לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
טראומה, פיתוי ומשאלהטראומה, פיתוי ומשאלה

טראומה, פיתוי ומשאלה

מאמרים | 14/5/2017 | 21,024

תיאור מורחב של המעבר של פרויד ממודל ה"פיתוי" המהפכני, שבמרכזו טראומה שמקורה במציאות החיצונית, למודל המשאלה שבמרכזו התרחשויות תוך נפשיות, שספג ביקורות חריפות המשך

 

טראומה, פיתוי ומשאלה

מעבֶר לפנטזיה ולמציאות בשיח על טראומה מינית: פרק ראשון

מאת אפרת אבן צור

 

מאמר זה הוא פרק ראשון בסדרה של שלושה מאמרים.

 

הפסיכואנליזה, כידוע, מייחסת משקל רב למציאות הפנימית; באופן מסורתי, בחוקרה את חיי הנפש, היא מעניקה מעמד בכורה להתרחשויות פנטזמטיות על פני אירועים ממשיים. עם זאת, לאורך השנים עבר הדיון הפסיכואנליטי בנושא הזה טלטלות רבות; למעשה, הפסיכואנליזה החלה את דרכה תוך הכרה במרכזיות ההשפעה של אירועים במציאות על הנפש, ובפרט השפעותיהם של אירועים טראומתיים מהילדות על חיי הנפש בבגרות. אולם כבר בשנותיה הראשונות, עוד לפני שהתגבשה הפסיכואנליזה והפכה למה שהיא, התרחש בה מפנה מכונן. ההתמקדות בטראומה נזנחה במהרה, אך שבה וליוותה את הפסיכואנליזה בהמשך דרכה.

שאלת הטראומה מרכזית במיוחד בדיון על המתח בין מציאות לפנטזיה, בהיותה בהגדרתה אירוע שהתרחש במציאות החיצונית ואשר לו השפעה משמעותית על חיי הנפש ועל העולם הפנימי (לפלנש ופונטליס, 1967). פרויד הקדיש מחשבה רבה במיוחד לטראומה בעקבות ניצול מיני בילדות, וניתן לתאר את העמדות שביטא תחילה בנושא כפמיניסטיות ומתקדמות לזמנו. זניחת עמדות אלה על-ידו ועל ידי ממשיכיו הביאה לאחר מספר עשורים לביקורת חריפה מצד הוגות פמיניסטיות. לדידן צעד זה בהתפתחות התיאוריה הפסיכואנליטית הזיק לחשיפת היקף הנזק והסבל שגורם הניצול המיני בסביבה המשפחתית – בעיה שזוהתה כבעיה עקרונית של נשים וילדות בסדר הפטריארכלי.

במאמר זה ייסקרו השינויים במודל הפסיכואנליטי על טראומה, כמו גם הביקורת הפמיניסטית על פרויד וממשיכיו והשפעותיה, בהסתמך על עבודתן של חוקרות שכתבו בהרחבה על התחום (בעיקר: בלס, 2004; הרמן, 1992; Davies & Frawley, 1993). בסופו יוזכר כיצד בעשורים האחרונים הוטמעו ביקורת אלה בתוככי הפסיכואנליזה על ידי אנליטיקאיות פמיניסטיות מהזרם ההתייחסותי.


- פרסומת -

נקודת המוצא לסקירה היא המאמר החשוב "האטיולוגיה של ההיסטריה" שפורסם על ידי פרויד ב-1896, והתכתבויות שלו בנושא מאותה תקופה (Masson, 1984). במאמר זה טען פרויד כי טראומה מינית מוקדמת היא העומדת בבסיס יצירת ההגנות המובילות להפגנת סימפטומים, וכי "ביסוד כל מקרה היסטריה מונח אירוע אחד או כמה אירועים של התנסות מינית טרם זמנה, אירועים השייכים לשנים המוקדמות ביותר של הילדות" (התרגום אצל: הרמן, 1992, עמ' 26). במכתב שכתב זמן לא רב לאחר הפרסום, פרויד אף מזהה באופן ספציפי את הטראומה עם גילוי עריות ועם פגיעה מינית מצד האב – זיהוי שנעשה ברבות הזמן לסממן מרכזי של מה שכונה בהמשך "תיאוריית הפיתוי" (בלס, 2004, עמ' 438).

מנקודת מבט פמיניסטית ניתן לומר כי תיאוריה מוקדמת זאת של פרויד הייתה פורצת דרך וחדשנית, כפי שכתב ג'פרי מאסון:

ב-1895 ו-1896, פרויד, בהקשיבו לפציינטיות שלו, למד לדעת שדבר מה נורא ואלים שוכן בעברן. הפסיכיאטרים שנחשפו לסיפורים אלה לפני פרויד האשימו את הפציינטיות שלהם בשקרנות היסטרית, ופטרו את זיכרונותיהן כפנטזיה. פרויד היה הפסיכיאטר הראשון שהאמין שהפציינטיות שלו דוברות אמת: נשים אלה היו חולות לא מפני שהגיעו ממשפחות נלוזות, אלא מפני שמשהו איום וסודי נעשה להן כילדות. (Masson, 1984)

חרף ההתנגדות הרבה שהובעה כלפי הרעיונות המוצגים בו, פרויד בחר לפרסם את המאמר בכינוס מקצועי פסיכיאטרי נוירולוגי מוקדם יותר באותה שנה בווינה. ואכן, הפרסום נתקל בתגובה קשה מצד הקהילה המקצועית, אשר פגעה מאוד בפרויד (הרמן, 1992, עמ' 32). זמן לא רב לאחר מכן נטש פרויד את תיאוריית הפיתוי ועבר להצגת מודל שונה, שבמרכזו התרחשויות תוך נפשיות, ובפרט פנטזיות אדיפליות סביב גילוי עריות. כך, במעבר שנחשב למהלך מכונן של הפסיכואנליזה, החליף פרויד את מוקד העניין של הפסיכואנליזה מטראומה ממשית, אשר מקורה באירוע שהתרחש במציאות, לפנטזיה פנימית, הקשורה למשאלות הדחפיות המאפיינות לטענתו את המיניות הילדית. הסיבה למעבר נעוצה בחלקה בפסיכואנליזה העצמית של פרויד, שבמסגרתה הגיע להכרה במרכזיותן של פנטזיות במבנה הנפשי (Davies & Frawley, 1993, p.15).

ממשיכיו של פרויד, ובראשם בתו אנה פרויד, סיפרו בהמשך את סיפור המעבר בין המודלים כסיפור מונליטי וחד-כיווני, שלפיו פרויד זנח כמעט לחלוטין את המודל הישן וייסד את הפסיכואנליזה על רעיון הפוך לו. כך התקבע בהיסטוריה הרשמית של הפסיכואנליזה עד היום ההבדל בין תיאוריית הפיתוי כ"מודל ישן" ושגוי לחלוטין, ובין המודל החדש, שבמרכזו פנטזיות אדיפליות. הפסיכואנליטיקאית והחוקרת רחל בלס (2004) מציינת כי פרויד עצמו "תרם לראיית המעבר כמפנה תיאורטי חד מתיאוריה מוטעית לעבר התיאוריה הנכונה". ואכן, פרויד מתאר בשנים מאוחרות יותר כיצד שוכנע להאמין שהדיווחים ששמע מהפציינטיות שלו לא היו נכונים ושהסימפטומים שלהן נבעו "מפנטזיות ולא מהתרחשויות ממשיות" (Freud, 1932, p. 120).

פסיכואנליטיקאים בני זמנו של פרויד, כולל תלמידיו וחבריו, אשר חלקו על המעבר הנחרץ של פרויד ועל זניחת ההסבר האטיולוגי הנעוץ בטראומה מינית ממשית, הוצאו ברבות השנים מגדרות הממסד הפסיכואנליטי. כך קרה למרכזי מביניהם, הפסיכואנליטיקאי ההונגרי שנדור פרנצי (Ferenczi, 1933). פרנצי הציג ב-1933 בפני החברה הפסיכואנליטית הבין-לאומית עבודה שבה טען כי האטיולוגיה של הפרעותיהם של רבים מהמטופלים קשורה לטראומה מינית קשה שחוו בילדותם, לעתים קרובות מידי אבותיהם. בעקבות עמדותיו נוּדה פרנצי מהארגון, וברכתו של פרויד נלקחה ממנו. מאמרו של פרנצי בנושא לא פורסם באופן רשמי עד שנת 1949. ואכן, עד לפני עשורים ספורים נחשבו עמדותיו שוליות ולא מקובלות במעגלים פסיכואנליטיים (Davies & Frawley, 1993, p. 17).

הממסד הפסיכואנליטי במאה העשרים הלך בעקבות פרויד בעניין זה, ואימץ באופן גורף את ההתמקדות בעולם הפנימי ובפנטזיות. האנליטיקאי בנט סיימון קבע כי "העניין של פרויד בגילוי עריות ממשי ובהשפעותיו הפך שולי בבירור מ-1900, ולפיכך לא היה נושא עניין מרכזי גם עבור פסיכואנליטיקאים אחרים" (Simon, 1992, p. 963). במובנים רבים, עם מעבר זה הושעה חקר הטראומה הנפשית בפסיכואנליזה ובכלל, מלבד גלים חולפים של התעוררות עניין בנושא בשנים שלאחר מלחמות גדולות, לאור הפגיעות שחוו חיילים והוגדרו כ"נוירוזת מלחמה" או "טראומת מלחמה" (הרמן, 1992; Harris & Botticelli, 2010, p. xxv).


- פרסומת -

עדות לחוסר העניין הפסיכואנליטי בנושא מוצא סיימון למשל בעובדה שבלקסיקונים פסיכואנליטיים מרכזיים משנות ה-40 וה-50 של המאה העשרים נידון הערך "גילוי עריות" בהקשר של תהליכים אדיפליים (Simon, 1992), ולא זכה להתייחסות כאירוע טראומתי מציאותי ובר-השפעה בפני עצמו. סיימון ובלס אף מצאו כי במשך כשישים שנים מאז 1920 התפרסמו בכתבי עת פסיכואנליטיים פחות מ-20 מאמרים העוסקים בגילוי עריות, ולא התפרסם ולו ספר אחד בנושא (אצל בלס, 2004, עמ' 446).

הביקורת הפמיניסטית וה- backlash בעקבותיה

בעקבות המעבר של פרויד, הממסד הפסיכואנליטי הפגין אם כן התעלמות גורפת כמעט מתופעת הפגיעה המינית בילדות, למעט מקרים חריגים, שגם הם התאפיינו בחלקם בהאשמת הקורבן (בהשפעת תיאוריית המשאלה של פרויד) (Davies & Frawley, 1993; Simon, 1992, p. 964). המחיר לכך עבור הפסיכואנליזה היה התקפה חריפה שספגה החל משנות ה-80 על עמדתה זאת, מסיבות מובנות. היא הואשמה באדישות לסבלם של קורבנות גילוי העריות הממשי, להשפעת הסבל על חייהן ולתוצאות פתולוגיות של גילוי עריות ממשי (בלס, 2004, עמ' 444) וכן בהעלמת עין מ"ההקשר החברתי של ניצול, שבו היחסים המיניים מתרחשים בפועל". נטען כי עמדתם של הפסיכואנליטיקאים "מבוססת על שלילת המציאות החברתית של הנשים" (הרמן, 1992, עמ' 27).

הסיבה להתעוררות הביקורת דווקא בתקופה זאת נעוצה במספר גורמים, שבמרכזם התחזקותה של התנועה הפמיניסטית, אשר שינתה את ההקשר הפוליטי והפסיכו-חברתי שבו נבחנה הפסיכואנליזה (הרמן, 1992). אם בתחילת המאה העשרים פרויד וממשיכיו פעלו בספֵרה שבה נשים נחשבו עדיין לנחותות הלכה למעשה, והשינוי רק החל להראות את ניצניו, בשנות ה-80 החלו כבר להיראות תוצאותיה של פעילות פוליטית פמיניסטית שעמדה על שוויון לנשים, והפכה את הרעיון למקובל הרבה יותר בדעת הקהל הציבורית ובתפיסה המשפטית כאחת.

זאת ועוד: בשנים אלה הלכו והצטברו ממצאיה של ספרות מחקרית מחוץ למעגלי הפסיכואנליזה, שזכתה גם היא לרוח גבית מתנועת הנשים. ממצאים אלה חייבו התייחסות לממדי התופעה של פגיעות מיניות כלפי נשים ולהשפעתן הנפשית. הם הובילו לפריחתם של מרכזים לנפגעות תקיפה מינית אשר סיפקו – ומספקים בחלקם עד היום – תמיכה מעשית, משפטית ורגשית לנפגעות (הרמן, 1992, עמ' 46). בנוסף, החוקרות בתחום יכלו לעגן את עבודתן ולהישען על שינוי חשוב שהתרחש בממסד הפסיכיאטרי באותן שנים: בעקבות מלחמת וייטנאם והעניין של אנשי בריאות נפש בהשפעות חוויותיה על חיילים אמריקאים, ב-1980 הוכרה לראשונה באופן רשמי הפרעת הדחק הפוסט-טראומתית כהפרעה פסיכיאטרית ניתנת לאבחון – PTSD (הרמן, 1992, עמ' 43). כך התאפשרה הכרה חברתית בסבלן הממשי של קבוצות אוכלוסייה שונות שחוו מציאות חיים טראומטית (זיו, 2012, עמ' 57). ההפרעה, שעוצבה בעקבות חוויות של גברים לוחמים, שימשה בפועל גם למתן שם לחוויותיהן של מה שהרמן (1992, עמ' 48) מכנה נפגעות "מלחמת המינים".1

ספרו של ג'פרי מאסון, שיצא ב-1984 ועורר בזמנו שערורייה, מבטא מתקפה נוקבת במיוחד שהופנתה כלפי הממסד הפסיכואנליטי באותן שנים (Masson 1984). מאסון, שזכה עד אז להכרה ואמון מהממסד הפסיכואנליטי הבכיר ושֶמוּנה כמנהל ארכיון פרויד, חשף קטעים ממכתבים של פרויד שצונזרו על ידי בתו. בעקבות פרשנותו למכתבים, האשים מאסון את פרויד והפסיכואנליזה בהסתרת האמת על תופעת גילוי העריות, ובשותפות פעילה בקשר השתיקה שאפף שנים רבות את הנושא ושמנע טיפול הולם בנפגעים ונפגעות (בלס, 2004, עמ' 435).

ספרו של מאסון ספג השמצות מצד הממסד הפסיכואנליטי, אך זכה גם להדים רבים, ולתמיכה מחוגים פמיניסטיים (Rose, 1986). רוח ביקורתו השתקפה גם בכתיבתן של נשות טיפול פמיניסטיות, כמו הפסיכיאטרית האמריקאית ג'ודית לואיס הרמן. ספרה של הרמן (1992) "טראומה והחלמה", שסיכם עבודה ממושכת שלה בתחום, נחשב לאחת מהעבודות הפמיניסטיות המכוננות בשדה הטיפול בטראומה. הרמן, המסתמכת על מחקריה וניסיונה הקליני כמו גם על מחקרים של הפסיכיאטר בסל ואן דר-קולק ואחרים, ממקמת את הטיפול בנפגעי טראומה בהקשר פוליטי וחברתי, ונותנת משקל רב להכרה במציאות הפגיעה. על אף שעבודתה אינה פסיכואנליטית במובהק, היא השפיעה על מטפלות רבות, וביניהן פסיכואנליטיקאיות עכשוויות (Davies & Frawley, 1993), אשר כמוה החלו מדגישות את חשיבות מנגנון הדיסוציאציה בהיווצרות טראומה.2


- פרסומת -

בעוד מאסון האשים את פרויד בפחדנות אישית ובהעדר האומץ להתמודד מול הממסד בן זמנו ולהציג ממצאים ותיאוריה המערערת על הסדר החברתי הפטריארכאלי (Masson, 1984), הביקורת של הרמן על הפסיכואנליזה הייתה פרסונלית פחות. היא ראתה בנטישת תיאוריית הפיתוי על ידי פרויד ביטוי לסביבתו הפוליטית הדכאנית כלפי נשים והאנטי-פמיניסטית, לחוסר היכולת של פרויד כבן-תקופתו להכיר בעומקו של הדיכוי המיני של נשים וילדים, ולכישלונו לחבור כך לתנועה הפמיניסטית שהחלה מתעוררת באותן שנים (הרמן, 1992, עמ' 28).

בעקבות הביקורת הפמיניסטית הסתמן בשנות השמונים מפנה משמעותי ביחסה של הפסיכואנליזה לגילוי עריות, שהתבטא במחקר ובפרקטיקה הפסיכואנליטית (בלס, 2004, עמ' 450). השינוי שחל בפסיכואנליזה הוא חלק משינוי חברתי רחב יותר שהובילה תנועת הנשים האמריקאית, שהתבטא גם בתחום המשפט והסוציולוגיה ובעולם בריאות הנפש החוץ-אנליטי. העניין המתעורר של מטפלות בגישה פסיכואנליטית בעבודה טיפולית עם קורבנות פגיעה מינית בילדות הצטרף לזרמים אחרים בפסיכותרפיה שעסקו בכך, שחלקם (בעיקר בארצות הברית) החלו לעודד מטופלים להביא עדויות לפגיעות מיניות בילדות. העבודה כללה לעתים שחזור של הסיפור הטראומתי, גם במקרים בהם המטופלות לא הציגו זיכרון ממשי ובהיר של פגיעה (הרמן, 1992, עמ' 223); זאת בהסתמך על ההנחה שעלתה מן הניסיון הקליני, לפיה פערים בזיכרון עלולים להיות חלק מן התוצאות של התעללות ממושכת או חמורה בילדות, בסביבה פטריארכאלית מכחישה ואדישה. באותה תקופה התגייסו מספר מטפלים לעמוד לצד מטופליהם בהליכים משפטיים נגד בני משפחה שהואשמו בפגיעה מינית בעבר, על מנת לתת תוקף לטענתם שהאירועים אכן התרחשו במציאות.

בתוך כך, בקרב זרמי הפסיכותרפיה בשנות ה-80 נעשתה מקובלת יחסית העמדה אשר נתנה מקום רב למה שכונה "זיכרונות משוחזרים" או מודחקים של התעללות מינית בילדות (Haaken, 2000), ואשר קוּשרה להתנגדות פמיניסטית לדיכוי נשים. הממסד הפסיכואנליטי הרשמי, בהמשך לזהירות הרבה של פרויד מסוגסטיה,3 מעולם לא תמך בשיטות לשחזור הזיכרון אשר אומצו על ידי סוגי תרפיות אחרות; עם זאת, בדומה להרמן (1992) ומובילות אחרות של הטיפול בטראומה, מטפלות בגישה פסיכואנליטית החלו להקנות משקל רב להבעת אמון של המטפלת במטופלת שחוותה בעברה התעללות מינית, ולמתן תוקף לזיכרונות המטופלת – גם כאשר אלה אינם מוצגים בצורה בהירה או בטוחה בעצמה.4 כך למשל, בספרן של הפסיכואנליטיקאיות ההתייחסותיות האמריקאיות ג'ודי מסלר דיוויס ומרי גייל פרולי (Davies & Frawley, 1993), שהפך ברבות השנים לאחד הספרים החשובים בתחום הטיפול הפסיכואנליטי בנשים שנפגעו מהתעללות מינית בילדותן, אין התייחסות כמעט לשאלה כיצד אמורה המטפלת לדעת שהיסטוריה כזאת אכן התרחשה ביחס למטופלת מסוימת; ההקשר של ניצול מיני בילדות מוצג כהנחה של הספר לגבי המטופלות, גם כאשר אין ביטחון בכך מצד המטופלות עצמן (אם כי יש לציין שהכותבות מזהירות בבירור מפני עמדה סוגסטיבית מצד המטפלת ביחס לזיכרונות הטראומתיים).

בעקבות כל זאת החל בשנות ה-90 ויכוח ציבורי סוער על מעמדם של זיכרונות ששוחזרו בטיפולים פסיכותרפויטיים ושהועלו בהם. תגובת הנגד לתנועת "הזיכרון המשוחזר" הטיפולית הייתה תנועה (שפעילה עד היום) אשר מטרתה לבסס מבחינה מדעית את רעיון "הזיכרון השגוי", ובין השאר לתמוך בְּמואשמים בניצול מיני שהנם חפים מפשע.5 תנועת "הזיכרון השגוי" הוקמה על-ידי נאשמים בניצול מיני שחברו לחוקרים בפסיכולוגיה קוגניטיבית; היא הפנתה את חיציה בין השאר לרעיונות פסיכואנליטיים, ובפרט לטענה שזיכרונות טראומתיים עשויים להיות מודחקים, והאשימה את הפסיכואנליזה ביצירת זיכרונות כוזבים ויַאטרוגניים6 באמצעים סוגסטיביים.

כך קרה שבשנות התשעים ובעשור הראשון של שנות האלפיים, זמן לא רב לאחר המתקפה הפמיניסטית על הפסיכואנליזה, הופנו אל הממסד הפסיכואנליטי האשמות מהכיוון ההפוך. הפעם הואשמה הפסיכואנליזה במתן משקל יתר להתרחשויות במציאות בעת תיאור אירועים שמקורם פנטזמתי (Harris, 1996). התקפה זאת על מהימנות הזיכרונות של מטופלות תוארה על ידי זרמים מסוימים בפמיניזם כמתקפה מחודשת של דיכוי נשים, שמגיעה כתגובת נגד להישגים קודמים בתחום זכויות הנשים והילדים (Haaken, 2000). לפי הטענה הפמיניסטית, העלאת התופעה הממשית של גילוי עריות לדיון ציבורי איימה על יחסי הכוחות בסדר הפטריארכלי, ולכן באופן טבעי גררה תגובה שמרנית (Harris, 1996).


- פרסומת -

סיכום: העמדה ההתייחסותית – חשיבה מחודשת ומורכבת

על אף הבעייתיות הפוליטית של תנועת הזיכרון הכוזב ותרומתה להקצנתו של השיח ורידודו (Harris, 1996), ההאשמות שהעלתה כלפי הפסיכואנליזה תרמו גם לחשיבה מחודשת על הנושא בקרב מטפלים בגישה אנליטית. חלקם ראו בהן תמרור הזהרה מפני ההתרחקות מההמשגה הפרוידיאנית הקלאסית, וביקשו לשוב ולהדגיש את המעמד הפנטזמתי של חלק מהזיכרונות על תקיפה אשר מתעוררים בטיפול, ובתוך כך להבין את הסימפטומים הפתולוגיים במונחיה של המציאות הנפשית (לדוגמא: Prager, 2009); אולם אחרים תרו אחר דרך לתת דין וחשבון לסכנות הסוגסטיה ולחשיבות העולם הפנימי מבלי לחזור על עוולות העבר של הפסיכואנליזה שהובילו לחוסר הכרה בסבלן של נפגעות התקיפה המינית ובמשמעותו.

ניסיון זה הביא לקידומן של תפיסות מורכבות שיש בהן התייחסות משמעותית למערכת היחסים הפרובלמטית שבין מציאות ופנטזיה. כותבת בהקשר זה הפסיכואנליטיקאית רחל בלס:

היום, כאשר הפסיכואנליזה בהתייחסותה לתופעת גילוי העריות אינה עסוקה רק בהתעלמות הקשה ממציאות התופעה, היא יכולה לחזור ולתרום את תרומתה הייחודית. [..] את העמדה העכשווית ניתן לתאר כעמדה של הכרה במציאות החיצונית ובחשיבותה, תוך התמקדות בהשפעתה של מציאות זאת על הנפש. [...] כיום, כאשר קיימת הסכמה רחבה באשר לנזק הנגרם מגילוי עריות, יש אפשרות לתהות ביתר פתיחות מחשבתית על הערבוב המיוחד בין פנטזיה לבין מציאות שמתבטא בחוויית הפיתוי המיני. כך למשל קיימת אפשרות לדבר על המורכבות שבזיכרונות מיניים, על הקושי בהבחנה בין המקורות הממשיים והדמיוניים של זיכרונות מיניים עמומים, ועל הפיתוי למצוא מקור ממשי, גם אם אין כזה (בלס, 2004, עמ' 452).

העבודה הקלינית המשתמעת מהגישות הפסיכואנליטיות העכשוויות (ובראשן זו של דיוויס ופרולי: Davies & Frawley, 1993) מפנה תשומת לב מיוחדת לתהליכים סבוכים ועדינים של העברה והעברה נגדית. לתיאור הטכניקה הטיפולית שמציעות גישות פמיניסטיות אלה אין אמנם מקום במאמר זה, אך אציין שבמסגרתה ניתנת הזדמנות למטפלת ולמטופלת כאחת לקחת בעלות ולבוא במגע הן עם החלקים הקורבניים שבתוכן והן עם החלקים המזוהים עם התוקפן, והיא מקדמת התמודדות בתוך הקשר הטיפולי באמצעות מה שמכונה enactments עם סוגיות הקשורות למציאות נפשית ולמציאות חיצונית כאחת.

גישות אינטגרטיביות אלה שואבות הן מהעמדות הפסיכואנליטיות הקלאסיות של פרויד והרוויזיות שלהן בתוך העולם הפסיכואנליטי לאורך השנים (כמו למשל זו של פרנצי או של הפסיכואנליטיקאי ההתייחסותי פיליפ ברומברג), והן ממבקרותיהן הפמיניסטיות שקידמו טיפול חוץ-אנליטי במודל הדיסוציאציה (הרמן, 1992). הן מבקשות להיזהר מסוגסטיה אך מבלי לוותר על סולידריות עם נפגעות. הניסיון לשלב גישות כה שונות מזמן אתגרים, שאחד המרכזיים בהם טמון באופי החמקמק כתמיד של סוגיית ההבחנה בין מציאות ופנטזיה. במאמר הבא בסדרה אפנה להצביע על כמה מההיבטים המרכזיים של הפרובלמטיות שהכתיבה הפסיכואנליטית העכשווית והפמיניסטית על טראומה מתמודדת איתה.

מקורות

בלס, ר' (2004). "תולדות יחסה של הפסיכואנליזה לגילוי עריות: מיתוסים ומציאות". בתוך: זליגמן, צ' וסולומון, ז' (עורכות), הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות. הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 456-433.

הרמן, ג"ל (1992). טראומה והחלמה. מאנגלית: ע' זילבר. עם עובד, 1994.

זיו, א' (2012). "טראומה עיקשת". מפתח 5. http://mafteakh.tau.ac.il/2012/06/04-5

לפלנש, ז' ופונטליס, ז"ב (1967). אוצר המילים של הפסיכואנליזה. מאנגלית: נ' ברוך. תולעת ספרים, 2011.

Brown, L.S. (1995). "Not Outside the Range: One Feminist Perspective on Psychic Trauma". In: Caruth, C. (ed.), Trauma: Explorations in Memory. Baltimore: John Hopkins University Press, pp. 100-112.

Davies, J. & Frawley, M. G., (1993). Treating the Adult Survivor of Childhood Sexual Abuse. NY: Basic Books.

Ferenczi, S. (1933). "The confusion of tongues between adults and the child: The language of tenderness and passion". In: Balint, M. (ed.), Final Contributions to the Problems and Methods of Psychoanalysis, (trans. E. Mosbacher). London: Karnac Books, 1980, pp. 156-167.

Freud, S. (1932). New Introductory Lectures on Psychoanalysis, S.E., 22.

Haaken, J. (2000). Pillar of Salt: Gender, Memory, and the Perils of Looking Back. Rutgers University Press.

Harris, A. & Botticelli, S. (eds.) (2010). Editor's Introduction, in: First Do No Harm. NY: Routledge.

Harris, A. (1996). "False Memory? False Memory Syndrome? The So-Called False Memory Syndrome?". Psychoanalytic Dialogues, 6:155-187.

Masson, J. M. (1984). The Assault on Truth: Freud's Suppression of the Seduction Theory. NY: Farrar, Strauss, Giroux.

Prager, J. (2009). Presenting the Past: Psychoanalysis and the Sociology of Misremembering. Harvard University Press.

Rose, J. (1986). "Jeffrey Masson and Alice James". Oxford Literary Review 8(1-2): 185-192.

Simon, B. (1992). "Incest—See Under Oedipus Complex": The History of an Error in Psychoanalysis. Journal of the American Psychoanalytic Association, 40:955-988.

הערות

  1. כותבות פמיניסטיות אכן התייחסו לתרומה של מיסוד אבחנת ה-PTSD על-ידי הממסד הפסיכיאטרי לטיפול בנפגעות ניצול מיני. עם זאת, במשך השנים הושמעה ביקורת על התאמת האבחנה לנפגעות נשים ולנפגעי טראומה מסוגים מגוונים (הרמן, 1991; זיו, 2011; Brown, 1995).
  2. מודל הדיסוציאציה מקורו ברעיונותיו של בן זמנו של פרויד, פייר ז'נה (הרמן, 1992), וניתן למצוא אותם גם אצל פרנצי. רבות נכתב על ההבדל בינו לבין רעיון ההדחקה הפרוידיאני, וצר המקום מכדי לפרטו במאמר זה. אציין כאן רק כי במושג הדיסוציאציה נעשה שימוש רב על ידי תיאוריות המדגישות את המציאות החיצונית באטיולוגיה של הטראומה, בעוד מושג ההדחקה נתפס לרוב כמקושר יותר למעבר הפרוידיאני להדגשת המציאות הפנטזמתית (על אף שהוא החל להיות בשימוש על ידו עוד בהצגת המודל הקודם, שגרס כאמור את מרכזיותם של אירועים חיצוניים) (Haaken, 2000). עם זאת, המושגים לא תמיד מוצגים כמנוגדים, ופסיכואנליטיקאיות עכשוויות עושות לעתים שימוש משולב בשניהם (Davies & Frawley, 1993; Harris, 1996).
  3. לטענת בלס (2004, עמ' 444), החשש הרב של פרויד מהשפעה סוגסטיבית בטיפול הפסיכואנליטי היא שהובילה למעשה לנטישת תיאוריית הפיתוי, שכן הוא סבר כי דיווחי המטופלות על הפגיעות המיניות הושפעו מסוגסטיה מצדו.
  4. יש לציין שכיום עמדה זאת עדיין אינה מקובלת בקרב לא מעט מטפלים בגישה פסיכואנליטית (ראי למשל: Prager, 2009).
  5. אתר תנועת False Memory Syndrome Foundation: כתובת www.fmsfonline.org
  6. iatrogenic – שמקורם באבחנה או ביחס המטפל.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: תיאוריה והמשגות תיאורטיות, פגיעה מינית, פסיכואנליזה, פסיכולוגיה התייחסותית, מגדר, טראומה
יעל זקש
יעל זקש
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, חולון והסביבה, רמת גן והסביבה
עמירה איתיאל
עמירה איתיאל
מטפלת זוגית ומשפחתית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
טלי וולף
טלי וולף
עובדת סוציאלית
פרדס חנה והסביבה
מורן זמיר
מורן זמיר
מוסמך (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
שירי רוזנפלד
שירי רוזנפלד
עובדת סוציאלית
ירושלים וסביבותיה
אלי כהן
אלי כהן
פסיכולוג
כפר סבא והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

איתן טמיראיתן טמיר2/6/2017

תודה רבה על המאמר מאיר העיניים. מצפה לבאים. איתן.

אורית גודקאראורית גודקאר27/5/2017

מאמר מעניין. סקירה היסטורית חשובה, מעורר סקרנות לקראת ההמשך

אפרת אבן צוראפרת אבן צור23/5/2017

תודה רבה חגי. וד'ש חמה...

חגי מלרחגי מלר22/5/2017

מרתק, בהיר, ומאוזן. ישר כח על הכתיבה המעניינת והמאוזנת
נהניתי לקרוא והחכמתי.

מחכה לחלקים הבאים,
חגי