בתוך העור של עצמי: על איסוף, פיזור, התפוררות וחיבור
מאת עדי דוויק בונר
בוקר של יום חדש, מתהלכת כסהרורית בבית, מחוגי השעון רצים ואני מתנהלת בעצלתיים בין הדקות, גונבת שניות. השעון דופק כהולם ברקותיי. אנחנו מאחרות. מאוד מאחרות. מגבירה קצב, רצה מחדר לחדר. הזאטוטה ממהרת בשמחה אחרי, סוחבת חפצים ממקום למקום ובמקסימותה רואה את כל זה כמשחק. צחוקה מתנגן בחלל. בעולמה- השעון לא קיים כלל.
הקומקום רתח, מכינה קפה. אתמול עשיתי קניות, אז איפה לעזאזל הסוכר?! היא רוקעת ברגליה בהתרגשות וברגע אחד קורעת את האריזה. מיליוני שבבי סוכר מתפזרים לכל עבר, רסיסים רסיסים של קריסטל ותוך שהיא נהנית מהמגע עם המרקם החדש אני מתבוננת בשפיות שלי שברגע זה ממש התפזרה לה כפתיתים לבנים-שקופים על הרצפה. מסדירה נשימה. דמעות של תסכול נקוות בצד העין. ובתוכי אני צורחת את שארית כוחותיי עליה ועל העולם. והנה אני חוזרת, מתעוררת, את מי לאסוף קודם, מהרהרת- אותי? אותה? את הסוכר? הרי כל זה הוא בדיוק אותו הדבר... ותוך שאני מסבירה לקטנה שאני מביאה יעה בכדי לנקות ומבקשת ממנה לתת יד, אני אוספת את שתינו אל הצנצנת. זהו, הגיע הזמן לצאת לעוד יום חדש.
חיינו רבויים ברגעים שכאלה, בהם החיצוני והפנימי רועשים וגועשים ומספיק לו אירוע טריגר קטן שכזה בכדי להגדיש את הסאה ולפרק את הכל. וההתפרקות הזו היא לעיתים שיחרור נעים של הקלה ופסק זמן שנכפה עלינו, אך בפעמים אחרות חווייה מפחידה וממוטטת בפני עצמה.
בתוך העור של עצמי: במהלך לימודי בלונדון זכיתי לשמוע הרצאה של דיוויד מילר (David Miller) בנושא של התפתחות ראשונית של תינוקות. מילר, פסיכותרפיסט מבוגרים וילדים אשר עוסק גם בתחום המשפטי, מרצה אורח במכון טוויסטוק, פתח צוהר אל העולם הפרה- ורבאלי הזה שכולנו חווינו אותו כתינוקות ובמובנים רבים, עדיין חווים חלקים ממנו בהיותנו מבוגרים בעלי מילים ושפה. דרך המילים שלו התוודעתי אל אסתר ביק (Esther Bick) פסיכואנליטיקאית אשר התמחתה בפסיכותרפית ילדים בטוויסטוק ומיסדה, בתמיכתו של ג'ון בולבי (John Bowlby), את התצפית בתינוקות כחלק מרכזי בהכשרה של מטפלים בילדים. Bick (1968) מדברת על תהליך בניית תחושת העצמי שלנו (sense of self) באמצעות תחושת העור שלנו ובכך מחברת למעשה בין הגוף הפיזי והעולם הגשמי, לבין הספירה הנפשית. לדידה, התינוק שואב את ההוכחה לקיומו של אובייקט חיצוני באמצעות תחושות על עורו. כלומר, הוא חווה את ההורה שלו באמצעות מגע פיזי, כפי שקורה בפעולת היניקה. המגע הכה חיוני הזה מספק מיכל מחזיק לחלקי אישיותו של התינוק.
דימוי העור של ביק הינו פשוט ומורכב בו זמנית. מחד, ברור כי הפעוט זקוק להחזקה פיזית על מנת לשרוד ומאידך, ניתן להתבונן בעורנו כמיכל אשר ממשיך ומחזיק אותנו החזקה פסיכולוגית לאורך חיינו. הדמויות המטפלות הראשוניות, הדואגות לתינוק בינקותו בוראות הלכה למעשה ציפוי פיזי, אשר ימשיך ויעמוד לרשותו בבגרותו כמיכל שומר ומחזיק. לזה קוראת ביק- Being all of a piece within his skin (Bick, 1968).
ואכן, באותו בוקר קדחתני, כל שרציתי הוא חיבוק. שהעולם יעמוד לרגע מלכת, מחוגי השעון ידומו ובעלי יגיע הביתה לחמש דקות של החזקה פיזית, להשאיל לי את עורו ולהזכיר לי את אותו אובייקט ראשוני מחזיק. חמש דקות כאלה יכולות להוות תחליף לדבר האמיתי- חיבוק (או חיבוק וירטואלי) של אמא שלי. בהיעדר שני אלה עסקנו ביתי ואני באיסוף גרגרי הסוכר אל המיכל, פעילות סימבולית שאפשרה לשתינו רגיעה ותחושת שליטה.
בין הגוף והנפש: וויניקוט (2010) מתייחס לנושא זה כשהוא מדבר על הפסיכה- סומה, או בשפתנו- על החיבור שבין הגוף לנפש. הדימוי של וויניקוט לתפקודנו כבני אדם משרטט גוף אחד עגול וגדול, המכיל בתוכו את הכל ומתפקד כיחידה אחת. לפיו, בתפקוד הנורמאלי אין כל הפרדה בין הגוף והנפש. הכוח שבאמירה זו של וויניקוט הוא שאין הוא רואה את המנטלי והפיזי עומדים זה כנגד זה בספירות שונות, אלא ממשיג אותם כרכיבים העובדים יחד ומהווים יחידה אחת. בתהליך גדילתנו והתפתחותנו אנו רוכשים למעשה את היכולת לדמיין (לראות בעיני רוחנו) את קווי המתאר הפיזיים (המציאותיים) של עצמנו. על בסיס גוף מדומיין זה אנו ממשיכים ובוראים עולם פנימי שלם. לשני חלקים אלה קורא וויניקוט עצמי ועצמי מדומיין (שם). נשמע מסובך, אך מתרחש ביום-יום הלכה למעשה. פעמים כה רבות אני מתקשה למקם את התחושות שלי ומתנדנדת בין מיחושים פיזיים לנפשיים - כש"הראש מתפוצץ" הוא לרוב איננו באמת מתפזר לאלפי רסיסים קטנים באוויר, כמו חבילת הסוכר מהבוקר. אבל זה בהחלט מרגיש כך.
מתוך רעיונות רבים שוויניקוט ממשיך ומפליג בהם, אנסה לזקק הגיג משמעותי אחד נוסף. הפסיכה, או הנפש, הינה למעשה פיתוח בדימיון (imaginative elaboration) של תחושות מתוך העולם החיצוני הפיזי. פעמים רבות הנפש למעשה מתווכת בין המציאות החיצונית לבין החוויה הרגשית שלנו. כאשר סביבתנו איננה מותאמת לצרכינו (אינה 'טובה דיה', בשפתו של וויניקוט) היא יכולה 'להפוך' לכזו באמצעות התפקוד הנפשי והדמיון. אותה פעילות נפשית, הכוללת בתוכה גם אלמנט שכלי (mind) היא זו ההופכת סביבה טובה דיה לסביבה מושלמת (וויניקוט, 2010).
נפש מתווכת מציאות: אז כשמחוגי השעון דופקים ומטלות היום-יום דוחקות אותנו קרוב לנקודת השבירה, אנו מוצאים לרוב עוגן באותה פעילות מנטלית. הדיבור המתווך הזה בין מה שקורה בחוץ, לבין העולם שבפנים, משפיע באופן מכריע על הלך הרוח של היום שיבוא בעקבות אותו בוקר 'הפוך'. אני, כבר מורגלת בדיבור הפנימי הזה ומנהלת איזון עדין באמצעות שפה, מילים ודימויים. ביתי, מצויה באותו שלב פרה- ורבלי וחווה את העולם באמצעות חושיה האחרים. היא זורקת חפצים, ממוללת בין אצבעותיה הקטנטנות גרגרי סוכר ואוספת אותם עם יעה. לשמחתי, את הפעילויות האחרות אני עושה עבורה ומעמידה לרשותה את התפקודים אותם היא עדיין חסרה- אותו איסוף או החזקה ברגעים של פיזור והתפוררות מספקים לה את חוויית ההכלה.
מקורות
וויניקוט, ד. (2010). התפקוד המנטאלי ויחסו לפסיכה- סומה. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל- אביב: עם עובד.
Bick, E. (1968). The experience of the skin in early object relations. The International Journal of Psychoanalysis, 49: 484-486.
