חילוץ המיצוי: extract
מהפרקטיקה לספרות ובחזרה על גבי מסמן
מאת אמיר קלוגמן
המאמר מבוסס על הרצאה שנישאה בכנס הבינלאומי: "פסיכואנליזה, כתיבה וספרות – מפגשים מחודשים", שנערך ב-30.4-2.5.2014 באוניברסיטת בר-אילן
למסמן יש כוח מרפא. מסמן מסוים עבור אדם כלשהו יכול להיות נשא, כלי תעבורה בין מצבים נפשיים, הרמס שבשפה. אחד כזה, מקרי ככל שיהיה ובה בעת גורלי, ישמש אותי כדי להדגים את האופן שבו הפסיכואנליזה והספרות יכולות להזין זו את זו ולייצר ממד של שימוש פרקטי. ארצה להראות כי בעזרת אוזן אנליטית ניתן לדלג בין העבודה הקלינית והספרות, להקשיב לשני השדות זה לצד זה כמו לאסוציאציות חופשיות, וכך לחדד היבטים סתומים בקליניקה.
באמצעות היתקלויותיי בטיפולים ובהדרכה קלינית, ובמקביל בסיפור של דויד גרוסמן, אציע מושג או רעיון: "מיצוי ההתענגות", שיוצא מתוך חשיבתו של ז'אק לאקאן, ונמצא שימושי עבורי בקליניקה. בנוסף, אבקש לשרטט כיוון ראשוני לֲאתיקה שמושג זה מחייב מצדו של האנליטיקאי. זאת באמצעות תנועה של מסמן אחד בין משחקי שפה שונים וההשלכות של תנועה זו. בסופו של דבר, הרעיון המוצג הוא המצאה, אך זו אינה נובעת רק מחוכמתם של לאקאן וגרוסמן, אלא בעיקר ממה שאנו יכולים ללמוד מהדיבור הפרטי של כל אחד מהמטופלים.
הכרת ה-extract
הדרכה קלינית בטיפול היא שדה עמום; אין תפריט ידוע מראש. זהו מפגש בלתי צפוי של שניים, ובמובן מסוים, עדיף שיהיה של שלושה: מדריך, מודרך והפסיכואנליזה כממד של תשוקה שהשניים יכולים להתבונן בו ולחקור אותו. דומני שהדרכה טובה שולחת אותך להמשיך לחפש ולברר, בדומה לאנליזה, אלא שכאן מונחת על הכף לא הווייתך בכללותה, אלא נגזרת מסוימת שלה – עמדתך כאנליטיקאי, כמי שמניחים לו ידע ושמופנית אליו העברה.
במסגרת הדרכה קלינית במרפאה ציבורית, שיתפתי את מדריכתי בלוגיקה מסוימת שאיתרתי בדיבורה של אחת המטופלות: מבחינתה, להתקיים זה להבין; אם אינה מבינה – היא אינה קיימת. המדריכה הגיבה לא ביחס לתוכן האמירה עצמה, אלא שיקפה מרכיב מסוים באופן עבודתי. היא שמה לב, כך אמרה, שאני נוהג "לחלץ" מדיבורו של כל מטופל איזו אמירה מהותית, רעיון מרכזי ומניע, שיושב בתשתית התנהלותו והסימפטומים שלו. היא הוסיפה פועל באנגלית שנראה לה אולי קולע יותר מן העברית: to extract. מבחינתי, באותו רגע נורה חץ שסימן תחילתה של חקירה, עם המסמן הזה שנגע בגוף, כך הרגשתי. לא ידעתי אז מה בדיוק דיבר אליי ב-extract, אך הבחנתי שאכן אני מחפש מעין מיצוי, נקודת כובד, בתוך הדיבור של המטופלים, ושפעולה זו מתכתבת עם כמה רעיונות של הפסיכואנליזה הלאקאניאנית שנחשפתי אליהם בשנים האחרונות.
האבן והאובייקט
ז'אק אלן מילר, ממשיך דרכו המרכזי של לאקאן, מסביר בסמינר "עצם האנליזה" (2001):
כשאדם מגיע לאנליזה אנחנו מקבלים אותו בלי דעות קדומות, בלי ידע, בלי זיכרון, אנחנו מקבלים אותו בתחילת הדרך של הדיבור שלו אתנו.
אבל הוא הגיע כי הוא מעד, כי הוא מרגיש שיש אבן בדרכו. אנחנו מזמינים אותו לדבר, והדבר שמכוון את ההקשבה שלנו הוא העובדה שיש בדרך הדיבור שלו אבן. אנחנו מניחים – וייתכן שזו ההנחה המוקדמת היחידה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו – שהדיבור שלו ייסוב סביב האבן הזאת בתנועת ספירלה, בסיבובים שילכו ויתקרבו אליה, עד שהוא יפסל אותה [...]
אפשר לומר שיש באנליזה פעולה של צמצום, של רדוקציה – פעולה שבלי ספק מוכרת היטב בארצות הברית, שבה מכנים את האנליטיקאים "מכווצי ראשים", shrinks. זוהי תפיסה פנומנלית, המתייחסת לצמצום שקיים באנליזה, הצמצום לכדי אבן, לכדי עצם. [עמוד 21]
מילר משתמש במטפורת האבן על הדרך, משירו של דה אנדראדֶה, כדי לנסח עיקרון יסוד: האנליזה הולכת לקראת המכשול האימננטי שמופיע ביחד עם הדרך-דיבור, סובבת סביבו בתנועה ספירלית, שהיא במובן מסוים גם אסימפטוטית – קרבה והולכת, אך אינה כובשת או מפוררת את האבן. מילר מתעניין ומעניין את קהל מאזיניו במוקד המאובן הזה, שתנועת ההתקרבות אליו דורשת, כפי ששמענו, דווקא פעולה מן הסדר של הצמצום ולא משהו מן הסדר של "הרחבת המסמן" כפי שמנסח מילר. במקום "בוא נדבר על זה", נפרש ונבין, הבה נסמן בהדרגה את גבול הדיבור, היכן שהמשמעות מפסיקה לעבוד ויש רק אבן בלתי ניתנת לפירוק ולערעור. זו קליניקה שמכוונת אל הממשי, אל מה שלא ניתן לייצג בשפה; זהו "הבלתי אפשרי", באחד מניסוחיו של לאקאן, שאליו מתכנסת האנליזה.
כאן אני נזכר באבן אחרת, המשמשת את לודוויג ויטגנשטיין בספרו "חקירות פילוסופיות" (1953):
כלום אין ביכולתי לדמיין שיש לי כאבים איומים ושאני הופך לאבן כל עוד הם נמשכים? אכן, כאשר אני עוצם את עיניי, כיצד אדע שלא הפכתי לאבן? – ואילו זה היה קורה, באיזו מידה היו לאבן כאבים? באיזו מידה ניתן לייחסם לאבן? מדוע בכלל צריך שיהא כאן מי שיישא את הכאב?! והאם ניתן לומר על האבן שיש לה נפש ושלה יש כאבים? מה לנפש, או לכאבים, ולאבן? [...]
התבונן-נא באבן, ושווה בנפשך שיש לה תחושות. – אתה אומר לעצמך: איך מגיעים בכלל לרעיון לייחס תחושה לדבר? בה-במידה ניתן היה לייחס למספר! – ועתה התבונן-נא בזבוב מפרפר, ומיד נעלם הקושי הזה ונראה שלכאב יש כאן איזו אחיזה, בעוד שקודם-לכן היה הכול כביכול חָלָק מדי עבורו." [עמוד 132, סעיפים 283-284; ההדגשות במקור].
ויטגנשטיין מרחיק לכת לעומת קפקא, והופך את האדם לא לשרץ, אלא לאבן. זאת כדי לומר לנו שבשביל כאב נדרש, קודם כל, גוף; אך לא רק גוף, אלא גם מי שידבר או יתנהג את הכאב. האבן בטיעונו של ויטגנשטיין היא דבר דומם, חסר חשיבות לכשעצמו, "חלק" מכדי ששפת הכאב תאחז בו; אולם, כְּמַה שהכאב, או היצור הכואב, נאחזים בו, היא הופכת להיות בעלת חשיבות, מסייעת בסימון קו הגבול בין מי שניתן לומר עליו שכואב לו לבין מה שלא ניתן לומר זאת ביחס אליו.
במבט ראשון, זה נראה רחוק ממילר ומהאבן/עצם של האנליזה, אך למעשה יש קו מקשר בין השניים. גם האבן של מילר – כשלעצמה חסרת מובן או ערך; דיבורו של האנליזנט, ופעולת הצמצום שלו כהתקרבות אל האובייקט, היא היא שמעניקה לה משמעות, פרטיקולרית לאותו סובייקט מדבר. הדיבור כורך את התשוקה ואת הכאב המסוימים של האנליזנט עם אותה אבן שעל הדרך. האבן היא הדומם וְהַדָּמוּם הממשי, השותק, כי בה נעצרים הפירושים. זהו קו הגבול של שפת הכאב, שאליו חותר גם ויטגנשטיין.
חילוץ המיצוי
הספרות, בעיניי, לעתים קרובות קצת יותר קרובה ל"עצם" מאשר הפסיכואנליזה עצמה, בשל היותה בלתי מחויבת לכל אג'נדה או עיקרון מנחה. ספרות טובה אינה קוראת לדברים בשמם, אלא פשוט עושה במילים. אנחנו, כקלינאים, באים ומחלצים ממנה את שמות הדברים, אך בו-זמנית גם ממיתים בה משהו. פרויד הציע שהריפוי האנליטי עובד רק כבדרך-אגב, והזהיר אותנו מניסיון מְכֻוָּן לזרז את הריפוי (למשל: פרויד, 1926, עמוד 174). כך גם הספרות, בהיותה לא-מכוונת אל השאלות האנליטיות, חושפת טפח אמתי ורב משמעות לגביהן.
תחת ניסיונותיי לחקור מפגשים של גוף ושפה בסיפוריו של דויד גרוסמן, הגעתי אל סיפורו הראשון בהחלט של גרוסמן, שנקרא "חמורים" והתפרסם בקובץ סיפוריו הקצרים מ-1983 "רץ". על היותו סמן דרך ראשוני לנושאים שילכו ויתפתחו ביצירותיו הבאות של גרוסמן אכתוב בהזדמנות אחרת. לענייננו, אספר כי במרכז הסיפור עומד רוג'ר, חייל אמריקני שערק ממלחמת וייאטנם לאוסטריה, אינו מוצא את מקומו ומנוחתו ונתלש גם מהאישה האוסטרית שהוא אוהב, כיוון שאינו יכול להתחתן אִתה ולמצוא עבודה מסודרת כמהגר בלתי חוקי. כשלבו דואב, הוא יוצא אל מלון דרכים שכוּח, אך מוכר לו, בו הוא מקבל אהבה נטולת מילים מבעל המקום ומקבוצת חמורים. באותו פונדק יש לרוג'ר טקס מיוחד, של השתכרות עד אובדן חושים ומעין לידה מחדש, נטולת מילים, שמאפשרת לו להמשיך בדרך, לא ברור לאן. הטקס, גם אם אינו חלק מאנליזה, מזכיר במובן מסוים את אותה התקרבות סיבובית למכשול שלא ניתן להימנע ממנו, רק כדי להמשיך ולנוע. זהו טקס מאוד יעיל עבורו, ועל אף היותו קשה ומשפיל, יש בו לא מעט אהבה ושמץ של תקווה.
שני חלקים בסיפור צדו את תשומת לבי, ובדיעבד אני יכול לומר, שדווקא אלו בזכות מצפן ה-extract שאִתו הגעתי לקריאה. כשהגיבור רב עם בת-הזוג שלו, נעמי, היא בוכה במשך שלוש שעות, ולו, כך הוא מספר, אסור להפסיקה למרות שהדבר מוציא אותו מדעתו. "בכיה הוא מין תהליך מיוחד שחייב 'למצות את עצמו', כך בפירוש הסבירה לי פעם. בעצם, פעמים רבות." (עמוד 56); ובהמשך, הוא קורא לפרוצדורה הזו "מיצוי הבכי" (עמוד 65). בהמשך, הגיבור מתאר את מפגשיו עם חברים אמריקנים, שותפים לצרה ולעריקות, המתאספים מדי חודש בפאב אמריקאי באוסטריה, מעלים זיכרונות ותלונות ומבכים בצוותא את מר גורלם. הגיבור מספר למרטין, בעליו של הפונדק, על חוסר הטעם שהוא חש ביחס לפגישות הקבועות ועל הכאב הרב שהן מסבות לו. מרטין, שהוא הדמות הכי קרובה לאנליטיקאי בסיפור הזה, משהה את תגובתו, אך בהמשך אומר לרוג'ר שלא יפסיק ללכת לפגישות בפאב; "למרות הכול", הוא קובע, "זה טוב בשבילך". (עמוד 68). "מיצוי הבכי", שהיווה מרכיב זר ודחוי שעה שיוחס לבת-זוגו, מתגלגל ומופיע בחייו של הגיבור עצמו. הוא אינו מודע לכך, אך גם בחייו יש היבט של בכי שחייב למצות את עצמו. בעל הפונדק רואה בגיבור מה שהוא עצמו אינו מבחין בו.
שני חלקים אלו וטקס ההיטהרות המיוחד של רוג'ר היוו, עבורי, מפתח לקריאת הסיפור ואפשרו, כמו עם דבריהם של המטופלים, לחלץ (to extract) מסמן מניע, מרכז כובד של הדיבור שסביבו מתארגנים שאר החומרים: "מיצוי הבכי", או "מיצוי הכאב"; ישנו כאב גדול, שמעורב עם ביטוי דחפי, ועד שהוא אינו מגיע לכדי מיצוי (extraction), קשה מאוד לעבור הלאה. כשזה קורה, ולו לרגע חמקמק, הנפשות הפועלות יכולות לפתע "לחלץ" את עצמן כמו הברון מינכהאוזן המושך את שערו-שלו מתוך הבִּיצָּה.
מיצוי ההתענגות
מילון Merriam Webster מביא שני מובנים מרכזיים למילה extract: לחלץ או לחלוץ, שהוא בעל רלוונטיות מיוחדת לדיבור (to extract an information or to extract a confession); ולמצות, מהמילה מיצוי, עם דגש על ההיבט החומרי – יצירת תרכיז או תמצית (the machines extract the juice from the apples). השילוב בין ממד הדיבור לממד החומרי הוא בדיוק זה אשר מסקרן אותי במסע הנוכחי, ומאפשר ליצור רמה נוספת למובנו של המסמן, הרמה של חילוץ הסובייקט. נדרש מיצוי תהליך, חילוץ מרכיב מסוים בדיבור, תוך התקרבות לממד החומרי של הדיבור, ל"עצם" או ל"אבן", על מנת ל"חלץ את הסובייקט", להוליד אותו מתוך דיבורו.
הרעיון של המשך השהייה בסיטואציה הכואבת, למרות הסבל שהיא גורמת, שולח אותנו אל "מעבר לעיקרון העונג" הפרוידיאני, כפי שלאקאן קורא אותו עם מושג ה-jouissance, ההתענגות (Lacan, 1959-60; 1960; לאקאן, 1972-73). ניתן לומר כי תופעות הכאב המלווה בסיפוק מסוים ברמה של הדחף, כפי שמופיעות אצל גרוסמן, מהוות מקרים מובהקים של התענגות. זוהי הנאה הכרוכה בסבל, ההנאה מהסבל, מעין קשירה בין הליבידו לדחף המוות. מפרספקטיבה לאקאניאנית, גם במקרים "קשים", כמו פרנויה פעילה או מלנכוליה, ישנו סיפוק לא מודע ברמה של הדחף. לכן, בניסוחו של לאקאן (1974, עמוד 34), "הסובייקט [והכוונה היא לסובייקט של הלא-מודע, א"ק] הוא בר-מזל/שמח (heureux בצרפתית)" מעצם הגדרתו, גם אם האדם סובל.
גיבורו של גרוסמן ב"חמורים" מעלה שאלה משתוממת באשר להתענגות: מה הטעם באותה חזרה, פעם אחר פעם, אל עמדת הסובל, הקורבן חסר האונים? מה הסיבות להיווצרותה? בעוד גופו מביא אותו, שוב ושוב, אל מפגשי החברים, ראשו חוזר ושואל: מדוע לשוב אל המקום שמחדד את הסבל, היכן ש"מגרדים את הפצע"? – מטפורה טובה להתענגות. גם לטקס המיוחד בפונדק של מרטין אין לו כל הסבר רציונאלי, באופן שמתכתב עם חוסר הרציונאליות בטקס הבכי של נעמי, שאסור להפריע למהלכו הבלתי מוסבר. ההתענגות זולגת כאן מכל מיני כיוונים, אך נותרת תופעה עמומה, בעלת היבט גופני מהותי, בלתי מוסברת, פתוחה לפרשנויות הקורא, ויחד-עם-זאת הכרחית עבור הסובייקט, בלתי ניתנת למחיקה וכזו שצריכה למצות את עצמה. הנה האופן שבו גרוסמן נותן לנו שיעור, הדגמה חיה, של פעולת ההתענגות, בלי לקרוא לה לרגע בשמה השמור לה במשחק השפה הפסיכואנליטי. קרוב יותר ל"עצם", כפי שאמרתי. ברמה של המסמן, סיפורו של גרוסמן מוסיף עבורי את ממד ה"מיצוי" למסמן extract, וכעת אפשר לדבר על "מיצוי ההתענגות" או "מיצוי התענגותי" ולנוע בחזרה אל הפרקטיקה על גבי המסמן.
במסגרות אישפוזיות, אך לא רק בהן, מגיעים אלינו לא פעם מטופלים במצבים כרוניים, שגם אם יש להם עניין בטיפול והם יוצרים יחסי העברה יציבים באופן יחסי, הסימפטומים הקשים שלהם נוטים לשמור על מצבם הסטטי, כמעט ללא הקלה. ניסיונות להזמין אותם לחשיבה והעלאת אסוציאציות נופלים אל האזור של תלונה קבועה וחוזרת, עם יכולת מצומצמת לזוז מהמשבצת שבה התחילו. מנקודת המבט שבה אנו עוסקים, מדובר במקרים של התענגות מתפשטת, עם יכולת הולכת ופוחתת להשקיע ליבידו באובייקטים חיצוניים ועם נסיגה של הליבידו אל האני, כפי שמתאר פרויד ב"הצגת הנרקיסיזם" (1914). נראה שהדיבור המתפשט על הסבל, "הרחבת המסמן" בניסוחו של מילר, הולך דווקא עם הרחקת ההיחלצות ממנו, בניגוד לחלק מהתפיסות הטיפוליות המקובלות. ההתערבויות האנליטיות אינן מעוררות לכדי מעשה ברבים מהמקרים, והניסיון "לדחוף" מטופלים לכיוון ההגבלה או הצמצום של ההתענגות לרוב עולה בתוהו. כמו האבן החלקה של ויטגנשטיין, התחושה היא שאין במה לאחוז, הדיבור גולש ומתרחב, אך במובן מסוים הוא חסר גוף, אין לו נוכחות שמאפשרת שינוי.
הרעיון של "חילוץ המיצוי", או "חילוץ מיצוי ההתענגות", נולד מחוסר אונים שלי כמטפל במצבים כאלו. בקליניקה הלאקאניאנית, שבה לא נוהגים לעבוד עם ההעברה הנגדית ככלי טיפולי – כלומר, רגשותיו ותחושותיו של המטפל אינן המפתח להבנת המטופל ואינן חלק מהדיאלוג בחדר הטיפולים – יש צורך דחוף יותר לבחון מהי עמדתו הנדרשת של המטפל מול הביטויים ההתענגותיים של המטופל, כך שאי-הנחת והתסכול של המטפל לא יפריעו לעבודת המטופל; לייצר איזושהי לוגיקה, היכן שזו אינה קיימת לכאורה. במקרה הנוכחי, השימוש בתובנות של הספרות, עם חִצו המכוון של המסמן, אִפשר לי להתחיל לשרטט מוצא אפשרי. אדגים באמצעות שתי וינייטות קליניות, שתובאנה תוך השמטה ושינוי של פרטים מזהים על-מנת לשמור על הסודיות הרפואית. התיאורים הסכמטיים והשימוש בהגדרות פסיכיאטריות מקובלות נועדו, בסופו של דבר, להצביע, בתמציתיות הנדרשת, דווקא על מה שחורג מן הסכמות המוכרות והאוניברסאליות.
מטופל הסובל מדיכאון קשה ומחרדות, אינו פעיל לאורך היום, מבלה שעות במיטתו ואינו מוצא טעם בכל עשייה שהיא. גם אם ברקע ישנם יחסים משפחתיים מורכבים התורמים לשימור המצב, פירושים וגילויים בכיוונים אלו לא הביאו לשינוי משמעותי במצבו, וכך גם הטיפולים התרופתיים הרבים והמתחלפים; אבל הייתה נקודה אחת מעניינת, שבה הופיע צל של שינוי. במהלך כמה שבועות בהן לא נכחתי בעבודתי, אותו מטופל מיעט להגיע לקבוצות טיפול והלך ונסוג גם מעבודתו השיקומית. כעבור זמן מה, הוא מספר, הרגיש שאין לו כל מסגרת, שהוא מגיע לתחתית; ואז... ברגע אחד, שגם עבורו אינו מובן, מלבד האמירה שאין עוד לאן לרדת, הוא קם מן המיטה, הלך לעבודה, והחליט לחזור לתהליך השיקום עם עניין מחודש. מעבר לנאמר, הוא לא יכול היה להסביר מה קרה באותו רגע, ומיד חזר אל התלונות הקודמות באשר למצבו. מה שעשיתי כמטפל הוא לא לאפשר לו לפספס את הרגע הזה, לסמן אותו כרגע שונה וייחודי, שבו משהו הפסיק והוחלף בדבר אחר. רגע שלפתע התגלו בו כוחות שנסתרו מעיניו. רגע של אקט.
מטופלת הסובלת מפוסט-טראומה בעקבות תאונה קשה נמצאת מזה תקופה ארוכה במצב אינטנסיבי של הסתגרות, עם הופעה חוזרת של פלשבקים מן התאונה. רוב הזמן היא נמצאת בחדרה, מתקשה לשהות לאורך זמן עם אנשים, חוששת מרעשים, מתקשה לישון ומעבירה את לילותיה במחשבות בלתי פוסקות. באחת הפגישות היא מספרת שבעלה הציע לה/אילץ אותה לצאת לבלות לכבוד יום הולדתה. בדרך-כלל הם ממעטים לבלות בשל מצבה, ובפעמים הקודמות שעשו זאת – זה לא עבד טוב, היא הייתה מרוכזת בסבל שלה; ואולם הפעם, ואל תשאלו מדוע, היא מספרת שנהנתה, הרגישה שיש לה אוויר פתאום, שהיא יכולה לנשום, ושהיא חוזרת לזמן קצר להיות מי שהייתה לפני התאונה. לרגע אחד היא הצליחה אפילו לראות את בעלה, שממנו התרחקה מאוד בתקופה האחרונה, ב"פנים אחרות". עם חזרתה הביתה חזרה גם להתכנסות ולהסתגרות; אבל היה את הרגע הבודד, בו היא "הצליחה לנשום", ותפקידי לעמוד על המשמר, לקפוץ מכיסאי ולסמן עבורה את הרגע: "הנה, הצלחת לנשום... אולי לרגע... אבל הצלחת".
כאן חשוב להדגיש: אפשר להציע שלל פירושים דמיוניים שיהוו הסברים למה שהתרחש ברגעי השינוי, אך אלו התגלו ללא אפקט על אותם מטופלים, ובוודאי לא הביאו לצמצום ההתענגות הכרוכה במצבם הסטטי בדרך-כלל. פעולת ה-extract מסתפקת בהרמת דגל אל מול אותו מרכיב בדיבור שמהותו – גבול להתענגות. סימון רגעֵי "מיצוי ההתענגות" מתפקדים גם הם כסוג של פירוש, אך כזה שאינו פועל בממד של המשמעות, אלא בממד של תחימת ההתענגות. כיוון זה הולך עם הוראתו האחרונה של לאקאן ועם ניסיונו להתקרב לממשי שבאנליזה. בהרצאתו "פירוש ודחף" אומר מילר (2009), בפרפרזה על ויטגנשטיין:
אין אומרים את מה שאי-אפשר לומר ואת מה שהוא האיווי [התשוקה הלא-מודעת של הסובייקט, א"ק]. נהפוך הוא: הוא נאמר. מה שאי-אפשר לומר אותו, אין לשתוק אותו, אלא לומר אותו בין השורות. אי-אפשר לומר אותו אלא בין השורות, דרך הרמיזה. אי-אפשר לומר אותו אלא מהצד [...] אי-אפשר אלא להצביע עליו. [עמוד 43].
לכן משלב מסוים לאקאן הציע "את האצבע המורמת של יוחנן הקדוש של לאונרדו" כסמל של הפירוש, ומילר מוסיף: "בסופו של דבר מרימים את האצבע כאשר אין יכולת לומר". [שם, עמוד 42].
כהמשך לכך אני מציע לקרוא את העבודה עם "מיצוי ההתענגות" באופן הבא: מתוך סדרה ארוכה ומתמשכת של תמונות, האנליטיקאי מצביע על אלו שרצוי לגזור ולשמור בתוך אלבום. אם מיטיבים להקשיב, פה ושם ישנן תמונות בהן הוגבלה ההתענגות לרגע, ולאיסופן המתמיד יש אפקט מצטבר על המטופל. הוא מתחיל לזהות את המוץ שבתבן, רגעי החילוץ שלו את עצמו. המטפל אינו דוחף או מחלץ בעצמו, אלא מצביע וגוזר, מצביע וגוזר, כך שאט-אט המטופל יוכל להצביע, לגזור ולאסוף בעצמו. בעוד שההגדרות הפסיכיאטריות הן אוניברסאליות, אלבום הגזירים שמתקבל הוא "פר(ק)טיקולרי" – נושא את שמו הפרטי של המטופל ובעיקר שימושי עבורו.
"בכייה הוא מין תהליך מיוחד שחייב למצות את עצמו..." – אם נחזור לגרוסמן, מה שעוד כדאי ללמוד ממנו הוא שלהתענגות יש מהלך מסוים שאותו אי-אפשר להאיץ או למחוק. מוטלת עלינו האחריות להקשיב בסבלנות ולזהות את רגעי התפנית שבו. נדרשת לשם כך הקשבה של ex-tract ("מחוץ לשטח") – הקשבה שמכוונת לחילוץ אותם חלקים בדיבור שאינם ב"נתיב המרכזי", שמבהיקים בחריגותם מן המוכר והקבוע אצל אותו מטופל. זו אתיקה שהמצפן שלה איננו האמפתיה וההבנה, אלא איתור המחט הסובייקטיבית בערימת השחת. לעמדת ה-ex-tract משמעות כפולה: להתמיד להיות מחוץ לשטח המובן/המובן-מאליו, החוזר והסטטי, שטח ההתענגות נטולת העצירות; ובו-זמנית מחוץ לנתיב הדחיפה אל האדפטציה ואל הריפוי – כלומר, איתור של רגעי "המיצוי ההתענגותי" הנחשפים בדיבורו של האנליזנט, ולא הטלה שלהם מכיוונו של האנליטיקאי.
במובן מסוים, כך אני מציע, הספרות היא מעין מעצור או גבול תוחם להתענגות שלנו, האנליטיקאים, השרויים בשיח ובשפה המקצועיים. דווקא כי בניגוד לדיסציפלינה הפסיכואנליטית אין לה יומרה מרפאה, לפחות לא במוצהר, היא לעתים חכמה יותר ומדויקת יותר באופן ההתבוננות שלה על המרחב הנפשי. הן פרויד והן לאקאן ידעו על כך משהו בפנייתם החוזרת אל הספרות כמקור של ידע וגילויים. אפשר לומר, וכדאי לנו להשתמש בזה, שהספרות היא ה-ex-tract של הפסיכואנליזה.
מקורות
גרוסמן, ד. (1983). "חמורים". בתוך: רץ (עמ' 49-74). תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
ויטגנשטיין, ל. (1953). חקירות פילוסופיות. (תרגום: ע. אולמן-מרגלית). ירושלים: מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1995.
לאקאן, ז'. (1972-73). הסמינר ה-20. עוד. (תרגום: י. מירון עם ל. לב, פ. מיגלין ומ. רוזן). תל-אביב: רסלינג, 2005.
לאקאן, ז'. (1974). טלויזיה. (תרגום: ב. בן-משה). כפר-סבא: חנות הספרים, 1992.
מילר, ז'-א. (2001). עצם האנליזה. (תרגום: א. פיצ'וטקה). ירושלים: כתר.
מילר, ז'-א. (2009). "פירוש ודחף". בתוך: הפירוש הלאקאניאני (עמ' 21-52). (תרגום: ס. פיצ'וטקה וא. פיצ'וטקה). תל-אביב: רסלינג.
פרויד, ז. (1914). "הצגת הנרקיסיזם". בתוך: הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה (עמ' 29-74). (תרגום: ד. דותן). תל-אביב: רסלינג, 2007.
פרויד, ז. (1926). "לשאלת האנליזה בידי מי שאינם רופאים: שיחות עם אדם נטול פניות". בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי (עמ' 147-200). (תרגום: ע. רולניק). תל-אביב: עם עובד, 2002.
Lacan, J. (1959-1960). The Seminar. Book VII. The Ethics of Psychoanalysis. (D. Porter, trans.). London: Routledge, 1992.
Lacan, J. (1960). "The Subversion of the Subject and the Dialectic of Desire in the Freudian Unconscious". Écrits (pp. 671-702). (B. Fink, trans.). New York: W.W. Norton & Company, 2006.
