×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות שטח

המציאות מאחורי הפגיעה בבוחן המציאות

הכנס "פסיכוזה, טראומה והחלמה" שנערך בדצמבר האחרון האיר את ההקשר החברתי בו נטועה הפסיכוזה ונתן במה לקול האישי והייחודי של אנשי המקצוע והמתמודדים. אלה היו יומיים גדושים בתכנים, לכן נבחרו לסקירה כמה הרצאות שנחוו כמשמעותיות במיוחד, כאלה שהיו אמיצות ומאירות עיניים ולצד זאת היה משהו אנושי ובסיסי ביחסן למשבר פסיכוטי: הרצאת הפתיחה של ג'ון ריד, שהאירה את החיים הטראומטיים שלפני המשבר; הפאנל שעסק בקשר בין פגיעה מינית בילדות, דיסוציאציה ופסיכוזה; הרצאות שהציגו פרויקטים ייחודיים ומעניינים לטיפול באנשים במשבר פסיכוטי והרצאה של מתמודדת על התמודדות קהילתית שמאפשרת יצירת שפה משותפת לעיבוד טראומה.

מתפרסם מ 4/4/2017 | 4,241 צפיות

תגיות: | | | | |

המציאות מאחורי הפגיעה בבוחן המציאות

רשמים מכנס "פסיכוזה, טראומה והחלמה"

מאת שחר דואק

 

סקירת כנס "פסיכוזה, טראומה והחלמה", הכינוס הבינלאומי השלישי של ISPS ישראל, האיגוד לקידום גישות פסיכולוגיות וחברתיות לפסיכוזה בשיתוף עם המרכז (בהקמה) ללימוד וקידום בריאות נפש בצעירים בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, שנערך ב- 18-19.12.16 במכללה למנהל, ראשון לציון.

סקירה זו היא אחת מבין שתיים שנכתבו אודות כנס זה. התרשמות מחלקים נוספים של הכנס ניתן לקרוא כאן.

 

בשעה שבה התעוררתי כדי להגיע בזמן לכנס, העולם עדיין ישן. אני לא מבינה איך הוא יכול לישון כשהגשם מוטח ככה בחלון, מתחזק ומתמצק לברד. אולי זה נראה כמו יום להישאר בו עוד קצת במיטה, אבל אני מזנקת ממנה, מופתעת מעוצמת ההתרגשות והציפייה ומנסה לחשוב מאין בעצם מגיע הרצון להגיע היום. אולי מתוך הצורך לצאת מתחושת הבדידות שמלווה את עמדתי בנוגע לפסיכוזה לטובת הרגשת חיבור ושותפות, כזאת שתהיה עוטפת וחמימה לא פחות מהשמיכה ממנה יצאתי. בשנה האחרונה אני פוגשת פעמיים בשבוע אישה שמאושפזת בבית-חולים פסיכיאטרי, או יותר נכון גרה בו. אני מרגישה לבד בתחושה שמה שקורה שם לא יכול להמשך. הבדידות מביאה גם להתגנבות הרגשה של שיגעון, כי אם לאחרים נראה שהמציאות שאותה חיה האישה הזאת היא בסדר, בעוד מה שלא בסדר זה שהיא אינה מקבלת אותה, בזמן שאני חושבת שבדרך נס היא עוד בסדר בתוך כל מה שהיא נאלצת לעבור, אולי זאת אני שלא מחוברת למציאות?

הגעתי לכנס כדי להרגיש שאני חלק ממשהו גדול יותר, לדעת שאני לא לבד בהרגשה שתפיסת הפסיכוזה חייבת להשתנות ושכפייה והפעלת כח כלפי מטופלים צריכות להיעלם מן העולם. הגעתי עם האמונה שקשר טיפולי אנושי עשוי להיות מציל חיים, שאנו חייבים להקשיב למטופלים שלנו ושעלינו להיות נכונים לפגוש בנפשנו את נפשו של האחר, גם כאשר היא כאובה ופצועה. התרגשתי לשבת באולם מלא נשים וגברים ממגוון מקצועות, הכשרות ומקומות, שמאמינים בטיפול פסיכולוגי וסוציאלי במשבר פסיכוטי ובחובה האתית שלנו לעשות ולשנות.

את הכנס פתח איתי קנדר, בשם האיגוד לקידום גישות סוציאליות ופסיכולוגיות לפסיכוזה. לדבריו, התפיסה הרווחת רואה בפסיכוזה תופעה ללא עתיד וללא עבר, דבר שהגיח משום מקום וחוזר אל התוהו ובוהו. הניתוק מהעבר יוצר את הנתק מההיסטוריה האישית והאנושית, מהמשפחה וממעגלי התמיכה. הכנס היווה ניסיון אמיץ למקם את הפסיכוזה על ציר הזמן, לראות את העבר שהוביל אליה והעתיד שמעבר לה. אלה היו יומיים גדושים בהרצאות, מושבים וסדנאות והרצון לכתוב על כולם הסתבר כשיגעון בפני עצמו. לכן בחרתי לכתוב על כמה הרצאות שפתחו צוהר אמיץ לחשיבה מחודשת על משבר פסיכוטי. הרצאות שנשארו איתי, נגעו בי ועזרו לי למצוא מילים למה שהרגשתי: הרצאת הפתיחה של ג'ון ריד שהאירה את החיים הטראומטיים שלפני המשבר ואת העיוורון שלנו אליהם. לאחריה הפאנל שעסק בקשר בין פגיעה מינית בילדות, דיסוציאציה ופסיכוזה. בתחום הטיפול בפסיכוזה אתמקד בארבעה פרויקטים שחשוב להכיר: "לכל נפש"- פסיכותרפיה פסיכואנליטית אינטנסיבית, "בית סוטריה"- טיפול בפסיכוזה בקהילה, "מרחבים" ו-"Outreach״- טיפול ביתי ומשפחתי בפסיכוזה. ולסיום הרצאה של מיכל בסן, מתמודדת שהשמיעה קול מעורר מחשבה ונוגע ללב.

פיתוח מודל ביו-פסיכו-סוציאלי לשיגעון

הרצאת הפתיחה של פרופ' ג'ון ריד הנכיחה תפיסת עולם רדיקלית מבחינה פוליטית וקלינית כאחת, והעלתה שאלות מאתגרות ומערערות בלהט, הומור וחיות. לפי ריד, מודל ההתייחסות הנוכחי לפגיעה נפשית – שמדגיש את המאפיינים הגנטיים ומתנער מההקשר החברתי – עיוור לחלקים חשובים של המציאות וחוטא הן למחקר והן לטיפול. ההקשר החברתי בא לידי ביטוי בכך שסכיזופרניה נפוצה יותר במדינות המאופיינות בפערים חברתיים ושכיחותה עולה בקרב קבוצות מוחלשות, בעיקר אצל מי שנחשפו לחוויות ילדות טראומטיות. ריד העלה שאלות קשות, שאולי בהקשר שמתוכו אנו מורגלים לתפוס סכיזופרניה אף נדמות משוגעות, אבל הן צריכות להישאל – האם סכיזופרניה היא מחלה שנובעת משונות גנטית ואם לא - למה אנחנו מתייחסים אליה כך? התייחסות זו מייצרת לדעתו גישה דטרמיניסטית כלפי אנשים המתמודדים עם הפרעות פסיכוטיות, שמעלה את השאלה כיצד ניתן לשבור את המעגל בו כל מה שהם עושים נתפס כנובע מחולי ושל מי החולי, של הפרט או של החברה?

לפי ריד, על אף המשאבים הרבים המוקדשים למציאת בסיס גנטי לסכיזופרניה, המחקרים לא הגיעו לתוצאות המיוחלות. הם כל הזמן אומרים שהם עוד רגע שם, עוד רגע ימצאו את הגן הזה ויפצחו את הקוד הזה – אבל זה לא קורה. לעומת זאת, גורמים פסיכו-סוציאליים כגון עוני, השתייכות לקבוצת מיעוט, התעללות פיזית או מינית בילדות, אבדן הורה בגיל צעיר – וכמובן השילוב ביניהם – מעלים פי כמה וכמה את הסיכוי למשבר פסיכוטי. אלה נתונים מדהימים וכואבים, כמעט בלתי נתפסים. חשבתי על כך שמאחורי הנתונים הסטטיסטיים עומדים אנשים רבים וסבל רב. לכן כל גורם שמעלה במעט את הסיכוי למשבר פסיכוטי הוא משמעותי, בוודאי כשמדובר על סיכוי גדול פי כמה וכמה לפסיכוזה בקרב מי שגדלו בסביבה טראומטית. נזכרתי במחקר שקראתי בלימודים עלACE (Adverse Childhood Experiences), בו נמצא כי חשיפה לאירועים טראומטיים בילדות, כמו אלה שהציג ריד, מגדילה את הסיכוי לקשיים בריאותיים כגון סרטן ומחלות לב .(Felitti et al., 1998) לפי המחקר, חשיפה לסטרס גבוה בגיל הרך, בהיעדר סביבה מחזיקה שתמתן את השפעתו, נכנסת לנו מתחת לעור ומשנה את הביולוגיה שלנו. אם כך, גם נתונים שמראים שהמוח נראה אחרת בזמן משבר פסיכוטי אינם הוכחה ניצחת לגישה הביולוגית, היות והמוח מגיב לסביבה ולא בהכרח לגורם תורשתי. לפיכך, גם אם קיימים שינויים מוחיים עלינו לשאול מה עבר על האדם הזה, איזו חוויה קשה עשויה הייתה לגרום למוח שלו להתפתח כך?

ריד קורא לאימוץ מודל ביו-פסיכו-סוציאלי להבנה וטיפול בפסיכוזה כאלטרנטיבה לגישה הביולוגית הרווחת כיום, אותה הוא מכנה "מודל ביו-ביו-ביו". פירוש הדבר הוא להסתכל בעיניים לחיים הטראומטיים שעוברים המתמודדים עם סכיזופרניה. זוהי לא רק עמדה קלינית אלא גם עמדה פוליטית שמטילה את האחריות לפסיכוזה על כולנו. זאת לעומת הגישה הביולוגית, שבה מוטל המשקל על היחיד כי "אין מה לעשות, משהו לא בסדר במוח שלו". העמדה הזאת העלתה בי מחשבה על עד כמה משתנה תפיסתנו את הפסיכוזה ונכונותנו להתגייס לטיפול ועבודה כאשר אנו רואים אותה כתוצר של נסיבות חיים ולא במנותק מהם. כמה מערכת בריאות הנפש צריכה להיות זהירה, לספק הגנה ובטחון למי שלא ספגו די מהם ולהישמר מלהוסיף לפגיעה ולטראומה.

טראומה מינית בילדות, דיסוציאציה ופסיכוזה

בכל פעם שאני נחשפת לנתונים הסטטיסטיים המתארים את היקף האלימות המינית בחברה נעתקת נשימתי. ראיתי את הנתונים האלה כל-כך הרבה פעמים, ניתן היה לצפות שאפתח איזה שהוא שריון, אולם בכל פעם צפות מולי הפנים שמאחורי המספרים. אחת משלוש נשים עוברת פגיעה מינית במהלך חייה, אחת משבע בנות ואחד מעשרה בנים עוברים גילוי עריות. אני מנסה לחשב כמה מהתלמידים שלמדו איתי בכיתה עברו גילוי עריות. קשה לתאר את התחושה שעולה בגוף כשרואים את העולם מבעד לפריזמה הזאת. נתון נוסף שהוצג בהרצאה והיה חדש עבורי הוא שמעל מחצית מחולי הנפש המאושפזים הם שורדי טראומה מינית. איך בכלל אפשר להמשיך ולדבר אחרי מספרים כאלה?הנתונים הללו הוצגו בפתיחת הפאנל של ד"ר ענבל ברנר, אביטל מרמלשטיין וד"ר שרון גל ואן-ראטה, נציגות צוות מרפאת אליעזר - היחידה לנפגעות תקיפה מינית של בית-חולים שלוותה. את המצגת של הדוברות ליוו איורים חזקים ומרשימים של אחת ממטופלות היחידה, שנתנה להצגה זאת את ברכתה. החשיבה המעמיקה של נשות הצוות והמושקעות הרבה שלהן בפונות ובסיפור חייהן ניכרו ועברו בכל מילה ושקופית. שמחתי להיווכח שיש מטופלות שזוכות למענה רגיש ומקצועי, שמכיר בטראומה שנעשתה להן ובהשפעתה ולצד זאת רואה אותן מעבר לה ומאפשר קרקע לצמיחה והתפתחות.

מן המחקרים שהציגה ד"ר ברנר עולה כי פגיעה מינית מעלה את הסיכוי לדיכאון, אבדנות, הפרעות דיסוציאטיביות, התמכרויות, הפרעות אכילה, תסמונת פוסט-טראומטית ופוסט טראומה מורכבת – אך שנים רבות לא דובר על הקשר בין פגיעה מינית בילדות לפסיכוזה. ברנר הציגה מחקר אורך פרוספקטיבי שעקב אחרי ילדות וילדים שנפגעו מינית (ושפגיעתם היתה ידועה ומטופלת). נמצא כי פגיעה מינית מעלה משמעותית את הסיכון לפסיכוזה. היא הבהירה כמה חשוב להכשיר את הצוותים הרפואיים בתחום הפגיעה המינית וסיפרה על פעילותה לקידום תשאול המאושפזות על פגיעה מינית כחלק מהליך הקליטה בבתי-החולים.

מרמלשטיין איתגרה את ההפרדה בין דיסוציאציה לפסיכוזה והראתה שאישה בעלת אותם סימפטומים עשויה להיות מאובחנת כך או כך לפי המקום אליו פנתה: פנייה לרשויות הרווחה תקושר לפגיעה מינית ודיסוציאציה ואילו פנייה לשירותי בריאות הנפש תביא לאבחון סכיזופרניה. גם הטיפול שאותה פונה תקבל והנגישות שלה לפסיכותרפיה ישתנו, לצערנו, בהתאם לאבחנה. זאת כיוון שבקרב רוב נשות ואנשי המקצוע דיסוציאציה מקושרת לטראומה ופסיכוזה נתפסת במנותק ממנה. מרמלשטיין העלתה את השאלה האם מדובר על איזשהו רצף בין דיסוציאציה לפסיכוזה? האם אלה פנים שונות של אותו הדבר? היא הציעה למוטט את המחיצות, להוציא את הידע מהמגירות הנפרדות למיכל גדול ולבחון אותו מחדש. ד"ר גל ואן-ראטה הוסיפה רובד נוסף לנתונים כשהביאה את מילותיה של מטופלת במרפאה במהלך הערכה פסיכו-דיאגנוסטית.

בימים אלה נושא האלימות המינית עולה לכותרות ללא הפסק. בדיווחים התקשורתיים על תקיפות מיניות נשמע שוב ושוב קולם של המתייצבים להגנתם של עברייני המין המפצירים בנו לא להעניש אותם כיוון ש"הם כבר שילמו את המחיר". ההרצאה האירה את התוצאות ארוכות הטווח וההרסניות שעשויות להיות לתקיפה מינית והיוותה תזכורת כואבת לכך שמי ששילמו ומשלמות את המחיר אינם התוקפים אלא הנפגעות. וכמה משסע, שובר, מנתק וכואב עלול להיות המחיר הזה.

טיפול בפסיכוזה – מגוון גישות ומסגרות

בכנס הוצגו סיפורים מרגשים של משתקמים וטיפולים נוגעים ללב במי שאובחנו כחולי סכיזופרניה. באוויר ריחפה ההרגשה שהעתיד כבר כאן, שטיפול נפשי מכבד ואנושי הוא לא רק חלום אלא גם מציאות. כמובן שתידרש עבודה רבה על-מנת שיותר ויותר אנשים יוכלו לקבל טיפול הולם, אך נראה שלשם מועדות פנינו. הנתונים שהוצגו מראים שטיפול פסיכולוגי וסוציאלי בפסיכוזה אינו רק הבחירה הראויה, האנושית והאתית, אלא גם הבחירה המשתלמת כלכלית, מכיוון שהוא חוסך את עלויות האשפוזים הממושכים והחוזרים. בחרתי להתמקד במושבים שהציגו פרויקטים טיפוליים שחשוב לדעתי להתוודע אליהם.

פרויקט ״לכל נפש״: פסיכותרפיה פסיכואנליטית אינטנסיבית וממושכת במטופלים פסיכוטיים – תיאוריה, קליניקה ומחקר

ד"ר אילן אמיר, ד"ר איילת פלוס, יאיר כפיר ופרופ' גבי שפלר הציגו את "לכל נפש", פרויקט טיפולי ייחודי של החברה הפסיכואנליטית בישראל. הפרויקט מעניק למטופלים פסיכוטיים פסיכותרפיה אינטנסיבית וממושכת הכוללת שתיים עד שלוש פגישות שבועיות למשך שלוש שנים. התרשמתי הן מכך שהפרויקט מלווה במחקר והן מכך שהוא מיועד לפונים למערך הציבורי: בית-חולים אברבנאל ומרפאת הילדים והנוער של המרכז הקהילתי לבריאות הנפש ביפו, בשאיפה להתרחב למרפאות ובתי-חולים נוספים. הנתונים שהוצגו מרשימים מאוד ומראים כי פסיכותרפיה יכולה לתת מענה גם למחלות נפש שנחשבות קשות וכרוניות. המחקר שנערך במקביל לפרויקט הראה כי הטיפול איפשר למטופלים הקלה בסימפטומים, שיפור באיכות החיים והיחלצות ממעגל האשפוזים – בחמש השנים שלפני הטיפול סך ימי האשפוז של המטופלים עמד על 1,563 ימי אשפוז לעומת 30 ימים בלבד בשנים בהם קבלו פסיכותרפיה אינטנסיבית.

האופן בו הציגו הדוברים את סיפורם של המטופלים שפע הזדהות, כבוד והקשבה. ניתן היה להרגיש את ההוקרה של המטפלים על האמון שניתן בהם, את הזהירות בה הם מתנהלים בידיעה שהאמון הוא נדיר ויקר וכל-כך לא מובן מאליו אחרי מה שעברו המטופלים. הדוברים הציגו טיפול באדם שהיה מאושפז כמעט עשרים שנה ברציפות ובאמצעות הטיפול תיפקד באופן עצמאי יותר ולא היה מאושפז אפילו יום אחד. הוא דיבר על הפסיכיאטרים במחלקה כרופאים מזויפים, בעלי רישיונות מזויפים. עם הזמן ובתוך המרחב הטיפולי האמירה הזאת הפכה יותר מובנת והוא יכל להסביר את תחושתו כי רופא שלא מקשיב לחולים שלו הוא מזויף. מהצגת המקרה עלה כי ההקשבה בתוך המרחב הטיפולי הייתה חלק מהריפוי שלו. חשבתי עד כמה ההקשבה שלנו דרושה כחלק מהריפוי של מערכת בריאות הנפש. עד כמה האמירה של אותו מתמודד חשובה וחכמה, וכמה קל לפספס אותה ולתייג אותה כסימפטום של האדם ולא כסימפטום של המערכת. אנחנו באמת צריכים להקשיב.

בית סוטריה: טיפול בפסיכוזה בקהילה

פרופ' פסח ליכטנברג ופרופ' ג'ון ריד הציגו את בית סוטריה (Soteria House) - בית בקהילה להתמודדות עם משבר פסיכוטי. הוא מבוסס על ההכרה בצורך להיות עם (being with) אנשים הנמצאים במשבר פסיכוטי, מתוך התפיסה שנוכחות זו נחוצה להחלמה, גם אם קשה ליישום. הדגש על יצירת קשר ועל נוכחות אנושית, בלי רצון לתקן ולעשות, הביא לבחירת אנשי צוות שאינם בהכרח אנשי ונשות מקצוע אלא אנשים שיש להם יכולת ורצון להיות עם הדיירים ולפגוש אותם היכן שהם נמצאים. כחלק מהתפיסה שהמרחב הוא הריפוי והריפוי הוא המרחב, הבית מזמין ונעים, לא מבודד אלא נמצא בלב העיר ותמיד נוכחים בו אנשי ונשות צווקת. ליכטנברג סיפר שמי שיסתכל על הסלון לא ידע לומר מי דייר ומי עובד. חלק מהעובדים חוו בעצמם משבר פסיכוטי וגם זה חלק מהתמוססות הגבולות הנוקשים בין בריאות לחולי, שהורגלנו לחשוב בהם. אין זמן מסוים המוקדש לטיפולים כיוון שהתפיסה היא שכל הנוכחות, השיחות והיחס האנושי הם הטיפול. בית סוטריה נוסד בארצות הברית ומאז הוקם במדינות נוספות ולאחרונה גם אצלנו. לפי הנתונים, הדיירים מראים שיפור קל בסימפטומים לעומת מאושפזים בבית-חולים. הפערים המשמעותיים לטובת מי שחיים בבית סוטריה נגעו לאיכות החיים – קשרים חברתיים, תעסוקה, סיפוק, אושר וכיוצא באלה. זה גרם לי לחשוב שעלינו להיזהר מלהתמקד רק בסימפטומים כי אפשר לחיות חיים מלאים ומספקים גם איתם (ולהיפך, לחיות חיים ריקים ועצובים גם בלעדיהם).

ליכטנברג סיפר על עשור של חלומות, הבטחות, עליות ומורדות שהוביל להקמת בית סוטריה אצלנו, בירושלים. הוא דיבר על המאמצים לבסס אותו כחלק ממערך בריאות הנפש הציבורי וההחלטה להקים אותו לצד המערכת הפסיכיאטרית ולא בתוכה, כשזה מה שהתאפשר. התנועה בין השתייכות למערכת לבין התייצבות מחוצה לה היא מנת חלקם של אנשים עם חזון. אני מאמינה ומקווה שמקומות כמו בית סוטריה משפיעים לא רק על מי שחיים בהם ושעצם היתכנותו וקיומו של מקום כזה מאפשר שינוי תפיסתי שמחלחל אל תוך שאר מערך בריאות הנפש.

טיפול מחוץ לחדר

עמית וולק, יונתן רייפן, אור הראבן ונעמה הוכנברג הציגו את "מרחבים" ו"Outreach" - אלטרנטיבות לאשפוז בהן צוותים של אנשי ונשות מקצוע מגיעים לבתי הפונים ומעניקים טיפול מחזיק ואינטנסיבי. משותפת לשניהם העבודה בצוותים, מתוך אמונה שהנוכחות הנדרשת במצבים הללו מצריכה עבודה רחבה ומשותפת. הוצגו תיאורי מקרה מרשימים שהראו כי ניתן להתמודד בבית עם מצבים שאנו רגילים לראות ככאלה המצריכים אשפוז, כך שהמשבר הפסיכוטי אינו קוטע את החיים ואינו מנתק את מי שחווה משבר ממשפחתו. זוהי חלק מהתפיסה של הפסיכוזה כדרך אנושית להתמודדות עם קושי ואת הטיפול בה כחלק מהחיים ולא כקיטוע שלהם. הרשימה אותי העבודה המשפחתית ב"מרחבים", לא רק כתמיכה במי שנמצא במשבר אלא מתוך תפיסת משבר היחיד כתוצר של דפוסים משפחתיים ומערכתיים רחבים יותר. אחד הדברים מעוררי ההשראה שעלו מהמושב הייתה ההרגשה שהצוות שעומד על הבמה לא מפחד להפשיל שרוולים ולעבוד: אם יש מישהי שמסתגרת בבית שנים ולא מסוגלת לצאת ממנו לפגישות בקליניקה, לא מוותרים עליה אלא מגיעים אליה הביתה. אם צריך, מגמישים את המערך הטיפולי (setting), בין אם אלה פגישות בבית תמחוי או על ספסל בפארק. מעל הכל בלטה העמדה כי אל לנו לשים מחוץ לגדר מקרים של אובדנות, תחלואה כפולה, או אשפוזים חוזרים ולומר: בזה אנחנו לא מטפלים. להפך - שם בדיוק עלינו להיות.

הארץ הקיימת רק בכך שממנה לא הצלחתי לצאת

בהרצאתה השמיעה מיכל בסן את קולה כמתמודדת. זה גרם לי לחשוב על כך שקולם של המתמודדים לא נשמע די בכנס ולקוות שבהמשך נזכה לשמוע אותו יותר, על-מנת שלא נחטא לחטא הקדמון של הפסיכולוגיה בו אנו מדברים על משהו במקום עם מישהו. הרצאתה של בסן הייתה מרתקת ומעמיקה ונעה כל הזמן על הציר שבין האישי לפוליטי. התפיסה הפוליטית מכירה בטראומטיות של חוויה המושתקת על-ידי החברה וביחסי הכוח שבתוכם מתרחשת הטראומה. למשל, אלימות מינית בחברה הפטריארכלית. בתוך הפרספקטיבה החברתית המפוכחת היא חתרה להשמעת הקול האישי והסובייקטיבי, שפת הדקדוק הפנימי. בהרצאה נבחנה השאלה כיצד השימוש שלנו בשפה יכול לדחוק את הטראומה מחוץ לשיח אך מנגד יכול גם ליצור עבורה מרחב ותוקף. כשבסן עסקה בשפה ובחוויה היא לא רק דיברה על זה אלא גם דיברה את זה: בחרה להשתמש בלשון אישה, שיחקה בשפה ויצרה בה הטיות ופעלים.

בתוך החברה שלנו, שלא פעם משתיקה את הטראומה, לא נותנת לה מילים, שם ומשמעות – קיימות קבוצות המאפשרות קיום ועיבוד לחוויה הטראומטית. בסן סיפרה על קהילת כותבות הפאנפיקים. פאנפיק (Fanfic) הוא יצירה ספרותית המבוססת על יצירה קיימת, מנהלת דיאלוג עמה ומרחיבה אותה. למשל, פאנפיק של "הארי פוטר" עשוי להתרחש באותו עולם ספרותי בתוספת סיטואציות, שיחות או דמויות נוספות. בקהילת הכותבות רוב נשי מובהק. מההיכרות של בסן, רבות מהן חוו חוויות טראומטיות, בעקר טראומה מינית. היצירות נערכות על-ידי החברות, תוך אפשרות להגיב ולנהל שיח עם הכותבת. כך ניתנת זכות הדיבור למי שחוותה טראומה – לא למחוללי הטראומה וגם לא למטפלים.

הפאנפיקים יוצקים משמעות למה שלא ניתן היה לומר, נכנסים לרווחים בעלילה ויוצרים מקום למה שאין לו מילים – לא ביצירת המקור ולא בחיים. כאלטרנטיבה לשפה שבה אין מילים לתאר את הגוונים האפורים של הטראומה המינית, בדיכוטומיה בין אונס לבין מין בהסכמה, נוצרות הבחנות שפתיות בין סוגים שונים של פגיעה מינית. למשל, המונח Dub-con (Dubious Consent) מתאר הסכמה מפוקפקת, מצב בו ישנו ספק האם האקט התקיים מתוך רצון. כך נוצרת שפה המוצאת מילים שמתכתבות באופן מדויק יותר עם החוויה הפוסט-טראומטית. ההמשגה הזאת גרמה לי לחשוב על חשיבותו של שיח שאינו ניזון רק מהמינוחים המשפטיים החותרים למצוא את השורה התחתונה, הייתה או לא הייתה הסכמה. את חשיבות ההתקרבות לחוויה של הנפגעות, של ספק, כאב ואשמה. הרצאתה של בסן הייתה נוגעת ללב והזכירה לי עד כמה הקושי לדבר על טראומה ולהכיר בה אינו קושי של נשים יחידות אלא שלנו כחברה, לרבות שלנו כנשות ואנשי מקצוע.

בוחן מציאות

אחד הדברים הבלתי נמנעים בכנסים הוא חווית ההחמצה. אם לא הגעת, החמצת את הכנס. אם הגעת, הבחירה לאילו מושבים ללכת תשאיר בהכרח הרצאות וסדנאות בהם לא תהיי, ועולמות שלמים אליהם תתוודעי רק ברמת הכותרת. לא הייתי בכל המושבים וגם לא הצלחתי לכתוב על כל אלה שנכחתי בהם. אמרתי לעצמי שיהיו עוד הזדמנויות ובהפסקות הקשבתי בשקיקה למה שסיפרו חברות שהיו במושבים המקבילים והתנחמתי בקרואסון. אולם תחושת ההחמצה האמתית לא נבעה ממושב שלא נכחתי בו אלא עלתה עם סיום הכנס, בחזרה למציאות. אמנם גם הכנס הוא חלק מהמציאות והמציאות משתנה, אבל זה קורה מעט מידי ולאט מידי.

לאחר הכנס הגעתי לפגוש אישה יקרה לי. אותה אישה מאושפזת שנים ארוכות במקום בו לא קיימת בכלל פסיכותרפיה ויש מעט מאוד שיקום. אחרי הכנס המקום הזה נראה לי מרוחק, מבודד ומוזנח מתמיד והתור שהשתרך מול אשנב האחיות, לקבלת סיגריות או אולי תרופות, נראה מעליב יותר מהרגיל. מי שבאתי לפגוש ורוב חברותיה למחלקה מוגדרות כחולות סכיזופרניה כרוניות בעלות הנמכה קוגניטיבית, או בלשון העם: מפגרות. קל מאוד לקרוא כך למי שלא מבינים אותה ואולי אפילו התייאשה בכלל מלדבר. סיפרתי לה על הכנס והיא השתוממה מכך שהגעתי מרצוני לכנס בו נוכחים פסיכיאטרים וחששה שאגיד לידם משהו לא במקום ואשלם על כך ביוקר. היא נתנה לי עצה למודת ניסיון: "אם פסיכיאטר אומר לך משהו – תגידי כן. אם הוא שואל אם את יודעת שאת חולה – תגידי כן. אם יום אחד לא תבואי לבקר אותי אני אדע שלא הקשבת לי ושאת במחלקה הסגורה".

מקורות

Felitti, V. J., Anda, R. F., Nordenberg, D., Williamson, D. F., Spitz, A. M., Edwards, V. & Marks, J. S. (1998). Relationship of childhood abuse and household dysfunction to many of the leading causes of death in adults: The Adverse Childhood Experiences (ACE) Study. American journal of preventive medicine, 14(4), 245-258.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

דואק, ש. (2017). המציאות מאחורי הפגיעה בבוחן המציאות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 28/6/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3524

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.