במילה דיסוציאציה משמעותה משתנה בהתאם למשתמש ולכוונתו.
היא מתאימה גם לתיאור המנגנון וגם לתיאור התופעה, כאילו אמרנו שהדיסוציאציה גורמת לדיסוציאציה. היא נעה על הרצף שבין התיאורי להבהרתי, וכאשר היא מתייחסת להוכחות אמפיריות בנוגע לקיומם של שחזור זיכרונות טראומטיים, היא משמשת לתיאור חומר אמפירי.
המושג דיסוציאציה משמש לתיאור טווח רחב של תופעות נורמאליות ואבנורמאליות כמו חלום בהקיץ, אמנזיה, תגובה היפנוטית, דהראליזציה ודהפרסונליזציה. בה במידה הוא מתייחס גם לתיאור תהליך אשר בעזרתו התנהגויות, מחשבות ורגשות מפוצלות האחת מהשנייה.
בנוסף נמצא בספרות הקשרים נוספים למונח כמו: סוג של הגנות, זהות בין המושג דיסוציאציה למושג פיצול בקרב תיאורטיקנים בריטיים הנמנים על תיאורית יחסי אובייקט, ותיאור הדינאמיקה העומדת מאחורי הפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID )[מתוך: התפתחות השימוש בהגנות דיסוציאטיביות (מנותקות) בקרב נפגעי תקיפה מינית בזמן הטראומה ולאחריה (תגובה פוסט טראומטית), מאת נעמה בר-שדה. לקראת פרסום].
[5] "הפרעת לחץ פוסט-טראומטית מורכבת", הינו מושג שטבעה ג'ודית הרמן. ההפרעה נקראת, בין השאר, גם "הפרעת לחץ פוסט-טראומטית מסובכת", ו"הפרעת אופי פוסט-טראומטית ". נפגעי ההתעללות הממושכת מפתחים שינויים אופייניים באישיות הכוללים עיוותים בקשר ובזהות; הכחשה וקהות נפשית, היפנוזה עצמית ודיסוציאציה; התנדנדות בין סבילות קיצונית לבין התפרצויות זעם. כאשר ההתעללות היא בילדות, הם מועדים לפגיעה חוזרת בידי עצמם והאחר כאחת.
המטפל אשר פוגש את קורבן ההתעללות, עלול לפגוש ברצף של הגנות ניתוק (דיסוציאציה) מהקלה אל החמורה. ההגנות אשר במקרים רבים אפשרו הישרדות נפשית, הופכות בהמשך למכשול לאינטגרציה נפשית יעילה [שם].
[6] האמנזיה הפסיכוגנית היא בדרך כלל תגובה ללחץ קיצוני ופתאומי. בהפרעה זו נפגוש בהעדר מוחלט של יכולת לזכור או לזהות התנסות שארעה בעבר.
טראומה בודדת וקצרה בילדות נוטה להיזכר באופן מילולי. טראומה חמורה יותר, אשר תתבטא באמנזיה חריפה, תהיה זו אשר ראשיתה בילדות המוקדמת. היא חוזרת על עצמה, ויש בה פגיעה פיזית על ידי מספר פוגעים קרובים לילד, אשר מאיימים לפגוע בו אם יחשוף אותה.
המנבא הטוב ביותר לאמנזיה היא תחושת נבגדות. במקרה של גילוי עריות , יש ערך קיומי לשכחה של הניצול המיני, בשל הצורך בהמשך הקשר[שם].
[7] דה-ראליזציה ( אובדן תחושת המציאות) מתלווה לעיתים לדה-פרסונליזציה. העיוות בתפיסת הגוף מושלך אל החוץ. העולם החיצוני, כולל האנשים, מורגש כזר, משתנה, מוזר ולא ממשי. האדם חש כאילו המציאות היא חלום או הצגה. יש מצבים של "יציאה מן הגוף", בהם האדם חש עצמו מחוץ לגופו, לעיתים מרחף מעל הגוף הפיזי, ומתבונן בעצמו כאילו היה מישהו אחר[שם].
[8] דיסוציאציה תקינה מתרחשת במהלך שנות החביון ויורדת בשכיחותה במהלך ההתבגרות והבגרות.
ילדים נוהגים להינתק בכל פעם שהם חווים חוויה חדשה. על מנת שיוכלו להטמיע את החוויה הלא מוכרת, הם חייבים להרחיב את היכולות שלהם. בזמן זה החוויה החדשה מנותקת (dissociated) ונשארת בלא-מודע. שם הם "משחקים" אתה, משתמשים בה בדמיון שלהם עד אשר ימצאו דרך להתאים אותה לעולמם. הם חווים חוויות חדשות בקצב מהיר ולכן עשויים להשתמש לעיתים קרובות בניתוק כתגובה נורמאלית לאירוע לא מוכר. הם עסוקים בהרחבה מתמדת של המערכת (המודעת) שלהם ובהתאמתה לקלוט את החוויות החדשות. זהו תהליך של גדילה ולמידה. ככל שהם מתבגרים, הם נוטים פחות ופחות לנתק, מכיוון שהם פוגשים פחות חוויות שאינן מתאימות למודע שלהם ולמוכר להם.
משחק דמיוני הנו תהליך אשר משתנה כל הזמן, עם תנועה מתמדת בין המציאותי ללא מציאותי ולהיפך. יצירת מציאות "כאילו" באמצעות המשחק הדמיוני במהלך השנים הראשונות, הנו תהליך מקביל להתפתחות התפקוד הסימבולי. [שם].
[9] ישנן עדויות מרשימות התומכות ברעיון, כי הפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID) היא סוג של ניתוק פוסט-טראומטי
( PTSD). זוהי פסיכופתולוגיה כרונית ומסובכת, המאופיינת בהפרעות בזיכרון ובזהות. הפרעת זהות דיסוציאטיבית DID)) ייחודית בכך שהיא מתבטאת בקיום בו זמני של זהויות עקביות, הנחוות באופן סובייקטיבי כנפרדות ומתחלפות, ובקיומן של אפיזודות חוזרות ונשנות של עיוות זיכרון ואמנזיה.
מדובר בניתוק חמור בין הזהויות. ה"אישיות" האחרת, שונה ונפרדת מן הראשונה, בעלת תהליכי חשיבה מובחנים ומפותחים היטב, פועלת ומתפקדת באופן עצמאי. על פי רוב אין האחת יודעת על השנייה. המעברים בין אישיות אחת לשנייה חדים על פי רוב, פתאומיים ומהירים, ובדרך כלל יש שכחה מוחלטת לגבי האישיות האחרת. אישיות אחת היא ה"פונדקאית", והאחרות בדרך כלל שונות ממנה במובהק.
האישיויות השונות יכולות כל אחת בנפרד להכיל רק תחושות גוף, רק תחושות או רק ידע. מספר אירועי התעללות יכולים להיות מוחזקים על ידי מספר אישיויות או על ידי אישיות אחת. כל "אישיות" מבטאת חלקים ואספקטים שונים, וככל הנראה דחויים, של האישיות המקורית ושל החלקים המפוצלים והמנותקים זה מזה. הביטויים השונים של העצמי מפוצלים עד כדי כך
שתחושת האחדות הבסיסית אובדת. כתוצאה, ישנה התחלקות של האישיות לתת אשיויות, שכל אחת מהן לכשעצמה מקיימת אינטגרציה. יחד עם זאת יש להדגיש, כי מדובר בהיבטים מפוצלים של אותו אדם ולא באנשים שונים [שם].
[10] Janet P. (1919). Psychological healing: A historical and clinical study In: Eden P. & Cedar, P. Trans. N.Y. Macmillan, 1925.