×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

דעות

את ראי הנפש אין לצבוע: בעקבות סדרת המאמרים "תרופות פסיכואקטיביות – לא מה שחשבתם"

השאלה האם תרופות כגון SSRIs אפקטיביות או רק מעשירות את חברות התרופות מחמיצה את הבעיה האמיתית, טוען ד"ר חיים היילפרין. בתגובתו לסדרת המאמרים על תרופות פסיכואקטיביות הוא מזהיר כי הטיפול התרופתי אינו פותר מצוקות רגשיות אלא רק ממסך אותן.

מתפרסם מ 8/1/2014 | 9,242 צפיות

תגיות: |

 

את ראי הנפש אין לצבוע

בעקבות סדרת המאמרים "תרופות פסיכואקטיביות – לא מה שחשבתם"

מאת חיים היילפרין

 

 

 

לא יכולתי שלא לחייך כשראיתי את סדרת הכתבות של דורית שיקיירסקי "תרופות פסיכואקטיביות – לא מה שחשבתם". זה קרוב לשלושים שנה שאני אומר למטופלים שלי – וגם מרצה ברוח זו לפסיכיאטרים – שאינני עובד על פי המודל הרפואי, שלדידי דיכאון או חרדה אינן מחלה או הפרעה ושהטיפול הפסיכיאטרי בתרופות נוגדות דיכאון וחרדה, המחולקות היום כסוכריות בידי רופאי משפחה, שגוי במישור הקונצפטואלי וקאונטר-פרודוקטיבי במישור הפרקטי. לדידי, השאלה האם תרופות כגון SSRIs אפקטיביות או רק מעשירות את חברות התרופות מחמיצה את הבעיה האמיתית במתן טיפול תרופתי למצוקות רגשיות.

מצוקה רגשית איננה מחלה

הרפואה המודרנית חבה את הצלחתה המסחררת לגילוי הפתוגנים המיקרוסקופיים וחשיבות ההיגיינה, ולמציאת תרופות אנטיביוטיות יעילות להפליא. נקל להבין את משאלת הלב של רופאי הנפש, גם מבלי לייחס להם תאוות בצע יוצאת דופן או תסביכי נחיתות ביחס לעוסקים בענפי רפואה אחרים, בחפשם אחר תרופות פלא דומות גם לבעיות הנפשיות המטרידות את האנושות. שוו בנפשכם עולם שבו הצליחה הרפואה להדביר כבמטה קסם דיכאון וחרדה כפי שעשתה לשחפת, לעגבת ולדבר. הבעיה היא שפסיכיאטרים, מטבע הכשרתם כרופאים, ממשיגים ומטפלים במצוקות הנפשיות האלה על פי המודל הרפואי, לפיו אנשים לוקים במחלות בשל פתוגנים שונים ומטופלים בתרופות המדבירות אותם. דא עקא, שעבור מיליונים הסובלים מחרדה או דיכאון – מלבד אותם אחוזים בודדים הסובלים ממחלות פיזיות – מצוקה נפשית, קשה ככל שתהא מבחינה סובייקטיבית או תפקודית, איננה מחלה או הפרעה. המנגנון הרגשי אינו אלא ראי, המשקף את המציאות לטוב ולרע; והראי עצמו תקין לחלוטין גם כשהוא משקף מציאות קשה.

הדוגמאות אותן אני נותן למטופלים בהקשר זה טריוויאליות, אך אביאן כאן כדי לסבר את האוזן: כשברכב נדלקת נורה אדומה המצביעה על מחסור בשמן, לא יעלה על הדעת לפתור את הבעיה על-ידי ניתוץ הנורה או כיסויה בסמרטוט; חובה להוסיף שמן, אחרת יישרף המנוע. וכשאדם לוקה בכאב שיניים, עליו לטפל בעששת, לא בכאב עצמו. מתן בנזודיאזפין או SSRI לטיפול בדיכאון או חרדה משול לניסיון לצבוע ראי המשקף מציאות שחורה בצבע לבן, מאחר והצבע הלבן, נסכים כולנו, מלבב יותר. מה שהפסיכיאטרים קוראים "שיפור איכות החיים" מהווה למעשה רק פגיעה עמוקה נוספת במנגנון הרגשי, ולא פחות, בדימויו העצמי של המטופל, ומיקוד הטיפול במצוקה הנפשית במקום בסיבות לה. אי אפשר להשיג "איכות חיים" על-ידי התעלמות שיטתית מהבעיות הגורמות למצוקה; יש לטפל בבעיות עצמן, ולא בראי המשקף אותן.

הפסיכיאטר המטפל במסגרת המודל הרפואי גרידא יתעניין באופן טיפוסי בתסמיני המחלה כבסיס לאבחנה מבדלת ולבחירת תרופה מתאימה, במקום להתמקד בשאלות הנסיבתיות והסיבתיות (רופאים אינם מתעניינים בדרך כלל ממי ובאיזה נסיבות נדבק החולה או שבר עצם). כך קרה שבמשך שנים טיפלתי בנשים שדיווחו לפסיכיאטר שלהן שאיבדו את התיאבון, ששְנתן טרופה בלילה, שאין להן חשק מיני והן מבקשות את נפשן למות, מבלי שיעלה על דעתו של הרופא לשאול האם הן, במקרה, קורבנות להתעללות מילולית או פיזית מצד הבעל. הן אובחנו וטופלו רק בקביעה הבלתי נמנעת, "את סובלת מדיכאון, גברתי, והנה, התרופה הזו תעזור לך." כאשר ההתעללות הגיעה לכדי כותרות בעיתונים או הביאה את הצדדים לבית המשפט, אותן "מטופלות" היו כבר באמת שברי כלי, חולות פסיכיאטריות עם רקורד של טיפול תרופתי ממושך, שעה שהמתעללים (אנשי עסקים, עורכי דין, מנהלי מחלקות בבתי חולים) נראו ונשמעו כמו מיליון דולר. לא אחת יצאה "חולה" לבושת שחורים שכזו את הקליניקה שלי כשעיניה מאירות – גם המשקפיים השחורות הוחזרו לנרתיק – לאחר שעה אחת של אישוש והנחיה כיצד מתמודדים בהצלחה יתרה עם בעל מתעלל.

תמונה עגומה זו החמירה עוד יותר בשנים האחרונות, עם הרחבת ההרשאה לרופאי קופות חולים שאינם פסיכיאטרים לרשום נוגדי דיכאון וחרדה ארוכי טווח (לאחרונה אף הגיעו אלי מטופלים שקיבלו את המרשם ישירות מהאחות!) רובם המוחלט של רופאי קופת חולים חסר פרספקטיבה פסיכולוגית, ומאמין בתום לב בנפלאות הטיפול התרופתי. רע מאוד למטופלים – רווחי ביותר לחברות התרופות.

קשה להפריז בשיעור הנזק שנגרם לדימוים העצמי של מטופלים מידיהם של פסיכולוגים ורופאים הממשיגים את מצוקתם הלגיטימית כהפרעה או מחלה. במקום להבהיר לפונים שהם אנשים בריאים בעקרון ושמצוקתם הרגשית, קשה ככל שתהא, היא חוויה טבעית ונורמאלית המשקפת מציאות ו/או התייחסות (בהווה או בעבר) שהן הן החייבות שינוי או עיבוד הולם, המטפל מאשש את פחדיו העמוקים ביותר של המטופל – החושש בדרך כלל גם ככה שמא יצא מדעתו – שבנוסף לכל הצרות שלו הוא גם לקה בנפשו. העובדה היא שמהבחינה הקלינית אין שום הבדל בין התקף חרדה למצוקה נפשית חריפה המובנת מאליה על רקע של פיגוע, אסון טבע או תאונה קשה. הבעיה האמיתית היחידה של האדם החרד – עניין של חינוך, במובן הרחב של המילה – היא שהוא אינו יודע לקשר בין החוויה לסיבותיה (באופן טיפוסי, "הכול דבש, דוקטור, רק תציל אותי מהחרדה"), ולכן בטוח שהבעיה היא בו וכך מסתחרר מטה בספיראלה שאין לה תחתית. והמרשם לתרופות פסיכיאטריות רק מספק עוד גושפנקא רשמית לעובדת היותו "פסיכי עם קבלות". במקרים רבים הכרה שגויה זו, המגובה על-ידי אנשי המקצוע, מרסקת את הערכתו וביטחונו העצמיים של המטופל הרבה מעבר לחוויה הלא נעימה עצמה.

מנגד, קשה להפריז בעוצמת ההקלה שחש מטופל השומע ממטפלו, כבר במפגש הראשון, שהוא בריא בנפשו ושמצוקתו לגיטימית ונורמאלית לחלוטין. פעם אחר פעם אני חווה את האפקט הדרמטי הזה אצל נערות אובדניות הנמצאות בטיפול פסיכיאטרי, חלקן באשפוז מזה זמן, המאובחנות בשלל אבחנות קשות (הפופולאריות יותר הן דיכאון, הפרעה דו-קוטבית ואישיות גבולית) ומטופלות בשלל גדול עוד יותר של תרופות נוגדות דיכאון ופסיכוזה. הַמלצתי לפסיכיאטרים להפסיק את התרופות לאלתר (בהדרגה, כמובן) תמיד מעוררת מאבק איתנים בו אני מוקע כמטפל חסר אחריות המתיר את דמן: "היא חייבת לקחת לפחות עוד חצי שנה לפי הפרוטוקול... אתה תהיה אחראי אם היא תתאבד!". והנערות שמולי, שבפגישה הראשונה יושבות כזומבים כבדי מחשבה ודיבור, מפוחדות וכבויות, מתחילות לפרוח. קצרה היריעה כאן מלתאר את השיח הצמיחתי שמחליף את המחלות והתרופות, אך המסר המרכזי כבר מובן: "את נערה בריאה ורגשותייך לגיטימיים לחלוטין ומשקפים נכוחה מציאות חיים איומה וכואבת. החדשות הטובות הן שאת כבר לא ילדה – ילדים חסרי ישע ואינם מסוגלים לשנות את סביבתם הפוגענית; אדם בוגר יכול לבחון את נסיבות חייו ואם הוא נבון, אמיץ ובעל מוטיבציה, יש לו את היכולת להגן על עצמו ולשנות כל דבר בחייו, אפילו ללדת עצמו מחדש." מרבית הנערות מאמצות את המסר הזה מני וביי ושמחות להתקדם מההתנהגויות המופרעות ומהאבחנות, התרופות והסטיגמה שנכפו עליהן. איך סיכמה נערה אחת את השינוי? "כשאני רואה את הפסיכיאטרית שלי בא לי למות; כשאני רואה אותך בא לי לחיות".

כמעט כל מטופליי לומדים מהר מאוד לראות את מצוקתם בהקשר צמיחתי. רבים גם שומעים ממני – לתדהמתם – שיום אחד עוד יברכו על העובדה שפיתחו התקפי חרדה או דיכאון, כצוהר ראשון לבריאות הנפשית שתאפיין את חייהם הבוגרים אם רק ישכילו לתת לגיטימציה לרגשות ולהקשיב לקול לבם. כמטפל בכלים רציו-אמוטיביים וקוגניטיביים-התנהגותיים, אך טבעי שאקדש את הרגשות (כן, אני ממש קורא להן "קדושים", מעבר להשגה או תוכחה, כראוי לאינדיקציה האותנטית ביותר למצבו של האדם) – עם כל הקושי שבהכלת פחד או כאב נורא לעיתים – ואמקד את המטופל בשינוי קוגניטיבי, התנהגותי וסביבתי, בעיבוד ההיסטוריה הפוגענית והקניית מיומנויות חיים.

ניתן לסכם את ההבדלים בין הראייה שלי לזו של הפסיכיאטריה הביולוגית (וגם לא מעט פסיכולוגים) בטבלה הבאה:

 

הראייה הרווחת

הראייה שלי

חרדה, דיכאון

מחלה או הפרעה בפני עצמה מצוקה נפשית (בריאה ולגיטימית כשלעצמה)

הלקוח

חולה הסובל ממחלה

אדם בריא במצוקה

הסיבות

נטייה גנטית, ביולוגית, חוסר איזון כימי במוח

סיבות חיצוניות, בעבר ובהווה

דגש טיפולי

 בתסמיני המחלה בגורמים למצוקה

מטרה טיפולית

החלמה מהמחלה למידה, שינוי, צמיחה

הדימוי העצמי

ניזוק מאוד. תיוג כלא נורמלי, "פסיכי" אין תיוג, דימוי עצמי תקין

טיפול תרופתי

אמצעי בדוק ויעיל לטיפול במחלה ול"שיפור איכות החיים"

אמצעי שגוי ומיותר ברוב המקרים, המקל על התסמינים (במקרה הטוב) אך אינו פותר את הבעיות עצמן אלא רק ממסך ואף מקבע אותן. גורם לתופעות לוואי מזיקות ולפיתוח תלות פסיכולוגית ופיזיולוגית.

 

אגב, אינני שולל לחלוטין כל טיפול תרופתי. גם אני לוקח משכך כאבים כשכאב השיניים מגיע לרמה שאינה מאפשרת לי לתפקד. אבל אני עומד על כך שהמטופל יצויד בפרספקטיבה הנכונה, ולא בהבלים ברוח "חוסר איזון כימי במוח" (הרי גם אם יימצאו מקבילות פיסיולוגיות וכימיות מובהקות למצוקות הרגשיות, מדובר יהיה רק בתרגום אותן תחושות לשפה אחרת – הרגשות עדיין יישארו ראי הנפש של המציאות). אז כן, בנסיבות של מצוקה קיצונית או חוסר תפקוד – כש"הראי שבור" – אציע למטופליי לנקוט כל אמצעי שהוא, כולל תרופות, כפי שאנחה טייס קרב האמור להילחם שבוע ימים ללא שינה לקחת אמפטמינים בידיעה שהוא מתפקד בסיטואציה חולנית.

והערה אחרונה לעמיתיי למקצוע ברוח הדברים שלעיל: נעלה מבינתי מדוע הפסיכיאטריה, ענף רפואי שהתקדם אך מעט מהקזת דם וחורים בגולגולת ומושתת על מיסקונספציה מהותית בכל הקשור למצוקות רגשיות, עדיין נחשבת כאחות הבכירה של הפסיכולוגיה הקלינית מבין מקצועות הטיפול הנפשי, והקובעת האולטימטיבית בעניינים אלה בציבור הרחב, כמו גם במערכת הבריאות, המשפט, משרד הביטחון וצה"ל, המוסד לביטוח לאומי וכד'. כן, אני מכיר את האילוצים ההיסטוריים ואת העושר המופלג הנגרף מתרופות פסיכיאטריות והכוח הפוליטי הרב שהוא ממנף – מעגל הכספים שבו פסיכיאטרים רושמים תרופות במיליארדי דולרים וחברות התרופות מממנות את עוצמתם הפוליטית. אבל כל זה אינו מחייב אותנו, הפסיכולוגים, לשתיקת הכבשים. גם ידע הוא כוח, והרוב המוחלט של הסובלים סבל רגשי אינם פסיכוטים פלורידיים באשפוז כפוי; מדובר באנשים כמוני וכמוך, שאין בינם לבין מחלות, תרופות ונזעי חשמל דבר, והיו בשמחה הופכים את הקערה על פיה לו רק ידעו את האמת. הביקורת על הפסיכיאטריה חדלה זה מכבר מלהיות רק נחלתם של איקונוקלסטים כתומאס סאס ורונאלד לאינג וקבוצות אינטרס בחסות הסיינטולוגיה כמו עמותת מגן לזכויות אנוש. בארצות הברית החלו חברות התרופות עצמן בתהליכי גמילה מפסיכיאטריה מאחר ו"הבסיס המדעי בוסרי (immature) עדיין ופיתוח טיפול [תרופתי] פשוט קשה מדי ומסוכן מדי" (ציטוט מפיו של סטיבן היימן, לשעבר ראש ה-NIMH, המכון האמריקאי הלאומי לבריאות הנפש; בתרגום שלי); ואילו ה-NIMH עצמו, בצעד חסר תקדים, הרחיק עצמו השנה מאבחנות ה-DSM-5 כבסיס למתן תקציבים ומלגות והחליט להיסמך במקום זאת על מידע קוגניטיבי, נוירולוגי וגנטי – וזאת למרות שהעומד בראשו כיום, תומאס אינסל, מודה שמידע זה, המסד עליו מושתתת הפסיכיאטריה הביולוגית, "לא נמצא ברשותנו עדיין"(!). רבותיי, הכתובת על הקיר – נותר רק לפעול לשינוי הפרדיגמה, בתוכנו, בינינו ובכלל.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

היילפרין, ח. (2014). את ראי הנפש אין לצבוע: בעקבות סדרת המאמרים "תרופות פסיכואקטיביות – לא מה שחשבתם". [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 26/9/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3074

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צביאל רופאצביאל רופא20/8/2017

האם בטעות לא פורסמה תגובתי הקודמת כאן?.

צביאל רופאצביאל רופא18/8/2017

"הפסיכוטיים" האלה מונים בישראל 160,000. והם החולים הכי "כבדים"...

דר חיים היילפריןד"ר חיים היילפרין10/8/2017

אתה מתייחס בעיקר לטיפול בפגועי נפש ("פסיכוטיים") שהם אחוז קטן מאד יחסית מכלל האוכלוסיה.. כפי שהדגשתי בתחילת המאמר, אני מתייחס לעשרות האחוזים באוכלוסייה הכללית שחווים חרדה ו/או דיכאון והטיפול בהם במודל הרפואי (ובתרופות בפרט) "שגוי במישור הקונצפטואלי וקאונטר-פרודוקטיבי במישור הפרקטי" מהסיבות שתוארו שם.

צביאל רופאצביאל רופא8/8/2017

המודל הרפואי אינו לב התקלה. הן טיפל והועיל לרבים וטובים. וכל השירותים היו במקום טוב יותר אם בצדו הייתה מדיניות בריאות חומלת ולא מדיניות אגרסיבית באשפוז. כי התנהלות חומלת או מעבר לחלופות, מצריכה בהכרח כחצי מיליארד נוספים לתקציב בגין אשפוזים חוזרים. לפיכך, הרעה החולה הראשית היא גזילת התקציב על ידי המדינה, ולא המודל הרפואי שרחוק משלמות, אבל אינו מופרך לגמרי, כי בצד כישלונותיו מצויים גם מיליוני הצלחתיו בפועל.

דר חיים היילפריןד"ר חיים היילפרין7/8/2017

השניים קשורים באופן הדוק זה בזה - והדבר מודגש מאד במאמר המדובר. קרא, למשל, בסעיף 6, במקור:
Despite clear evidence that there can be no health without mental health, nowhere in
the world does mental health enjoy parity with physical health in national policies and
budgets or in medical education and practice. Globally, it is estimated that less than 7 per
cent of health budgets is allocated to address mental health. In lower-income countries, less
than $2 per person is spent annually on it. Most investment is focused on long-term
institutional care and psychiatric hospitals, resulting in a near total policy failure to promote
.mental health holistically for all
(ניתן להגיע למאמר המקורי בשפות שונות דרך הקישורית הבאה -
http://ap.ohchr.org/documents/dpage_e.aspx?si=A/HRC/35/21

צביאל רופאצביאל רופא7/8/2017

לד"ר היילפרין - המודל הרפואי אינו המכה הגדולה ביותר של ברה"נ בישראל. אלא התקציב החסר - חצי מיליארד לפחות בכל שנה - פחות מצרכי שירותי ברה"נ בישראל בהשוואה למדינות ה-OECD. כל זאת, כאשר סך התקציב (כיום) עומד על פחות מ-3 מיליארד.

דר חיים היילפריןד"ר חיים היילפרין7/8/2017

עדכון להערתי על דומיננטיות הפסיכיאטריה בטיפול הנפשי. דו"ח מיוחד מטעם המועצה לזכויות האדם של האומות המאוחדות שפורסם בחודש יוני, 2017, חוזר על כמה מעמדותיי כאן כמעט מילה במילה. הדו"ח, שנכתב ע"י ד"ר דייניוס פיורס (Dainius Pūras) מופיע בפרסום של המועצה תחת הכותרת World needs “revolution” in mental health care. המסמך מרתק וניתן לקרוא בו בקישוריות שלמטה. אביא כאן רק כמה ציטוטים נבחרים (בתרגום שלי):
המדיניות והשירותים של בריאות הנפש נמצאים במשבר - לא משבר של חוסר איזון כימי, אלא משבר של חוסר איזון כוחות (power imbalances).... ההתקדמות [בתחום בריאות הנפש] עוכבה בשל חוסר איזון ענק בכוחות המשמשים כיום בקביעת מדיניות ונתינת שירות, בחינוך ובמחקר. אחד המכשולים העיקריים הוא הדומיננטיות של המודל הביו-כימי, יחד עם תלות היתר שלו במתן תרופות, ושימוש "מוטה" בממצאים שזיהם את הידע בתחום.
פרסום האו"ם:
http://www.ohchr.org/EN/NewsEvents/Pages/DisplayNews.aspx?NewsID=21689&LangID=E
המסמך המלא:
https://documents-dds-ny.un.org/doc/UNDOC/GEN/G17/076/04/PDF/G1707604.pdf?OpenElement

דר חיים היילפריןד"ר חיים היילפרין14/3/2014

תודה למגיבים. שימו לב שלא שללתי טיפול תרופתי בכל המקרים:. ..."אינני שולל לחלוטין כל טיפול תרופתי. גם אני לוקח משכך כאבים כשכאב השיניים מגיע לרמה שאינה מאפשרת לי לתפקד. אבל אני עומד על כך שהמטופל יצויד בפרספקטיבה הנכונה, ולא בהבלים ברוח "חוסר איזון כימי במוח" (הרי גם אם יימצאו מקבילות פיסיולוגיות וכימיות מובהקות למצוקות הרגשיות, מדובר יהיה רק בתרגום אותן תחושות לשפה אחרת – הרגשות עדיין יישארו ראי הנפש של המציאות). אז כן, בנסיבות של מצוקה קיצונית או חוסר תפקוד – כש"הראי שבור" – אציע למטופליי לנקוט כל אמצעי שהוא, כולל תרופות, כפי שאנחה טייס קרב האמור להילחם שבוע ימים ללא שינה לקחת אמפטמינים בידיעה שהוא מתפקד בסיטואציה חולנית."

אילה אילוזאילה אילוז11/3/2014

השקפת עולם. הנטיה שלי היא להגיב, גם מתוך השקפת עולמי וגם מתוך רצון להאמין בכוחי המקצועי כפסיכולוגית בהסכמה להבעת דעות כמו אלה שלך, חיים.
יחד עם זה אני חושבת שיש משהו לא נכון באמירות גורפות, גם אם הן מנומקות לכאורה תאורטית ומחקרית.
יש אנשים שבאים לטיפול לתהליך של התפתחות וצמיחה. יש אנשים שבאים מתוך מצוקה, ויש שבאים כי מצבם הנפשי הגיע למקום שיש בו חולי.
ברוב המקרים די בטיפול שיחתי. לעיתים, כשהסבל כבד מנשוא עוזר מאוד להיתמך בתרופות. האדם אינו נתון אז רק לכאבו המתמיד ויכול להפנות אנרגיה לבחינה של המצב, טיפול במה שניתן לשנות בחייו או קבלה והשלמה.

צחי כהןצחי כהן10/1/2014

תזיז את הגבינה ופחות את הסרקוואל. יש מספיק נכי נפש שקוראים את הדברים הללו. זה המצב עכשיו. תרופות צריך. זה אינטרנט וחבל שנכי נפש קוראים דברים שעדיין אין להם ביסוס מוצק מבחינת ה- "פרדיגמה" לטיפול נפשי. נחמד - בתור עתיד ואופן חשיבה פרודוקטיבי. פחות למצב כיום.

רחל שליטרחל שליט10/1/2014

חשוב שנאמר! תודה. חיים, משמח עד מאוד להיחשף לגישתך הרואה את האדם, חייו, רגשותיו והסימפטומים כיחידה שלמה הראויה להתבנוננות מעמיקה ולגישה טיפולית המתעניינת בשורשי הבעיה ובפתרונם במקום במיסוכם.
לחוויתי, במצבים אשר אינם קיצוניים - התרופות ממסכות ומנתקות את האדם מתחושותיו (הרי זוהי מטרתן) ולפיכך, גם הפצע עצמו, המחולל את הסבל הריגשי פחות נגיש. בעיני, כפסיכותרפיסטית, לא פעם, התרופות מהוות מגבלה ומיכשלה לעצם פוטנציאל הריפוי. ובכך, יצא שכרו של הקליינט בהפסדו.
תודה על ביטוי עמדתך החורגת מהכלל, ואשר אינה מתפשרת על המטרה לרפא באמת- על אף סבך הכוחות הפועלים.

עידו צדרעידו צדר10/1/2014

מאמר יפה, אבל הייתי שמח אילו ד״ר היילפרין ודורית שיקיירסקי וכותבים אחרים בתחום. היו מדגישים את ההבדל בין אלו שצריכים תרופות לאלו שאינם צריכים תרופות בתחילת הכתבה. נכון שיותר מדי אנשים ממהרים לקחת/לרשום תרופות, אבל לפעמים פשוט אין ברירה. כדי לא לאבד קרדביליות ולא להטעות אנשים שגם כך מרגישים רע לקחת תרופות ולהיות מתוייגים, ולו רק בידי עצמם, כדאי לפתוח כתבות מהסוג הזה עם אינדיקציות מתי כן לקחת תרופה ומתי לא, ולא בפסקה האחרונה בכדרך אגב לומר שיש מצבים בהם זה כן חשוב לקחת תרופה.

בנוסף, צריך להסתכל על המציאות. אין מספיק החזקה במחירים שפויים לאנשים במצבי קיצון, פרט לאישפוז. אז אולי שכל יודעי הדבר יקומו יאמרו שהם מוכנים להתנדב במרפאות, או לעבוד גם בשירות הציבורי, כך שבאמת נוכל להחליף את התרופות בהחזקה נאותה גם למי שאין 400 שקל לשעה.

כמו כן אולי כדאי להכשיר אנשים בפסיכותרפיה בלי להעביר אותם במסלולי פרך שלא יודעים אם הם רוצים אקדמאים טובים או לעזור לאנשים. כך נוכל לייצר מטפלים מוכשרים ביותר ולהשאיר לפסיכולוגים שעברו הכשרה מלאה להיות סופרוייזורים וכדומה.

בקיצור, כמו שלא מרסקים הגנות למטופל, כך עלינו להזהר בלקחת את התרופות ממי שצריך אותן בלי מענה החזקתי הולם.