הצצה לקליניקה שהיא מטבח
מאת ד"ר אילת ברק נחום
פרטי המקרים המתוארים הוסוו לשם שמירה על פרטיות המטופלים.
"אנשים מגיעים לטיפול סוכריה
עטופה בנייר צלופן מרשרש
כמהים
שניגע במילוי המתוק
המריר
הצורב
של חיים
שנאהב
את שבריה המתפצפצים בפה
המתלכדים במגע של קסם
לשלם
חדש."
(כמיהה, עוזית דגן)
השימוש בבישול ככלי לטיפול רגשי היא שיטת טיפול חדשנית, המפותחת ונחקרת ב-15 השנים האחרונות (Barak- Nahum, A., Ben- Haim, L., Ginzburg, K., in press). בניגוד לשימוש הרווח בבישול ככלי לשיפור תחושת המסוגלות ותפקודי היומיום (המקובל בריפוי בעיסוק), בטיפול זה הבישול הוא כלי השלכתי הפותח צוהר לעולמו הרגשי של המטופל. הטיפול מתקיים בפורמט קבוצתי או פרטני, במטבח המשמש כקליניקה. במהלך המפגשים השבועיים משולבים יחד בישול משותף ושיחה. שלבי הבישול כוללים את בחירת המנה, את הכנתה ואת אכילתה. התהליך מהווה מטאפורה למצבים, לאירועים, לקשרים ולמערכות יחסים מחייו של המטופל, המעובדים בשיחה במרחב הטיפולי-בישולי.
יסודות השיטה
התשתית התיאורטית של השיטה נשענת על תיאוריות יחסי אובייקט ועל תובנותיו של ויניקוט. כך למשל בספרו "הילד, משפחתו וסביבתו" (1988), ויניקוט מתאר את הקשר בין האם לתינוק, ובאמצעותו, את בנייתם של יחסי האובייקט של התינוק. הוא מצהיר באופן נחרץ כי "האכלת התינוק היא עניין של יחסי תינוק-אם: הגשמה מעשית של קשר אהבה בין שני יצורי אנוש" (שם, 25). כשהוא מתאר את ההתפתחות של התינוק כאדם, ממשיך ויניקוט וכותב: "אם טיפול גופני פירושו מזון מן הסוג הנכון, בטמפרטורה הנכונה, ובזמן הנכון (מנקודת ראות התינוק) אזי זהו גם טיפול נפשי. [...] טיפול שהתינוק עשוי ליהנות ממנו ביותר הוא זה הממלא צרכים נפשיים ורגשיים גם אם יראה לכאורה כאילו ממלא צרכים גופניים בלבד" (שם, 72). התינוק לומד ליצור קשר עם עצמו, עם אמו ועם העולם דרך מערכת היחסים המזינה שהאם מציעה לו. באופן דומה יכול גם המטופל להיטיב את הקשר שלו עם עצמו, עם אחרים משמעותיים לו ועם סביבתו, באמצעות הקשר הטיפולי ודרך חוויית ההזנה שמציע לו המטפל. המטפל יכול להתאים את עצמו תוך הקשבה אמפטית לצרכים של המטופל, בין אם בבחירת המנה וחומרי הגלם, בין אם בתהליך ההכנה, ובין אם בזמן האכילה של המנה. התאמה קשובה זו היא הזדמנות לחוות קשר משמעותי מיטיב, ודרכו גם להביא לשיפור ביכולתו של המטופל להתמודד עם קשיי החיים.
יחד עם התובנות העולות מעולם התוכן של תיאוריות יחסי אובייקט, בטיפול בבישול ניתן מקום נרחב לתיאוריות העוסקות במודעות סומאטית. תיאוריות אלו מתייחסות ליכולת להפנות תשומת לב וקשב לתחושות גופניות פנימיות (Bekker, Croon & Vermaas, 2002), ולחוות ולזהות סימנים גופניים ורגשיים (Mehling et al., 2009). המודעות הסומאטית תלויה ביכולת לבצע אינטגרציה בין מודעות קוגניטיבית, תפקוד ביולוגי וסביבה, ולהפעיל סמכות פנימית כתגובה למודעות זו (Hanna, 1983). נקודת מוצא מרכזית בטיפול בבישול היא שהמזון, חומר הגלם המרכזי בטיפול, משלב בין צרכים פיזיולוגיים של הגוף לבין צרכים רגשיים. מסיבה זו עיסוק במזון מהווה צוהר דרכו ניתן לחבר בין סימנים גופניים, כגון רעב ושובע, לסימנים רגשיים.
לבסוף, לקדירה התיאורטית של טיפול בבישול נמזגות גם תיאוריות ופרקטיקות ותיקות של ריפוי בעיסוק וטכניקות של טיפול השלכתי בהבעה ביצירה. כמו בטיפול בהבעה ביצירה, מדובר בטיפול השלכתי הכולל חומרי גלם בעלי מרקמים, טמפרטורות וצבעים שונים, ומגוון תהליכי שינוי שחומרים אלו יכולים לעבור. גם ביצירה הבישולית מתקיימים ייצוגים של חוויות פנימיות, וניתן להתבונן בהם ולהציע פרשנות או לרכוש תובנות הנוגעות לסוגיות שהמטופל מעלה. להבדיל מחומרי הגלם של מרבית הטיפולים בהבעה ויצירה, בטיפול בבישול חומרי הגלם הם אכילים ויש להם גם מהות קונקרטית כחומרי מזון. ממד זה יכול לצור קושי אצל מטופלים מסוימים, במעבר מההיבטים הקונקרטיים של המזון להיבטים ההשלכתיים והמטאפוריים שלו. אולם ממד זה עשוי גם ליצור מעגל ייחודי בו חומרים רגשיים המושלכים על חומרי הגלם הבישוליים או על תהליך ההכנה שלהם, לא רק עוברים טרנספורמציה, מעובדים ונידונים במרחב טיפולי מוגן, אלא גם חוזרים לאחר מכן אל המטופל פנימה בתהליך האכילה ונטמעים שוב בתוכו.
ייחודו של הטיפול בבישול מצוי אם כך במערכת היחסים הייחודית-הראשונית הנוצרת בין המטופל למטפל סביב נושא ההזנה. בחירתו, הכנתו ואכילתו של האוכל מתערבבים יחד על מנת לאפשר התבוננות מעמיקה על מערכות יחסים ודפוסים של המטופל. כמו כן, מכיוון שהאוכל הוא גורם קיומי בסיסי שהוא גם קונקרטי וגם סימבולי, הוא טעון בהקשרים רגשיים, פיזיולוגיים, קוגניטיביים, תרבותיים, היסטוריים, כלכליים ומגדריים. כך, השימוש באוכל ככלי טיפולי מאפשר התייחסות הומניסטית כוללת לעולמו של המטופל, והבנה רחבה של קשייו ושל מקורות החוסן שלו.
נכנסים למטבח
אל המרחב הטיפולי-בישולי נכנסים מטופלים מגיל הגן עד גיל זקנה. ההחלטה האם להכין מנה ומה יוכן תלויה במטרות הטיפול; יש מטופלים אשר מבשלים בכל מפגש, ויש כאלה אשר מבשלים אחת לכמה פגישות ומשוחחים באחרות. הטיפול מתקיים כיום במגוון מסגרות ועם אוכלוסיות מטופלים שונות, בהם חולים שיקומיים, ילדים בחינוך מיוחד, מתמודדים עם מחלות נפש ונוער בסיכון. המטפלים מקבלים הכשרה במסגרת תכניות לימודים ייחודית לשילוב בישול בטיפול המיועדות לאנשי טיפול.
מכיוון שהטיפול מאפשר חוויה שהיא גם ורבלית אך גם יצירתית-השלכתית, הוא יכול להתאים למטופלים בעלי קושי שפתי או לכאלו שיש להם צורך בגשר של עשיה על מנת לפתח שיחה. כמו כן, הטיפול פונה למתמודדים עם קושי גופני כגון מחלה כרונית, משבר בריאותי או קושי בשמירה על משקל גוף תקין. זאת מתוך ההבנה שתחום טיפולי זה עוסק באופן ישיר בקשר הייחודי בין כלל מערכות הגוף – הרגשיות, הפיזיולוגיות והקוגניטיביות – דרך המזון. מטופלים רבים פונים לטיפול זה בשל תחושת ההיכרות עם עולם הבישול, והנגישות הרבה לחומרי הגלם והתהליכים הנקשרים בו. במקרים אלו תחושת הנוחות והמוכרות מאפשרת למטופלים להיעזר בטיפול להתמודדות עם קשייהם. מנגד, ישנם מטופלים אשר חשים קושי סביב הבישול או חרדה ותחושת ניכור סביב תהליכים של הזנה. מטופלים אלו עשויים להגיע לטיפול בבישול על מנת להתמודד עם הקושי ולברר לעומק סוגיות המעסיקות אותם סביב מערכת יחסים של הזנה עצמית ובין אישית. חשוב לציין כי בשל אופיו הראשוני והרגרסיבי של סוג טיפול זה, שיקול הדעת המקצועי קובע שהוא אינו מומלץ למי שמצוי במהלכה של פסיכוזה פעילה ולא מאוזנת מכיוון שהוא עלול לפרק הגנות. כמו כן, על אף שהכלי נמצא כמקדם איכות חיים בקרב מתמודדים עם אנורקסיה במסגרת אשפוזית, בעת מחלה פעילה בהעדר מסגרת תמיכה נוספת לשעות שלאחר הטיפול אני סבורה כי הוא עלול להיות ישיר מידי ולערער את מקורות החוסן של המטופלות.
בחיבור זה אציג ארבעה תיאורי מקרה וניחוחות של ארבעה מטופלים (השמות בדויים). בהמשך, אדון בשלוש תימות מרכזיות העולות מתוך התיאורים ואבקש להעמיק באמצעותם את ההיכרות עם תהליכי הטיפול בבישול.
ניוקי
נעם הוא נער בן 12 המתמודד עם מחלה כרונית, ונמצא בטיפול מזה שנה. הטיפול ניתן במסגרת פרטית, אחת לשבוע, ומלווה בהדרכת הורים קבועה. נעם הוא נער פאסיבי למדי, מה שלפי דבריה של אמו אפיין אותו כבר מגיל הינקות. הוא מתקשה לגייס מוטיבציה פנימית והנעה לפעילות, מתייחס בשוויון נפש להצלחות ולתסכולים וקשה להניעו ליציאה לפעילות מחוץ לבית או להשתתפות במשחקים ספורטיביים או חברתיים. דפוס אישיותי זה שלו הועצם מאוד בשל שנים של טיפולים רפואיים חודרניים וכואבים. אל הפאסיביות של נעם מצטרפת רגישות חושית גבוהה במיוחד לריחות, לרעש ומגע. רגישות זו יכולה להסביר חלק מהקושי שלו במסגרות רועשות מאוד וכן את הסבילות הנמוכה שלו לכאב בזמן טיפול רפואי. כחלק מהצורך שלו לווסת חושית ורגשית את האתגרים בסביבתו הוא הפך בררן מאוד באוכל, עד כדי צמצום ניכר שמקשה מאוד על משפחתו ועל התפקוד היומיומי בבית. את הבררנות שלו ניתן להבין כניסיון להחזיר לעצמו שליטה על גופו ועל מה שנכנס אליו, ולהדוף גורמים ותכנים חודרניים שהוא אינו מעוניין להתמודד עימם.
בשנה האחרונה עבר נעם פרוצדורה רפואית שבעקבותיה ניכר שיפור במצבו הבריאותי. הוא עדיין נדרש לטיפול יומיומי חודרני ומכאיב לצורך תחזוקתן של חלק ממערכות גופו שנפגעו בעקבות המחלה. עם זאת, השיפור הוביל לחזרה שלו למרחבים נוספים מלבד הבית ובית החולים. עם החזרה לבית הספר, נעם גילה קושי רב להשתלב. מערכות היחסים שלו היו דלות, הוא הביע עניין חלקי מאוד בהוויה החברתית של הכיתה, המורים שיעממו אותו והוא לא היה מעוניין ללכת ללמוד. בחלק ניכר מהבקרים הוא התלונן על כאבים ומיחושים ונשאר בבית. בביתו הוא התרכז במשחקי מחשב, שהיוו מוקד העניין וההשקעה המרכזי בחייו.
השינוי וההתייצבות במצב הרפואי של נעם בחודשים האחרונים הנכיחו ביתר שאת את מצבו הרגשי העדין. נעם הופנה לטיפול במטרה לסייע לו להיפרד מתפקידו כחולה ולהחזירו לתפקידו כנער; לחבר אותו חזרה אל המסגרות החברתיות והחינוכיות, לחזק ולעורר את החלקים האקטיביים והליבידינליים במקום החלקים הפאסיביים, ולסייע לו להחזיר לעצמו את השליטה על גופו.
במהלך הטיפול, התגלה נעם כנער חכם ואינטליגנטי, בעל חוש הומור מפותח ויכולת תובנה והתבוננות על עצמו ועל הקשרים שלו עם אחרים משמעותיים. בעבודה במטבח אנו מכינים יחד מנות שונות על פי בחירתו, ומקיימים דיאלוג ומשא ומתן על התבלון שלהן ועל אופן ההכנה. אני מביאה לפתחו את האפשרויות השונות ואת מה שנדרש על מנת שהמנה תצליח. הוא מצדו מתעקש לבחור את התבלינים או כמויות הבצל שיתאימו לו באופן אישי ויוכלו להתעכל על ידו. במהלך המפגשים מאז החל הטיפול במטבח חלה תנועה; לאחר תקופה של ישיבה והימנעות ממגע עם חומרי הגלם, נעם החל לגלות התנסות מזערית שבה עדיין מיהר לוותר לנוכח כל פעולה המצריכה מאמץ (למשל מעיכת תפוחי אדמה מבושלים). אט אט הוא החל להתנסות בתהליך כולו (עדיין תוך כדי ויתורים ובקשת עזרה). בהדרגה, נעם מרחיב את מגוון המנות בהן הוא מוכן להתנסות. הוא מגיע בעקביות למפגשים ואף מתאמץ לקבוע מפגש חלופי כאשר נאלץ לבטל אחד בשל פרוצדורה רפואית.
באחת הפגישות שלנו, ביקש נעם להכין קציצות מבושלות ברוטב. השקענו את המפגש כולו בהכנתן וכשסיימנו ביקש לטעום אותן. הקציצות לא היו לטעמו – לא מה שרצה ודמיין שיהיה. טעמן מרקמן היה רך מידי עבורו והרוטב סמיך. "יש לי כאב ראש" הוא אמר, "אני צריך ללכת לנוח". האכזבה ניכרה בפניו. מזה שבועות אחדים הכנו יחד ניוקי. מפגש אחר מפגש אותו המתכון, אותו תהליך, אותם חומרים – אותו תוצר. את הניוקי הוא אוהב מאוד, אוכל אותו במהלך המפגש בתאווה רבה וגם לוקח הביתה בקופסא להמשך השבוע. באותו שבוע החליט לנסות משהו חדש ולגוון. מיד לאחר שטעם מהקציצות ודחה אותן באכזבה ניכרת ביקש לחזור ולהכין בשבוע הבא ניוקי.
הבקשה שלו לחזור ולהכין את מנת הניוקי הבטוח, הרך, עדין הטעם, הממלא והמוכר, היוותה כר פורה לשיחה על ההתמודדויות שלו בבית הספר ועל הקשיים שלו שם. דפוס התגובה שלו לאכזבה מן הקציצות הוא שיקוף דומה להפליא לדפוס התגובה שלו לנוכח כל אתגר או קושי חברתי שהוא חווה במהלך היום. שוחחנו על כך שמיד מופיעים אצלו תסמינים גופניים של כאב, שנרגעים כאשר הוא מתמסר למשחקי מחשב בחדרו, המקום הבטוח.
שבועות אחדים לאחר המפגש המאכזב הצעתי לו להכין שוב את הקציצות. את המתכון של הקציצות (מוקד האכזבה) ניתן לשנות, ולהשתמש בהן כרוטב לניוקי. כך ניתנה לנעם אפשרות להתאמן על מיזוג וחיבור בין שני העולמות בהם הוא מתנהל – הפנימי התוך-רגשי וזה של המציאות החיצונית.
"אני רוצה להכין עוגת אוריאו"
מיקה היא נערה בת 14, יפיפייה ואנרגטית, המתמודדת עם הפרעת קשב ולקות למידה. היא חווה קשיים חברתיים בבית הספר ומתקשה ליצור קשרים משמעותיים ומתמשכים. לצד הרצון העז שלה לקשר ולנתינה, היא אינה מצליחה ליצור הדדיות בקשרים שלה ונוחלת אכזבות חוזרות בשל כך. היא עטופה במערכת משפחתית מגוננת מאוד ונתמכת על ידי הוריה ומורים פרטיים בלמידה למבחנים ובהכנת שיעורי בית.
אימה מספרת שהקשיים של מיקה מלווים אותה מאז ומעולם. הכול היה לה קשה, וכל מה שלא הצליח לה הפך לקטסטרופה. היא סבלה (ועדיין סובלת) מתנודות קיצוניות במצב הרוח שלה, ו"שוברת את הכלים" בקלות. הוריה מציינים כי היא מצריכה התייחסות וטיפול צמוד. הקשיים שלה והצרכים שלה נמצאים בקדמת הבמה המשפחתית באופן תמידי, למרות שיש לה אחים.
לפני אחד המפגשים הראשונים שלנו הודיעה לי מיקה בהודעת טקסט קצרה שהיא רוצה שנכין הפעם עוגת אוריאו. ההודעה תפסה אותי לא מוכנה. מעולם לא הכנתי עוגת אוריאו, ואיני מכירה את חומרי הגלם או את תהליכי הבישול הנדרשים לעוגה כזו. בקשתה הפתיעה גם כי לרוב מטופלים צעירים בתחילת תהליך הטיפול מבקשים להכין מנות יותר סטנדרטיות ומקובלות (כמו פיצה, עוגת שוקולד או פסטה). מצאתי את עצמי שוקדת על האינטרנט בחיפוש אחר מתכון ראוי, מחפשת בין מדפי הסופר את חומרי הגלם הדרושים ומחשבת את זמני ההכנה שיתאימו לסטינג הטיפולי.
בפגישה מצאתי את עצמי מתאמצת מאוד, מוציאה עוד ועוד כלים ומוצרים, מדריכה את מיקה ומחזקת אותה על פעולותיה. הרגשתי שאני מחפשת דרכים לשמח אותה ולגרום לה שביעות רצון מההכנה המשותפת. תחושת המאמץ הזו היתה המשך ישיר של המאמצים שהושקעו במציאת המתכון ובקניית חומרי גלם ייחודיים עבורו. יתכן שהתאמצתי כל כך לתקשר עמה בשל תשובותיה הקצרות והמיעוט באינפורמציה מילולית. אולי היה זה בגלל התנהלותה המבלבלת במטבח כבר מהפגישה הראשונה; מכונסת בתוך עצמה אך בו בעת חופשיה בזמן ההכנות, טועמת ומלקקת את המקצפים כאילו היתה בבית. בסיום המפגש המטבח נראה כאילו עברה בו סופה. הכול היה מלא בכלים מלוכלכים, פירורים ושאריות על השולחן והרצפה. כשמיקה סיימה להשתמש בכלי מסוים היא הניחה אותו היכן שהייתה, אם הכלי נפל על הרצפה – הוא נשאר שם. לא היתה מצידה כל יוזמה לסדר, לפנות את הכלים לכיור, או בכלל תחושה שהיא רואה את המצב סביבה. לאורך המפגש כולו מצאתי את עצמי מנקה ומסדרת אחריה, מנסה לשווא להחזיק עבורה ועבור עצמי מעט סדר וארגון.
תמונת המטבח ההפוך והמטונף הציעה לי הצצה אל תמונת המציאות הפנימית של מיקה. למרות המאמץ התמידי לסדר ולנקות עבורה, בסופו של דבר התמונה שהיא מותירה אחריה היא של לכלוך, כאוס, ואשמה בשל תחושת חוסר האונים בהתמודדות עמה. ההתנהלות במפגש הציגה לי את האופן שבו מיקה מייצרת לעצמה מקום, על ידי מאמץ ניכר בהתעסקות סביבה והעצמת הצורך לרצות ולשמח אותה. יתכן שניתן ללמוד מכך אף על תחושת הכאוס הפנימית שלה, ועל הקושי שלה לרצות את עצמה ולהיות שמחה. התחוור לי גם כמה תפיסת המציאות שלה ילדותית ופנטזיונרית, וכמה קשה לה לחבר בין הפנטזיה לבין היכולות והמציאות, כפי שניתן היה לצפות מנערה בגילה.
השוואת טמפרטורות
את אלי פגשתי לראשונה חודשים ספורים לאחר שעבר מבית הוריו למסגרת מגורים מוגנת בקהילה. אלי בן 28, מאובחן עם תסמונת אספרגר, עובד בעבודה מוגנת בקהילה ומתפקד באופן עצמאי למדי. המעבר מבית ההורים למסגרת מגורים עצמאית לווה אצלו בקשיים רבים שכללו התקפי זעם קשים הן מול הוריו והן מול המדריכים בדיור המוגן. הוא סירב להשתתף בפעילויות של המסגרת החדשה ולקחת חלק בחיים החברתיים בדירה. בכל הזדמנות חזר אלי לבית ההורים, והוא נזקק להנחיה, הדרכה ומעורבות מצדם בכל דבר ועניין פעוט.
העשייה הבישולית שלי ושל אלי התרכזה בעיקר באפיה: תחילה הכנו לבקשתו עוגות מפוארות, מלאות קרם ומקושטות בסגנון שנות ה-80. אלי סירב לטעום את העוגות שהכין. במקום, הוא בחר להביא אותן לבית הוריו, לאמו, על מנת שתטעם עבורו ותחווה דעתה. לרוב הוא נתקל בביקורת קשה וחוסר שביעות רצון מצידה. אלי קיבל את המזון (הקונקרטי והסימבולי כאחד) כמו גוזל הזקוק לאמו שתלעס עבורו את האוכל ותעביר אותו אל פיו במצב מוכן. הוא יכול היה לעכל אותו רק לאחר שנלעס עם המסרים התוקפניים והביקורתיים של אמו, והועבר ישירות לתוך גופו ונפשו.
לאחר תקופת העוגות הגיעה תקופת הלחם. השינוי היה שינוי משמעותי וייצג תהליכים פנימיים בהתבגרותו של אלי, ביכולתו להתבונן בצרכיו שלו ולהיות פחות נתון לביקורת של הוריו. הוא החל לטעום את המאפים שהכין ולהתנסות גם בהכנה וטעימה של מאכלים שלא הכיר קודם לכן בבית ההורים. ללחם משמעות תרבותית וסימבולית ענפה. הוא מאכל ראשוני ובסיסי וחומרי הגלם להכנתו גם הם פשוטים ובסיסיים יותר. צורתו עגולה או אליפטית והוא נטול קישוטים (להבדיל מעוגות הפאר שעשה בשלבים הראשונים). כמו כן תהליך ההכנה של הלחם הוא תהליך ייחודי מאוד בו מגוון חומרים פירוריים או נוזליים (קמח, מים, שמרים, מלח, שמן) שלא ניתן להחזיק בהם, מתחברים יחד לכדי בצק בעל נוכחות חיה, תופחת, יציבה. התהליך מאפשר התבוננות על מגוון רחב של חוויות חיים "מפוררות" שלכאורה אין בניהן קשר, או שהן בלתי ניתנות להכלה או עיכול כפי שהן. רק בחיבור שלהן לכדי סיפור חיים מאוחד, באמצעות הלישה והעיבוד, ניתן להביט בהן ולהבין אותן. הכנת הלחם סייעה לאלי להתבונן בחלקים מוקדמים יותר, ראשוניים יותר ובסיסיים יותר בהווייתו. הוא עיבד חוויות וכעסים מילדותו וכך הצליח ליצור נפרדות מסוימת מהוריו. במקביל, החל אלי ליצור קשר משמעותי יותר עם מדריכים במסגרת המגורים ולשתף אותם בסוגיות מחייו.
באחת מצמתי הטיפול הממושך, היו מספר שבועות שבהם הכנו לבקשתו של אלי סוגים שונים של פחזניות ממולאות בקרם. על מנת להכין קרם שכזה (פאטיסייר), יש צורך בתהליך של השוואת טמפרטורות. בקערה אחת מערבלים חלמוני ביצה עם מעט קורנפלור, ובסיר נפרד מתחממת שמנת מתוקה וסוכר עד סף רתיחה. החיבור בין שתי התערובות האלו מצריך מעבר הדרגתי באמצעות זירזוף של השמנת הרותחת אל הביצים, כדי שלא יתקרשו. רק לאחר שתערובת הביצים ספגה אליה כשליש מהשמנת החמה ניתן להעבירה אל הסיר ולבשל עד לקבלת קרם צהבהב, סמיך ויציב. באותו שבוע חווה אלי התקף זעם קשה מול אחד המדריכים במסגרת המגורים סביב דרישה של המדריך להשתתפות שלו בפעילות חברתית בדירה. ההתקף כלל גם איומים קשים ואלימות מצדו של אלי. תוך כדי זירזוף השמנת הרותחת אל הביצים העלה אלי את האפשרות שאולי גם הוא חווה את העולם החיצוני לו כרותח, וכל מפגש (בעיקר מפגשים חברתיים) מהווה פוטנציאל להתקרשות עבורו. אלי תיאר תחושה קשה של חוסר התאמה לעולם, של רגישות גבוהה מידי למצבים יומיומיים, של חשיפה רבה ורגישות קיצונית שלו לכל המתרחש סביבו. "גם אני זקוק להשוואת טמפרטורות" זעק.
את הפגישות הבאות בילינו ביצירת מנגנון "זירזוף" עבורו. תוך כדי שכלול יכולתו להכין קרם בעל טעם ומרקם לשביעות רצונו, שכלל אלי גם מנגנון הוויסות שלו מול העולם שמחוץ לטיפול. שוחחנו על החוויות הרותחות ועל גבולותיו החשופים, תוך חיבור של השפה הטיפולית-בישולית לצרכים ולמצוקות שלו. אלי בחר דמויות משמעותיות בתוך מסגרת המגורים שיסייעו לו, ואף ביקש להזמין אותם לשיחה באחד ממפגשי הטיפול שלנו. הוא יזם שיחה בנושא עם הוריו ואף עם אחיו שהיה בנתק ממנו מזה תקופה ארוכה בשל עימות עמו. אלי השתמש בפגישות במטבח על מנת להעלות אירועים שחווה במהלך השבוע ולפרש אותם. הוא ביקש לנסות ולהיטיב להבין מצבים שהלחיצו אותו או גרמו לו תסכול וכעס. תהליך ההכנה של הקרם עזר לאלי, וגם לי, להבין את עולמו הפנימי ואת צרכיו. משהומשגה, המטפורה הבישולית אפשרה לו לראות ולהבין את הפער בינו לבין הסביבה דרך עשיה חוזרת ונשנית. ההתמקצעות בתהליך ההכנה סייע לו לפעול כדי לשפר את ההתנהלות של עצמו של סביבתו.
נו, אז מה אני צריכה היום?
מזה ארבע וחצי שנים אני פוגשת במטבח הטיפולי מידי שבוע את מירה, אישה בת 62, אשת קריירה, אימא וסבתא. מירה הגיעה לטיפול סביב משבר קשה ומתמשך במערכת הזוגית שלה על רקע בגידה ארוכת שנים של בן זוגה. מערכת היחסים עם ילדיה הייתה גם היא מורכבת מאוד וכללה עימותים קשים ותקופות של ריבים והעדר תקשורת. גם בעבודתה, על אף שהייתה עובדת מצוינת ומוערכת מאוד, הייתה מעורבת באירועים רבים של אי הבנה ותלונות נגדה. התלונות הגיעו הן מלקוחות והן מהמערכת, עקב התנהלות בעייתית עם הממונים עליה ועם קולגות.
ילדותה של מירה זכורה לה כקשה ועצובה. הוריה התגרשו כשהייתה בת שש. אביה עזב את הבית וניתק קשר אתה ועם אחותה הצעירה. אימה, שהייתה (ועודנה) אישה מאוד קשה וביקורתית התרכזה בעיקר בפרנסת הבית. למרות שכלכלית מצב המשפחה היה סביר, האם הנהיגה בבית צמצום קיצוני, בעיקר במזון. היא לא אפשרה למירה לארח בבית או להתארח, והייתה נוקשה מאוד בציפיות ממירה להצלחה בלימודים. למירה לא התאפשר לבטא את הצרכים שלה ולקבל מענה אמפטי להם. בין האחים נקטה האם בגישת "הפרד ומשול", והעצימה תחושת סכסוך וחוסר אמון בניהם. האחים היו בתחרות קשה ואלימה על משאבים, והאם גילתה העדפה גלויה ומוצהרת של הבן על פני אחיותיו. גם במערכת הזוגית שבנתה לעצמה היא לא הצליחה לבטא את הצרכים שלה ותמיד דחקה אותם לנוכח צרכי בן הזוג. מירה תיארה חוסר יכולת להבין את ילדיה הבוגרים ואת "מה שעובר עליהם", מה שהוביל לעימותים הקשים עימם.
במהלך שנת הטיפול הראשונה שלנו, בכל שבוע נכנסה למטבח וביקשה ממני לנחש מה היא צריכה לאכול היום. "תסתכלי עלי?" היתה אומרת, "ותדעי מה כדאי להכין לי". במהלך המפגשים היתה יושבת על כיסא בר גבוה ליד שולחן ההכנה, ומספרת את קורותיה באריכות תוך כדי שהכנתי לה את האוכל. לא אחת העליתי בפניה את המשאלה שהיא שטחה בפני: לבנות לעצמה מערכת יחסים בה מנחשים את צרכיה עוד בטרם היא מבינה אותם ומטפלים בהם בצורה שמותאמת לה לחלוטין. מירה לא רצתה להשתתף בתהליך ההכנה של האוכל, אך תוך כדי ההכנות והשיחה היתה מלקקת באצבעותיה את הסירים והקערות. הדבר הזכיר לי פעוטות היושבים על השיש לצד אימם בזמן שהיא מכינה את הארוחה. כאשר האוכל היה מוכן ומירה התיישבה לשולחן לאכול, היתה מתפעלת מאוד מטעמו של האוכל, מהקלות שבה הוכן ומיכולתי "לנחש" אותה.
הקדירה המשותפת – דיון
בחרתי לעסוק בשלוש תמות מרכזיות העולות מתוך ארבעת המקרים שהוצגו ומהוות נקודות משמעותיות וייחודיות לטיפול בבישול. דרך הדיון בתמות אבקש לגעת ביתרונותיו של הטיפול בבישול, ולצדן אציג גם כמה מהאתגרים של השימוש במזון כחומר הגלם של היצירה.
כאן ועכשיו
בטיפול בבישול, בדומה לסוגים נוספים של טיפולים בהבעה ויצירה, מתקיימת האפשרות לעשיה נוכחת בתוך המרחב הטיפולי. זאת בניגוד לשימוש בשיחה בלבד, שבה המטופל מספר את הדברים מנקודת מבטו, תוך בחירת הפרטים ותיאור הנרטיב שלו לאירוע. העשייה הנוכחת בתוך הטיפול פותחת כמה אפיקים טיפוליים חשובים. הדבר נכון בפרט כשמדובר בעיסוק במזון ובהזנה, המעורר את הדחפים הראשוניים במלוא עוצמתם. ה"כאן ועכשיו" מאפשר למטפל לראות את התנהגותו של המטופל ולחוות את דפוסי ההתנהגות שלו ממקור ראשון ללא שעברו עיבוד או פרשנות נרטיבית של המטופל. נקודה זו מסייעת לאבחון ולבניה של מטרות הטיפול.
ארבעת המקרים שהוצגו מדגימים כיצד הקשר הטיפולי בישולי מאפשר למטפל להיחשף לדפוסים והתנהגויות של המטופלים בזמן אמת. כאשר נעם חזר אל הכנת הניוקי המוכר והבטוח כהתמודדות עם האכזבה או הקושי להכיל מציאות שאינה מספקת אותו, הוא התנהג את דפוס הפעולה שלו כפי שהוא בא לידי ביטוי גם במרחבים נוספים בחייו. להבדיל מ"דיבור על" סיטואציות חיצוניות ממציאות חייו של המטופל, בהן המטפל אינו נוכח או משתתף, בטיפול בבישול מתאפשר למטופל ""לעשות את" דפוסי ההתנהגות שלו, בנוכחות המטפל ובהשתתפותו. גם כאשר מיקה מבלגנת את המטבח הטיפולי ומייצרת דפוס תגובה שבו מנקים אוספים ומסדרים אחריה, היא למעשה מתנהגת את דפוס היחסים שלה עם הוריה. היא מייצרת קושי, בעיות וצרכים, והם האחראים לפתור אותם ולארגן סביבה את המציאות של חייה. דפוס זה דורש תחזוקה הורית מאוד גבוהה ושוחקת, ומותיר את מיקה בתחושת תסכול, חוסר יכולת לקחת אחריות, לארגן בעצמה את מציאות חייה ולהתמודד עם המשמעויות של פעולותיה. זעקתו של אלי למציאת מנגנון שיווסת עבורו את המציאות כדי שלא ייכווה ממנה גם היא הזדמנות לחוות את הדרך בה הוא חווה את העולם. אלי חשף את היעדרו של מנגנון מספק ששומר עליו מעוצמת הקשיים שהמציאות מספקת לו. על פי ויניקוט, אחד מתפקידיה של האם הטובה דיה הוא ויסות ותיווך של המציאות עבור התינוק באופן מדורג, כדי שלא לסדוק את תחושת הפוטנטיות שלו עם חשיפה לא מותאמת. עבור ילדים בעלי צרכים מיוחדים תיווך מציאות הורי זה עלול להיות מאתגר יותר. פעמים רבות הילד שיהיה למבוגר בעתיד נותר בתחושת חוסר יכולת התמודדות. בקשותיה של מירה להיות נראית ושצרכיה יקבלו מענה גם הן קיבלה ביטוי מוחשי במנות שהוכנו לה ובאופן תפקודה במטבח.
הקשר הייחודי הנוצר באמצעות העבודה עם מזון ובישולו מאפשרים שחזור מידי של קשרים מוקדמים וחשיפה נטולת הגנות לדפוסי ההזנה המוקדמים של המטופל. ההשתתפות בפועל של המטפל בדפוסי ההתנהגות של המטופל, יכולה לאפשר לו לשנות אותם מבפנים. בקשר המזין בין אם לתינוקה התינוק מעביר לאימו את צרכיו ותחושותיו באופן ישיר – הוא חש בהלה או מצוקה ויוצר את התחושה הזו אצל האם. באופן דומה, בתהליכי ההעברה בטיפול בבישול המטפל חווה את תחושת הרעב של המטופל בעוצמה רבה. כשם שעל אמו של התינוק להתמודד עם רגשות הבהלה או המצוקה שבתוכה על מנת לספק תגובה הולמת לתינוקה (Hoxter, 1977), גם המטפל בבישול נדרש להתמודד עם רגשות העברה רגרסיביים אלה על מנת לספק למטופל תגובה טיפולית הולמת. בתחומי טיפול רבים הצורך של המטפל להזין את המטופל נוכח אולם בטיפול בבישול הוא מצוי על "אש גבוהה" בשל נוכחותו של מזון קונקרטי ובשל עוררות רבה של חלקים ראשוניים אלה גם בעולמו הפנימי של המטפל.
בנוסף, בשל העיסוק במזון והזנה, טיב היחסים הנרקמים בטיפול בבישול מאפשר לא רק עיסוק בתכנים מוקדמים אלא גם שימוש בטכניקות תקשורת טרום מילוליות. מטופלים שמתקשים לבטא רגש או צרכים באופן מילולי יכולים "להראות" למטפל בתוך המרחב הבטוח של הטיפול את הצרכים, את התחושות, ואת דפוסי הקשר והפעולה שלהם. ובכך לחשוף מתוך עולמם הפנימי גם ללא המכשול השפתי.
המטפורה הבישולית
תמה מרכזית נוספת העולה מתוך תיאורי מקרה אלה היא היכולת של המטפל להיחשף למציאות הפנימית הרגשית של המטופל דרך הדימוי והמטפורה הבישולית. כאן המזון משמש כחומר הגלם של יצירה משותפת. החשיפה למציאות תוך רגשית של המטופל באמצעות סימבולים ומטפורות שזורה היטב בתוך עולם התוכן של טיפול בהבעה ויצירה. נומברג (Naumberg, 1958) כותב כי "התהליך של תרפיה באמנות מבוסס על ההכרה כי מחשבותיו ורגשותיו העיקריים ביותר של האדם, הנובעים מהלא- מודע, זוכים לביטוי באמצעות דימויים ולאו דווקא באמצעות מילים". בתוך תהליך הטיפול משמשת האמנות כמדיום מוחשי, לא בהכרח מילולי, דרכו ניתן לבטא תכנים מהלא- מודע. גם בטיפול בבישול מבטאים מטופלים את המציאות התוך רגשית שלהם הן דרך ההתנהלות שלהם במטבח בתהליך היצירה עצמו, והן דרך התוצר האמנותי בישולי. "תמונת" המטבח אחרי מפגש עם מיקה היא תמונה המשקפת את המציאות הרגשית של מיקה: מציאות של כאוס ולכלוך בלתי ניתנים לשליטה או ארגון. גם הישיבה של מירה על הכיסא הגבוה במטבח כפעוטה שמתבוננת באימה המבשלת משקפת את צרכיה; הצורך הרגשי להיות תינוקת מטופלת שמבינים את צרכיה מראש מבלי שהיא תצטרך להבינם בעצמה או להסבירם.
מעבר ליכולת להפוך פנטזיות לאובייקטים, נתן יונג משקל רב לחוויית היצירה האמנותית כסינתזה בין עולמו הפנימי-הסובייקטיבי של היוצר לבין המציאות החיצונית. אינטגרציה בין העולם הפנימי למציאות החיצונית, כפי שמתבטא ביצירה עצמה, מעניקה תחושה של השלמה ונחישות (Jung, 1963). דרך שימוש בחומרי גלם שונים המגוונים בצבעם, ריחם, טעמם ומרקמם וכן בעזרת התהליכים הטרנספורמטיביים שניתן להעביר אותם, יכולה היצירה הבישולית לסייע למטופל להפחית חרדה ולבטא את צרכיו ואת תמונת העולם הפנימית שלו.
מציאות הביניים של המזון
באמצעות החשיפה של המציאות הפנימית, המטפורה הבישולית יוצרת מציאות ביניים שבה ניתן להתמודד עם הקשיים ולעבד אותם. במהלך המפגשים עם נעם למשל, התברר עומק המצוקה שלו; כל אינטראקציה עם ילדים אחרים העמידה מולו את המציאות של בני גילו אשר אינם חווים סבל או כאב, ואינם נאלצים להתמודד עם תופעות הלוואי והטיפולים היומיומיים. המציאות הזו הייתה בלתי נסבלת עבורו והוא העדיף להסתגר בחברת משחקי המחשב. את הניוקי שלו נעם מעדיף לאכול ללא רוטב וללא תבלינים. נוכל להתבונן בניוקי כמציאות ביניים חלופית: מצד אחד הוא נדרש לעשיה אקטיבית והשתתפות בתהליך ההכנה שלהם, כיוון שהניוקי קיימים במציאות. מנגד, התהליך מוכר לנעם והוא נחשף אליו בהדרגה כך שהוא מסוגל להפחית חרדה, והתוצר הסופי גורם לו תחושת רווחה. בניית מציאות ביניים חלופית מתאפשרת גם אצל אלי, הלומד לבצע השוואת טמפרטורות בתערובות בישוליות שונות ומשכלל את היכולות שלו להתאים את קצב המעבר של תערובת אחת אל השניה. היכולת לבנות לעצמו מנגנון ויסות ולראות את חשיבותו והשפעתו בצורה קונקרטית במציאות מאפשרת לו לבנות לעצמו מנגנון פנימי מקביל.
בסיכומו של התהליך הטיפולי בבישול ניתן (אם רוצים) לאכול את המנה שהוכנה. כך מושלם תהליך מעגלי שבו התכנים הרגשיים יוצאים מתוך המטופל, מקבלים צורה ודימוי, ומעובדים לחומר אחר, אכיל וניתן לעיכול. עם אכילתו חוזרים חומרי הנפש אל תוך המטופל (קונקרטית ורגשית יחדיו) והופכים לחלק ממנו.
לצד האפשרויות העוצמתיות שמציע הטיפול בבישול, עולות מספר סוגיות מרכזיות הנובעות מאופייה של עבודה טיפולית המשתמשת במזון כחומר גלם מרכזי. האוכל הוא גורם קונקרטי, ועבור מטופלים רבים הצורך להכין מוצר אכיל (ואף טעים) עלול להוביל לפגם בתהליך הטיפולי. כך יתכן למשל כי המטופל יגלה קושי להעביר את חומרי הגלם הבישוליים לשפה סימבולית יותר, או שהמטפל יתקשה להציע פרשנות לתכנים העולים דרך הבישול וההתמקדות תהיה בתוצר הסופי. מטופלים המתקשים בהסמלה יציגו לעיתים צורך מוגבר לעבודה עם מתכון והצמדות לממדים המוכרים של אוכל, וכך שעת הטיפול עלולה להפוך ל"חוג בישול". אולם גם במקרים אלו ניתן לאפשר עבודה על שיפור יכולת ההסמלה, שהיא משמעותית וחשובה להתנהלות ולהבנת העולם. יתרה מכך, המזון ומערכת היחסים הייחודית הנקשרת להזנה יכולה להוות כר פורה לעבודה טיפולית מעמיקה. אופיו של הקשר הראשוני והרגרסיבי שנוצר סביב סוג טיפול זה עשוי לקדם תהליכים ולסייע בהתקדמות הטיפול. לאורך שנות ניסיוני בשימוש בבישול כטיפול, אני מוצאת שגם אצל מטופלים הנצמדים לצד הקונקרטי של המזון עולות במהלך הפגישות מגוון של מצוקות חיים וקשיים. קשיים אלו מתבטאים דרך הקשר שנוצר בחדר הטיפול, דרך העשייה המשותפת והתכנים שעולים ממנה, דרך הבחירה מה להכין, מדוע ועבור מי, או דרך האופן שבו המזון נאכל.
דוגמה לסוגיה נוספת ניתן למצוא באחד ממקורות העוצמה של מגוון הטיפולים בהבעה ויצירה – היכולת להתבוננות מחודשת ביצירות שנעשו בעבר וביצוע רפלקציה אודותיהן ואודות התהליך. מכיוון שהיצירה הבישולית נאכלת לא ניתן לבצע התבוננות שכזו, אם כי ניתן לשמר את היצירה באופן חלקי באמצעות צילום ומטופלים רבים משתמשים באפשרות הזו. עוד סוגיה מעניינת וגדולה העולה סביב המזון היא השאלה האם על המטפל לאכול בפגישה. כיצד המטפל צריך לפעול אם המטופל מבקש לחלוק עמו את מה שהוכן? אכילה של המטפל בטיפול עשויה להיחוות כחודרנות ואילו אי הסכמה עלולה להיתפס כדחייה. שאלות רבות נוגעות גם למידת ההתערבות של המטפל בבחירת המנות, במיוחד כאשר הבחירה עומדת בניגוד לצורך בריאותי של המטופל. האם לשתף פעולה עם מטופל סוכרתי שמבקש להכין קינוחים עתירי סוכר?
לסיכום, הטיפול בבישול מציע אפשרות טיפולית ייחודית המציעה מענה רגשי דרך מערכת יחסים של הזנה קונקרטית. שימוש זה במזון מעלה אתגרים ודילמות בפני המטפל. עם זאת, כוחו של הטיפול מצוי באותם היבטים קונקרטיים, בשל היכולת הישירה שלו לשחזר קשר ראשוני ינקותי וכך לבנות קשר טיפולי עוצמתי ומיטיב.
מקורות
ויניקוט, ד. ו. (1988). הילד, משפחתו וסביבתו. תל-אביב, ישראל: ספריית הפועלים.
Barak- Nahum, A., Ben- Haim, L., Ginzburg, K. (in press). When life gives you lemons: The effectiveness of culinary group intervention among cancer patients. Social Science & Medicine.
Bekker, M., Croon, H. J., & Vermaas, M. A. (2002). Inner body and outward appearance – the relationship between orientation toward outward appearance, body awareness and symptom perception. Personality and Individual Differences, 33, 213–225.
Hanna, T. (1983). Dictionary definition of the word somatics. Somatics Magazine: Journal of the Bodily Arts and Sciences, 4(2), 1.
Hoxter, S. (1977). Play and Communication in Child Psychotherapy. In M. Boston & D. Daws (ed), The child Psychotherapist and Problems of Young People. London: Wildwood House.
Jung, C. (1963). Memories, Dreams, Reflections. London: Routledge & Kegan Paul.Lavi, N., Stern, A., Verbin, A. Cooking as therapy: group therapy for adult ED inpatients. London Eating Disorders Conference, 2015
Mehling, W. E., Gopisetty, V., Daubnmier, J., Price, C. J., Hecht, F. M., & Stewart, A. (2009). Body awareness: Construct and self report measures. PloS ONE, 4(5), e5614.
Naumberg, M. (1958). Art Therapy: Its Scope and Function. In E.F. Hammer (ed), Clinical Application of Projective Drawings. Springfield, Ill.: C.C. Thomas.
