על אימה ובית: מושג האלביתי
גלגוליו ומשמעויותיו של מושג ה״אלביתי״ בפסיכואנליזה ובתרבות -
פרק ראשון
מאת יואב יגאל
מאמר זה הוא פרק ראשון בסדרת מאמרים שכוללת ארבעה פרקים. לפרק הבא.
מילת התואר Unheimliche בשפה הגרמנית מקיימת בתוכה צירוף שלכאורה הוא בלתי אפשרי. היא כוללת את המושג בית (Heim), המייצג מקום מוכר, מוגן, בטוח, חם ותומך, ואת התחילית Un, הקושרת את הבית לחוויות של אימה, זרות, חוסר התמצאות, חרדה, דאגה ועוד. המילה מוכרת יותר בתרגום לאנגלית שלה – Uncanny. המקום המרכזי שהיא תופסת בתרבות המודרנית נוצר בעקבות מאמר שפרסם פרויד בשנת 1919 בשם"Das Unheimliche", אולם דווקא תרגום המאמר והמילה לאנגלית הוא שעורר הד נרחב בתרבות המודרנית.
המסע של המושג Unheimliche ממילת תואר הידועה לדוברי גרמנית בלבד אל מרכז ההגות המודרנית החל בפסיכואנליזה, אך זו, לרבות פרויד עצמו, כמעט ולא נתנה עליה את הדעת. לדיון בעניינו של מושג זה יש חשיבות רבה, הרבה מעבר למשמעותו המילולית. הדיון נחוץ כדי לעזור בפענוח של מה שמתהווה בתרבות העכשווית, וכדי להתוות את הכיוון אל מה שהפסיכואנליזה יכולה וצריכה להיות. בהתאמה לשני היבטים אלה יתחלק הדיון בסדרה זו לארבעה חלקים: החלק הנוכחי יתמקד בהצגת המאמר של פרויד במטרה להעריך מדוע שימש מקור השראה לעיסוק הנרחב במושג "אלביתי". החלק השני יתמקד בהיבט התרבותי של המושג ויציג את תפקידו המרכזי במגוון גדול של תחומים ונושאים. החלק השלישי יעסוק בהיבט הפסיכואנליטי משתי נקודות מבט: ההיעדרות הלא מובנת של המושג מהדיון הפסיכואנליטי, והחשיבות שלו לתובנות שהפסיכואנליזה הגיעה אליהן באופן בלתי תלוי ולא הצליחה להטמיע אותן. החלק הרביעי יתמקד בדיון נוסף בהקשר התרבותי של המושג, אך הפעם מנקודת מבט פסיכואנליטית.
מאמרו של פרויד תורגם לעברית פעמיים בשני שמות שונים: הראשון נעשה בידי חיים אייזק, ונקרא "המאוּיָם" (פרויד, 1968), והשני נעשה בידי רות גינזבורג ונקרא "האלביתי" (פרויד, 2012). התרגום המאוחר יותר, שהוא גם שלם יותר, כולל שני טקסטים נוספים שפרויד מתייחס אליהם במאמרו: מאמר בשם "לעניין הפסיכולוגיה של האלביתי" מאת הפסיכולוג והנוירולוג הגרמני ארנס ינטש, והסיפור "איש החול" מאת את"א הופמן. הוצאת רסלינג ראויה לכל שבח על התרגום המוקפד והמקיף של חיבור חשוב זה.
המתרגמת עצמה הוסיפה כמה הערות ביחס לקושי לתרגם את המונח הגרמני, על משמעויותיו השונות ומגוון התחושות שהוא מעורר. קושי זה אינו חל רק על העברית, אלא על כל שפה אחרת. לקושי זה יש השלכות רבות שיוצגו בהמשך. לנוכח קשיי התרגום נתתי לשלושת חלקי הסדרה הראשונים אותו שם בשפה שונה, בעיקר כדי להדגיש עד כמה היו לקשיי התרגום השפעה על האופנים שבהם הובנה (ולא הובנה) המילה המקורית. כאשר יש צורך להדגיש את משמעויותיו של השם המקורי בגרמנית, הוא מופיע במקום התרגום או לידו.
האלביתי: התזה של ינטש
נראה שהרצון והעניין של פרויד לחקור היבטים שונים של המילה Unheimliche התעוררו בעקבות מאמרו של ינטש משנת 1906. התזה המרכזית במאמר היא, שהרושם והתחושה של המילה אלביתי כרוכים במצב של חוסר התמצאות: מה שנדמה כביתי, כמוכר וכקרוב מתברר כחדש, כזר וכעוין, ולכן כמעורר אימה. ינטש סבור, שמבין אי-הוודאויות הרבות והשונות שאנו עשויים להיחשף אליהן, המשמעותית והעוצמתית ביותר היא "הספק, אם אמנם יש נשמה ביצור הנראה לכאורה כחי, ולהפך – שמא בחפץ הנראה כדומם יש רוח חיים בכל זאת" (פרויד, 2012, ע' 30).1 אי-ודאות זו מהדהדת הרחק, לראשית ההיסטוריה האנושית ולחשיבה האנימיסטית של האדם הפרימיטיבי, אולם אפשר להביא לה דוגמאות רבות גם מההווה. אחת הדוגמאות שמביא ינטש לאי-ודאות מעין זו לקוחה כנראה מסיפורו של את"א הופמן "איש החול". גיבור הסיפור מתאהב באישה צעירה שהוא רואה בחלון ממול. כאשר מתברר לו שמדובר בבובה מכאנית הוא נתקף שיגעון (במאמרו עוסק פרויד בסיפור זה, אך מדגיש בו נושאים נוספים). פרויד אינו שולל את התזה של ינטש, אך סבור שהיא אינה שלמה ואינה ממצה דיה את המשמעויות השונות של המילה ואת התחושות שהיא מעוררת.
על קשיי התרגום
הנושא הבא שפרויד עוסק בו במאמר הוא הקושי לתרגם את המושג Unheimliche לשפות אחרות. הוא מביא דוגמאות משפות כגון לטינית, אנגלית, צרפתית וספרדית ומראה שבשום שפה אחרת אין מילה המכילה בתוכה גם את הביתי והמוכר וגם את הזר ומעורר האימה. קושי זה מעסיק עד היום את המתרגמים לכל השפות שאליהן תורגם המאמר (Ginsburg, 1992). כך למשל בתרגום הראשון לעברית ("המאוים") מודגש ממד האימה שבמילה הגרמנית, ואילו בתרגום השני ("האלביתי") מודגש הקשר לבית. לעומתם התרגום לאנגלית ("Uncanny") מדגיש את המסתורי, הלא מוכר והזר, ואינו מצליח לשמר את הקשר לבית ולאימה הקשורה בו.
משמעויות, חוויות ותחושות
הנושא הבא של פרויד הוא הדגמת המשמעויות הרבות והמגוונות שיש בגרמנית למילה Heimlich, ולמה שאמור היה להיות הניגוד שלה – Unheimliche. יש להיות ערים לכך ששתי המילים נגזרות גם מהמילה "בית" (Heim) וגם מהמילה "מולדת" (Heimat). פרויד מסתמך על דוגמאות מטקסטים של גדולי הכותבים בגרמנית (גתה, שילר, ברנטנו, הרטמן ועוד) ומחלץ מהן מגוון נרחב של משמעויות. להלן חלק מהן:
Heimlich– ביתי, משפחתי, מוכר, אמין ונאמן, אינטימי, נעים, נחבא, נסתר, חשאי, מוחזק בסתר, סודי, מסתיר עצב וסבל, משרה קדושה אך גם רשעות. נעול ומסוגר, מה שלא ניתן לרדת לחִקרו. וגם השלווה הבטוחה בהקשר של המולדת כבית.
Unheimliche – מעורר אימה, חרדה, חלחלה, מפחיד, מפוחד, מוזר ומאיים, חורש רעה. במציאות הלשונית אין ניגוד חד בין שתי המילים, והמושג Heimlich סופג לתוכו את המשמעויות של "מוסתר" ו"מסוכן" הנעוצות ב- Unheimliche.
עד כאן דן פרויד בעיקר בהקשרים שונים שבהם נעשה שימוש במילים Heimlich ו- Unheimliche בשפת הדיבור ובספרות. מכאן ואילך הוא פונה להמשיג אותן, או בניסוחו: "לדעת מהו הגרעין המשותף" (עמ' 44). הכוונה היא להציע רעיון או מסגרת מחשבתית שבאמצעותם אפשר להסביר את מכלול המשמעויות, התחושות והאסוציאציות שמעורר המושג Unheimliche. אך לפני שהוא מראה כיצד באמצעות הפסיכואנליזה ניתן לספק הסבר לריבוי המשמעויות של המושג, מציע פרויד שתי נקודות מבט כלליות וקרובות ברוחן. האחת של הפילוסוף הגרמני שלינג: "כל מה שצריך להישאר מוצנע, אך התגלה". השנייה של פרויד עצמו: "סוג של אימה החוזר אל המוכר משכבר". שתיהן מצליחות לנסח את המהות הכפולה והמסתורית של Unheimliche, אך את ההסבר להן מדגים פרויד דרך הסיפור של הופמן.
"איש החול"
הסיפור תורגם בידי נילי מירסקי (הופמן, 1983), ומופיע כאמור גם במסגרת התרגום המחודש של רות גינזבורג למאמר של פרויד (פרויד, 2012). פרויד מביא תקציר של הסיפור, אך הוא מגמתי למדי, ומתמקד במוטיבים המשרתים את התזה שלו. מכיוון שהמאמר של פרויד הוא שהיווה נקודת מוצא למסעו של המושג "אלביתי" בתרבות המחקר, אביא בקצרה את הסיפור כפי שפרויד קרא אותו (מוטיבים נוספים יובאו בחלק השלישי של הסדרה).
גיבור הסיפור, נתנאל, הוא צעיר שבילדותו נהג אדם מסוים לבקר את אביו בלילות, והשניים עסקו כנראה בניסויים אלכימיים כלשהם. אמו של נתנאל כינתה אדם זה בשם "איש החול", והאומנת תיארה לו את איש החול כ"איש רע, שבא אל ילדים שלא רוצים ללכת לישון וזורה בעיניהם מלוא חופניים חול, עד שהן מתמלאות דם ופורצות מהראש החוצה" (עמ' 57). הילד מחליט להתוודע לאיש המסתורי, מסתתר בחדר העבודה של אביו ומזהה אותו כעורך הדין קופליוס. עורך דין זה היה מתארח מדי פעם בביתם והיה מוכר לילדים כאיש דוחה ומרתיע. בעת התעסקותם המשותפת של האב ושל קופליוס במשהו ליד להבת אש, שומע הילד את האורח קורא: "הבו עיניים, הבו עיניים!". הוא נבהל ונחשף, והאורח מבהיל אותו עוד יותר באיומיו שיזרה גחלים בעיניו. האב מתחנן לפני האורח להניח לעיני בנו, והילד מתעלף ונעשה חולה למשך זמן רב. שנה לאחר מכן, בביקור נוסף של האורח, נהרג האב מפיצוץ מסתורי, והאיש אינו נראה עוד בביתם. בבגרותו, בהיותו סטודנט, נתקל נתנאל באופטיקאי איטלקי נודד, ומדמה לזהות בו את דמותו של קופליוס. הזיהוי מעורר בו מחדש את הזיכרונות הקשים והמפחידים מימי ילדותו. במפגש נוסף מציע לו הרוכל האופטיקאי "עינות יפים, עינות יפים", מה שמעורר בו שוב גל חרדה (הקשור לאיש החול, ולאיום מימי ילדותו לעקור את עיניו). אותן "עינות" מתבררות כמשקפות, והוא קונה לעצמו אחת.
באמצעות המשקפת עוקב נתנאל אחר אישה צעירה, יפה להפליא, הנשקפת מהחלון שממול לחדרו. צעירה זו ידועה כאולימפיה היפה והמסתורית, בתו של אחד ממוריו – פרופסור ספלנצני. התאהבותו של נתנאל באולימפיה כה עזה, שהיא משכיחה ממנו את ארוסתו קלרה, והוא מחליט לפגוש אותה בביתה. בעת הביקור מתקוטטים הפרופסור והאופטיקאי האיטלקי על מה שמסתבר כבובה מכאנית, שנתנאל טעה לראות בה אישה חיה. האיטלקי מסתלק עם הבובה, שעיניה נעקרו במהלך הקטטה. את העיניים המדממות משליך הפרופסור על נתנאל, שזיכרון מות אביו, הזיות ופחדים מציפים אותו. הוא נתקף טירוף ומנסה לחנוק את יוצרה של הבובה – פרופסור ספלנצני.
אחרי תקופה ארוכה של אשפוז מתעורר נתנאל בביתו ונראה שנרפא. הוא מתכנן לשאת לאישה את קלרה ארוסתו, המתוארת כנערה נבונה, שקולה ובעלת אופי שמח ונינוח. הם עולים למגדל במרכז העיר, והיא מצביעה על משהו שכביכול מתקדם לעברם. נתנאל מוצא בכיסו את משקפת הכיס, ועל פי גרסת פרויד הוא מזהה באובייקט המתקרב את קופליוס, שאכן הגיע באותו זמן לעיר (בסיפור המקורי הוא מפנה את המשקפת אל קלרה). כך או כך, נתנאל נתקף טירוף ומנסה לזרוק את קלרה מהמגדל, ואחיה, שצפה במתרחש, מצליח להציל אותה מידיו. אנשים העומדים למטה מבקשים לעלות למגדל כדי להתגבר על הצעיר המשתולל, אך קופליוס צוחק ואומר: "חכו מעט, הוא יגיע למטה בעצמו". בינתיים מבחין נתנאל בקופליוס, ותוך כדי כך שהוא צועק "עינות יפים, עינות יפים" – מטיל את עצמו אל מותו.
תסביך אדיפוס
סיפורו של הופמן נכתב בשנת 1816, כ-85 שנה לפני שפרויד המשיג לראשונה את תסביך אדיפוס, ולפני שהציג את הפנטזיות המיניות הילדותיות כגורמים מרכזיים בהסברת קשיים נפשיים. כפי הנראה, הופמן הוא אחד הראשונים המתייחסים אל השיגעון ואל מצבי נפש מעורערים כאל התפרצות מאוחרת של טראומה מהילדות, ומכאן גם התעניינותו של פרויד בסיפור. הפרשנות של פרויד לסיפור נשענת על תסביך אדיפוס, שמשמעותו בהקשר זה, שנתנאל הילד רצה את אמו לעצמו, וראה באביו מתחרה שיש לסלקו. פרויד מעגן פרשנות זו בעיקר סביב מוטיב העיניים וחרדת העיוורון. הפחד מאיש החול המעוור ילדים הוא הד לעיוורונו של אדיפוס. בהמשך לקו חשיבה זה מציע פרויד לראות באיש החול, בקופליוס, בספלנצני ובאופטיקאי האיטלקי אימגו2 של דמות האב: ביטוי לדו-ערכיות שביחסו של הילד לאביו. העיוורון שאדיפוס הטיל בעצמו הוא המתקה של העונש האמיתי – סירוס (כעונש על גילוי עריות). מכאן, שגם חרדת העיוורון של נתנאל היא תחליף לחרדת הסירוס.
את הדיון בפרשנות של פרויד לסיפור אציג בחלק השלישי של המאמר. במסגרת הדיון כאן חשוב להדגיש שני נושאים, שנראים כמעט מנוגדים זה לזה: (1) הפרשנות של פרויד היא הראשונה (והיחידה) שמצליחה להראות את העיצוב המובנה של הבית כמקום שהוא גם מעורר אימה. הפנטזיות של הילד קשורות לבית במובן העמוק ביותר של המילה: המקום שאליו נולד, ובו היה אהוב וחשוב להוריו. אבל הפנטזיות המיניות-רצחניות שלו הן שהופכות בדיוק את אותו הבית ואת אותם הורים לדמויות מענישות ומעוררות אימה. כך מחבר פרויד בין המשמעויות המנוגדות כביכול של האלביתי: כביטוי להדחקה של משאלות ילדות אסורות ומפחידות, שבנסיבות מסוימות עלולות להתפרץ כסימפטומים בבגרות. מבחינת פרויד, משמעויות מנוגדות אלו הן גם גרעין הסיפור של "איש החול".
(2) כפי שנראה בהמשך, להסבר שמציע פרויד לסיפור של הופמן (תסביך אדיפוס) אין כמעט חלק בהשפעה של מאמרו בכלל, ושל מושג האלביתי בפרט, על המשך מחקר התרבות. בתסביך אדיפוס מוצא פרויד את הגרעין המשותף שחיפש לסבך המשמעויות, החוויות והתחושות המיוחסות לאלביתי. מכאן ואילך פרויד וכל מי שבאו אחריו דנים במילה זו כמושג ולא כשם תואר או שם עצם. החיבור המיוחד שעשתה השפה הגרמנית בין הביתי והמוכר לבין הזר ומעורר האימה נוצר, לפי פרויד, משום שהוא מחבר בתוכו תנועה מורכבת בזמן ובמרחב הנפשי. התנסויות וחוויות מוכרות מהילדות המוקדמת, הקשורות לבית, הודחקו וחזרו שנים מאוחר יותר כזרות ומאיימות. זו מהות התנועה הנפשית המתקיימת בתסביך אדיפוס.
מבחינת פרויד עניינה של הפסיכואנליזה באלביתי מתמצה בתהליך נפשי של הדחקת המוכר, ובביטויו המאוחרים והמאיימים. להערכתו, מספרם של ביטויי האלביתי הקשורים לפסיכואנליזה מצומם למדי, ולבטח אינו תואם את השימוש המגוון של מילה זו בשפה. כמי שהאמביציה שלו היא לאתר את הגרעין המשותף של מכלול השימושים, המשמעויות והחוויות של האלביתי בשפה הגרמנית (ולא רק בה), פרויד ער לכך שההמשגה שלו אינה יכולה להקיף ולהכליל מרחב עצום זה.
חלקו האחרון של המאמר הוא בבחינת מסע אינטלקטואלי שמטרתו כפולה: לעגן קרוב ככל האפשר לגרעין האדיפלי תופעות והתנסויות שעשויות להיחוות כאלביתיות, ושנוטים לפרש אותן ככאלה, ולהבחין בין מישורי התייחסות שונים באלביתיות עצמה.
האלביתי כתופעה בחיים הנפשיים ובמרחב התרבות
מקורו של תסביך אדיפוס הוא בילדות, ובתקופה זו ניתן לזהות תהליכי תפיסה וחשיבה נוספים, הנעים בקלות בין הביתי והמוכר לזר ולמאיים. בין היתר כפילות זו, על מופעיה הרבים, באה לידי ביטוי בכפילות של הסובייקט עצמו: הכפלת האני, החלפת האני בהיפוכו, השתקפותו בראי, האני וצלו, מודע ולא מודע, האני המודחק, הבלבול והטשטוש בין "אני" ל"לא אני". בכולם יש פוטנציאל לחוויות ולהתנסויות אלביתיות.3 הכפילות, לפי פרויד, מאפיינת גם את ימיה הפרה-היסטוריים והקדמוניים של הנפש. כל מה שנכון לנפש התינוקית נכון גם לשלביה הראשונים של התפתחות התרבות האנושית בכלל. התזה המרכזית של ינטש על טשטוש הגבולות בין הדומם לחי שייכת גם היא לרבדים ראשוניים אלה של החיים הנפשיים.
עם זאת, יש להביא בחשבון שלא כל ביטוי ילדותי או פרימיטיבי של החיים הנפשיים הוא בהכרח אלביתי. בהקשר זה יש הבדלים בין-אישיותיים רבים. מי שנושא בתוכו הדים לחשיבה ינקותית ופרימיטיבית יהיה מן הסתם חשוף יותר להתנסויות אלביתיות, לעומת מי שחיי הנפש הבוגרים שלו משוחררים מהם (יחסית). אמונה בכל יכולתן של מחשבות, בצירופי מקרים, בייחוס כוחות מאגיים לאחרים ועוד הם ביטויים לשרידים של חיי נפש ינקותיים ופרימיטיביים, שממשיכים להשפיע על חיי הנפש הבוגרים, וחשופים יותר לחוויות אלביתיות.
את הפנטזיות המיניות-תוקפניות של הילד מניע הדחף המיני. אך בנוגע לכל מה שיכול לקשר את פעולת הדחפים לחוויות אלביתיות מסתפק פרויד בהערה אחת: "כורח החזרה שמקורו בדחפים שולט בלא מודע ויכול לגבור על עקרון העונג – מה שיכול להעניק לחיי הנפש אופי דמוני" (עמ' 69). משפט זה יש להבין בהקשר של רעיונות אחרים שכבר מעסיקים אותו. זמן לא רב לאחר פרסום המאמר על האלביתי פרסם פרויד את המאמר "מעבר לעקרון העונג", שם הוא מפתח את רעיון שני הכוחות המרכזיים הפועלים בחיים, באורגניזם בכלל וגם בנפש: הכוח הראשון, הדחף המיני, הפועל לחיבור ולבנייה של החיים, ובמקביל לו כוח הפועל בכיוון הפוך, לפירוקם ולהריסתם של החיים. לכוח זה קרא פרויד "דחף המוות" (פרויד, 1968 [1921]). משום מה, ולמרות סמיכות הזמנים, אין בחיבור זה שום אזכור לקשר אפשרי בין דחף המוות לחוויות אלביתיות.
הנושא שבו מסיים פרויד את מאמרו על האלביתי הוא חשיבות ההבחנה בין חוויות אלביתיות מציאותיות לבין כאלה שאנו מדמיינים אותן וקוראים עליהן – אלה שייכות לפנטזיה, לספרות היפה וכדומה. בספרות ניתן למצוא דוגמאות רבות שהיו יכולות להיחוות כאלביתיות לו היו מתרחשות במציאות. במסגרת הבדיון כולל פרויד גם את מעשיות העם, שלדעתו אינן מעלות רגשות אלביתיים. הערה תמוהה זו תידון באריכות בחלק השלישי והאחרון של סדרה זו.
סיכום הדיון עד כאן
מאמרו של פרויד מורכב מנושאי משנה רבים, שהדיון בכל אחד מהם יכול להוביל לנושאים רבים אחרים. כשם שהאלביתי, כמילה וכמושג, מכיל בתוכו עולם ומלואו, כך גם המאמר של פרויד על מושג זה. יהיו אשר יהיו ההסברים הפסיכולוגיים לסיפור על איש החול של הופמן, הוא עוסק בתעתועים ממינים שונים ומשונים. מתעתע ומשונה לא פחות הוא גם המשך סיפורה של האלביתיות. כך, למשל, תופעת "חזרתו של המודחק" חוזרת על עצמה גם כאן. ככל שהצלחתי לבדוק, נראה שפרויד עצמו מזכיר רק פעם אחת מאמר זה בכתביו המאוחרים יותר, ובהקשר שולי למדי (פרויד, 1923). פרויד ידוע כמי שחזר שוב ושוב לנושאים ולמושגים שעלו בעבודות קודמות שלו, כך שאי-החזרה שלו למושג האלביתי היא לכל הפחות משונה ולא מובנת. בתודעה הציבורית צף המאמר ועלה מחדש רק כחמישים שנה מאוחר יותר, ומאז הפך לאחד המצוטטים ביותר. על כך ועל נושאים ותעתועים אחרים ארחיב בחלקים הבאים.
מקורות
פרויד, ז' (1968). המאוים. כתבי זיגמונד פרויד, כרך רביעי (עמ' 30-7). תל אביב: דביר (פורסם לראשונה בשנת 1919).
פרויד, ז' (2012). האלביתי. תל אביב: רסלינג (פורסם לראשונה בשנת 1919).
פרויד, ז' (1968). מעבר לעקרון העונג. כתבי זיגמונד פרויד, כרך רביעי (עמ' 137-95). תל אבי: דביר (פורסם לראשונה בשנת 1920).
פרויד, ז' (2009). פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני. תל אבי: רסלינג (פורסם לראשונה בשנת 1923).
Ginsburg, R. (1992). A Primal Scene of Reading: Freud and Hoffmann. Literature and Psychology XXXVIII, 3: 24-46.
Rank, O. (1971/1914). Double: A Psychoanalytic Study. University of North Carolina Press.
1 כל האזכורים בהמשך הם מהספר "האלביתי" בהוצאת רסלינג.
2 אימגו (imago): רישום לא מודע (של דמויות הוריות בדרך כלל) המכוון את אופני התפיסה של אובייקטים במציאות.
3 פרויד נעזר כאן בעבודה של אוטו ראנק על הכפילות (Rank, 1971).
