סטנלי רבין, אנדרה מטלון, בנימין מעוז
בדידות
הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים
שלושה מומחים לרפואת הגוף והנפש – פסיכולוג קליני, פסיכיאטר ורופא משפחה – חוברים יחד כדי לבחון את פניה השונים של הבדידות: בזירות פעילות מקצועיות (כגון בעבודה) ובמצבי חיים שונים (כגון הגירה, חולי, זיקנה ומוות), וכן בביטוייה בעולם הרגש ובעולם הווירטואלי. הם בוחנים את הבדידות מזווית אישית ומנתחים אותה ניתוח תיאורטי, מפנים מבט מפוכח, כן ואמפתי לסובלים ממנה ומציעים דרכים להפוך אותה מחוויה קשה ומעיקה למנוף ליצירתיות ולצמיחה.
ד"ר סטנלי רבין הוא פסיכולוג קליני, ממקימי בית הספר לפסיכותרפיה בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מילא מגוון תפקידים בכירים במחלקה הפסיכיאטרית של המרכז הרפואי סורוקה, בחוג לרפואת המשפחה באוניברסיטת תל אביב ובחיל הרפואה.
ד"ר אנדרה מטלון הוא מומחה לרפואת המשפחה ובוגר התוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. ניהל את המחלקה לרפואת המשפחה של מרכז רפואי רבין, בית החולים בילינסון, ומחוזות ת"א־יפו ודן־פ"ת של שרותי בריאות כללית.
פרופ' בנימין מעוז ז"ל היה פסיכיאטר. ניהל מרפאה ומחלקה פסיכיאטרית בבית החולים גהה ובמרכז הרפואי סורוקה; מייסד בית הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב. היה מורה דרך וחלוץ באינטגרציה של הפסיכיאטריה ובריאות הנפש ברפואה הראשונית בקהילה.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברים וההוצאה לאור:
פרק 11: בדידות בעולם הווירטואלי
לפני שנים רבות כתבנו מכתבים בכתב יד, לאחר מכן הדפסנו אותם במכונת כתיבה. מברקים היו יקרים, ומשום כך קצרים מאוד. שיחות טלפון היו בעייתיות ויקרות למדי, במיוחד שיחות בינלאומיות. אפשר היה לצלם תמונות ולשלוח אותן בדואר רגיל. ואז השתנה העולם, והתחלנו להיות בקשר עם אחרים באמצעות דואר אלקטרוני, כתיבת אימייל, או באמצעות תוכנות של רשתות חברתיות כמו פייסבוק, ווטסאפ או סקייפ, המאפשרות לדבר עם אנשים רחוקים ולראות אותם בו זמנית, ותוכנות המאפשרות שידור של תמונות באינטרנט, לא פעם מהטלפונים הניידים הממוחשבים והמודרניים שלנו. אמצעי התקשורת העומדים לרשותנו מצטיינים בזמינות, במהירות ובאיכות תקשורת חסרות תקדים בהיסטוריה האנושית. אך האם כל זה אמנם יוצר תקשורת אמיתית? האם אנחנו יכולים באמת להיות עם הזולת? האם אנחנו פחות בודדים היום משהיינו או היו אחרים בעבר? האם מספקים אמצעי תקשורת רבים ומרשימים אלה עזרה לאנשים בודדים? אולי דווקא מימד של זרות ואנונימיות מקדם תקשורת של אנשים בודדים עם סביבתם. למשל, בני נוער במצוקה או חולי נפש נוהגים לצלצל לטלפון של מוקד כמו ער"ן (עזרה ראשונית נפשית) על מנת לדבר עם מתנדב/ת של הארגון שמכוון למתן סעד נפשי ראשוני; לעתים הם מדברים עם אדם זר, על דברים אישיים ואינטימיים מאד. מצד אחר, טכנולוגיה חברתית (כגון זו המשמשת בפייסבוק ובאינסטנגרם) עלולה ליצור אשליה של ידידות ללא תביעות של חברות אמת, ללא אינטימיות. מנקודת המבט של הבדידות האנושית, העולם הוירטואלי יכול להוות מקור לסיכון ולסיוע גם יחד.
הטלפונים הניידים, לדוגמה, עשויים אמנם להציע דרך תקשורת יעילה ביותר, וניתן לקיים קשר משמעותי בהחלפת מכתבים, מיילים או במסרים טכנולוגיים אחרים. אבל יש ואמצעים טכנולוגיים מחליפים את הקשרים האישי, הכולל האזנה בלתי אמצעית, החלפת מבטים ושפת גוף, וגם מגע פיזי. בהעדר כל אלה עלול האמצעי הטכנולוגי המתקדם להפוך לחומה של טכנולוגיה בינינו לבין הזולת. קשר חברתי משמעותי ויחסים פנים-אל-פנים הם חלק חיוני מהצרכים האנושיים. ראייה, הרגשה, מגע והשתתפות בשמחה ובצער גם בהבעות ושפת גוף הם חלק הכרחי של החיים ושל ההתפתחות האנושית.
השימוש בטלפונים סלולריים כולל גם את השימוש ההולך ומתפשט של הודעות טקסט. זוהי דרך תקשורת מברקית שאינה נושאת עמה את קול הדובר, ואינה מצריכה שיחה של ממש, שיש בה הדדיות בזמן אמת. לא מעטים מעדיפים תקשורת של הודעות טקסטים על פני שיחה. יש יתרונות להודעות כאלו – התקשורת באמצעותן מאפשרת לאדם להגיב במיידיות וביעילות מצד אחד, ומצד אחר להשקיע זמן ומאמץ בעיבוד הודעות ובעריכתן באופן זהיר כדי לחדד את כוונותיו ולשפר את הקשר. החיסרון הוא שתקשורת כזו עלולה לכסות על אי נוחות שאנו חשים בביטוי מסרים פנים אל פנים. יש אנשים, במיוחד בודדים, הסובלים מחרדה חברתית, שעבורם זו דרך בטוחה יחסית ליצירת יחסים חדשים בדרך חיובית יותר. השאלה המתבקשת היא האמנם זו רק הקדמה ליחסים בינאישיים ישירים יותר, או שמא תחליף להם?
האינטרנט יצר סוג חדש של מרחב חברתי בו אנשים נפגשים ומתחברים. הוא מאפשר קשר בין אנשים רחוקים פיזית, וכן לבטא רגשות לא נוחים לעיני ולאזני אחרים. אלא שהמרחב הוירטואלי עלול ליצור גם בידוד ובדידות, ויש כבר ראיות הולכות ומצטברות המצביעות על כך ששימוש-יתר באינטרנט לא רק משקף אלא גם תורם לניכור ולרמות גבוהות של בדידות (Engelberg & al., 2004; Sum & al., 2008). רבים מחוקרי התקשורת, הסוציולוגיה והפסיכולוגיה תוהים כיום האם האנשים הבודדים ממילא מבלים באינטרנט כדי להפיג את בדידותם, או שמא דווקא שימוש זה מגביר בדידות זו ומעמיק אותה? האם החידושים הטכנולוגים מפחיתים בדידות, ומשפיעים לטובה על בריאות המשתמשים ורווחתם?
באינטרנט אדם עלול לספר את הסיפור שהאחר רוצה לשמוע, בעודו מעצב את הזולת כהשתקפות של צרכיו, משאלותיו ודמיונותיו האישיים. בגלל הרצון להציג את עצמם רק בעין חיובית ובאופן מושלם בעולם הוירטואלי, אנשים מועדים לאבד בו במידה רבה את "האני-האמיתי" שלהם. בעולם זה, ריבוי 'לייקים' מהווה אמת מידה להצלחה; אבל הוא בהחלט לא מהווה תרופה לבדידות, מפני שה'תרופה המתאימה ביותר להתמודד עם הבדידות היא להיות עצמנו, עם כל המורכבות והאלמנטים השונים שמרכיבים את האישיות שלנו. במידה רבה החיים בעולם הוירטואלי הם חיים בתוך מכונה – ובתוך המוחות של אחרים; וכפי שחיים בעיר הגדולה והתוססת לא בהכרח מסייעים בהפחתת הרגשת ניכור, כך העולם הווירטואלי לא בהכרח מהווה פתרון לבדידות (Laing, 2015, 2016).
מצד שני, אצל אנשים מסוימים העדר המפגש פיזי של פנים-אל-פנים מפחית מאוד את המעצורים החברתיים, ומסייע ליצור יחסים אנושיים שהיו מתקשים לקיים בעולם האמיתי. להלן סיפור מקרה של אחד המחברים המעורר תהיות אלה ביתר שאת.
ענת, גרושה בת 38, מתקשה לתת אמון בגברים בעקבות גירושיה כיוון שנבגדה על ידי בעלה לשעבר, שנטש אותה לטובת חברתה הטובה ביותר. הגירושים היו טראומטיים. היא הרגישה בתקופת הנשואים, ובעיקר אחריה, מאוד בודדה, שקועה בעצמה וללא משמעות בחיים – והדבר מנע ממנה ליצור קשרים חדשים. שלוש שנים לאחר הגירושין פנתה לטיפול; בשלב זה חשה בודדה וחרדה, והרגישה שיחסים וירטואליים עשויים להיות דרך בטוחה ומוגנת לבנות מחדש את האמון שלה בגברים. באחד המפגשים סיפרה למטפל שלה שפגשה מישהו, ושהיחסים נראים מבטיחים. היא המשיכה וסיפרה שג'רי, הגבר שפגשה, מתגורר בדרום אפריקה, וכי הם נפגשו באתר הכרויות ברשת. המטפל הופתע למדיי מהתפתחות זו, אך היה גם מרוצה ואופטימי, מאחר שהיה זה הקשר הראשון שלה מאז הגירושים. אמנם, המטפל תהה כיצד תוכל לצאת מהבדידות ולזכות מחדש באמון בגברים באמצעות היחסים הוירטואליים הללו, והאם תוכל לצמוח מבחינה רגשית; אך קיווה שהמרחב הממוחשב והדילוג על האתגר בפגישה של ממש יספקו לענת את הסביבה המוגנת בה תוכל להתמודד עם חרדותיה ועם הקושי שלה לתת אמון בגברים.
במהלך ההתכתבות ולמרות המרחק והעדר הקשר הפיזי, ענת וג'רי התאהבו. היא ביטאה תחושות עזות של התרגשות, הרפתקנות, תאווה ותשוקה בכל מפגש מקוון שלהם, ונראתה כאילו יצאה מהבדידות לחיים. היא אף סיפרה על מין וירטואלי באמצעות המצלמה של המחשב, שריגש אותה מאוד, במהלכו פניהם מעולם לא נחשפו – החשיפה ההדדית וה'מגע' היו בין איבריהם המיניים בלבד.
בשלב מסוים הביע ג'רי רצון לבוא לבקר את ענת בישראל. היא שכנעה אותו לא לעשות זאת. היה ברור, שבשלב זה הרגישה בטוחה בקשר וירטואלי בלבד, ושמפגש ממשי עדיין מאיים עליה מדי. היחסים הוירטואליים גרמו לה לחוש מוגנת, והעניקו לה את הבטחון להביע את רגשותיה ולזכות מחדש בשליטה. לבסוף המיר ג'רי את התכניות להגיע לישראל בטיול באירופה, לבד. הוא סיפר לענת, כי במהלך ביקורו בהולנד יצר קשר קצר עם אישה אחרת. ענת הגיבה בכעס וקינאה – זו היתה שוב (כמעט) בגידה. מאוחר יותר החליט ג'רי פתאום לשוב הביתה לדרום-אפריקה מאחר שחש ברע, ואז התוודה בפניה שהוא חלש מאוד ושאובחן כחולה בסרטן סופני עם גרורות במח. הוא גסס. ענת הגיבה בפחד. היא הרגישה מותשת רגשית, מוצפת, והיתה נתונה בלחץ נפשי גדול. לראשונה הודתה בפני המטפל שהיא "נקרעת בין מציאות לדמיון" ושהיו לה ספקות מדאיגים לגבי היחסים עם ג'רי. למעשה, עברה ענת תהליך של אבל, ובכתה לעתים קרובות. היה זה תהליך נורמלי של תגובה לאובדן. כחלק מהתהליך הרבתה לדבר על זמנים של מצב רוח לא יציב, וחששה שמא נדונה לחיים של סבל ואכזבה.
לאחר התלבטות רבה החליטה ענת לבקר את ג'רי בארצו. אבל מייד לאחר שביטאה באזניו משאלה זו ניתק ג'רי כל מגע עמה. היא היתה הרוסה. בשיחות נדונה משמעות החוויה הזו והקשר שלה לטראומה של גירושיה. ענת העזה לומר בקול שאולי כל יחסיה עם ג'רי היו לא אמיתיים, ושיתכן שכל הסיפור שלו היה בדיה וזיוף. היה זה "החלום הבלתי אפשרי" שלה. עכשיו פקפקה בכל – בגילו של ג'רי, ואפילו במצבו המשפחתי (הוא טען שהוא רווק בן 30). בעצב אך בחכמה הבינה ענת, שכנראה הצורך שלה לצאת מהבדידות ולחוות שוב אינטימיות לאחר גירושיה עודד אותה באופן בלתי מודע להגשים "חלום בלתי אפשרי" שטשטש עבורה את המציאות.
כאשר בוחנים את 'מאזן' החוויות של ענת ביחסיה הוירטואליים באינטרנט, קל לראות את צד ה'רווח' – היא חוותה התלהבות, ציפתה בהתרגשות לדואר של ג'רי ולמשחק המיני הוירטואלי ביניהם; במימד הוירטואלי היתה מסוגלת ליצור את היחסים הראשונים שלה לאחר גירושיה הטראומטיים. ואולם, בצד ה'הפסד' ברור, שכאשר ג'רי ניתק את הקשר לחלוטין לאחר שהביעה את רצונה לסעוד אותו במחלתו, היא חשה שוב נבגדת. בתחושה זו התמקד הטיפול בה, ובסופו של התהליך הטיפולי חשה ענת שיחסיה עם ג'רי, על כל האכזבה שהיתה בהם, היו חיוביים וכדאיים עבורה. הם עזרו לה להעז להסתכן ולהתגבר על עכבותיה ולהתגבר על בדידותה. היא תיארה זאת כ"משחק מקדים ליחסים נורמליים". שנה לאחר מכן פגשה גבר גרוש, היחסים פרחו והם גרים ביחד באהבה גדולה כבר שלוש שנים.
בעולם שטרם המרחב הממוחשב, נהוג היה בשיח הטיפולי לדבר על העולם פנימי המארגן את המציאות ומשפיע עליה; אך בעולם הוירטואלי עצם קיומה של מציאות מוטל בספק, כפי שמעיד המקרה של ענת. אין המדובר רק באופן בו המטופל/ת תופס/ת את שותפו/תו לקשר – השותף הזה 'שם' אולי בכלל אינו קיים, או המציא לעצמו זהות בדויה. מאידך גיסא, העובדה שקשר (כמו זה של ענת עם ג'רי) נוצר במרחב הוירטואלי לא אחת היא מה שמאפשר יצירת יחסים, שעבור מטופלת כמו ענת הם מקור להנאה, לחוש ולחוות ריגוש ובעקבותיו להעז ליצור קשר רומנטי ממשי.
במחשבה נוספת עולה השאלה, האם המרחב הוירטואלי באמת שונה באופן מהותי מזה הממשי. אנחנו יכולים לפגוש אדם זר, שיושב בכיסא לצדנו בנסיעות או בטיסות ארוכות, לו נספר (או ממנו נשמע) סיפור מאוד אישי ואינטימי; בסוף הנסיעה ניפרד ולא נראה אותו שוב לעולם. במקרה זה האנונימיות היא שמאפשרת שיחה אינטימית, אבל ניתן לטעון שלפחות מדובר באדם של ממש, היושב לצידנו, ולא באישיות בדויה. אבל האם זה באמת משנה? או שמא אין הבדל בין התאהבות או קשר במרחב הווירטואלי לבין התאהבות וקשר שבוטאו בחלופות המכתבים שקיימו ביניהם אנשים בעבר? גם אז חוו לא פעם אנשים התאהבויות וניהלו מערכות יחסים תוך שימוש בדואר רגיל. בהתכתבויות שהתפרסמו אפשר להתוודע לחברות עמוקה בין שני אנשים, שלעתים לא התראו מעולם. גם בעבר, מפגש עם אדם שהכרנו רק באמצעות מכתבים או שיחות טלפון היה תמיד כרוך בסיכון ולעתים הסתיים באכזבה גדולה או בעלבון גדול לא פחות. האם באמת קיים הבדל מהותי בין הקשרים ההם לבין הכרות וקשרים המתבצעים היום באמצעות המחשב? או שמא האם אלה וגם אלה כלים דומים, לגיטימיים ויעילים, בהפגת הבדידות, שהיא יותר מצב רגשי ומנטלי מאשר מציאות פיזית? ואולי יש אפילו יתרונות לקשר הוירטואלי על פני קשר ישיר ומלא?
שאלה זו מהדהדת בסיפורה של מטופלת אחרת, נערה בת 16 שגרה בעיר שקטה לחוף האוקינוס ההודי בדרום אפריקה בשנות השישים של המאה העשרים. באותה תקופה לא היו הבתים מחוברים לרשת טלפון קווית, ושיחות טלפון התבצעו באמצעות מרכזיה, שהעמידה קווים לרשות אזרחי העיר. המרכזן התאהב בקולה של ברברה, והחל להתעניין בנעשה בביתה ולצותת לשיחותיה. אנשים שהתקשרו אליה קיבלו ממנו עדכונים לגבי מעשיה, שכן הוא עקב אחר פעולותיה באמצעות השיחות. יום אחד הציע לה המרכזן להיפגש. ברברה החליטה להיענות להצעתו, שכן גם הוא עורר בה עניין; היה לו קול עמוק וחושני, והוא תמיד התעניין במתרחש בחייה. היא יצרה לעצמה תמונה שלו, ותיארה אותו לעצמה כגבר גבוה, כהה ויפה תואר, ללא ספק סטודנט שמצא עבודה זו להשלמת הכנסה. יום אחד הם קבעו להיפגש בבית קפה מקומי. "ליתר ביטחון" הזמינה ברברה את סבתה המבוגרת להצטרף אליה, אך זו התבקשה לשבת בשולחן נפרד ולהתערב רק אם משהו ישתבש. כשהגיעו השתיים לבית הקפה, היתה ברברה נרגשת ועצבנית כאחד, והתלבטה אם להיכנס. היתה זו סבתה (שנכונה לתמיד לכל הרפתקה) שעודדה אותה ואמרה, "מאחר שהגעת לכאן, כבר עדיף שתיכנסי." ברברה התיישבה וחיכתה במקום המיועד. היא חיכתה בסבלנות להגעתו של הנסיך שלה, אך לשווא – לא היה שם איש מלבד גבר שמן מאוד, שישב בשולחן הסמוך. מאוכזבת, חזרה הביתה ומייד קיבל את פניה צלצול טלפון. המרכזן היה על הקו. "חיכיתי לך כמעט שעה, אבל לא באת", אמר. ברברה הופתעה, ושאלה אם הוא בטוח שחיכה בבית הקפה הנכון, זה שעליו החליטו. הוא אישר שכך עשה. "זה לא יכול להיות", הסבירה, "האיש היחיד שהיה שם היה איש שמן מגעיל". "זה הייתי אני," הודה המרכזן בעצב. ואז השתררה דממה.
במקרה זה מדובר במרכזן שכביכול לא אמור היה להרגיש בודד, כי היטיב להכיר את כל בני העיר באמצעות שיחות הטלפון. אבל בפועל היה מאוד בודד, ורצה מאוד להכיר מישהי במציאות. גם ברברה נהנתה יותר מדמיונותיה על המרכזן ועל הפגישה עמו, מאשר מהמפגש הממשי – או הכמעט ממשי – ביניהם.
על אף המשותף לשני הסיפורים האחרונים, יש גם הבדל משמעותי ביניהם. ג'רי וענת,,למרות שמעולם לא נפגשו בחיים האמיתיים, יכלו לראות זה את זה ולדבר ישירות בכל רגע ביום או בלילה שעליו סיכמו. שניהם הסתירו את פניהם, ותוכן המפגשים היה כנראה בעיקר ארוטי ומיני, וקרוב לודאי כרוך בהרבה שקרים. כשענת רצתה לפגוש את ג'רי במציאות, הוא ברח ונעלם – המציאות שבה והופיעה לפתע, וענת הבינה שהיא שוב בודדה. היה לה שותף, אבל היחסים היו מוגבלים לשקרים ולדמיונות האפשריים בפגישותיהם במרחב הוירטואלי. מפגש זה היה דמיוני רק בחלקו. דמיונותיהם של ברברה והמרכזן לא הפליגו הרחק כל כך מבחינת תוכן הקשר, אך היה בו הרבה יותר דמיון, מאחר והערוץ התקשורתי היו מוגבל כל כך. בכל מקרה היו אלה ארבעה אנשים בודדים שהתפתו לדמיון ולקשר חלקי בשל הכמיהה לקשר של אנשים בודדים, שרואים בקשר אמיתי אתגר גדול. בשני המקרים לא התאפשר המעבר מקשר חלקי לקשר ממשי, אך ייתכן שהמעורבים יצאו נשכרים על אף זאת.
שאלות נוספות המתעוררות בהקשר זה הן: מדוע התקשורת האלקטרונית הופכת כל כך בקלות למינית? מדוע אנשים מסוימים במרחב הוירטואלי נוטים לשקר ולרמות? האם זה קשור, למשל, בטבע הארעי של הודעות הטקסט, הניתנות בקלות למחיקה? אולי יש פחות אחריות לגבי תקשורת כזאת? ואולי בכל זאת היא רק וריאציה על ההתכתבויות ההן במהדורת העידן החדש? האם ההתנהלות בעולם הוירטואלי קשורה לרצון להתגבר על הניכור והבדידות בעולם הגלובלי של המאה העשרים ואחת?
כפי שהדגמנו, לא כל תקשורת ממוחשבת היא שלילית. היא עשויה לעזור לאנשים להתגבר על בדידותם, ולעתים הם עוברים בהצלחה משלב לשלב. הדבר החשוב הוא מה אנשים לומדים מבחינה רגשית מהמפגשים הוירטואליים האלו. ליחסים וירטואליים עשויים להיות השפעה חיובית על מפגשים פוטנציאליים עתידיים, והם עשויים לשמש כדרך יעילה עבור אנשים מסוימים ליצור קשרים אמיתיים ומשמעותיים בחייהם.
