מראה שעל הקיר

מראה שעל הקיר

או: בין גוף - לדימוי גוף

מאת שי גיל

הקדמה

Mirror mirror on the wall, who's the fairest of them all? (Grimm, 1952)

חוזר אני ומעין באגדה 'שלגיה ושבעת הגמדים' (בנוסח של האחים גרים), ולנגד עיני מתגלה דמותה של האם החורגת – זו הידועה בכינויים: "המלכה הרעה", "האם הרעה" – שהאגדה ואנו בעקבותיה נוהגים לייחס לה תכונות שליליות כמו קנאה, צרות עין, רודפנות ועוד. זו האישה נטולת השם והסובייקטיביות, שכל כולה השלכה והשתקפות צילו¹ הקולקטיבי של האחר. חוסר יכולתנו לגלות כלפיה ולו זיק של אמפתיה, מלמד עד כמה דמותה משקפת דבר מה בלתי נסבל עבורנו, איזה בדל אמת מרה וכואבת, שאנו מעדיפים להכחיש או להדחיק, אך כדרכן של מציאויות נפשיות היא ממשיכה לרחף מעלינו כעננה או להפציע מהמעמקים מבין סדקי הנפש והתסמינים הגופניים. "מי היפה בכל העיר", שואלת המלכה, או: "עד כמה אני, המזוהה בעל כורחי עם גופי, מהווה אובייקט לתשוקה של האחר?". איזה כשל אמפתי, שבר, חסך, או טראומה במערכת היחסים הראשונית שידעה או לא ידעה עם זולת הורי, נצרבה בתשתית הנפש של זו האם, שחרדה כל כולה לנראותה, עד שהיא עסוקה אך ורק באהבה עצמית נרקיסיסטית ובולענית ומבקשת לרדוף, להמית ואף לאכול את הכבד והריאות של ביתה החורגת, שיופיה מאיים עליה לכלותה?²

לבדה מול המראה

אני מתבונן בה בעיני רוחי עומדת לבדה מול המראה, מול פני אמה, מול האימה. רעד קל בשרירי הפנים מסגיר את המתח הרב בו היא נתונה, גופה נדמה קפוא, נוקשה, לא מחובר לאדמה תחתיו, לרקמות הרכות של הגוף שמסתתרות מתחת לחזות המאיימת לכאורה, בעודה ממתינה לגזר דין מבטו של האחר. אותה אישה הפכה להיות השופט והתליין של עצמה. אין אנו יודעים את סיפור חייה, אך קרוב לוודאי שכתינוקת לא זכתה לראות את עצמה משתקפת בפני אמה (ויניקוט, 2001, עמ' 129). ייתכן שהייתה אי אז בעברה קורבן למבט מדוזי³, מצמית ומאבן של אחר, שהופנם בתוכה והפך לאובייקט רודפני ומשתק. כמו אנדרומדה⁴, היא כבולה בשלשלאות להגנות סלעיות ומוצקות, מנותקת מנשיותה, מגרעין עצמיותה, שבויה נואשות בדימוי גופני מקוטב ומשעבד – בין להיות 'הכי יפה' או 'לא להיות בכלל'. מוגנת במעטפת גוף שרירי⁵ ומחוטב, היא קורבן של שלמות מדומה, של גוף זר ומנוכר לעצמו, נגוף ומוחזק בסד צווי האופנה והמצפון הרודף. גוף שמעולם לא היווה עבורה בית, משכן בטוח להיות, וכל כולו אובייקט – נשוא מבטו הממית של האחר שהוטמע בה והיא כשבויה בידו ובידינו, השבים ושונים בנרטיב שלה- שלנו ובדיאלוג המתהווה בין הגוף לבין דימויו-השתקפויותיו.

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

התהוות בתנועה מתמדת (Perpetuum Mobile)

העולם המיתי של הקדמונים מלא תנועה, אין בו לרגע חידלון–'הכל מלא אלים' בלשונו של תאלס, הפילוסוף הקדם סוקראטי. ואכן האלים היווניים מפורסמים במטמורפוזה שגופם עובר תדיר, הם משתנים על פי רצונם ובעיקר לצורך כיבושיהם המיניים.

גם המדע המודרני יודע לספר לנו, כי החומר שנראה דומם נמצא למעשה בתנועה בלתי פוסקת של האטומים או כמו שאומר ריצ'רד פיינמן, הפיזיקאי זוכה פרס נובל: כשאנחנו מסתכלים במיקרוסקופ רואים בהבנה המוגבלת שלנו "רק מחול פראי ודינמי" (ליטבסקי, 2013 עמ' 12).

ומה בשדה האנושי? כאן מזומנת לנו תמונה מורכבת, כמו זו שמשתקפת בדמותה של אליס (של לואיס קרול) העומדת תוהה ונבוכה אל מול השינוי והמטמורפוזה העוברת עליה: "אלוהים! כמה הכל מוזר היום! מעניין אם החליפו אותי בלילה? רגע, אנסה להיזכר: האם זאת אני שהתעוררתי הבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני, בשם אלוהים? אה, זאת החידה הגדולה!" (קרול, 2001, עמ' 23).

מרגע ההתעברות נמצא העובר בתהליך של תנועה, גדילה ושינוי, שממשיך עם הגיחו של הילוד מרחם אם לחללו של עולם. למעשה, אם אפשר לאפיין את הילוד האנושי בדבר מה, זה שגופו מתפתח, משתנה ומתעצב תדיר (וביתר שאת בתקופות מסוימות), כאשר התנועה הינקותית הפוגשת במשהו (החל מהמפגש עם דפנות רחם האם), "מובילה לגילוי של העולם שאינו העצמי של התינוק ולהתחלות של קשר עם אובייקטים חיצוניים..." (ויניקוט, 1964, עמ' 181). אכן, מהגופני מפציע ומתעצב בהדרגה מרחב נפשי ומודעות סובייקטיבית, כפי שהאיר את עינינו מייסדה של הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, כשטען: "האני הוא ראשית כל מהות גופנית" (פרויד, 1923, כרך ד', עמ' 148).

תינוק שנענה: עריסה של החזקה אנושית כמצע להתהוותה של סובייקטיביות

התינוק נולד עם פוטנציאל לאינדיבידואליות – "לעצמי אמיתי" כהגדרתו של הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט – שבא "מהחיות של רקמות הגוף ומפעולת תפקודי הגוף" (2009, עמ' 210). "העצמי" (שויניקוט נוהג בו משנה זהירות ונמנע מלהגדירו, שכן לדבריו "המלה עצמי יודעת כמובן יותר מאתנו" (2001, עמ' 17)) מתפתח בהקשר של חוויות גופניות ראשוניות במסגרת טיפול והחזקה פיסיים. "התינוק מבין אך ורק אהבה המבוטאת באמצעות הגוף, כלומר באמצעות החזקה אנושית חיה" (ויניקוט, 1955, עמ' 275). מכך נובעת החשיבות הרבה הנודעת לאינטראקציה מיטיבה עם דמות חיצונית-הורית אמפתית, מותאמת ומווסתת, "טובה דיה" כהגדרתו של ויניקוט, לצורך התפתחות נפשית תקינה של התינוק (2001, עמ' 43).

החיים מזמנים לכל אחד מאתנו התמודדות עם משימה התפתחותית - קיומית מורכבת ורבת פנים, שתכליתה לארגן ולכלל את מרקם הגוף-נפש הגדל ומשתנה, לכדי הוויה סובייקטיבית אחדותית, אינטגרטיבית ויציבה, אך בו בזמן גמישה ואדפטיבית לשינוים, המתקשרת עם עצמה (על כל חלקיה ורבדיה המבקשים קיום והנכחה) ועם הסובב אותה. ויניקוט מנסח זאת כך: "לפני האינטגרציה התינוק [...] הוא אוסף של תופעות סנסוריות מוטוריות גרידא שהסביבה המחזיקה אוספת. לאחר האינטגרציה, היחיד הווה [...] השיג מעמד של יחידה, יכול לומר הנני [...], ל הוא או ל היא יש כעת פנים שבו אפשר לצבור זיכרונות [...] ושבו אפשר לבנות את המבנה המורכב לאין ערוך ששייך לבן האנוש" (1955, עמ' 275). בתחילת החיים, זו האם שמחזיקה הן פיסית והן בדעתה ובנפשה את הסובייקט העולל בהתהוותו, כפי שמציינת קולקר: "עריסה של החזקה, תמיכה ומסירות מהווה אם כן את ההוויה ומצמיחה תחושת עצמי ייחודי. בה ייאסף כל מה שמותאם וטוב בסביבה למאגר החוויות של התינוק שיהיה עם הזמן לתכונות העצמי שלו [...], תינוק שנענה בזמן [...] יפתח בתוכו את ההיענות לחוויית עצמי נינוחה, שוקטת ובטוחה" (2014, עמ' 15). עריסה מעין זו, תאפשר לעצמיות המתהווה של התינוק, להפנים את נוכחות האובייקט – הסביבה האימהית המיטיבה – וללמוד להחזיק, לווסת ולכלל את עצמו.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

תינוק שלא נענה: החיות שיורדת למסתור בהעדר סביבה מחזיקה

ואולם כשההחזקה הגופנית חסרה או לא מותאמת לצרכי התינוק המסוים, גם הדימוי הגופני, תחושת הלכידות העצמית ותחושת היות ממשי בגוף ובעולם עלולים להיפגע, כפי שמבאר ויניקוט: "כישלונות אימהיים [...] מפריעים ליכולת של התינוק להמשיך להיות- going on being" (ויניקוט, 2009, עמ' 151). ובהמשך לדבריו מציינת קולקר: "תינוק שלא נענה בזמנו שלו, אם לא יתפרק, יחווה עצמו 'ילד רע' " (2014, עמ' 15).Marion Woodman , האנליטיקאית היונגיאנית, מאירה על סוג מסוים של כשל אימהי שעלול לפגוע באופן זה בהתפתחות העצמי של התינוק: "כאשר האם לא מספיק מעוגנת בגופה, היא לא תוכל לצור את הקשר (Bonding) ההכרחי על מנת לתת לתינוק בטחון באינסטינקטים שלו. התינוק לא יוכל להרפות אל תוך גופה ומאוחר יותר אל תוך גופו. על בסיס רעוע זה נבנה מבנה נוקשה המבוסס על ערכים קולקטיביים, משמעת, יעילות וחובה" (1982, עמ' 85). זהו המבנה הנפשי המכונה על-ידי ויניקוט בשם "עצמי כוזב". הוא מתאפיין בכך שהנו תחליף לסביבה שכשלה, נטול ספונטניות, מרצה, מציית ומסתגל ועיקר תכליתו להגן על "העצמי האמיתי", על החיות שיורדת למסתור (קולקר, 2014, עמ' 29, 51,44).

Donald Kalsched, האנליטיקאי היונגיאני, מתבסס על מחקרים בנוירופסיכולוגיה, המלמדים על חשיבותה של ההמיספרה הימנית במוח בתיווך מבעי פנים, תנוחה ומבעים לא מילוליים אחרים בתקשורת המוקדמת שבין האם לתינוק, לרבות יצירת תחושת הזהות הראשונית של התינוק בהקשר של אינטראקציה עם פניה המשקפות של האם (2013, עמ' 173). קלשד מציין, שכאשר החיות המקורית והאותנטית של התינוק לא פוגשת התנסויות מותאמות במסגרת יחסים דיאדיים מוקדמים, ייווצרו 'חורים' בהיסטוריה האישית של התינוק, שמתמלאים 'במראות מעוותות', כתוצאה מפעולתם של מנגנוני הגנה, שתפקידם להגן עליו מפני טראומה בלתי נסבלת. במקומות הנ"ל, נפגעת האינטגרציה בין גוף לנפש וגרעין העצמי לא יוכל להשתכן בגוף (2013 עמ' 164)⁶.

בשסע היותי הנני: מגוף קפוא לגוף חי

הדרך לאיחוי השסע שנפער בין 'עצמי כוזב', החי במנותק מגופו, לבין 'עצמי אמיתי' החי במאודו, בין גוף נוכח החש בחיותו ובממשותו, לבין דימויי גוף שכלתניים והגנתיים, מתגלה למי מאתנו שנכון "לשהות לרגע בתוך השסע שפוערת הצגת הקיום שלנו" (אמיר, 2014, עמ' 128). דרך זו ארוכה, מתעתעת ורבת משברים. הגוף שלא ידע בטחון בינקותו, מציינת Woodman, לא יוכל לדמיין אותו. אימת ההיכחדות עצורה בשרירים, כך שבעוד התודעה מאפשרת לדברים לקרות, יודעת לדבר עליהם וכו', הגוף נותר קפוא. במצב זה, הקול במפגש האנליטי שמדבר במה שנשמע כמו רגש כן, עדין מגיע מהראש (1982, עמ' 86).

הזדמנויות לתיקון, ריפוי והחייאה של תחושת עצמי אותנטי, יתאפשרו באמצעות קשב ושיח חי בין גוף הווה לנרטיבים ולדימויים שנצרבו בו, באמצעות פיתוח מודעות למנעד התחושות, הרגשות, הדחפים והדימויים המחוללים בשדה הגופני-נפשי, הכלתם, עיבודם והבעתם (באופנים המותאמים לצרכיו של הסובייקט) במרחב התוך-נפשי והבין-אישי במסגרת מערכות יחסים אמפתיות ומיטיבות, ובכלל זה מערכת יחסים טיפולית- פסיכותרפויתית⁷.

בתהליך זה, מתוך העמידה המכנית מול "פטיש המראה", המייצג את הנטייה הקולקטיבית לדחיית הגוף המודע וסגידה לאייקונים חסרי חיים, כמו אלו המוצגים לראווה על שער המגזין ווג, או במרחב הוירטואלי של "ספר הפנים" (הפייסבוק), עשויה להפציע עמידה שונה. עמידתו של גוף המבקש להתגלות במלואו, שממנו נובעת השאלה מי אני? במלוא עומק משמעותה המכונן, שכמו משיב את המונח מראה-mirror, אל מקורו הלטיני, שמשמעו פליאה וסקרנות. בכך חובר מחדש מושג המראה אל המשמעויות החיות של פונקציית השיקוף: אל מה שרילקה מכנה "האפשרות של היות" (Woodman,1982, p.99); אל מטאפורת הראי במשמעותה הויניקוטיאנית – כמייצג של פונקציית השיקוף-ההשבה של האם את תינוקה, ושל המטפל את העצמי המתהווה של המטופל (ויניקוט, 2001, עמ' 133). באופן כזה, טקס העמידה היומי מול המראה, הופך להזדמנות להפצעת מבט חומל וסקרן, אל מי ומה שהנני, מבט המבקש להתוודע אל "כל הרגשות והרעיונות הכרוכים בהיות חי" (ויניקוט, 1960, עמ' 222), בעודי שקוע לעיתים עד סנטר בבריכת הדמעות הזולגות שלרגעים נדמית כעומדת להטביעני (כדברי אליס בארץ הפלאות) ולעיתים מתחלפת בהשתאות או בצחוק מתגלגל על מה שאני. מכאן, עשויה להפציע קריאה-תחינה מחודשת של האם של שלגייה, הנאבקת לקבל את פניה כפי שלא הכירה מעולם, או בגרסתו של סלבוי ז'יז'ק: "לאבד את פניה"- כלומר, לפגוש את תהום פגיעותה, את הגרעין הממשי המגונה (2004, עמ' 195), או במונחיו של ויניקוט, המוכנות להסתכן באמירת "הנני" חשוף ופגיע לאין קץ (קולקר, 2014, עמ' 16).

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

המיתוס של Sisiutl- המפגש עם האמת אודות עצמי בלב המאפליה

ביטוי מיתי מאלף לתהליך ההתוודעות לאמת המוכחשת אודות עצמי, ניתן למצוא במיתוס אינדיאני שמביא האנליטיקאי היונגיאני Natan Schwartz-Salant. המיתוס (של בני ה-Kwakiutl מצפון מערב הפסיפיק), מספר על האל סיסיאוטל המופיע כמפלצת ים בעלת שני ראשי נחש אימתניים הפונים לצדדים מנוגדים ובמרכזה פנים אנושיות בעלות קרניים. האינדיאנים מאמינים כי די במבטה המאבן של מפלצת הים כדי לגרום לשיגעון או למותו של קורבן המבט. המיתוס ממשיך ומדריך כיצד על אדם לנהוג כאשר הוא פוגש באל-מפלצת. עליו לעמוד איתן, להתבונן בסיסיאוטל ולא לברוח מהאימה, אחרת סופו יהיה רע ומר. אט אט מתוך המים יעלו ויופיעו שני הראשים ויתקרבו זה אל זה על מנת לפגוש באדם. או אז, יפגשו לראשונה שני חצאי פניו של סיסיאוטל, הניגודים יביטו זה בזה, סיסיאוטל יראה את פניו האחרות, את האמת אודות עצמו אותה הוא מחפש מאז ומעולם, הוא יברך אותך וישוב למצולות והאמת של העצמי תהיה שלך לעד, גם אם לעיתים היא תצטרך להיבחן מחדש. ומבארSalant : המיתוס גורס ששני הראשים, שני הניגודים שרואים זה את זה, מפסיקים להתקיים בנפש כמצבים חד-צדדיים מנוגדים המבטלים ומאיינים האחד את השני. מי שרואה את הצד השני של פניו, מי שהתבונן אל תוך עיניו של עצמו, מוצא אמת (p.106-109, 2009 Salant,). אכן כן, דומה כי ההתמודדות "בגובה העיניים" עם האמת אודות עצמי, נוראה ומפלצתית לכאורה ככל שתהיה, מאפשרת לנטרל את ההיבט ההרסני והמכלה, הממית והמאבן הטמון במצבם המפוצל והמודחק של איכויות נפשיות מנוגדות. כך אפשר להתחיל לקבלם ולהכילם מפרספקטיבה שלמה ומפויסת יותר, המתאפשרת בנוכחות הכולית של העצמי⁸.

בדרך לקבלת פנים

"קבלת פנים", מלמד אותנו רבי נחמן מברסלב, הינה תהליך מורכב. בתחילה, התלמיד המחפש אחר שלמות מביט בפני רבו ורואה את חשכת חייו, עצבונו וחסרונותיו שלו משתקפים בחזרה. בהמשך, התלמיד שמצא את עצמו והפך בעצמו למראה מלוטשת, מביט בפני רבו ומשקף חזרה את אורו של הרב המשתקף בפניו שלו. זוהי על פי רבי נחמן המדרגה השלימה של "קבלת פנים" אמיתית. ואילו הפסיכואנליזה הלאקאנינית מלמדת שככל שהסובייקט נזקק יותר למבט המשקף של "האחר", על מנת לכונן את עצמו, כך הוא עיוור לעצמו. רק כשיקבל את העובדה שהצורך הנרקיסיסטי העמוק שלו לא יסופק לעולם – כשיהיה מוכן לאבד את פניו, לאפשר לאנליזה לחדור אל נסתריו העמוקים ביותר, כשיקבל את העובדה שהמראה היא בעצם ריקה – יוכל אולי סוף סוף לנהל דיאלוג פורה ומשוחרר עם האחר, וישתחרר מהצורך הכפייתי למצוא את עצמו כל פעם מחדש במראה ובעיניו של האחר (גיל, 2005, עמ' 111-120)

בין הנהר לגדת הנהר

הפסיכולוג שמואל גרזי (2015) מתבונן על השינוי המתחולל במטופל בתהליך הפסיכותרפויתי דרך מטפורת 'הנהר', שמקיימת מתח יצירתי בין חוויה של תנועה מתמדת מתוך הנהר הזורם, לבין חוויה של התבוננות על הזרימה מנקודת מבט חיצונית לנהר (עמ' 275). בהקשר זה, אפשר לחשוב בהקבלה על התנועה שבין תחושת הגוף המשתנה מבפנים (המכונה בפסיכותרפיה גופנית בשם הנכחה גופנית - embodiment, או שימוש בתחושה המורגשת של הגוף - felt sense) לבין התבוננות רפלקטיבית מגדת הנהר הבטוחה בדימויי הגוף ובהשתקפויותיו. שתי היפעלויות נפשיות אלו (התואמות את פעולתם המשלימה של שתי ההמיספרות במוח⁹), משלימות ומשפיעות הדדית זו על זו, כשם שזרם הנהר מכייר ומעצב את גדותיו ואילו גדות הנהר מתעלות את זרימת המים. גרזי מוסיף, כי לעיתים על מנת לצאת מתקיעות ולאפשר למטופל את השינוי המיוחל, על המטפל להיות מוכן להסתכן ולהיכנס ראשון לנהר הרוגש, כשהוא נע בין אימה לבין נכונות להתמסרות להתמרה רגשית (עמ' 279-280).

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

סוף שהוא התחלה: ביחד ולחוד מול המראה

בהשראת האמור לעיל, אני שב בעיני רוחי לאם החורגת, המלכה, שנותרה לבדה מול המראה, שסיפורה הנוגה פתח את המאמר. אני ניגש ומשתהה עמה. ובעודי עומד לצידה מול המראה ומתבונן בעצמי- בגוף הנשקף למולי, מי ומה אני פוגש שם במראה, הדמות הכל-כך מוכרת/ לא מוכרת, האהובה או לא אהובה, הרצויה או הדחויה, המביטה בי בחזרה. מי ומה בתוכי מתבונן מבעד לעיני המשתאות, עיניהם של הורי, חברי, ילדי, עיני אנשים זרים שבזגוגית עיניהם אני משתקף מדי יום בהולכי ברחוב, עיני האל המתבוננות מתוכי אל תוכי בחמלה רבה ואולי בדין והאשמה? כל כך הרבה עיניים, קולות ומראות המוחזקים בגוף, כולם מחפשים את משכנן בקרבי, כולם צועקים יחד 'אני'. וכשעיני נעצמות ומתוכי מפציעה ברכות תחושת הגוף החי והמתנועע במאודו, גוף לא ידוע המתהווה מחדש מרגע לרגע, מעלי כמו נושרים כל הקולות והמראות וחלוף השנים. ובתוך הדיאלוג המתמשך, הכל-כך אנושי הזה והלא תמיד מודע, שבין הגוף החי וההווה לכשעצמו לבין הנרטיבים ודימויי הגוף שנולדים ומשתנים בקרבו, נפקחות עיני המאירות אל תוך מסתרי ומגלות שהמראה נעלמה כלא הייתה ונותרנו שניים, שנינו ביחד וכל אחד לחוד, מביטים באימה ובחמלה זה אל תוך עיניו של זו ונפגשים בפעם הראשונה.

מקורות

אמיר, ד.(2014). כל שמותי. תל-אביב: הקבוץ המאוחד.

אנזייה, ד.(2004). האני עור. תל-אביב: תולעת ספרים.

בטלהיים, ב.(2002). קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחות הנפשית של הילד. בן-שמן: מודן.

גיל, ש. (2005). עיון מחודש במעשיה "מעשה במלך וחכם" לאור גישותיהם של פרויד ולאקאן. נפש 21-22; רבעון לפסיכולוגיה, לטיפול, לטיפוח רגשי ולחינוך יצירתי. עמ' 111-120.

גרזי, ש.(2015). שינוי אל עולם של תהליך התמרה. שיחות – כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה, כט 3, 274-282.

ויניקוט, ד.ו. (1955). השפעות הקבוצה והילד קשה ההסתגלות: ההיבט הבית ספרי. בתוך: ויניקוט, ק, שפרד, ר. ו- דיוויס מ. עורכים, חסך ועבריינות. ( עמ' 273-283) תל-אביב: תולעת ספרים.

ויניקוט, ד.ו. (1959). מושקעות אימהית ראשונית: בתוך: ברמן, ע. עורך, עצמי אמיתי, עצמי כוזב. ( עמ' 145-153 ), תל-אביב: עם עובד.

ויניקוט, ד.ו. (1960). עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב. בתוך: ברמן, ע. עורך, עצמי אמיתי, עצמי כוזב. ( עמ' 202-213 ), תל-אביב: עם עובד.

ויניקוט, ד.ו. (1964). שורשי התוקפנות. בתוך: ויניקוט, ק, שפרד, ר. ו- דיוויס מ. עורכים, חסך ועבריינות. ( עמ' 181-187) תל-אביב: תולעת ספרים.

ויניקוט, ד.ו. (2001). משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד.

ז'יז'ק, ס. ( 2004). הסובייקט שאמור להאמין. הנצרות בין פרברסיה לחתרנות.תל-אביב: רסלינג.

ליטבסקי, צ.( 2013). הכל מלא אלים העצמי והעולם במיתוס. תל-אביב: רסלינג.

פרויד, ז. (1923) האני והסתם(הסתמי), כתבי זיגמונד פרויד, כרך ד (עמ' 138-170), תל-אביב: דביר.

קולקר, ש. (2014). האדם שהוא אני. בתוך: ויניקוט ק, שפרד ר, ודיוויס, מ. עורכים, חסך ועבריינות ( עמ' 7-68), תל-אביב: תולעת ספרים.

קרול, ל.( 2001). הרפתקאות אליס בארץ הפלאות. בני ברק: הקבוץ המאוחד- סמן קריאה.

Jacobi, F. (1952). Tales of Grimm and Andersen. New York, the modern library.

Kalsched, D.(2013). Trauma and The Soul. Routledge, U.S.A.

Salant, S.N. (2009). The Mystery of Human Relationship. London, Routledge .

Woodman, M.(1982). Addiction to Perfection, The Still Unravished Bride, Toronto Canada, Inner City Books.

הערות

1. הצל (על פי גישתו של יונג), מכלול חלקי הנפש הנתפסים ע"י המודעות כנחותים או שליליים ונדחים עקב כך אל הלא מודע. העלאת חלקי הצל אל המודעות משחררת את האנרגיות הטמונות בהן ומאפשרת להן לעבור התמרה בשירות ההתפתחות.

2. קיימות כמובן פרשנויות נוספות לאגדה, כמו זו של בטלהיים, שגורס שבעיקרו של דבר עסקינן בסכסוך אדיפלי קלאסי בין אם לביתה המתחרות על אהבת האב- המלך, כאשר קנאתה הלא מודעת של הבת-שלגיה באם ומשאלתה להיפתר ממנה מושלכת על האם ומיוצגת באגדת שלגיה בספור על המלכה המבקשת להמית את מביתה החורגת. במקביל בטלהיים גורס, שהמלכה נתונה לנרקיסיזם פרימיטיבי בשלב האורלי ועל כן היא מבקשת לבלוע את הריאות והכבד שהצייד מתבקש להביא לה לאחר שהרג כביכול את שלגיה. על פי הלך מחשבה זה, אדם יכול לזכות בכוחו ותכונותיו של האובייקט הנאכל, כלומר המלכה תזכה ביופייה של שלגיה וכו' , ( בטלהיים, 2002, עמ' 159-170).

3. מדוזה, על פי המסופר במיתוס היווני, הייתה נערה יפיפייה שנענשה על ידי אתנה (על שפיתתה את אל הים פוסידון ונאנסה על ידו במקדשה). היא קוללה והפכה למפלצת (אחת משלושת הגורגונות) שכל המביט בה ישירות מתאבן.

4. אנדרומדה, על פי המסופר במיתוס היווני, הייתה נסיכה שהיתה קורבן למבט היהיר של אמה, שהכריזה שביתה יפה יותר מבנותיו של פוסידון. עקב כך, היא נכבלה לסלע על ידי הוריה כקורבן למפלצת ים, עד ששוחררה על ידי הגיבור פרסאוס שאיבן את המפלצת בעזרת ראשה הכרות של מדוזה, ונשא את אנדרומדה לאישה.

   ---

   - פרסומת -
   

   קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
   ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

   ---

5. אסתר ביק (1968) , טבעה את המושג "עור שני שרירי". מדובר בתחליף שרירי, הממיר את התלות של התינוק באובייקט האימהי שלא מסוגל למלא את הפונקציה המכילה ומאפשר לתינוק להחזיק יחדיו את חלקי העצמי (אנזייה, 2004 עמ' 252).

6.  Kalschedמביא ממחקריו של ד"ר Allan Schore (שעוסק בזיקה שבין ממצאים נוירולוגים לתאוריית ההתקשרות). הוא מספק הוכחות לכך שהתקשרות בטוחה במסגרת היחסים המוקדמים בדיאדה אם- תינוק, הכוללת מצבים ותהליכים עדינים ולא מילוליים של מבט, החזקה ומגע, משפיעה באופן ישיר על התפתחות המערכת הלימבית וההמיספרה הימנית של המוח, שפעולתם התקינה חיונית לפיתוח תחושת עצמי אינטגרטיבי. יתר על כן, שור מציין שהתקשרות לא בטוחה או לא מאורגנת ביחסי אם-תינוק,  גורמת לעיכוב ההתפתחות הרגשית וכן ליכולת פגומה לוויסות רגשי עצמי של התינוק, עכב הפגיעה במרכזים רגשיים הנמצאים בגזע המוח, במערכת הלימבית ובמערכת העצבים האוטונומית (2013, עמ' 177).

7.  Kalschedמציין, בעקבות חוקרים בתחום הנוירופסיכולוגיה, כגון ד"ר Allan Schore, שתיקון כזה מתאפשר בטיפול בשל הפלסטיות המאפיינת את המוח, אך הוא תלוי לדבריו, פחות בתובנה, בפירושים, בטכניקה מילולית ובזיכרונות העבר (המיספרה שמאל) ויותר בהקשר של התנסויות מורגשות גופנית, שימוש במטפורות, עבודת חלום, דמיון והתנסות חווייתית בכאן ועכשיו (המיספרה ימין ), במרחב 'הפוטנציאלי' שמתפתח בין השותפים לתהליך הפסיכואנליטי (Kalsched,2013, p. 179).

8. העצמי (על פי גישת פסיכולוגיית המעמקים היונגיאנית), הוא ארכיטיפ מרכזי המייצג את כוליות הנפש, אחדות כל הניגודים, מכיל את המודע והלא מודע כאחד, כמו גם את היסוד הטרנסצנדנטי-האלוהי שבאדם, הוא המקור והיעד של תהליך ההתפתחות הנפשי-רוחני.

9. Kalsched מביא ממצאים ממחקריו של Mcgilchrist (2009) בנוירולוגיה, בנוגע לתפקיד שתי ההמיספרות במוח, ביצירה של התנסות שלמה המורכבת משני אופני חוויה שונים של המציאות: אופן אחד, המתווך על ידי ההמיספרה הימנית (שקשורה לרגשות, לתחושות גופניות, למערכת הלימבית ולעצמי כפי שהוא מתגלם בגוף), מאפשר חוויה של חיות העולם וריבוי גורמים הנמצאים בתלות הדדית ובהשתנות מתמדת. ואילו האופן השני, המתווך על ידי ההמיספרה השמאלית, מאפשר ייצוג סטטי של המציאות ושל עצמי, שבה מצבים נפרדים וחלקיים, מקובצי.ם לקטגוריות ידועות עליהם אנחנו מניחים הנחות, מסיקים מסקנות ובונים תחזיות ( 2013, עמ' 171-173).