חקירת ילדים פגועים מינית - התקווה להצלה ושברה
מאת זיוה מעיין
במהלך עשרות שנים של עבודה קלינית עם ילדים, בתחילה כקלינאית תקשורת ומאוחר יותר כפסיכולוגית קלינית, פגשתי לא מעט ילדות שעברו הטרדה/התעללות מינית במסגרת המשפחה. ילדות אלו שמורות אצלי במרתף פנימי בו מאוכסנים גם רגשי אשמה, חוסר אונים וכעס על התנהלות משרד הרווחה והמשטרה.
בטור דעה זה, אני מבקשת לטעון שחקירות ילדים בגיל הרך הנעשות על ידי המשטרה, הן בעייתיות מכמה בחינות ובשל כך נידונו לכישלון. אני מבקשת גם לעורר מחשבה ולהזמין את הקוראים לדיון בנושא.
ג' הייתה בת 4 כשהופנתה על ידי הגננת לטיפול עקב התנהגויות חריגות: התקפי זעם שסיבתם אינה מובנת, הייתה זורקת את עצמה, דופקת את הראש ברצפה; דווח על התבודדות והתנתקות, אי יצירת קשר עם הגננות או הילדים, הייתה מדברת עם עצמה בשפה משובשת, אך לא עם אחרים. ג' תוארה על ידי הגננות כ'עוף מוזר' בגן. כשהגיע הזמן ללכת הביתה, הייתה נאחזת בספסל בחוזקה ומסרבת ללכת. למרות כל הקשיים הייתה לגננות תחושה שהיא ילדה חכמה ונבונה. בתחנה להתפתחות הילד אובחנה כילדה המתפקדת ברמה של פיגור קל, עם קשיים רגשיים והסתגלותיים. כשהגיעה אלי, הטלתי ספק באבחנה.
משהו בילדה הזו כבש אותי מן הרגע הראשון. נוצר קשר וחיבור מהיר. אחת הבובות בחדר הטיפולים נבחרה על ידה להיות "התינוקת" ושתינו היינו מטפלות בתינוקת זו שבוע אחר שבוע, פגישה אחר פגישה. דרך הטיפול בתינוקת, היא סיפרה לי את סיפורה, טיפין טיפין. "מפחיד לה בבית, הבית סגור, תני לה מוצץ, תני לה בקבוק, תלטפי אותה, היא קצת חולה". ג' הקפידה שוב ושוב לסגור את בית הבובות. . "תסגרי, תסגרי" הייתה אומרת לי שוב ושוב.
כשהסתיימה השעה הטיפולית הייתה חוזרת על עצמה הסצנה מהגן, כשג' הייתה ממהרת להתחבא ומצהירה שהיא לא רוצה ללכת. אני כתגובה הייתי מראה לה היכן אני שומרת את הבובה ומבטיחה שנמשיך לשחק בפגישה הבאה. וכך, מפגישה לפגישה פרשה בפני ג' סיפור של תינוקת החיה במצוקה גדולה, סובלת מחרדה עצומה, פחד ותוקפנות ומחפשת גורם שיציל אותה, גורם המגולם במשחק על ידי המשטרה.
באחת הפגישות אמרה ג', תוך כדי משחק "התינוקת רוצה להתחבא, אמא הלכה לעבודה, מפלצת מפחידה מגיעה, מהר מהר לסגור, תשמרי עליה, תחבקי אותה, היא מפחדת, השד מפחיד אותה, היא נבהלת, היא חולה , תצילי אותה, היא עצובה, זה מקרה חרום צריך להציל אותה". בסיום אותה פגישה, כבסיומן של פגישות אחרות, היא שוב נצמדה אלי פיזית, חיבקה ומאנה ללכת. נתתי לה צעצוע מהחדר ורק כך היא הסכימה לצאת.
בביקור שערכתי בגן, ראיתי אותה יושבת בצד, מנותקת, מדברת עם עצמה .כשראתה אותי התרגשה והתחילה לומר: "הילדה סגורה, השליכו אותה, השליכו אותה לכלא, צריך להזמין משטרה, היא שרופה, לא שמרו עליה".
בשלב זה כבר היה לי ברור שהילדה עברה טראומה כלשהי אך עדיין לא הבנתי שהטראומה היא מינית ושהיא עדיין מתרחשת בהווה. באבחון חוזר בתחנה להתפתחות הילד, אובחנה כסובלת מPDD- ולא מפיגור. גם אבחנה זו לא הייתה מקובלת עלי.
כעבור 8 חודשים גודל הזוועה התחיל להיחשף דרך המשחק בבובת 'התינוקת' וסיפורים שסיפרה ג' במהלכו: "....אל תלקק אותי אבא, בבקשה, לא אבא, אל תאכל אותי, אבא, אל תכניס לפה, איכס...". היא פנתה אלי ואמרה :"יש לה זין בפה, היא מקיאה ". לא אפרט יותר, אך המשך התיאורים היה מזעזע, מעיי התהפכו בקרבי והיה ברור שזה הרגע ליידע את פקידת הסעד, על חשד לפגיעה מינית על ידי האב. ממש באותו הזמן, תקפה אותה מחלה אוטואימונית קשה, בעקבותיה נדרשה לטיפולים אינטנסיביים. לא יכולתי שלא להבין את המחלה כתוצאה של המפגש עם הסבל הבלתי נתפס שהיה מנת חלקה.
כביכול, הנה, הגיע הרגע לו ייחלה כל כך - ההצלה מגיעה. הרווחה תעזור. המשטרה שהופיעה שוב ושוב במשחקה, תסייע. אך לצערי לא כך היה. כאן התחיל סיפור מזעזע לא פחות הנוגע לטיפול הרשויות במקרה.
פקידת הסעד פנתה למשטרה ואל ג' נשלחת חוקרת משטרה. באופן מובן מאליו, ג' המבוהלת לא שיתפה פעולה עם חוקרת המשטרה ובעקבות כך התיק נסגר, גם ברווחה וגם במשטרה. בעקבות הדיווח שלי לרווחה, ההורים הוציאו את הילדה מהטיפול. סוף דבר. הילדה חזרה לביתה, לאב הפוגע , ההצלה המיוחלת לא הגיעה. כל שמונת החודשים בהם נתנה אמון וחשבה שתיוושע, ירדו לטמיון והיא נידונה להיות מאובחנת באבחנות שונות ומשונות, חולה במחלות קשות, שבויה בכלא של נפשה המיוסרת. בודדה יותר מאי פעם.
תאור המקרה הזה ורבים הדומים לו, הביאו אותי למסקנה המצערת שחקירות ילדים בגיל הרך הנעשות על ידי חוקרות משטרה, מקצועיות כל שיהיו, נידונות מראש לכישלון ואין בהן כדי להגיע לחשיפת האמת.
דפוס התגלגלות העניינים דומה במקרים רבים:ילדה שנעברה בה עברה מינית על ידי קרוב משפחה, (לעיתים קרובות קרוב מדרגה ראשונה), מוזהרת על ידי הפוגע לבל תספר דבר וחצי דבר ממה שעובר עליה, "אחרת...(כאן בא איום רציני)...זה הסוד שלנו".למרות גילה הצעיר וידע עולם מועט שהספיקה לרכוש, הילדה מבינה באינסטינקט שיש כאן משהו נורא ומפחיד שאסור לה לדבר עליו.
ממש כמו ג', לרוב ילדות פגועות מגיעות לטיפול בקליניקה בגלל מיני סימפטומים אחרים : גמגום, שיבושי שפה, אילמות סלקטיבית, הרטבה, בעיות התנהגות ועוד. קשר טיפולי נבנה לאיטו, הילדה מרגישה נוח עם הפסיכולוגית, החדר הסגור נחווה על ידה כנעים ומוגן. היא נותנת אמון ב'אשה הזאת' שמשחקת איתה, מציירת עימה, מדברת איתה, ואז מתחילים להופיע רמזים שמשהו אחר מסתתר מתחת לסימפטומים עימם הגיעה. בעדינות ובזהירות, הפסיכולוגית מעודדת אותה לצייר, לספר, ולשחק במרחב המשותף של שתיהן. עם הזמן עולים עוד ועוד חומרים קשים לעיכול.
הפסיכולוגית מתעדת בכתיבה כל מילה, מצלמת את מה שניתן לצלם, נחרדת ממשמעות החומר שעולה ויודעת שהילדה הפקידה כאן בחדר, מבלי שהתכוונה, את הסוד הנורא שמבחינתה אסור שיוודע. הילדה לא יודעת שהאשה החביבה מחויבת ליידע את פקידת הסעד, המחויבת, אף היא, לפנות למשטרה, שתשלח חוקרת ילדים למסגרת החינוכית, או תזמן את הילדה למשרדיה.
החוקרת מאמינה שאם אכן הילדה עברה דבר מה, היא תעשה את הדבר האסור ותספר בצורה ישירה את מה שנעשה בה, למרות האיום שבו אוימה. האבסורד מתחזק כשהציפייה הזו מתקיימת גם במקרים בהם הילדה אובחנה כסובלת מאילמות סלקטיבית.
בפועל, ברוב המקרים הילדה כלל לא משתפת פעולה או מכחישה את החשדות. התיק נסגר, הילדה חוזרת למשפחה, קרוב המשפחה יכול להמשיך לפגוע בה וגם לכעוס על כך ש"גילתה" את הסוד לאותה אישה חביבה, אלא שעתה, אין לילדה כבר על מי לסמוך ובמי להאמין. התקווה של הילדה למקום בטוח שהחל להיווצר במפגש הטיפולי, נקברת על ידי חקירה שנוגדת את כל חוקי השכל הישר. לא ילדה אחת ולא שתיים, עוברות את אותו התהליך. מרגע שהסתיימה החקירה "בלא כלום", התיק נסגר, פקידת הסעד נעלמת מן התמונה, הילדה מוצאת מן הטיפול וסוף לתקווה.
בין הדרכים שאני יכולה להעלות בדעתי כחלופות ראויות לחקירות כפי שהן מתנהלות כיום, אציין אפשרות של חשיפת חומרים מפגישות טיפוליות ו/או התבססות על עדות של הפסיכולוגים המטפלים במשטרה. יש ליצר עבודת צוות של המשטרה, הרווחה, הפסיכולוגים וגופים אחרים המעורבים בטיפול, באופן שאינו מנטרל את התרשמות המטפלת ממצבה של הילדה. למרות המורכבות והבעיתיות באפשרות זו של חשיפת חומרים, נראה שהיא עשויה להיות יעילה ונכונה יותר מחקירת משטרה .
בינתיים, ילדות אלה הן 'קרבן כפול'. הן קרבן לניצול מיני והן קרבן של מערכת שמפקירה אותן לבדן בסבל מתמשך ובדידות. כמה עצוב. האין אנחנו חייבים להן לכל הפחות דיון רציני בנושא?
