בואו לא נדבר על זה
לזכרה של פרופ' סוזן נולן-הוקסמה
מאת גידי רובינשטיין
"We all need to get the balance right between action and reflection" (Queen Elizabeth, Christmas message 2013)
"גם אותי השיחה האחרונה שלנו התישה מאוד. אולי ניפגש ונדבר על זה?" - את המשפט הפרדוקסאלי האלמותי הזה מצאתי בתא הקולי שלי בעקבות מייל שכתבתי לאחת מחברותיי הטובות לאחר שיחת טלפון שנמשכה כשעתיים, אשר במהלכן "חפרה" ו"עיבדה" עד תום כל נושא שנידון כמעט מכל היבט, אפשרי ובלתי-אפשרי.
"בוא נדבר על זה" כבר הפך להיות קלישאה, שלא לומר בדיחה, על טיפול פסיכולוגי. אני תוהה עד כמה גולשי "פסיכולוגיה עברית" מכירים את עבודתה של סוזן נולן-הוקסמה, ששימשה ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ייל והלכה לעולמה לפני חודשיים בגיל 53. כבוגרים וסטודנטים במחלקות לפסיכולוגיה של האוניברסיטאות בישראל, שבהם רוב רובה של ההכשרה היא פסיכודינמית, אני משער שהם מזהים באופן אוטומטי טיפול פסיכולוגי עם טיפול פסיכודינמי.
סוזן נולן-הוקסמה הייתה פסיכולוגית קלינית, שהחלה את פעילותה המחקרית הענפה מהתעניינות בשילוב שבין שני נושאים עיקריים, מגדר ודיכאון. באופן ספציפי עניינה אותה השאלה מדוע נשים לוקות בדיכאון פי שניים יותר מגברים. ההסברים הפסיכולוגיים הדגישו את תלות האישה בגבר ואת אפלייתן לרעה של נשים במהלך ההיסטוריה כגורמים המסבירים הבדל זה בשיעורי הדיכאון. סוזן נולן-הוקסמה חוללה מהפכה של ממש. היא הצביעה על כך שנשים ורבאליות יותר מגברים, אך עיסוק-היתר שלהן במצוקותיהן תורם להתפתחות דיכאון ובעיקר מנציח אותו. אמנם ההשתפכות בפני חברותיהן עשויה להקל עליהן באותו רגע, אך במצטבר העיסוק במצוקה והדיבור המפורט עליה עלול להרחיק אנשים ובכך לחבל ברשת התמיכה החברתית שהשכילו אותן נשים לפתח הודות לאותה ורבאליות, הפועלת כחרב פיפיות, כך מסתבר. המילה האנגלית שגייסה נולן-הוקסמה לתיאור אותה "חפירה" היא rumination, שפירושה המילולי "העלאת גירה", כלומר, פליטה של חומר שכבר נלעס עד תום ולעיסתו מחדש. בתחילת העיסוק שלי בנושא השתמשתי בביטויים כמו "חיטוט עצמי" או "נברנות", אך דומה שאין מתאימה מהמילה "חפירה" השגורה בפי הצעירים בישראל של היום לשמש מקבילה עברית לרומינציה.
והנה, מה שנחשב עד אז, ובמידה רבה עדין נחשב, כפתרון לבעיה מצטייר בעשרות הרבות של מחקריה של נולן-הוקסמה כמנגנון הרסני. כיום, כשבחוגים הלא-אקדמיים מדברים על "חפירה" של נשים כתופעה טבעית ומובנת מאליה, הנושא לגיטימי קצת יותר, אם כי הרבה פחות בחוגים פסיכולוגיים פסיכודינמיים. סוזן נולן-הוקסמה פיתחה את העיסוק ב"חפירה" לתחום מדעי בעל השלכות קליניות מרחיקות-לכת עד כדי הקמת מעבדה לחקר הרומינציה במחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת ייל. היא פיתחה מבחן שבודק רומינציה ומחקריה נערכו הן ברמה המתאמית (מחקרי שדה) והן ברמה הניסויית (מחקרי מעבדה מבוקרים היטב, בהם הפעילה גירוי רומינטיבי ובדקה את התגובות אליו). היא גם הצביעה על הנזקים שבדיבור מופרז על מצוקה, כשכל טענותיה מלוות בהוכחות אמפיריות חותכות וכתבה ספר המיועד לקהל הרחב, "נשים שחושבות יותר מדיי" (Women who think too much).
אחד מממצאיה העיקריים במחקריה של נולן-הוקסמה הוא שאנשים רומינטיביים רואים את החשיבה והדיבור על המצוקה כפתרון (בדיוק כמו פסיכולוגים!), בעוד שהמחקר מלמד שבכך הם מרחיקים את הפתרון ומתרחקים ממנו. אין ספק שבמסר זה כמעט והסתכנה בכריתת הענף שישבה עליו כפסיכולוגית קלינית, ובכל זאת, בנחישות מחקרית יוצאת דופן התמידה וחקרה את הנזקים שבתופעת ה"חפירה" בתחומי חיים שונים.
לציון מיוחד ראויה תעוזתה בהצביעה על הנזקים שבתופעה בתחום הכמעט "מקודש" של אובדן ושכול, אשר בו מקובל להעלות על נס את עיבוד האבל והכאב. מחקריה בנושא זה זכו למקום של כבוד בספרות המחקרית על אובדן. מסופקני עד כמה יושמו מסקנותיהם, שהרי "אולפנו" לחשוב שהסחת דעת היא הדחקה - והדחקה היא כמעט "חטא פסיכולוגי". הפרק שכתבה על התמודדות רומינטיבית והסתגלות לשכול פורסם באחת המקראות המרכזיות בתחום בעריכת מרגרט סטרובי ובהוצאת האיגוד הפסיכולוגי האמריקני, Handbook of bereavement research: Consequences, coping, and care. בפרק זה דנה נולן-הוקסמה במחקר על התמודדות רומינטיבית וטוענת שאנשים, שחוו אובדן והם עסוקים ב"חפירה" באופן קבוע וחוזר על עצמו, מתמקדים ברגשות השליליים, בלי לנקוט כל צעדים מעשיים להקלה על רגשות אלה. בהקשר של אובדן עיסוק כזה מהווה התמקדות פאסיבית וכרונית ברגשות ובסימפטומים הקשורים לאבל. (לפי מודל השכול הדו-מסלולי של פרופ' שמשון רובין, מדובר בהישארות ב'מסלול התפקוד', במקום לעבור ל'מסלול הקשר אל הנפטר' והזיכרונות על המת). נולן-הוקסמה מציגה בפרק זה מחקרים המצביעים בבירור על כך שהתמודדות רומינטיבית מחמירה ומאריכה את הרגשות השליליים ומגבירה את הסיכון לדיכאון ממושך. היא מתארת מחקרים העוסקים במנגנונים שבאמצעות מקדמת הרומינציה מצב רוח שלילי וחוקרת את הסיבות לכך שאנשים מסוימים "חופרים" ואחרים לא. הפרק מסתיים בהמלצות להסחת דעת ולמעבר מחשיבה למעשים גם בנושא הכאוב של אובדן ושכול. המלצות העומדות בניגוד מוחלט לכל מה שאנו מכירים באופן מסורתי בנוגע עיבוד האבל.
זכרו שנשים מזוהות עם being וגברים מזוהים עם doing וכאן נולן-הוקסמה מעודדת נשים לאמץ דרכי התמודדות (יש שיאמרו "הגנות" ויש שיאמרו אפילו "הכחשה") השכיחות בקרב גברים.
נדמה לי שאין "שורה תחתונה" מתאימה יותר למאמר לזכרה בסיכום קצר של המלצותיה המאוד לא "פסיכולוגיות" מתוך ספרה "נשים שחושבות יותר מדיי":
• הסחת דעת – עיסוק בפעילויות המקדמות מחשבות חיוביות (מפעילות גופנית, דרך תחביב, מדיטציה וכלה בתפילה)
• פתרון בעיות –אתר לפחות דבר קונקרטי אחד שאתה יכול לעשות כדי להתגבר על הבעיה שאתה "חופר" בה.
• התבוננות עצמית חיובית/אדפטיבית – חשיבה על החלקים הקונקרטיים של המצב והאפשרויות לשפרו (למשל, "מה בדיוק גרם אתמול לבוס שלי לומר את מה שהרגיז אותי כל כך? – "אני יכול לדבר אתו על הדרכים לקבל הערכה טובה יותר")
מעמיק? אולי לא.
מועיל? אולי כן.
