"השגיאות שלך הן משהו שאתה מנסה לתת לי": על כישלון בהכלה כהזדמנות לצמיחה הדדית
מאת דני שראל
מאמר זה מבוסס על הרצאה שניתנה ביום עיון של מכון סאמיט בנושא "בין הכלה לספיגה". יום העיון התקיים בירושלים בתאריך 19.11.13.
במאמר זה אציג קטעים מטיפול ממושך באישה רווקה בשנות הארבעים לחייה, שהגיעה לטיפול כשנה אחרי מות אמה. היא הייתה במצוקה עצומה וחשה אימה מהתפרקות פיזית ונפשית, סבלה מפחדים משיגעון ומסרטן, שלוו במחשבות ובאיומים אובדניים. כמו כן היא סבלה מהתמכרויות, מפוביות, מריטואלים אובססיביים ומהיסטוריה של יחסים בין-אישיים סוערים, מסעירים ומשבריים. לאחר שנוצר הקשר בינינו, התרשמתי כי היא ניחנה ביכולת מניפולטיבית יוצאת דופן, שלא פעם חזרה אליה כבומרנג. למדתי כי מדובר באישה שמתקשה להכיל את עצמה, נוטה לפיצולים, וגולשת לעתים קרובות למצבי פרגמנטציה: התפרצויות זעם או התקפי חרדה והיפומאניה. היא דיווחה כי היא מטופלת תרופתית מזה שנים רבות. ברקע ילדות טראומתית, שהתאפיינה בהיעדר נוכחות הורית מתאימה.
דומני שאין צורך להעמיק ב-DSM או בכתבי קרנברג כדי לאפיין את התיאור הזה כתיאור של אישיות גבולית. היה ברור לי מהרגע הראשון, שהטיפול, אם יחזיק מעמד, יהיה ממושך, יאתגר את יכולות ההכלה והאמפתיה שלי, ויציב לפניי התלבטויות בנושא מידת ההיענות והגמישות שיידרשו ממני לנוכח מצבים רגרסיביים, שעלולים לגלוש לכיוון ממאיר.
אני מבקש עכשיו להסב את תשומת לבכם לאופן שבו הצגתי את הדברים: בתיאור שלי יש סאב-טקסט שמבחין ביני לבינה: מטפל בריא, די מנוסה, די רהוט, שנשמע שהוא מבין מה לפניו, מתכונן למסע טיפולי עם ניחוח הירואי כדי לסייע לאישה חולה, אחרי שהוא מאבחן אותה. אולם במאמר זה אני רוצה דווקא לערער על הפער הזה ביני לבינה; בין איש המקצוע לבין הפציינטית, בין הבריא לבין החולה, בין המכיל לבין המוכלת. לכן אפתח בציטוט של היינריך ראקר, כשהוא מנסח את עקרון ההדדיות בטיפול באמצעות מה שהוא מכנה "המיתוס של הסיטואציה האנליטית": "העיוות הראשון של האמת במיתוס של הסיטואציה האנליטית הוא שאנליזה היא אינטראקציה בין אדם חולה לאדם בריא. האמת היא כי זו אינטראקציה בין שתי אישיויות [...] בכל אישיות מופיעות תלות פנימית וחיצונית, חרדות והגנות פתולוגיות. כל אחד מהשניים הינו ילד ביחס להוריו המופנמים, וכל אחד מהשניים, המטפל והמטופל, מגיב לכל התרחשות במצב האנליטי" (ראקר, 1968).
כפי שיודגם בהמשך המאמר, המיתוס הזה הוא לעתים קרובות נקודת הפתיחה והבסיס של יחסי ההעברה וההעברה הנגדית, כשהאבחנה "הפרעת אישיות גבולית" מציבה את המטפל ואת המטופל משני צדיו של גבול הבריאות. ואז, כשהמיתוס נשבר, ושני בני אדם פגיעים ניצבים חשופים זה מול זה, מתגלה הזדמנות יוצאת דופן לתהליך גדילה של שני המשתתפים.
לחוות את המיתוס ולהיפרד ממנו
כדי לקבל את ההזדמנות הזאת, צריכה להיות נכונות לחוות את המיתוס הזה, ובהמשך צריכה להיות נכונות של המטפל והמטופל להיפרד ממנו ולהתבונן בתהליך האנושי ששניהם שותפים לו ושניהם יוצרים אותו כצופים שווי ערך.
בולאס, בספרו "צלו של האובייקט", כותב כך על התהליך האנליטי: "ידוע שהמרחב והתהליך האנליטי מעודדים יסודות רגרסיביים לא רק במטופל, אלא גם במטפל, ולכן כל מטפל העובד עם ההעברה הנגדית, ולא נגדה, צריך להיות מוכן לעתים להיעשות חולה לזמן מה [...] אני מקבל דרגות של שיגעון בתוך עצמי, הנגרמות על ידי חיים בסביבתו של המטופל [...] כדי לקדם את הריפוי של המטופל, יזדמן למטפל לעתים קרובות לטפל קודם כל במחלה שלו. אין ספק! בטיפול בעצמי אני מטפל גם במטופל, משום שההפרעה שלי משקפת בדרך כלשהי את ההעברה שלו" (בולאס, 1968).
סימינגטון, במאמרו "מעשה החופש של המטפל", מדבר על הילכדות ועל השתחררות מהלאסו של המטופל: "מהרגע שבו הם מעורבים באנליזה, שניהם לוקחים חלק יחד במערכת מתעתעת שבה שניהם תפוסים [...] האנליטיקאי לכוד [...] בלאסו של עולמו המתעתע של המטופל. כאשר העבודה האנליטית מתקדמת, האנליטיקאי משחרר עצמו ממנה בהדרגתיות. באופן זה העברה והעברה נגדית מהווים את שני חלקיה של מערכת אחת אשר יוצרת ישות". הוא מביא במאמר כמה דוגמאות שבהן ברגע מסוים נוצר אצלו מה שהוא מכנה "אקט פנימי של חופש מאותו הלאסו", המאפשר למטפל להגיע לתובנה ולעבודה פרשנית, שיובילו בסופו של דבר לשינוי תרפויטי אצל המטופל. עוד הוא כותב: "במטרה ליצור נפרדות, על המטופל להשיג גישה לרגשות הליבה של האנליטיקאי, שהפרשנויות שלו צריכות לנבוע מאזור זה [...] דבר זה נכון במיוחד למטופלים פסיכוטיים" (סימינגטון, 1983).
האם רק המטפל מטפל במחלתו כפי שמתאר בולאס? האם הפרשנויות שניתנות אחרי שהמטופל משיג גישה אל רגשות הליבה של המטפל הם נחלת המטפל בלבד?
במאמר נועז ששמו "המטופל כמטפל של המטפל", כותב סירלס (Searles, 1972) שאחת השאיפות בעלות העוצמה של בני אדם כלפי זולתם היא שאיפה תרפויטית, ולא רק אצל אנשים שבוחרים בפסיכותרפיה כמקצוע. הוא אפילו כותב שככל שהמטופל חולה יותר, הצלחת הטיפול שלו דורשת שהוא יהפוך להיות המטפל של המטפל הרשמי שלו, ושתהיה הכרה בכך.
בספרו "אמנות האהבה" מתאר אריך פרום את הבעיה האנושית הבסיסית והמקור לכל חרדה כבעיית הנפרדות, הבדילות, שמקורה בפרידה הראשונית מהאחדות עם האם. הוא מציג את האהבה הבשלה כפתרון האפשרי להתמודד עם המציאות הקיומית הזאת: "האהבה היא כוח פעיל באדם, המפיל את המחיצות המפרידות בין אדם לחברו, המאחד אותו עם האחרים. האהבה עוזרת לו להתגבר על תחושת הבידוד, אבל היא גם מאפשרת לו להיות הוא עצמו, לשמור על שלמותו. הפרדוקס באהבה הוא ששתי נפשות נעשות לאחת ובכל זאת נותרות שתיים" (פרום, 2001). עם זאת, הוא כותב: "רוב בני האדם, נראית להם בעיית האהבה בראש ובראשונה כבעיית היותם נאהבים, ולא כבעיית היותם אוהבים, מסוגלים לאהוב" (שם).
זוהי נקודת מוצא חשובה לטיפול הזה, שכן לפי מיטב הבנתי, בשורש ובעומק החוויה של המטופלת, ובבסיס חרדותיה ואימתה מהחיים ומהמוות, מצויה הרגשה שאותה היא מנסה להסתיר – שהיא אינה מסוגלת לאהוב, שהיא אדם רע.
הסיפור של לינדה: טובה או רעה?
לינדה (שם בדוי) פנתה אליי לטיפול אחרי תקופה ארוכה שבה הייתה נתונה במצוקה קשה. פתק עם שמי היה מונח בכיסה כמה חודשים, והיום שבו פנתה – מתוך חרדת התפרקות – היה היום שבו מסרה את כלבה החולה בסרטן להרדמה. היא הצדיקה את ההרדמה בכך שמצבו חסר תקווה והוא חווה ייסורים קשים, אך לימים סיפרה לי שמה שפירק אותה אז היה אי-היכולת לדעת אם היא עושה זאת מתוך חמלה לכלב או מתוך אגואיזם, קרי אי-יכולתה שלה לסבול את מצבו.
השאלה "האם אני טובה או רעה?" ליוותה אותה מילדות. בעומק לבה היא חוותה את עצמה כמי שאינה מסוגלת לאהוב, תחושה שהובילה אותה להחליט שלא להביא ילדים לעולם, לכאורה מתוך דאגה ואחריות, אך אולי בשל אגואיזם עמוק? ברמת המציאות, היא עשתה לאורך חייה גם מעשים טובים וגם מעשים בלתי מוסריים. היא אמנם פגעה באנשים שונים באופנים שונים, אבל נראה שלא המציאות של מעשיה קבעה את הרגשתה לגבי עצמה, אלא אותה תחושה עמוקה הקשורה להרגשתה שהיא אינה מסוגלת לאהוב.
בפגישתנו הראשונה, כמה מטרים לפני שנכנסה, ראיתי אותה מהחלון מתנדנדת, כמעט מתמוטטת בדרך אליי. היא חטפה התקף של ורטיגו, איבדה את שיווי המשקל והייתה על סף נפילה. מצאתי את עצמי מוביל אותה לחדרי כשהיא נשענת עליי. זו תמונה שקשה לטעות בה: אישה חולה, נזקקת, נתמכת על ידי גבר שמחזיק אותה.
בפגישה השלישית היא תיארה את אמה כאישה נפלאה ואת הקשר ביניהן כנפלא: "אימא שלי ממש מלאך". ביקשתי שתספר לי כמה זיכרונות מאימא, והיא הביאה שלושה סיפורים. בראשון תיארה כיצד אימא לא הייתה מסוגלת לגעת בה כשהייתה קטנה, משום שפחדה שהיא תישבר, ולכן מסרה אותה למטפלות. בשני תיארה כיצד בימי הולדת אימא תמיד הייתה בוחרת לרקוד עם החברות שלה ולא איתה. בשלישי תיארה כיצד הייתה מחכה בלילות ארוכים בחרדה לאימא שתחזור, אם בכלל, מהמאהבים שהיו לה, ועד כמה פחדה שמא יקרה לה משהו.
בתגובה הערתי שהזיכרונות שהיא מעלה מאמה נשמעים לי די קשים וכואבים. התגובה שלה הייתה מדהימה בעוצמתה וקשה ביותר. היא פשוט התפרקה בבכי ובזעם. כל דמות המלאך של אימא התמוטטה והתהפכה, והיא תיארה אותה בצבעים קודרים כאם מזניחה, שבעצם לא הייתה בשבילה כלל כילדה. בעקבות השיחה היא כמעט סיימה את הטיפול. היו לה התפרצויות קשות בבית, והיא האשימה אותי בחריפות שאני גרמתי לזה, כי אני מאשים את אמה בבעיות שלה. היא פתחה בהגנה מסיבית על אמה, שעשתה כמיטב יכולתה, ועברה להתקפה לא פחות מסיבית על פסיכולוגים שתמיד מאשימים את ההורים בבעיות של הילדים שלהם.
הקטע הזה מקפל בתוכו הרבה מהתכנים והתהליכים שליוו את הטיפול לכל אורכו: שבירות הגוף, חרדות נטישה, הזנחה ובגידה מצד האם, מלווים בזעם מתפרץ, לצד ניסיון שקורס לשמר או לעצב את דמותה כאם טובה, אפילו אידיאלית, כשהאידיאליזציה מתמוטטת במין קלות שכזאת. אפשר היה גם להבחין בקושי להכיל את רגשות האשמה ואת שנאתה, ובהשלכה המיידית, שמתוכה הואשמתי כְּזה שהרוע וההרסנות נובעים ממנו.
גם אם התגובה המשקפת שלי לא הייתה שיא האמפתיה, היא גם לא הייתה מאתגרת במיוחד. לא הזדהיתי עדיין עם הרוע שיוחס לי, כך שתגובתה נראתה בעיניי די משוגעת. משהו בעוצמת ההתפרצות שלה, במעברים החדים והדרמתיים, המשיך לחזק את תחושת הפער בינינו.
מפאת קוצר היריעה וכן מטעמים אתיים לא אוכל להרחיב לגבי הרקע, אך אומר שגם אחרי שנות טיפול רבות איננו יודעים מי הייתה אימא שלה. ההיסטוריה של האם בטרם עלתה לארץ מסתורית, ולא ברור מה הניע אותה ומה הרגישה לגבי עצמה ולגבי בתה. התנהגויות תמוהות וסותרות שלה לאורך השנים לא דוברו ביניהן ונותרו עלומות. בהמשך הטיפול היא סיפרה שילדותה התאפיינה בהיעלמויות, בעיקר של אימא, ובהתעלמויות של שני ההורים. עד היום משהו בה בטוח שהיא אומצה בילדותה, אבל אין לה כל סימוכין לכך. מה שברור הוא, שהיא הייתה ילדה שההורים לא ידעו להכיל את רגשותיה, פחדו ממנה, פינקו אותה מבחינה חומרית, לא ידעו להציב לה גבולות שיגנו עליה ועל אחרים מפניה, ולעתים שיתפו פעולה עם גחמותיה ההרסניות.
היא חשה כמי שלא לימדו אותה דבר על החיים, שגדלה עם הורות נעדרת. בחלום שחלמה אחרי כמה שנות טיפול היא ראתה את עצמה שטה בים סוער לעבר אי. כשהגיעה אליו גילתה שיש שם שלט ועליו כתוב "נו-לנד". מאותו רגע, "נו-לנד" הפך לשם קוד למצבים שבהם המציאות שהיא נסמכת עליה מתגלה כמתעתעת. כשמשענת שהיא ציפתה לה מתבררת כאשליה. כשחיפוש אימהות כאי של מהות בתוך המים הסוערים מתגלה כאי-מהות (אי, איילנד, שהוא גם I-LAND, מתגלה כנו-לנד. אובדן האימהות הוא גם אובדן העצמי).
התרסקות בלתי נמנעת
החודשים הראשונים היו מלווים בסערות ובדרמות בתוך הטיפול ומחוצה לו. פעם היא אמרה לי: "אתה מוזיקה קאמרית, אני אופרה". ואכן חייה נראו תמיד גדולים מהחיים. משיכות מכחול עזות הפורצות אל מחוץ למסגרת, זיקוקי דינור שאחריהם עלטה שממנה מתפרצים שוב זיקוקים. אני, לעומתה, נראיתי אפור משהו, אבל הייתי אי של שפיות ויציבות. כמעט מהפגישה הראשונה היה ברור שלטיפול יש אפקט מרגיע, בתוך הפגישות ומחוצה להן, והייתה לו נוכחות משמעותית מאוד בעולמה.
בהזדמנויות שונות היא אמרה לי שהצלתי את חייה. ההעברה (transference) שהתפתחה הייתה בעיקר של אידיאליזציה ותלות, מלוות בהתפרצויות זעם כשלא עמדתי בציפיותיה. החופשות שלי, בעיקר הארוכות, היו קשות מאוד עבורה, וכשנסעתי אחרי כשנה של טיפול לחודש לחו"ל, היא קיבלה כמה החלטות הרסניות, ששילמה עליהן ביוקר. היא אמרה שלו הייתי שם זה לא היה קורה, שהנטישה וההפקרה שלי אותה באותם ימים הובילו לכך: "איך חשבת שאתה יכול לנסוע ולהשאיר אותי ככה?".
בהמשך, האידיאליזציה הפכה להתאהבות, והיא הייתה משוכנעת שמן הסתם גם אני התאהבתי בה, ושאולי נוכל לנהל רומן במקביל לטיפול. אין ספק שהייתי מושקע מאוד בטיפול, והיא ודאי יכלה להרגיש שהיא יקרה לי מאוד, אבל לא חשתי משיכה מינית כלפיה ולא משהו הדומה להתאהבות. הגבולות של הקשר בתחום הזה היו ברורים לי; שפת הרוך לא התבלבלה עם שפת התשוקה. כשהתברר לה שמה שביקשה לא עומד לקרות, שאהיה המטפל שלה אבל לא המאהב שלה, היא חשה מפח נפש עמוק ותחושת השפלה קשה וכואבת. המשבר הזה בקשר עובד שוב ושוב וליווה אותנו במשך תקופה ארוכה מאוד. במהלך תקופה זו הייתי צריך להתמודד עם רגשות אשמה על כך שנתתי לפנטזיה הזאת להיבנות ולהתקיים זמן רב מדי, ולא הגנתי עליה בזמן מפני ההתרסקות הבלתי נמנעת.
עם זאת, מעבר לתנודות סוערות והתמודדויות לא פשוטות, חשתי שאני עבורה הנוכחות ההורית המיטיבה דיה, שמעולם לא הייתה לה. הרגשתי שאני "לנד" עבורה. הטיפול היה עמוס, מעמיס ומאתגר אך גם מרתק. הוא טען אותי באנרגיות ועורר סיפוק רב. הרגשתי שאני לא סתם מטפל באישה הסוערת והלא פשוטה הזאת טוב, אלא שהמגע שלי מיטיב ומצמיח. אפשר לומר שה-mirroring שהטיפול החזיר לי היה של עצמי כאיש אוהב, כאדם טוב.
מתברר שגם אחרי שנות ניסיון ואנליזה רבות, והתמקדות ומדיטציה והורות לילדיי, לא נגמלתי מהכמיהה להרגיש כך. למען האמת, לקח לי כמה שנים להיגמל מהצורך להסתיר את המוטיבציה האנושית הפשוטה הזאת לעזור לאנשים שבאים אליי לטיפול ולא רק להבין אותם. אני לא רואה בעיה בצורך להרגיש כמו הורה טוב, כל עוד איני מנסה להימנע מעימותים ומתסכולים הכרחיים כדי לשמר את התחושה הזאת, וכל עוד אני זוכר שלמטופלת יש חלק חשוב ביצירת החוויה שלי כדמות מיטיבה. סכנה נוספת שיש להישמר מפניה היא שהצורך להיות הורה מיטיב לא ילווה באינפנטיליזציה או בפתולוגיזציה של המטופלת.
היענות לצרכים או הצבת גבולות?
בתחילת הדרך הקשר הטיפולי היה מלווה בתובענות רבה מצדה. היא הייתה צריכה שאעשה אקטים קונקרטיים החורגים מהפרוצדורה הרגילה, כדי שהיא תרגיש שאכפת לי, שהיא מיוחדת. למשל, להגיש לה כוס קפה בתחילת הפגישה; לאפשר לה להתקשר אליי בין הפגישות כדי להרגיש מוחזקת; לקבל עצות מעשיות איך להתמודד עם מצבים כאלה ואחרים בחייה. בתחילת הטיפול, בכל פעם שאמרתי "לא" על משהו (למשל לאפשר לה לעבור דרך הבית שלי לקליניקה כי בחוץ היו זבובים איומים, ו"אתה לא יכול לתת לי לעבור בתוכם"), הדבר היה מוביל להתפרצויות זעם, להאשמות קשות, לרמיזות אובדניות, להתפרקות, לacting-out בחוץ ועוד.
מתי מדובר בסחיטה מניפולטיבית, בהתפרצות זעם של ילדה מפונקת או ילדה שאינה יודעת גבולות, ומתי זו השתקפות של צורך שאין היא מסוגלת לעמוד בתסכולו? ומהי נוכחות מיטיבה עבורה? פירוש אמפתי של הצורך? היענות קונקרטית? אולי הצבת גבול? השאלות הללו עלו על רקע ההורות נעדרת האמפתיה והגבולות שהייתה לה, שנחשפה במצבים כגון אלו.
נאלצתי להפנות שאלות נוקבות גם כלפי עצמי: מתוך מה באמת אני מגיב? האם כשאיני מפרש או מציב גבול אלא נענה, האם ההיענות שלי איננה אלא כניעה במסווה של פחד להתעמת? היענות לפיתוי? acting out של הצורך המוכר שלי להיות דמות מיטיבה? ומנגד: האם בהצבת גבול תקיפה אני ההורה הטוב שלא היה לה, או שאני עסוק בהתקוממות מול חלקים מְרצים שלי? אולי אי-ההיענות נובעת מנוקשות מוגזמת, מצייתנות לקוד מקצועי שאבד עליו הכלח, שלא באמת מתאים לה?
במאמרו "תלות בטיפול בתינוקות, בטיפול בילדים ובמסגרת הפסיכואנליטית" כותב ויניקוט על מטופלת שלו, שלהבנתו הייתה זקוקה לרגרסיה לתלות: "מטופלת זו עתידה להיות תלויה בי לאורך תקופה מסוימת. התקווה היא, שלטובתה וגם לטובתי, תלות זו תישמר בגבולות ההעברה, המסגרת האנליטית והשעות האנליטיות. אך כיצד אפשר לדעת מראש? כיצד אפשר לעשות אבחנה מעין זו שנוגעת להערכה של צרכים?" (ויניקוט, 1963). כפי שאפשר לראות בתיאור של מרגרט ליטל את הטיפול של ויניקוט בה (ליטל, 1990), עם מטופלים קשים נדרשות חריגות מהגישה הקלאסית לסיפוק צרכים בטיפול.
השאלה איך מעריכים צרכים, ואיך משפיעה ההעברה הנגדית על ההערכה הזאת, המשיכה להעסיק אותי, כפי שיוצג בקטע הבא, שהתרחש כשנתיים וחצי לאחר תחילת הטיפול.
התמסרות או התמכרות?
החרדות הקשות בקשר לגופה, שליוו את הטיפול לכל אורכו, גברו מאוד באותה תקופה, והיא הייתה משוכנעת שהיא עומדת למות מסרטן. היו לה עליות חום בלתי מוסברות, והרופאים לא הבינו מה קורה לה. עקב החרדות שלה בכלל, ומהגוף בפרט, היא ביקשה שאתקשר אליה בין הפגישות. הייתי די אמביוולנטי לגבי הטלפונים הללו; אמנם חוויתי את החרדות שלה כקשות מאוד, אולם חששתי מהתלות הגוברת. בכל זאת נעניתי. בהדרגה התפתח דפוס, שנמשך כמה שבועות, שלפיו התקשרתי אליה בימים שבהם לא נפגשנו למעט ימי שבת. נפגשנו בימים ראשון, שלישי וחמישי למשך חמישים דקות כל פעם, ודיברנו בטלפון בימים שני, רביעי, ושישי למשך חמש עד עשר דקות.
אפשר כמובן לשאול אם הייתי צריך להיענות לדפוס הזה, שבמבט מבחוץ יכול להיראות לא סביר. במבט לאחור, גם לי זה נראה די מוטרף, אבל זהו הלאסו של המטופלת: כשהייתי בתוך זה, היה משהו כל כך דוחק במצוקה שלה, שאני נעניתי, בלי לדעת אם מדובר במשהו זמני או במצוקה שאין לדעת מתי תסתיים. והספק ניקר: אולי אני מספק חיזוקים למצוקה שלה? אולי אני מעודד רגרסיה ממאירה? ובכלל, האם זו מצוקה ממשית או ניסיון לשלוט בי? אולי זה חלק מהניסיון שלה ליצור איתי קשר חוץ-טיפולי, אך הפעם לא כמאהבת, אלא כאישה חולה?
הדברים האלה עברו לי בראש, ומדי פעם גם שיתפתי אותה בהתלבטות שלי לגבי שיחות הטלפון. היא הייתה חד-משמעית לגבי הצורך שלה בשיחות האלה. חשבתי לעצמי שאם יש כאן "צורך אני" שאני מסרב לו, הכשל יהיה כבד מדי, ואם אני נענה לסוג של משאלה מתפנקת או מניפולטיבית, אפשר יהיה לתקן בהמשך. אמרתי לעצמי, שבמקום להתיימר לדעת מראש מה נכון, אחייה את הסיטואציה ונלמד ממנה יחד. היה נדמה לי שמבחינתי זה בסדר, שאני מצליח להכיל את זה. כאמור, הספק ניקר, אבל בדבר אחד לא היה ספק: הסידור עם הטלפונים הרגיע אותה, והחרדה שהייתה כל אותה תקופה מקריסת גופה הייתה מוכלת.
בהתחלה היא הייתה זו שמתקשרת, לעתים בשעות לא מתאימות. פעם התקשרה, ומישהו מבני ביתי ענה לה בחוסר סבלנות להרגשתה והיא נפגעה. היא הרגישה שהיא מכבידה עליי, דבר שהיה נורא עבורה והכעיס אותה מאוד. בהמשך העדפתי להתקשר אליה, כי זה נתן לי תחושת שליטה גדולה יותר על הזמן שלי. השיחות היו בדרך כלל קצרות, אך לא תמיד. התחושה שהיא מכבידה עליי עלתה בחוזקה והתחברה לחוויותיה כילדה, שהרגישה שהייתה לנטל כבד על הוריה. בכל פעם שהרגישה כך איתי, ולא תמיד בצדק, היא הייתה תוקפת ומאשימה אותי על כך. אמרתי לה לא פעם, שאני מבין את הצורך שלה להרגיש שההיענות שלי אינה מלווה בהרגשה שהיא לנטל עליי, אולם בהווה יש משהו בלתי אפשרי בדרישה הזאת.
בהזדמנות אחרת אמרתי לה, שגם כשלילד שלי יש דלקת אוזניים, ואני יושב לידו כל הלילה, מתוך מסירות ומתוך אהבה, זה נטל. האמירה הזאת הכעיסה אותה והיא ענתה: "הורה טוב לא צריך לתת לילד שלו הרגשה כזאת". אמרתי שאולי הוא לא צריך לתת לילד הרגשה כזאת, אבל ספק אם הוא יכול להימנע מלהרגיש כך לפעמים. ויחד עם האמירות הללו, ששימרו בתוך עצמי ולפעמים גם מולה את הלגיטימיות של הסובייקטיביות שלי, הייתה למשאלה שלה עוצמה אדירה, שיכולתי להזדהות איתה, ובמובן מסוים נכבשתי לתוכה. אולם במציאות הסובייקטיבית שלי, ההיענות לטלפונים הייתה ונשארה אמביוולנטית הרבה יותר ממה שהיא ידעה, שכן כל העת לא הייתי בטוח אם אני מוביל אותה ואותי להתמכרות שלא נצליח לצאת ממנה בשלום.
כוחה של הבטחה
לאחר כמה שבועות שבהם שוחחנו בטלפון בין הפגישות, היא התקשרה אליי ביום שישי אחד וסיפרה לי שאירוע בעייתי ביותר בחייה עומד להתפרסם בעיתון, ולגרום לה מבוכה ובושה עצומות. שמעתי את הסיפור והרגשתי שזה באמת משהו מבייש נורא, ומאוד הזדהיתי עם מצוקתה. דיברתי איתה ארוכות בטלפון, ובסיום השיחה היא כמעט נרגעה. שאלתי אותה אם היא רוצה שאתקשר אליה גם בשבת, והיא הודתה לי מאוד. אמרתי לה שאתקשר אליה למחרת עד הצהריים. במהלך סוף השבוע הרהרתי בה ובסיפור שלה לא מעט. למחרת בצהריים התלבטתי אם כבר להתקשר אליה, ומשום מה דחיתי את זה לערב.
היא הרימה את הטלפון ואמרה לי בקור מקפיא: "דני, זה צהריים?". בהתחלה שאלתי באופן מגומגם: "אני אמרתי שאתקשר בצהריים?", "כמובן", היא ענתה, ובאותו רגע נזכרתי בצלילות גמורה, שאכן הבטחתי, ואפילו הדגשתי, שאתקשר אליה עד הצהריים. הדבר נשכח ממני לגמרי, וחזר אליי באותו רגע בבהירות מצמררת. הוצפתי אשמה כבדה ומיד התנצלתי. "איך יכולת להבטיח ולא לקיים?", היא שאלה בבכי, והוסיפה שכשראתה שלא התקשרתי, היא חוותה התקף חרדה שנמשך כמה שעות. לאחר מכן היא אמרה שלא תבוא לפגישתנו הקרובה, ואולי לא תבוא לטיפול בכלל, וטרקה את השפופרת.
הרגשתי איום. מיד עלו בי משמעויות שונות הקשורות למצבי החרדה הקשים שלה בילדות, לשעות האיומות שבהן הייתה מחכה לאמה, שהייתה מבטיחה להגיע ולא הגיעה. הפחדים שמא משהו נורא קרה, האשמה שחשה על כך שבפנטזיות שלה הייתה לעתים מאחלת לאמה שלא תחזור, הבהלה מהיכולת המאגית של הפנטזיות שלה ועוד ועוד. הרגשתי שהרסתי, שפגעתי, שקלקלתי, שהכאבתי שלא לצורך, שגרמתי למשהו טראומתי. התחברתי מתוך מועקה כבדה לחוויות קשות משל עצמי – שאני רואה בהן את התשתית של הבחירה שלי להפוך למטפל – ולמצבים שיש בהם אשמה, בושה, בהלה ובדידות. הרגשתי שמה שנחווה על ידי כָּרוע שלי נחשף.
בדיעבד ברור שלאשמה שלי היו ממדים בלתי סבירים. אולי הרגשתי את מה שהיא מעולם לא נתנה לאמה להרגיש כשנטשה אותה, ואולי הרגשתי דברים שאמה דווקא כן חשה כלפיה ולא אפשרה לה לדעת? אולי חשתי את האופן שבו חוותה את עצמה כרעה? הזדהות השלכתית היא המשגה מאוד מפתה, שגם מוכרת לי היטב, אבל באותם רגעים לא היה אפשר להישען עליה, והיא נחוותה כרציונליזציה ותו לא. היה לי קשה להכיל את האשמה הזאת, את חוויית ההרס שהרגשתי שגרמתי, כמו גם את הדאגה מהתוצאות, אפילו בכיוון אובדני. התקשרתי אליה בשנית. היא אמרה שהיא לא מוכנה לדבר איתי ושוב טרקה את הטלפון. המתנתי כחצי שעה, שבמהלכה התעשתתי והתחלתי להכיל את עצמי: אפשרתי לעצמי קודם כל לחוש את האשמה הזאת, בלי להסתתר מאחורי המשגות של שחזורים, תגובתיות לתפקיד, הזדהות השלכתית וכדומה, ורגש האשמה החל לקבל פרופורציה: פישלתי, אין ספק, ופגעתי, אבל אני יודע שלא התכוונתי.
יותר משנשענתי על הבנות פסיכואנליטיות, נשענתי על התחושה שאני מכוון לטוב, שאני אצטרך כמובן להבין למה קרה מה שקרה, ואני אנסה לתקן כמיטב יכולתי. התקשרתי אליה שוב, ביקשתי שתיתן לי לומר כמה דברים לפני שהיא טורקת את הטלפון. "אני חושב שאני מבין עד כמה פגעתי בך, אני גם מכיר אותך מספיק טוב כדי לדעת איפה, באילו נקודות אולי פגעתי. קרה לי איתך היום משהו, עקב משהו בתוכי, שלא הייתי מודע לו. אני אצטרך לחשוב ולהבין מה ולמה זה קרה לי, ואני מתכוון לשתף אותך בהבנה שתהיה לי". היא מיד אמרה שאם זה כך, היא תבוא לפגישה מחר, אבל עד שלא תשמע ממני מה היה, היא לא תוכל להמשיך בטיפול.
לפגישה למחרת הגעתי אחרי תהליך שחוויתי עם עצמי, שבמהלכו מה שהורגש אך ורק כ-acting out בהעברה הנגדית – שחשף משהו אפל ומעורר אשמה ובושה בתוכי – הובן כביטוי לאקט של חופש מהלאסו של המטופלת, או אם תרצו מכבל הטלפון, מלווה בתחושת הקלה ושחרור. בפגישה, חזרתי על ההבנה של איפה והיכן פגעתי בה, ומה זה בשבילה כשהבטחה כמו שנתתי לה מופרת. הוספתי: "בינתיים, מתוך עבודתי עם עצמי, אני מבין שמה שקרה לי אתמול קשור לכל התקופה האחרונה עם הטלפונים, ולכל נושא ההיענות שלי אלייך. היה לי חשוב מאוד להיענות לצורך שלך בשיחות הטלפון. אני באמת מקבל את העובדה שזה היה חשוב לך. היה חשוב לי גם לנסות לאפשר לך לאורך זמן להרגיש שזה לא מכביד עליי, אבל אני חושב שהשכחה שלי בשבת, שהייתה לא מודעת ולא מכוונת – שאני כמובן אחראי לה – הייתה גילוי גם בשבילי, שזה הרבה יותר מסובך משחשבתי, שזה יותר נטל ממה שהראיתי. צר לי שזה יצא באופן שזה יצא, ועל כך אני מתנצל מאוד".
בהתחלה היא התקוממה כנגד ההסבר הזה: "במשתמע אתה מאשים אותי שאני תובענית!". אמרתי לה: "אני כרגע לא מדבר עלייך, ולא על הלגיטימיות של הצרכים שלך או על האפשרות להיענות להם. אני מספר לך עליי, על הקושי שלי". היא נעשתה מהורהרת: "זה מדבר אליי מה שאתה אומר, אבל אני לא מסכימה איתך. לדעתי קרה לך משהו אחר, ובמידה מסוימת הפוך ממה שאתה אומר. להרגשתי אתה אוהב אותי, ובשיחת הטלפון שהייתה בינינו ביום שישי הרגשתי את החום ואת הדאגה שלך, רק שלדעתי אתה מרגיש אשם על זה, כי אתה חושב שזה אולי לא מתאים לדאוג כך ולהזדהות כך עם מטופלת. זה גם לא מסתדר לך עם החינוך הפסיכואנליטי שלך, ולכן, מאחר שיצא ממך משהו אוהב מדי ביום שישי, היית צריך לקלקל את זה בשבת".
כששני סיפורים נפגשים
הפירוש שלה עורר בי המון מחשבות. אפשר לומר שהיא מעוותת את המציאות, שהיא צובעת אותה במשאלותיה, שהיא מגוננת עליי וגם עליה, ומחזירה אותי להיות מטפל שבכל זאת אוהב, דבר שמאוד נוח לשנינו. זו פרשנות אפשרית לדבריה, אבל אני הרגשתי שהפירוש שלה נוגע בי לא כמו איזה reframing נוח, אלא כמו פירוש נכון, משהו שמהדהד לעומק, משהו שחשים בגוף. היה לי ברור שבכל מקרה היא התבוננה בקונפליקט אישי ומקצועי שלי, שליווה את הטיפול בה וטיפולים בכלל במצבים רגרסיביים, סביב מידת ההיענות המתאימה, סביב נכונותי ורצוני לאהוב ולתת מחד גיסא, לעומת הפחד לאהוב ולהיות נאהב ונבלע מאידך גיסא.
יתר על כן, האופן שבו היא אמרה את הדברים היה חם, רך וסלחני. לא הרגשתי שהיא מנסה לנצח אותי, או לשלוט בי, לחגוג את כישלוני או לפתות אותי, וגם לא הרגשתי שהיא עושה מאמץ לזייף ולייפות את הדברים, כדי ליצור אשליה חדשה. היא גם לא ניצלה את ההזדמנות לפרוץ גבולות, לשאול שאלות מביכות, או להעיר הערות חודרניות מתוך תחושת זכאות כקורבן. הרגשתי שהיא פגשה סדק במְכל שלי, ראתה אותי חשוף, ושהיא מטפלת בי באיזו חמלה, הופכת את חוויית הכישלון שלי ואת ההיחשפות בפניה למשהו ראוי, אנושי יותר, מבייש פחות ומובן לי יותר.
לאחר התנפצות האשליה המשותפת שלנו, שלשנינו היה צורך לבנות אותה ולהאמין בה – של היענות ללא תחושת נטל וללא קונפליקט – ראיתי אותה מאפשרת למפגש שלנו להפוך להיות התקיימות אוהבת על כל מורכבותה ועל האמביוולנציה הטבועה בה. זה היה מפגש מרפא, שבו התאפשר לה לראות אותי ולדבר על מה שהיא רואה, כפי שלא התאפשר לה מעולם עם הוריה. בד בבד הפכה גם היא מהמטופלת התובענית, החולה, הנזקקת להכלה ולטוב הלב הנדיב שלי, לאישה בעלת מגע אימהי חומל, רך, דואג, מיטיב, בעל איכויות שהיא לא חשבה שיש בה. וכך הכישלון שלי על רקע הנתינה שקדמה לו הוביל למפגש של חסד.
אמרתי לה שמה שהיא אומרת מדבר אליי, ואני חושב ששני ההסברים שלנו לא סותרים זה את זה אלא משלימים זה את זה: נפגשנו עם איזושהי מוגבלות שלי, עם הסובייקטיביות שלי, ועם קונפליקטים שאנחנו מזהים אצלי סביב נתינה, ומה שמאוד חשוב הוא שתוך כדי כך אנחנו פוגשים את היכולת העצומה שלה לתת, את האפשרות שלה להיות אדם אוהב ונותן דווקא במצב הזה.
במאמר שהזכרתי קודם, "תלות בטיפול בתינוקות, בטיפול בילדים ובמסגרת הפסיכואנליטית", כותב ויניקוט: "בסופו של דבר המטופל משתמש בכשלים של האנליטיקאי, לא פעם בכשלים פעוטים למדי, אולי כאלה שתומרנו על ידי המטופל [...] הגורם הפעיל הוא שכעת המטופל שונא את האנליטיקאי, על הכשל שהופיע במקור כגורם סביבתי – מחוץ לתחום שליטתו האומניפוטנטית של התינוק, ואילו כעת הוא מבוים בתוך ההעברה. בסופו של דבר אנחנו מצליחים בכך שאנחנו נכשלים – נכשלים על פי דרכו של המטופל" (ויניקוט, 1963).
ויניקוט מתאר את האפשרות שנפתחת בפני המטופל לשנוא את המטפל על כישלונו, שאליו הוא (המטפל) תומרן. האם תומרנתי לשם? האם היא ביימה את הכישלון דרך ההעברה? אם נישען על האמרה של צ'כוב, שאקדח שמופיע במערכה הראשונה יצטרך לירות בשלישית, אפשר לומר שהיא תמרנה אותי, ביימה אותי לתפקיד האם הטובה שלא הייתה לה, תוך כדי כך שהיא מציגה כבר במערכה הראשונה את אקדח הנטישה, שמתישהו יופיע במערכה השלישית, ויאפשר לה לחוות את טראומת האם הנוטשת ולשנוא אותי על כך.
אבל במבט התייחסותי אפשר גם לומר שאני תמרנתי לשם את עצמי ואותה מתוך העברה נגדית אישית: הבאתי אל הטיפול את הדינמיקות הסובייקטיביות שלי, הקשורות לצרכים שלי להיות מיטיב או מציל. גם הן הופיעו כבר בסצנה הראשונה, כשתמכתי בה בכניסה לחדר. כמובן שהיה שתול שם גם אקדח משלי שקשור לקונפליקטים ולפחדים שלי סביב היענות ונתינה, שמא תתגלה ללא גבולות, שמא אכנס למקום מְרצה שיוביל אותי לקשר מזוכיסטי. ובאותה מערכה שלישית, ברגע המסוים שבו החזקתי בידי ילדה שהייתה לכאורה מוכנה להתמסר להחזקה שלי או שמא לכלוא אותי, שמטתי אותה. שני סיפורים נפגשו ברגע אחד בצהרי יום שבת.
של מי האקדח שירה? שלי? שלה? מיהו שברא את הטראומטיזציה החוזרת הזאת? ואת התיקון שבא בעקבותיה? ברוח התייחסותית אני משער ששנינו היינו גם הבמאים וגם השחקנים בדרמה הזאת. אבל מה שחשוב בעיניי יותר הוא לא רק שהתאפשר למטופלת לשנוא אותי על הכשל שלי, כפי שקרה בשעות ההן אחרי שלא התקשרתי, אלא דווקא יכולתה לאהוב אותי למרות הכשל ואולי גם בגללו, כמובן על רקע מה שהתקיים בינינו עד אז ובעקבות הנכונות שלי להיחשף בפניה. המערכות הראשונות של הדרמה, שהייתה בהן מידה רבה של נתינה והיענות שלי לצורכי התלות שלה, ואם תרצו התמסרות שלה לצורכי האימהות שלי, אפשרו בסופו של דבר, בעקבות הכשל, לפגוש את היכולת שלה לסלוח, להפגין חמלה, להיות רגישה ומתבוננת ואת הנכונות שלי להכיר את מגבלותיי, כמו גם את אהבתי.
משבר בדרך להחלמה
אירוע בעל פוטנציאל טראומתי, שנראה בתחילה כחזרה כפייתית מייאשת שעלולה לבשר על רגרסיה ממאירה, או קטיעה מפרקת, הפך להתחלה חדשה שסימנה את תחילת היציאה שלה מרגרסיה לתלות ואת פרידתנו מעידן הטלפונים היום-יומיים.
במסגרת עיבוד הניסיון שלה להעביר את הקשר שלנו לפסים רומנטיים, עלתה ההבנה שזה קשור לאמה ולקשרים עם גברים שונים בחייה. היא תיארה את הקשר שהיה לה עם אמה כרקוב וכחולני, שכן אמה הייתה אישה פתיינית והיא חשה משיכה מינית אליה. היא תיארה את הגברים שהיא בחרה לאורך חייה ככאלה שנראו לה רקובים וחולניים הרבה יותר ממנה, והוסיפה שהיא מבינה שנוח לה לפגוש את הריקבון והחולי אצלם במקום להרגיש אותם בעצמה. בהמשך היא תיארה כיצד היא גם גורמת להם להרגיש כך בעצמם, כפי שיכולתי אני לחוש על בשרי באותה השבת.
רצה הגורל, יותר נכון רצתה עיריית ירושלים דווקא אז, להחליף את הביוב ברחוב שליד ביתי, והאזור כולו נראה כמו אתר בנייה. באחד הימים נסגר הרחוב כמעט כליל, וכדי להגיע אליי היה צורך לצעוד מרחק רב יחסית על משטח בוצי. עקב כך היא הגיעה לפגישה באותו היום באיחור של רבע שעה כשהיא נסערת וזועמת, וצרחה עליי באופן שכל שכניי יכלו לשמוע את הצעקות: "תגיד, אתה נורמלי? איך יכולת לתת לי ללכת במצב כזה? איך לא הודעת לי קודם? אתה לא בן אדם, זאת התעללות!".
היא הודיעה שלא תפגוש אותי היום והיא רק באה לומר לי את זה. ניסיונותיי להרגיע אותה עלו בתוהו, והיא עזבה בטריקת דלת. אחרי כמה דקות היא התקשרה אליי וסיפרה שבדרך ממני היא כל כך זעמה, שהיא התנגשה פעמיים בניסיון לא מוצלח לעשות רברס, שנהג אחד צרח עליה, שנעליה התלכלכו ונהרסו בבוץ, וכשהיא הגיעה לביתה היא דרכה עם הטיט הלבן על השטיחים החדשים שלה והרסה אותם. היא הודיעה לי שהיא לא תשלם על הפגישה, ושהיא תחייב אותי בתשלום על הנעליים שלה. היא ראתה באירוע הזה ביטוי לאטימות ולחוסר הרגישות שלי, שהזכירו לה מצבים אחרים בעברנו המשותף, ואמרה שבמקום להתחשב במצבה הפיזי, שהוא קשה יותר ממטופלים אחרים, נתתי לה הרגשה שהיא נכה!
איזו נסיגה...
שמעתי אותה והתמלאתי כעס ומבוכה מהחשיפה מול שכניי. בתוך כל זה יכולתי להכיר שהיה כאן כשל אמפתי, וחשבתי שהיה גם משהו בטענות שלה, שיכולתי להזדהות איתו, שהרי אני כבר מכיר אותה, ויכולתי לצפות שיתעורר אצלה קושי בגלל בעיות שיווי משקל שלה. יכולתי להזהיר אותה. עם זאת, עוצמת התגובה נראתה לי לא פרופורציונלית. התקוממתי על עצם המקום הנזוף והאשם שאליו היא ניסתה להכניס אותי, ולגמרי לא הזדהיתי עם הדרישה שלה לפיצויים ולא עם הניסיון שלה להאשים אותי בכל מיני תקלות לא נעימות שקרו לה. עד כאן!!!
בהמשך אמרתי לה בתקיפות, שאני יכול להבין את הזעם שלה, את הפגיעה ואת האכזבה העמוקה שלה ממני בכל פעם שהיא פוגשת את גבולות הרגישות שלי, אך הבהרתי שאני לא מוכן לקחת אחריות על כל דבר לא נעים שקורה לה בדרך אליי וממני. לאחר דין ודברים הסתיים האירוע הזה בהתפייסות. היא הודיעה לי שעל השעה הזאת היא לא צריכה לשלם, ואני מצדי חשבתי שלא אוותר על התשלום.
אחרי האירוע המשכנו בסדרת מפגשים שנראו בעיניי משמעותיים ביותר. נעשו בהם חיבורים בין היחס שלה לגופה, לבין היחס שלה לאמה, ויחסיה עם גברים שונים בחייה. התרשמתי והתרגשתי מהיכולת החדשה שהתגלתה לשהות ולהתבונן בתחושת הרוע והחולי ובשימוש המסיבי שלה בהזדהות השלכתית, כשתיארה איך היא גורמת לגברים בחייה לחוש חולניים כמוה.
המשבר שתיארתי קלקל לכאורה את ההתפתחות המבורכת הזאת, ואני נאלץ להודות במבוכה, שלא ראיתי בהתחלה עד כמה גם המשבר הזה הוא ואריאציה על אותו נושא עצמו, שמתרחשת בתוך היחסים איתי. הריב וההתפייסות נחוו כהפרעה לתהליך הטיפולי, שיכול עכשיו להימשך.
בתחילת החודש, אחרי פגישה נוספת באווירה טובה וברוח אקספלורטיבית, היא ביררה כמה היא צריכה לשלם, רשמה צ'ק ונתנה לי, ואגב כך הבינה, שגביתי ממנה תשלום גם על אותה פגישה עם הנעליים שהתקלקלו. היא הגיבה בזעם והטיחה בי ששוב אני נכשל בחוסר רגישות, גובה ממנה תשלום בניגוד למה שאמרה ובלי לומר את זה במפורש.
אוף! שוב השתלטה עליי התחושה המעצבנת שאני מפשל. גם בכך שנמנעתי מלעמוד מולה וגם בעיוורון שלי לאופן שבו הדרמה שהייתה ושמתרחשת היא enactment של התיאור שלה, איך היא גורמת לגברים להרגיש חולים ורקובים. עכשיו עוד אצטרך לפגוש את הזעם הצודק שלה. הגעתי למפגש הבא בכוננות ספיגה... אך התברר שלמרות העובדה שפישלתי, העבודה שנעשתה, הקשר שנבנה וההבנה שהעמיקה בכל זאת הניבו פירות: היא הגיעה ונראתה רגועה מתמיד. היא אמרה שביממות האחרונות היא חשבה הרבה על הדברים ועליי, והיא מבינה שהיא כנראה מקפיצה נוגדנים שלי באופן קיצוני. "הרי ברור שעשית כאן שגיאה גסה בשיקול הדעת, שלגמרי לא מתאימה לך. אפשר להתווכח על שאלת התשלום, אבל ברור לחלוטין, שלגבות את התשלום בלי לומר לי זה להתייחס אליי כמו אב אוטוריטרי לילדה קטנה.
"זה לא הגון וזה לא הוגן, ואני מכירה אותך מספיק, כדי לדעת שאתה כן הוגן. לכן חשבתי שאולי אני מוציאה ממך את החלקים הכי קשים שלך, וכנראה זה מה שאני עושה בכלל לבני אדם. כך עם אחי, אני רואה איך אני מחזיקה אותו כל הזמן דרך רגשי אשם, והכול נועד כדי להסתיר את הדבר הנורא מכול – שידעו שאני בעצם לא מסוגלת לאהוב. הרי לא ילדתי כי ידעתי שאין בי אהבה לתת להם". היא המשיכה: "חשבתי הרבה על השגיאות שלך בטיפול, ונדמה לי שדווקא מהשגיאות שלך אני מבריאה. מאחר שאני משוכנעת שבאופן בסיסי יש לך רגשות חמים כלפיי, כשאתה עושה שגיאות אני לומדת על עצמי, שעשיתי משהו קשה. השגיאות שלך לא מראות את גבולות הנתינה שלך כמו שאתה אומר לא פעם, אלא את הגבולות שלי, את הנקודה שבה אני עברתי את הגבול. לכן חשוב לי לפגוש את הגבולות שלך ולא את גבולות הדיסציפלינה שלך. מזה אני גדלה".
באותה פגישה היא ביקשה שלא אתקשר יותר, אף שהודתה כי היא עדיין רוצה בזה: "אני יודעת שבעבר שיגעתי אותך, כמו את כולם, כשאמרתי לא להתקשר ואחר כך כעסתי על כך שלא הבנת שאני רוצה שתתקשר, אבל אני חושבת שנכון יותר שלא תתקשר". כך הסתיים עידן הטלפונים בין הפגישות.
גורמים מרפאים בטיפול
מעבר להקלה שחשתי בעקבות הגמילה משיחות הטלפון, הרגשתי שהיא נתנה לי שיעור מאלף על האופן שבו גבולות בריאים נבנים. הם לא נבנים מתוך קבלת גבול חיצוני, שמוצב ממקום סמכותי, ובוודאי לא גבול שמקורו בכניעה שלי לסמכות גדולה ממני כמו הכללים הפסיכואנליטיים. במונחיו של ויניקוט נוכל לקרא לזה קבלת גבולות כוזבת. גבול בריא צומח מתוך מפגש בין-אישי שבבסיסו אהבה והיענות, וכאשר אהבה זו נפגשת עם מגבלותיי כפי שהן מתגלות דרך שגיאות, כשלים אמפתיים או סדקים במְכל, שנובעים הן מהאמביוולנציה שלי בנושא הנתינה והן מתגובותיי לתובענות שלה, הגבול שהיא פוגשת הוא אישי, ועובר דרך רגשות הליבה שלי. הגבול מורגש אז כאמיתי, והוא מעורר אצלה גם את היכולת לאכפתיות, ל- concernכלפי הזולת, שהיא הבסיס לגבול בריא.
בפגישה שלאחר מכן היא אמרה שהייתה רוצה להבין איך מתרחש התהליך שבו אני עושה שגיאה. "הרי במקרה התשלום עשית טעות אלמנטרית. מה, השתפנת? זה לא סביר. לדעתי יש כאן משהו חשוב יותר. אני חושבת שבאופן לא מודע השגיאות שלך הן משהו שאתה מנסה לתת לי. פעם אמרת לי שבטיפול אתה פורש קשת של רגשות, של צבעים [זה היה בתגובה למחשבה שלה שלפסיכולוג אסור שיהיו רגשות שליליים, ואני אמרתי שאני יכול להבין את המשאלה הזאת, אבל דווקא חשוב שפסיכולוג יביא לטיפול את כל קשת הרגשות שלו, גם אם לא יבטא אותם]. אבל אתה גם יודע שבגלל בעיות שלך, יש צבעים שאתה לא מצליח לפרוש. השגיאות הם הזמנים שבהם אתה מרשה לעצמך לומר על ידי פעולה תחושות כמו אני אוהב אותך, אני שונא אותך, אני לא יכול להיפרד ממך, אני לא רוצה שתבריאי. דווקא אז אני מבריאה! אני מרגישה שיש בינינו בלא מודע קשר של חיבה עמוקה.
"המטפלים הקודמים שלי גם עזרו לי במידת מה, הם נתנו לי הרבה סימפטיה, אבל הם לא התקשרו למי שאני באמת. אתה יודע מי אני, ובכל זאת מחבב אותי, מזה אני גדלה. מהאהבה שלך אליי ולא מכל התובנות שאתה לעתים מספק. עכשיו אני מתחילה לראות אותך כדני, ולא שמה עליך את אימא שלי, את אבא שלי, את המאהב שלי. אני חושבת שגם אני אוהבת אותך כבן אדם, אני רק חוששת לומר את זה, שמא תתחיל שוב להצמיח קוצים. אני חושבת שלהרבה דברים אתה לא מודע, ואתה פועל בצורות שבעצם חושפות גם את האהבה שלך וגם את השנאה שלך, אבל בסופו של דבר מהאהבה שלך אני גדלה".
בפגישה זו קיבלתי שיעור נוסף וחשוב על גורמים מרפאים בטיפול. היא הציעה לנו מבט רענן על מה שנקרא "acting out של המטפל" ועל היכולת להפיק תועלת גם מכשלים בהחזקה ובהכלה, כשהם באים על רקע של היענות ונוכחות רגשית מתמשכת. כעת היא יכולה לגלות אותי על אהבתי וגם על שנאתי, וכך גם את עצמה, על שנאתה וגם על אהבתה.
במאמרו "הטכניקה הפסיכואנליטית והמזוכיזם הלא מודע של האנליטיקאי", כותב היינריך ראקר על חשיבות המאבק של המטפל לא רק בהתנגדויות המטופל לאהוב, אלא גם בהתנגדויות המטפל לאהוב. הוא משווה זאת למאבקו של יעקב אבינו במלאך, שנמשך ללא הכרעה כל הלילה. יעקב סירב להיכנע ואמר: "לא אשלחך אלא אם ברכתני". לבסוף לא נותרה למלאך ברירה אלא לעשות כן. אולי גם אנחנו נסיים את המאבק מעט צולעים, כפי שסיים אותו יעקב, אך אם ניאבק בגבורה כמוהו, נהנה לא פחות מברכה שמקורה בקיום הפנימי שלנו, וכמונו כך גם המטופל (ראקר, 1958).
סיכום
מה שהחל כקשר שבו ברור לכאורה מי בריא ומי חולה, מי בוגר ומי רגרסיבית, מי מטפל ומי מטופלת, מי מחזיק את המציאות ומפרשה ומיהו שמעוות אותה לפי צרכיו, נעשה מאוזן יותר. המיתוס של הסיטואציה האנליטית הגיע לשיאו, נשבר, ומהשבר הזה גדלנו שנינו. במונחיו של סימינגטון (סימינגטון, 1983), הלאסו שבו שנינו היינו לכודים השתחרר לזמן מה. במונחיו של בולאס (1968) התחלתי/התחלנו לרפא את המחלה שלי, שנוצרה עקב שהייה עם המחלה שלה. ובמונחיו של סירלס (Searles, 1972), ברגעים שונים התגלתה המטופלת גם כמטפלת לא רשמית בטיפול הזה, כדמות מיטיבה, כמדריכה, כפרשנית ואפילו כתיאורטיקנית פסיכואנליטית התייחסותית.
מקורות
בולאס, כ' (2000). צלו של האובייקט. תל אביב: דביר (נדפס לראשונה בשנת 1987).
ויניקוט ד"ו (1963) תלות בטיפול בתינוקות, בטיפול בילדים ובמסגרת הפסיכואנליטית. בתוך עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 273-264). תל אביב: עם עובד 2009.
ליטל מ.א. (1990). חרדות פסיכוטיות והכלה. תל אביב: תולעת ספרים. (נדפס בישראל 2005).
פרום, א' (2001). אמנות האהבה. לוד: הוצאת מחברות לספרות, זמורה.
ראקר, ה' (2010). העברה והעברה נגדית. תל אביב: תולעת ספרים (נדפס לראשונה בשנת 1968).
ראקר, ה' (1958). הטכניקה הפסיכואנליטית והמזוכיזם הלא מודע של האנליטיקאי. בתוך ראקר, ה' (2010). העברה והעברה נגדית. (עמ' 202-196). תל אביב: תולעת ספרים (נדפס לראשונה בשנת 1968).
Searles H. (1972) The patient as therapist to his analyst. from Countertransference and related subjects. (1979) International Universities Press. New York.
Symington, N. (1983) The analyst's act of freedom as agent of therapeutic change. International review of psychoanalysis 71:783-792.
