לומר מילה
מחשבות על תחושות המציאות והממשות
מאת טלי בורלא גלילי
תחושת הממשות, התחושה שהדברים שבתוכנו ושמחוצה לנו קיימים, נוכחים, חיים וחיוניים, היא לכאורה חלק בלתי נפרד מן החוויה שלנו. עם זאת, לעתים, היא עשויה להיות חמקמקה ומתעתעת. מה המשמעות של תחושת הממשות? ומה עלול ליצור בה תעתוע? המודל התיאורטי של הפסיכואנליטיקאי מיכאל באלינט מאפשר התבוננות בשאלות אלו. במאמר זה אזמין להרחיב את המחשבה על תחושת הממשות מבעד לתיאוריה של באלינט ובאמצעות נגיעות בשיר "אני אומר מילה" של רונה קינן. אדון בהבדל בין תחושת הממשות לתחושת המציאות, ובמשמעותה של המילה כמי שיוצרת חיבור בין שתי אלו. באופן זה אנסה לשפוך אור על הקשר בין תחושת הממשות לבין הקשר והתקשורת עם האחר, בעזרתה של המילה שמחברת בין אני לאחר, ובין הפנימי לחיצוני.
אני אומר מילה/ רונה קינן
אני אומר מילה והיא נשמעת בעולם
היא צונחת על הקרקע ונשכחת עם הזמן
אני אומר מילה ומישהו שומע
ואז אני יודע שכדאיעולם מושלם, עולם כמעט קיים
אני שולח יד לגעת והקסם נעלם
תן לי לעמוד רק יום אחד בתוך הגשם
שקט ומאושר אני נרדםאני מושך מכחול על העולם
והוא דוהה אל תוך הבד ונעלם
אני רואה את הציור ומצטער
שלא יכולתי לבקש עוד זמןעולם מושלם, עולם כמעט קיים
אני שולח יד לגעת והקסם נעלם
תן לי לעמוד רק יום אחד בתוך הגשם
שקט ומאושר אני נרדם.
"תן לי לעמוד רק יום אחד בתוך הגשם/ שקט ומאושר אני נרדם"
מה יש בגשם שדובר השיר כל כך כמה אליו? לעמוד בתוך הגשם ולהקשיב לו; להריח את המגע שלו עם העולם; להביט בטיפות ולהרגיש אותן מכות או נוטפות על העור – קשה לעמוד בתוך הגשם, במים, ולא להרגיש חיים. זוהי חוויה חושית חזקה שקשה להישאר אליה אדיש. יתכן שהכמיהה לחוויה כזו מתעוררת בעקבות התעתוע הבולט בתחושות הממשות של הדובר. תעתוע שמשתקף בביטויים "עולם כמעט קיים" ו-"אני שולח יד לגעת והקסם נעלם".
אך מהי בעצם תחושת הממשות? במה היא שונה מתחושת המציאות? בתרגום ראשוני לאנגלית, שתי התחושת עשויות להיות מתורגמות ל- Real. תרגום מדויק יותר יוסיף לתחושת הממשות את המלים:Live ו- Tangible. כדי להבחין בין התחושות אפשר לחשוב באופן גס על בדיקת סטטוס פסיכיאטרי: תחושת המציאות תיכלל בבדיקת בוחן המציאות, ואילו תחושת הממשות עשויה להיכלל בבדיקת התפיסה, במופע יתר (בהלוצינציות שונות) או במופע חסר (בתחושות דה-פרסונליזציה ודה-ריאליזציה). תחושת המציאות מתייחסת אם כן לאופן שבו אדם תופס את המציאות, למידה שבה התפיסה שלו את המציאות אובייקטיבית. לעומת זאת, תחושת הממשות מתייחסת למגע הסובייקטיבי של האדם עם המציאות. ניתן להמחיש את ההבחנה באמצעות הדוגמה הבאה:
מטופל מספר על אירוע במקום העבודה. הוא מספר שקולגה התייחסה אליו בהתנשאות ובזלזול, כשפרשה בכעס ללא הסבר מפעילות שגרתית משותפת, תוך מתן הוראות כיצד המטופל אמור להשלים את הפעילות. האם הקולגה פרשה מהפעילות? האם היא פרשה בכעס? האם היא התייחסה אל המטופל בהתנשאות ובזלזול? אלו שאלות שנוגעות לתחושת המציאות. האם האינטראקציה עם הקולגה נגעה במטופל באופן רגשי? באיזו מידה היא נגעה בו? ובאיזה אופן? אלו שאלות שנוגעות לתחושת הממשות.
תחושות המציאות והממשות עשויות להשפיע אחת על השנייה, אך הן אינן קשורות זו בזו בקשר סיבתי ישר וחיובי. תחושת ממשות יכולה להיות מציאותית או לא מציאותית, ותחושת המציאות יכולה להיות ממשית או לא ממשית.
תחושת הממשות והקשר עם האחר
מיכאל באלינט היה ממפתחי תאוריית יחסי אובייקט והשתייך למייצגי הקבוצה העצמאית. בדומה למלאני קליין הוא היה אנליזנט של שנדור פרנצי, אולם תפיסתו את נפש האדם שונה משלה. מלאני קליין תפסה את הדרמה הנפשית של האדם כמושפעת בעיקר מכוחות פנימיים. לעומתה, באלינט נתן משקל גדול גם לסביבה החיצונית. קליין ייחסה את תחושות הרדיפה של התינוק בעיקר לדחפים התוקפניים שלו עצמו, ואילו באלינט האמין כי בשלב ראשוני של ההתפתחות תחושות של רדיפה כמעט ולא יתעוררו בתינוק שגדל בסביבה מטיבה.
באלינט (1968) טען כי קיים שלב ראשוני ומשמעותי בהתפתחות הנפשית שחופשי מתוקפנות ומהחרדות שמתעוררות בעקבותיה. בשלב זה של "אהבת אובייקט ראשונית" אהבת האם מתבטאת במסירות גדולה לתינוק, במושקעות רבה, ובסיפוק רגיש, מותאם והרמוני של צרכיו הפיזיים והנפשיים; סיפוק הנובע מחיבור והזדהות עמוקים והדדיים. פגיעה בשלב זה עלולה, לפי באלינט, ליצור שבר בסיסי בנפשו של האדם וניסיונות להתגונן מפני האחר. ניסיונות אלו עלולים להוביל להפרעות נפשיות כמו נרקיסיזם ולגישות פרנואידיות ודיכאוניות. הפרעות המתבטאות בין היתר בתחושות המציאות והממשות של האדם, הן באופן שבו הוא תופס את המציאות והן במגע שלו עם עולמו הפנימי והחיצוני.
במושגיו של באלינט אפשר לשער כי הפרעה בתחושות המציאות והממשות עשויה לשקף פגיעה בקשר הראשוני עם האובייקט. כלומר, תחושות המציאות והממשות עשויות להיות כרוכות בקשר עם האחר. באלינט מתאר שלושה אזורים בנפש, כשבכל אזור מתקיימת איכות שונה של קשר עם האחר, ובהתאם תחושות מציאות וממשות שונות.
אזור השבר הבסיסי
אזור השבר הבסיסי הוא אזור פצוע בנפש האדם, אשר צבוע בגעגוע עמוק להתאמה הראשונית. השבר הוא תוצאה של חוסר התאמה בין דרישות התינוק לבין היכולת של אמו לספקן, אם בשל דרישות קיצוניות של התינוק ואם בשל מוגבלותה של האם. כך או כך, בחווייתו של התינוק נוצר חסך באהבת האובייקט הראשונית, המלאה והמושלמת. לאדם שנסוג לאזור השבר הבסיסי יש צורך עז בקשר הרמוני מושלם עם האחר, שלא יכול להתקיים במציאות. כיוון שאין הכרה בקיומם של שני סובייקטים נפרדים הזקוקים למילה על מנת לתקשר, באזור השבר הבסיסי האדם אינו יכול לעשות שימוש במלים. הוא מחפש אחר הבנה הדדית מושלמת ללא מלים, כמו עוברים שהם חלק בלתי נפרד מהאם וצרכיהם מתמלאים מאליהם באופן מושלם.
לפי באלינט, אדם המצוי באזור השבר הבסיסי יכול להתמודד באחת משתי דרכים: בצורה האקונופילית האדם נסחף להתערבבות עם האחר המשמעותי, ולאשליה של ההתאמה מושלמת שלא זכה לה בשלב האהבה הראשונית. בצורה הפילובטית, בעקבות אכזבותיו החוזרות והנשנות מהקשרים המציאותיים, האדם חווה את האחר המשמעותי כרע, מכחיש את הטוב שבו, ונרתע ממנו. האדם מכחיש גם את הצרכים התלותיים של עצמו, ומשקיע באופן מוגזם בפונקציות האגו העצמיות שלו, על מנת שיוכל להסתמך רק על עצמו עם מעט מאוד עזרה או ללא כל עזרה מהאחר.
החוויה באזור השבר הבסיסי אינה מציאותית – מרגע שנולדנו ההתאמה וההבנה אף פעם לא מושלמות; "עולם מושלם" הוא אשליה שאינה יכולה להתקיים במציאות האובייקטיבית. אך מה לגבי תחושת הממשות? כאן ניתן לחדד את ההבחנה בין שתי התחושות בעזרת ההמשגה של באלינט. בצורה האקונופילית, בתוך ההוויה של החיבוק האימהי, האדם יכול לחוש בטוח ומוגן. כשהוא עטוף באשליה של קבלה עמוקה, ההגנות שלו עשויות להתרכך, והוא יכול להיות במגע אותנטי, חי ועשיר יותר עם יותר חלקים בעצמו. סוג מגע ממשי כזה יכול להתקיים אצלו כאשר תחושת המציאות פגומה; כאשר ישנה הכחשה של הצדדים הרעים באחר ואידיאליזציה של הצדדים הטובים. אם האדם יבקש לחבר את חווייתו למציאות האובייקטיבית, תפגע אשליית העולם המושלם – ותחושת הממשות תתפוגג עמה ("אני שולח יד לגעת והקסם נעלם").
בצורה הפילובטית לעומת זאת האדם אינו מצוי באשליה האידיאלית, ולכן הקשר עם האחר קשה מנשוא עבורו. הוא נמשך לחללים שבינו לבין האחר, מתערבב איתם ומקיף עצמו בהם. תחושת הממשות שלו מתפוגגת, מתעתעת. הוא חווה את עצמו כמי ש"נרדם" ומתנתק – הן מהמציאות הפנימית והן מזו החיצונית. לכן הוא עשוי להימשך למרחבים של הטבע וליהנות משהייה בהם; שם הוא עשוי לרגעים קצרים לחזור לחוויית הממשות החסרה לו: "תן לי לעמוד רק יום אחד בתוך הגשם," שם הדובר "שקט ומאושר" רגע לפני שהוא שב ונרדם.
תיאור המקרה של ד' מדגים כיצד התנועה בין הצורה האוקנופילית לצורה הפיבלוטית משפיעה על תחושת הממשות ותחושת המציאות:
ד' לא יודעת אם להישאר עם בן זוגה או להיפרד ממנו, אם להישאר במקום עבודתה או להתפטר. היא לא מתלבטת בין האפשרויות, אלא נזרקת בקיצוניות מאפשרות אחת לשנייה. ד' מגיעה לטיפול מתוך הבנה שקבלת ההחלטות שלה אימפולסיבית והרסנית לה. בפגישות הראשונות היא בסערה, עם תחושת ממשות חזקה, אך עם תחושת מציאות פגומה. היא מתנהלת בצורה האקונופילית, מתארת את המציאות בצבעים מאוד סובייקטיביים ללא פרספקטיבה, ללא מרחק מהאחר. בפגישות אחרות נראה כי היא מתנהלת בצורה הפילובטית. תחושת הממשות שלה פגומה, המרחק מעצמה, מהאחר ומהסביבה גדול מדי, מלווה בניתוק, ולא מאפשר קבלת החלטה מתוך תחושה של בחירה. באופן הדרגתי במהלך הטיפול מתפתח חיבור רגשי ללא התערבבות והצפה מחד, ממרחק אך לא מניתוק מצד שני, נוספת אינפורמציה סובייקטיבית חשובה, שמעשירה את התיאור העובדתי המציאותי. נוסף מגע סובייקטיבי עם המציאות, תחושת המציאות הופכת ממשית יותר, ותחושת הממשות הופכת מציאותית יותר. בהדרגה המטופלת נחלצת מההיזרקות הקיצונית בין אפשרות אחת לשנייה, מתאפשרת תנועה. המטופלת נכנסת לאזור האדיפאלי.
האזור האדיפאלי
לפי באלינט באזור האדיפאלי קיימת תחושת המציאות החזקה ביותר. באזור זה האדם מקיים קשר עם אחרים נפרדים ממנו. הוא יכול לראותם מעבר לסובייקטיביות שלו, באופן אובייקטיבי ומציאותי, כשלמים – עם הטוב והרע שבהם. תיאור זה מזכיר את העמדה הדפרסיבית של קליין, אך באלינט מוסיף לו ממד מאוד משמעותי של קשר עם האחר, ותקשורת עמו. הוא מדגיש כי האזור האדיפאלי הוא האזור היחיד שיש בו שימוש משמעותי במילה.
חלק מהמשמעות הגדולה של הקשר עם האחר טמון בעיניי בכוחו להפוך תחושת ממשות סובייקטיבית לתחושת ממשות מציאותית אובייקטיבית. הקשר מאפשר לקבל הכרה לפנימי הסובייקטיבי בחיצוני האובייקטיבי, וליצור דיאלוג ביניהם. באזור זה האדם מבין שהאחר לא יוכל להבינו ללא מלים, זאת לאחר שנפרד מהאשליה של הבנה מושלמת. הוא מוכן להסתכן בהבנה חלקית כי הוא יודע שהיא תתאפשר דרך המלים; אולי לא בצורה מושלמת, אך בצורה ממשית. המילה מאפשרת איפה תקשורת מבוססת מציאות. היא סימן מוסכם למשהו במציאות שאנשים נפרדים תופסים באופן דומה, גם אם במיוצג גלומים עבור כל אדם יותר מכפי שהמילה יכולה לייצג. כדי להשתמש במילה המוסכמת האדם צריך להיות מוכן לוותר על ההבנה המושלמת והמדויקת של כל הגוונים והרבדים הסובייקטיביים שגלומים עבורו בדבר המיוצג.
החשיבות של השימוש במילה כה גדולה בעיני באלינט, שהוא שקל לקרוא לאזור האדיפאלי "הרמה של השפה המוסכמת, המקובלת או הבוגרת". גם בשיר של קינן יש למילה משמעות עצומה, היא המקשרת באופן ממשי בין הדובר בשיר לבין האחר. כשמילתו של האדם נשמעת בעולם ללא מישהו נפרד שמקשיב, היא צונחת ונשכחת (על ידי האחר? על ידי העצמי?). אך כשיש מישהו נפרד ששומע, משהו גדול משתנה, כי הדובר "יודע שכדאי" – להשמיע, ולחיות תוך מגע ממשי עם העולם.
המשמעות הגדולה של השימוש במילה והקשר לתחושת הממשות יכולים להיות מומחשים גם דרך מחשבה על פעוט שרק מתחיל לדבר. הוא עשוי לומר "ma ee" כשהוא חש צמא, כי למד שאמו תבין אותו ותגיש לו מים כאשר יאמר זאת. הוא מוכן להסתכן באפשרות שהיא לא תגיש מיד, מוכן להרגיש את הצורך שלו באופן ממשי, לשאת את התסכול באופן ממשי ולבטא ולתקשר אותו החוצה. זאת כיוון שהוא למד מהתנסויות קודמות, שעל אף שההבנה של אמו לא מושלמת, היא טובה דיה עבורו. הוא יודע שהיא תשמע ותבין. גם אם לא תבין מיד יהיה לה חשוב מספיק להקשיב לו, ולכן כדאי לו לנסות ולתקשר. בסופו של דבר המים יגיעו, אולי לא מיד, אולי לא בטעמים שדמיין, אך בכל מקרה ירוו את צימאונו. איזה עונג יש לתינוק כשמילתו הובנה על ידי אמו. עונג שקשור אולי במפגש בין הממשות הסובייקטיבית לבין המציאות האובייקטיבית. תינוק שמנסה לסמן לאמו, וזו באופן עקבי לא מזהה את צרכיו, לא שומעת או מנסה להבין, ולא נענית לו, עלול עם הזמן להתנתק מעצמו מהצרכים שלו. הוא יכול להתייאש מהאפשרות שהסביבה תענה לו, ולוותר על הניסיון לתקשר אתה. הוא עלול לא להרגיש נזקק ולהסתדר בעצמו תוך פגיעה בתחושות המציאות והממשות (הצורה הפילובטית) או לסגת למימוש בפנטזיה תוך פגיעה בתחושת המציאות (הצורה האקונופילית).
אם כך, ברוח התיאוריה של באלינט ניתן לשער כי נוכחות האחר תורמת וחיונית למגע הממשי של האדם עם עצמו, עם האחר ועם העולם. זאת לעומת החשיבה הקלייניאנית, לפיה ניתן לשער כי תחושות המציאות והממשות קשורות בעיקר בדינמיקה הפנימית של האדם. בהתאם לתיאוריה של באלינט, ניתן לשער שהדובר יכול "לדעת שכדאי" להשמיע מילה רק אחרי שחווה קשר בעל איכויות של שלב האהבה הראשונית. יתכן שמבלי שחווה אצל האחר הד למילתו, שמייצגת את עולמו הפנימי, לא תהיה לה משמעות גם עבור עצמו והיא תשכח על ידו. אולי ההדהוד של מילתו אצל האחר המעורבב, מאפשר לו הכרה בחלקים שונים בתוכו ומגע עוצמתי וממשי איתם. רק בהמשך הוא יכול להכיר בנפרדות שלו מהאחר, להכיר במשמעות של מילותיו באופן בלתי תלוי, ולהשתמש בהן לתקשורת מציאותית עם אחרים נפרדים שנמצאים במרחקי הבנה שונים ממנו.
אזור היצירה
באלינט מתאר אזור שלישי, שבו אין אחר. באזור היצירה האדם מנותק מן החוץ, אולי כמו בתוך בועה, חופשי מעיסוק בתחושת המציאות. איך משפיעה ההוויה היצירתית על תחושות אלו? החשיבה של הפסיכואנליטיקאית מריון מילנר עשויה להעשיר את החשיבה בהקשר זה. מילנר (2006) מתייחסת לקשרים הקיימים בין יצירה, היחס לאחר, ותחושת המציאות. בשונה מבאלינט, היא נותנת ליצירה תפקיד מכריע במעבר בין אזורי התעתוע הסובייקטיביים לבין המציאות האובייקטיבית. מילנר רואה ביצירה, בהווייה היצירתית-משחקית, מהות שמובילה לצמיחה דרך אובדן זמני של תחושת העצמי ושל הראיה האובייקטיבית. היא מאמינה שעל מנת לטפח את היכולת של האדם להכיר בעולם המציאותי הוא זקוק לסביבה שתאפשר "שיבה חלקית ונשנית להרגשה של להיות אחד [...] הסביבה תעשה זאת בכך שתספק מרחב וזמן ממוסגרים ומדיום גמיש, באופן חוזר ונשנה, על מנת שבמקרים מסוימים לא יהיה הכרח, למען השמירה על העצמי, להבדיל באופן ברור בין פנימי וחיצוני, עצמי ולא עצמי" (שם, עמ' 136-137).
האופן שבו מילנר מתארת את משמעות היצירה לנפש האדם מזכיר את המושג "רגרסיה שפירה" של באלינט. רגרסיה שפירה היא נסיגה זמנית לאזור השבר הבסיסי במסגרת הטיפול, שבאמצעותה יוכל מטופל לרפא את השבר ולהגיע להתחלה חדשה עם תחושות ממשות ומציאות מבוססות יותר. אצל שני התיאורטיקנים, איבוד גבולות העצמי והתערבבות זמנית מאפשרים גילוי וביטוי של חלקים בעצמי; מאפשרים מגע חי איתם שעשוי להעצים את תחושת הממשות. עם זאת, מעניין שאצל מילנר נוכחות האחר הממשי אינה קריטית לשם כך. מדבריה עולה כי ההרגשה של להיות אחד יכולה להתקיים גם בתוך הוויה של יצירה של האדם עם עצמו.
"אני מושך מכחול על העולם והוא דוהה אל תוך הבד ונעלם" אומר הדובר בשיר, "אני רואה את הציור ומצטער שלא יכולתי לבקש עוד זמן". יתכן שהדובר מבטא את הרצון לחזור לאזור היצירה על מנת לחזק את תחושות המציאות והממשות שלו. כלומר, יתכן שברוח התיאוריה של מילנר נבין את האמירה הזו כמשיכה מודעת או לא-מודעת למה שעשוי לרפא את השבר הבסיסי, ולנוע אל עבר האזור האדיפאלי. כאן התקווה לריפוי של השבר הבסיסי אינה תלויה רק בקשר עם האחר, אלא יכולה להיות טמונה גם בחזרה להוויה של יצירה. דרך הוויה זו הדובר יוכל אט אט לחוות את הפער בינו לבין האחר הטוב כפחות מתסכל ומייאש. כך הוא יוכל לשאת אותו מבלי להתנתק מהמציאות הפנימית והחיצונית, או להימשך לפנטזיה שתטשטש את הפער הזה.
אני אומר מילה
בעזרתו של באלינט ניתן לראות את דובר השיר כמי שנע בין שלושת אזורי הנפש שתוארו. החוויה באזור האדיפאלי מספקת אותו, אך השבר הבסיסי אורב לו ושולט בהווייתו, והקסם נעלם. השליטה של השבר הבסיסי בחיי הנפש של הדובר מתבטאת דרך החזרה על הבית השני, בו מתקיימים קשר מעורבב עם האחר ותחושות מציאות וממשות מתעתעות.
בבית הראשון מתוארת הוויה באזור האדיפאלי. הוויה זו אינה מובנת מאליה עבור הדובר. זוהי הוויה עם תחושת ממשות, שקשורה בקשר עם אחר נפרד, ששומע אותו. הקשר עם אחר נפרד, נותן לדובר תקווה לקשר מציאותי וממשי עם העולם. יתכן שזו ליבת השיר, ולכן גם כותרת השיר לקוחה מבית זה. אולם קשר עם אחרים נפרדים מסוימים טומן בחובו פיתוי וסיכון לדובר; פיתוי וסיכון לנסיגה לאזור השבר הבסיסי, לתחושת מציאות מתעתעת עם מישהו ששומע ומבין מהר וקרוב, כמו מבפנים.
הבית השלישי בשיר מתאר שהות של הדובר באזור היצירה. לפי באלינט זהו אזור חופשי מקשר עם אחרים ולכן חופשי גם מעיסוק בתחושת המציאות. אך לפי מילנר, דווקא להוויה של יצירה עשוי להיות תפקיד קריטי עבור מי שנוצר בו שבר בסיסי, שכן דרך היצירה יכולים להתאפשר משחק ותנועה בהתמקמות על ציר המרחק-קרבה מהאחר. המשחק והתנועה יאפשרו לדובר לחזק את תחושת המציאות והממשות, ויהפכו את השימוש במילה לכדאי.
---------------
* המפגש עם יצירה אמנותית מעורר בכל אחד מאתנו רשת אסוציאציות, מחשבות, רגשות, שצובעות את היצירה בצבעים סובייקטיביים, שמרחיקים מכוונת היוצר. כמובן שהניתוח שלי נבע מהאסוציאציות האישיות שלי לתיאוריה של באלינט ואינו מתיימר להציג את כוונתה של היוצרת.
מקורות
באלינט, מיכאל (1968). השבר הבסיסי. תל אביב: עם עובד, 2008.
מילנר, מריון. טירופו הכבוש של האדם השפוי. תולעת ספרים, 2006.
