הענן והקופסה - הנכחה גופנית משולשת
הדהוד גופני באמצעות שימוש בדימויים
בהדרכה בפסיכותרפיה גופנית-התייחסותית בטיפול בפוסט טראומה
מאת אורית קלפיש כהן
פרטי המקרה המתואר הוסוו לשם שמירה על פרטיות המטופלים ובני משפחותיהם.
"It is not accidental that we use such terms as "a no body" to denote a person who fails to impress us with his being or "a somebody" to indicate a powerful impression. This is simple body language" (Lowen, 1975,pp 54-55)
ברצוני להציג כאן כיצד עבודה טיפולית גופנית, המשולבת בעבודה באמצעות דימויים, מרחיבה ומעמיקה את תהליך ההדרכה. עבודה עם דימויים בטיפול ובהדרכה מאפשרת לגעת גם בתכנים העולים מן העולם הפנימי האישי וגם בתכנים הלא מודעים שנוצריםבמפגש הבין אישי שבין המטפל לבין המטופל, ובין המדריך לבין המודרך. הדימויים לא רק נותנים ביטוי למפגש הבין אישי, אלא גם משפיעים עליו, יוצרים הדהוד גופני ושוב מושפעים ממנו ומשפיעים עליו... ההשפעות השונות של עבודה עם דימויים על העולם הפנימי ועל החוויה הבין אישית יוצרות שינוי, בדומה להשפעת הסמל על הנפש, כפי שמתאר זאת יונג:
כל זמן שסמל חי והוא 'בהריון', הוא מהווה כוח חי ומשפיע, המתעלה מעבר ליכולת חווית התודעה ויוצר מרכיב לא מודע משמעותי – ולכן הוא כה מושך ומשפיע. הנפש כולה חושפת את עצמה לפעולתו של הסמל ונותנת לו לחלחל לתוכה ולגרום לתנועה בתוכה. האיכות המחלחלת של הסמל משפיעה על כולה ולא רק על התודעה לבדה. (ציטוט אצל פרי 2003).
המאמר ידגים את יחסי הגומלין הפסיכו-פיזיים שבין הדמויות בחדר ההדרכה, כהזדמנות לשינוי ולהתפתחות אישית ומקצועית, באמצעות סיפור ההדרכה של איתי, מטפל בפסיכותרפיה גופנית, והטיפול שלו באירה, מטופלת המתמודדת עם פוסט טראומה.
פסיכותרפיה גופנית היא שיטת טיפול המתייחסת לאדם כשלם ובה המטפל קשוב לתסמינים גופניים, לתחושות, לרגשות, לדימויים, למחשבות ולאנרגיה חבויה כמו גם לפן הרוחני. המטפל בפסיכותרפיה גופנית מנסה לגעת בהיבטים המוגנים, הנסתרים, הזנוחים, של הווייתו של האדם באמצעות מיקוד תשומת הלב אל הגוף, לעתים תוך שימוש במגע, בנשימה, בתנועה ובשאלות הקשורות לתחושות הגופניות. בנוסף לתפיסת הגוף ותחושותיו כמרכזיים, מתייחסת הפסיכותרפיה הגופנית ל"הנכחה הגופנית" של האדם כמאפיין מובנה וחשוב בהווייתו (טוטון, 2003). כל גישות הפסיכותרפיה הגופנית תופסות את העצמי (self) כישות המונכחת בגוף (embodied). במילים אחרות, העצמי נתפס כנחווה באמצעות הגוף וכמיוצג – מונכח – באמצעותו (רולף, 2013). בשיטת טיפול זו השיחה מובילה אל הגוף, וההתמקדות בתחושות וברגשות שעולים מן הגוף, מובילים להמשך השיחה הטיפולית ולהעמקתה.
איתי, מטפל בפסיכותרפיה גופנית, הגיע אלי למפגשי הדרכה. הוא מטפל באירה, בת שלושים, במשך כשנה ובפגישה זו הוא מספר שהוא מרגיש כי הטיפול בה הגיע למבוי סתום. אני שואלת את איתי על המטופלת. "אירה היא אשה יפה, זקופה וחזקה. היא עצמאית כל כך!" אומר איתי. עודו מדבר ונראה כי מבנה גופו המלא הולך וקורס לתוך עצמו. "היא מסתדרת כל כך יפה בחיים" הוא מוסיף, "אני שואל את עצמי לפעמים איך אני יכול לעזור לה בכלל?" דיבורו של איתי מעורפל מעט, איטי וכבד ואני מבחינה כי משהו בו שונה היום. אני שואלת מה הוא מרגיש מול אירה, ואיתי אומר שהוא לא יודע. אני נשארת עם הערפול והכובד של דיבורו.
סטנלי קלמן (Keleman, 1985), בספרו Emotional Anatomy מתאר טיפוסי אישיות פסיכו-פיזיים שונים. פסיכותרפיסטים גופניים רבים לפניו – וויליאם רייך, אלכסנדר לוואן ואחרים – עסקו בקשר שבין ההתפתחות הרגשית לבין ההתפתחות הגופנית. שני אספקטים אלה של התפתחות מבוססים על פרה-דיספוזיציה מולדת. ההתפתחות הרגשית מושפעת מהקשר הבין-אישי עם האחר המשמעותי בחיי האדם, קשר הכולל הרגלים ודפוסים שנרכשו בגיל צעיר, מאוויים שלא מומשו ורצונות כמוסים. רייך (Reich, 1990) מדבר על האופן שבו רגשות בלתי מבוטאים הופכים למתח גופני. מתח זה מקבל ביטוי הן בטונוס השרירי והן בנשימה, המשפיעים על עיצוב המנח הגופני. מתוך כך מתגבש המבנה של הגוף. כלומר, המשימות ההתפתחויות הרגשיות שבכל שלב, מעצבות את גופינו ואת אופן עמידתנו בעולם באמצעות תפקודי הגוף. המפה הנוצרת יכולה לצייר תמונת היסטוריה אישית של האדם וללמד אותנו רבות על מצבו, רצונותיו, אכזבותיו ואופן ההתקשרות שלו עם האחר. לדוגמה, הורה המשתמש בהענשה בתהליך גמילה מחיתולים, עלול לעורר תגובה חוזרת ונשנית של פחד שתתבטא בקושי להרפות ובטונוס שרירי גבוה, העלולים בתורם לגרום לכיווץ כרוני באזור האגן ובאזורים נוספים בגוף, כגון הכתפיים והעורף. כיווץ זה יוצר מעין "שריון גופני": הכתפיים מוגדלות והעורף מכווץ, כאילו הילד רוצה להסתתר ולהתגונן מפני הוריו ובהמשך גם בפני שאר העולם. הדפוסים הגופניים והרגשיים שמתקבעים מתוך כך, יחד עם החוזקות והחולשות של האדם, יוצרים טיפוס אישיות פסיכו-פיזי מסויים. כאשר טיפוס אישיות פסיכו–פיזי אחד נפגש עם טיפוס פסיכו–פיזי אחר ייווצר ביניהם "ריקוד" דרמטי שלם. כך, עבודה עם השריון הגופני של המטופל וההתייחסות אליו בתוך הקשר הטיפולי יכולה להוביל לשחרור ולשינוי מהותיים.
איתי מתאר את אירה כאישה מטופחת, שגופה מוחזק כלפי מעלה ותנועותיה אומרות עוצמה. הוא אומר שקשה להתעלם ממנה כשהיא נכנסת לחדר ושהיא מעוררת בו תחושות של רכות כלפיה ותחושות של פחד ממנה לחילופין. נדמה לו שהוא חש את תחושותיה והוא ער במיוחד לתחושה של פחד ההולך ונבנה בתוכו ממפגש למפגש. במקביל, מדברת אירה על פחד בלתי מוסבר, ההולך וגדל, שהיא חשה מפני אביה. איתי אומר כי אינו יודע כיצד להבין את הנושא הטעון עליו היא מדברת. בתחילה האדירה אירה את דמות האב באזני איתי, אך ככל שחולף הזמן נסדקת האדרה זו. בפגישת ההדרכה היום, מבקש איתי להבין טוב יותר את הפחד המתעורר בו ביושבו עם אירה ואת חוסר האונים שמתעורר בו בהקשר זה.
האופן בו אירה מחזיקה את גופה מרמז כי כפי הנראה היא טיפוס פסיכו-פיזי "נוקשה", אחד מתוך ארבעה טיפוסי אישיות פסיכו-פיזיים שמתאר קלמן (Keleman, 1985): הטיפוס "הנוקשה", הטיפוס "הדחוס", הטיפוס "הנפוח / הסופג" והטיפוס "הקורס". כל טיפוס מייצג דפוס שונה של יכולות וקשיים, אשר התעצב בתגובה ליחסי ההתקשרות המוקדמים. הדפוס "הנוקשה", גופו משוך כלפי מעלה ואחורה, חזהו בולט ותנועותיו מעט נוקשות והוא נוצר כתגובה לסגנון התקשרות מוקדם שכלל מצד אחד תמיכה הורית המאפשרת לאדם לחוש משמעותי ובעל כוחות פנימיים, ומצד שני גבולות נוקשים מדי ודיכוי של ביטוי חופשי של רגשות כגון כעס או דיכוי של בכי. הילד מגיב לדואליות זו בהתקשחות של גופו ההודפת את הסביבה, מתוך רצון לשמור על עצמו מפגיעה נוספת. מבנה גופו כאילו אומר לעולם: "לא! התרחק!", אמירה המייצרת פחד וזרות אצל זולתו. גם אירה מתארת, לדברי איתי, הורים תומכים ומגוננים מצד אחד אבל תובעניים וביקורתיים מאוד מצד שני.
אירה מדווחת לאחרונה גם על נדודי שינה, ירידה בתיאבון ובחילה. איתי שואל את עצמו אם יש לסימפטומים אלה קשר לפחד שאביה מעורר בה. בדברו על כך, הופך דיבורו של איתי אטי יותר ויותר ואני מתחילה לחוש ערפול שמשתלט עלי: אני שומעת את איתי כמו ממרחק רב יותר ותווי פניו מיטשטשים מולי. דבריו הופכים בהדרגה לפחות ופחות קוהרנטיים ואני חשה שבתוך הערפול שאופף אותי אני מתקשה להבין מה הוא אומר. תהיתי: מה תחושת הערפול שהתעוררה בי מספרת ולמי תחושה זו שייכת? האם זו תחושה שלי, או אולי תחושתו של איתי, המועברת אלי באמצעות תהליך משולב של הדהוד גופני והזדהות השלכתית? אולי זהו "מסר עקיף" המגיע באמצעות "הנכחה גופנית משולשת" המאירה מהמטופלת דרך איתי, אלי? חלק ממורכבות המשימה הטיפולית היא היכולת לזהות הנכחה זאת ולמי היא שייכת.
בדרך כלל יש לאיתי יכולת טובה להתמקד כאשר הוא מדבר על מטופליו ויכולת טובה להשתמש באינטואיציה שלו; ובדרך כלל הוא מרגיש כי הוא יכול לעזור להם. נראה כי ניתן להגדיר את איתי כטיפוס "הנפוח / הסופג" על פי טיפוסי האישיות של קלמן (Keleman, 1985). טיפוס זה מאופיין על-ידי מבנה גוף נפוח ומלא, הנוטה "לאגור" דברים בתוכו, מבחינה פיזיולוגית (כמו למשל אגירת נוזלים בגוף) ונפשית. טיפוס זה מתפתח בתגובה לדפוס הורי חסר גבולות, מגונן מדי או מניפולטיבי. קלמן טוען כי דמות הסמכות מוותרת בקלות רבה מדי לילד על המשימות ההתפתחותיות, הילד מצידו לומד לוותר במקום להתמודד וחש לעתים קרובות חוסר אונים. הוא "סופג" לתוכו את ההורה. מצד אחד ילד זה נעשה רגיש לצרכי הוריו ומפתח מיומנות של ריצוי ומצד שני הוא "בולע" את הרגשות שלו ומתקשה בהצבת גבולות. מתחת לאופי הנוח מסתתר לא פעם כעס גדול וגופו הולך ומתנפח כתגובה לרגשותיו הבלתי מבוטאים. טיפוס גופני זה, כמו איתי, ניחן ברגישות ובאמפטיה גבוהות וביכולת טובה לזהות את צרכי הזולת.
ייתכן שיכולות אלו של איתי מהוות מרכיב משמעותי בחוויית ההנכחה הגופנית המשולשת שאני חווה בהדרכה שלו, ואולי הן המאפשרות לי חוויה תחושתית חזקה כל כך של אירה. ואולי החוויה התחושתית שלי קשורה גם למשהו מתוך סיפור חייו של איתי. מניסיוני בהדרכה, חשיפת טפח מסוים בחייו ורגשותיו של המטפל המודרך, מאפשרת לאנרגיה האגורה בתוך המבנה הפסיכו-פיזי שלו להשתחרר. תכנים סמויים יכולים אז להתגלות ולאפשר פריצת דרך. במפגש עם איתי אני מודעת לאופן שבו אני יושבת, מקשיבה, נושמת ומכילה. אני חושבת על הנטייה שלי ל"דחיסות", הקשורה, לפי קלמן (Keleman, 1985), לעמידוּת אל מול חודרנות. אני מבחינה ב"דחיסות" ההולכת וגוברת בתוכי במהלך המפגש ומרגישה כי הפחד "משחק איתנו מחבואים בחדר". אני תוהה אם הערפול שאני מרגישה נועד להחביא את הפחד. אני מחליטה להציע לאיתי התערבות גופנית שתאפשר לרגשותיו להתבהר, ואז אולי התמונה המטושטשת, אותה אירה מציגה בנוגע לאביה, תוכל להתחדד מעט. בשלב זה של הפגישה אני חשה עייפות. אני מניחה שהעייפות מקורה ב"הדהוד גופני", תגובה גופנית לסיטואציה הבין-אישית. התגובה הגופנית הזו מתוארת על ידי חוקר המוח אנטוניו דמסיו, אשר הצביע על קיומם של "נוירוני מראה", באמצעותם מתרחש התהליך הנוירולוגי האחראי להעברת רגשות מאדם לאדם במעין "הידבקות". בצפייה ממושכת באימהות ובתינוקות הבחין דמסיו בחיקוי הדדי של מימיקת הפנים אשר יוצר "הידבקות רגשית" בין האם לתינוקה. חיקוי זה גורם לאם ולתינוקה לחוש ולהרגיש דברים דומים. בדומה לכך, אנשים הנמצאים בקשר קרוב חשים לעתים רגשות דומים ומושפעים זה ממצבו הפסיכו-פיזי של זה (אצל חדד ורולף, 2011). "ההידבקות הרגשית" ממנה נובע דמיון רגשי, היא הבסיס להתפתחות קרבה ואמון בין האם לתינוק ובין המטפל למטופל. חשבתי שתחושותיי, הנובעות כפי הנראה מ"הדהוד גופני" עם תחושותיו של איתי, יכולות להעיד גם על רגשותיה ותחושותיה של אירה, כפי שאיתי חווה אותם במפגש ביניהם. כך נוצרת "הנכחה גופנית משולשת".
אני מציעה לאיתי להשתמש בטכניקת "הדיאלוג הפנימי" של פריץ פרלס (1973). טכניקה זו מאפשרת שיח גופני בלתי אמצעי, בעזרת ידיו של המודרך. תכנים לא מודעים יכולים לעלות ולהתגלות, וכך מתאפשר דיאלוג בין הגוף לבין הרגש לבין עולם הדימויים וניתן ביטוי לקולות פנימיים קונפליקטואלים. חלקים שונים, מודעים יותר או פחות, "מקבלים קול" ומדברים ביניהם.
אני מבקשת מאיתי "להניח" ביד אחת, באופן מטפורי, את הסיפור שאירה מבקשת לפתוח וביד השנייה את הערפול והכובד אשר מקשים עליו את טיפול בה. חשדתי כי מדובר בתחושה של ערפול המתפקדת כמנגנון דיסוציאטיבי. אלי זומר (2004) מתאר את הדיסוציאציה כהפרעת נתק מן העצמי, העלולה לבוא לידי ביטוי, בין היתר, בקיהיון רגשי בתגובה לאירועים קשים ובתחושת ריחוק וניתוק מהגוף. קיהיון זה מתואר לעתים "כאילו שהמוח מלא בצמר גפן" (עמ' 166-167). כלומר, תחושת ערפול יכולה לנבוע ממצב דיסוציאטיבי אצל אדם הסובל מפוסט טראומה. אדם במצב דיסוציאטיבי עשוי לחוות את עצמו גם כאילו הוא מתעופף לגובה רב ומתבונן על הדברים מלמעלה, הוא עשוי לחוש כובד או אפילו תחושת סימום נעימה, תחושות הבאות לכסות על החרדה או על הכאב שהיה חווה לולא "המיסוך" התחושתי. ענת גור (2002) מסמנת ציר של הפרעות דיסוציאציה אצל נפגעי טראומה, מהקל אל הכבד בהתאם לחומרת הפגיעה, ומציינת כי נמצא שיש הקלה בחומרת הדיסוציאציה ככל שהטראומה זוכה לעיבוד רב יותר. ההפרעה הדיסוציאטיבית תבוא לידי ביטוי בהפרעות שונות, החל משיבושים בזיכרון ובלמידה, קטיעות בתחושת עצמי, ועד לאישיות דיסוציאטיבית במקרים קיצוניים. מטפלים מעידים כי בעת הטיפול במטופלים פוסט-טראומטיים, גם הם חוו מיסוך רגשי, ריחוק מהגוף, חוסר ריכוז ועייפות, מתוך ההדהוד הגופני שמתקיים בינם לבין מטופליהם. תחושות אלו הן סימפטומים דיסוציאטיביים, שמטפל עלול לחוות ברגעים מעין אלה, אם בשל הקושי שלו לפגוש תכנים קשים ומזעזעים, ואם בשל "הידבקות" בדיסוציאציה של המטופל.
אני שמה לב שאיתי "מניח" את הסיפור של אירה בידו השמאלית ואת הערפול בידו הימנית. גם אני ישבתי כך מולו, פותחת את שתי ידיי בתנוחת שקילה. אני שואלת את איתי לגבי תחושת המשקל שיש לכל אחד מן האלמנטים הדמיוניים המונחים בידיו. אני מזמינה אותו להתמקד בתחושה, בהתבסס על שיטת ההתמקדות (ג'נדלין, 2001) אשר מאפשרת התמקדות בתחושות ובקשר בינן לבין דימויים העולים "מתוכן". איתי אומר שה"סיפור" כבד מאוד ואילו ה"ערפול" קל מעט יותר. עודו מדבר והנה ידו השמאלית מתחילה לרדת ואילו הימנית מתרוממת, כאילו מונח דבר מה ממשי בכל אחת מן הידיים. בשלב הבא הזמנתי את איתי לאפשר לדימויים נוספים "לעלות" מתוך התחושות.
איתי אומר שהוא "רואה" קופסה שאינה ניתנת לפתיחה, שעולה מתוך תחושת הכובד בידו השמאלית; וענן, שעולה מתוך תחושת הקלות בידו הימנית. גם אני, בעקבותיו, מדמה קופסה וענן, "מונחים" בכפות ידי, וכך ישבנו שנינו זה מול זו מספר רגעים. אני חווה את כובדה של הקופסה הסגורה על ידי, הכובד מעיק עלי ונשימתי מתחילה להיסגר. אני מבקשת מאיתי להשתהות עם שני הדימויים ולנסות לזהות את התחושות שדימויים אלה מעוררים בו. איתי אומר שהוא חש כובד, ערפול וקושי בריכוז. אני מבחינה כי גם דיבורו הופך שוב לאיטי וכבד יותר. אני שואלת את עצמי, אם הערפול שאיתי חש כרגע בתוכו – המיוצג גם על ידי הדימוי של הענן "שיושב" על כף ידו – הוא ערפול המחפה על חרדה ש"הקופסה הסגורה" מעוררת, וחושבת על קשר אפשרי לפוסט טראומה.
אני מבינה את הדימוי של הענן כמייצג את הערפול שקדם להעלאתו, אותו ערפול שעולה שוב עכשיו. לעתים, אם אדם שוהה מספיק זמן בתחושת הערפול הממסך ו"מתיידד" איתה, בתוך קשר טיפולי אמפטי ותומך המפחית את החרדה, תחושת הערפול תתחיל להתפוגג מאליה והאירועים, הזיכרונות והרגשות שהיא מסתירה ייחשפו. אני שואלת את איתי, אם הענן הוא סמיך ושחור או בהיר ומקל. איתי אומר שבתחילה, כשהדימוי עלה, הענן היה סמיך ומפחיד. "עכשיו", הוא ממשיך, "אני רואה שהוא השתנה. הוא בהיר, קל ונוצתי". אני שואלת, מה יכול לאפשר לפתוח את הקופסה הסגורה, או לפחות להקל על נשיאתה. שאלה זו פונה לעולם הדימויים כדי למצוא דרך לסייע בהורדת סף החרדה ואולי לאפשר לתוכן סמוי להתגלות. אני מציעה ש"נאפשר לידיים" למצוא את התשובה. איתי מניח את כף ידו הימנית תחת השמאלית וחיוך מתפשט על פניו. הוא אומר, כי הענן מחזיק עכשיו את הקופסה וזה נעים ומרגיע.
בנקודה זו בפגישה, מוליד השילוב בין הפסיכותרפיה הגופנית לבין העבודה עם דימויים דבר מה חדש: תוך כדי כך שאיתי ואני "עוברים" יחד בתוך ערפל שחור, סמיך ומאיים, הערפל הזה עובר טרנספורמציה לענן קל ונעים. משהו בתוך איתי מתחבר ובמקום לחוות את הענן כמאיים וכמפריד בינו לבין הקופסה, כעת הענן עוזר לשאת את הקופסה, ונראה שחלה הפחתה משמעותית ברמת החרדה. נראה, כי התחושה הנעימה שנקשרת בחווייתו ל"ענן", מחזיקה כעת את הרגשות הקשים והכואבים, שמכילה "הקופסה". אולי הענן "הנעים והמרגיע" לדברי איתי, יוכל לאפשר מגע מכאיב קצת פחות, בתכנים המאיימים, בדומה להרדמה בעת ניתוח. מתוך ההדהוד הגופני שבינינו, אני חשה הקלה. המועקה שחשתי משתחררת, הנשימה של שנינו נרגעת. שנינו שרויים כעת תחת השפעתו המיטיבה של הענן.
עכשיו אני מבקשת מאיתי למקד את תשומת לבו ב"קופסה". מצוקה עולה על פניו. הוא אומר שהוא מרגיש כאילו הקופסה נמצאת בבטנו, והוא חושב עכשיו על אביו. אביו, הוא ממשיך, הוא אדם טוב, אך קצת מסורבל. אני שואלת לגבי תחושותיו הגופניות כרגע והוא עונה כי חש כאב חד בבטנו התחתונה. ברגע זה אני מבינה כי השאלות שאני שואלת את איתי, המובילות לתחושת הכאב שהוא חש, עלולות לשחזר חוויות עבר של חודרנות כלפיו ובכך הופכת גם אני לחוליה נוספת במערכת ההדהודים וההעברות המורכבת זו (נוה, 2000).
כשאיתי מדבר על הכאב בבטנו אני נזכרת שהרגשתי כאב דומה כאשר איתי דיבר על אביה של אירה. עודנו מדברים והנה הידיים של איתי נעות מאליהן. היד הימנית, המחזיקה את "הענן", נעה ימינה והיד השמאלית, שבה "הקופסה", נעה לצד שמאל. הידיים חזרו ונפרדו, נשארות באותו הגובה. איתי אומר שעכשיו "הענן מביט בקופסה" באופן מיטיב וזה מרגיע את הכאב שהוא חש בבטנו. החוויה הזו, בדמיונו של איתי, מאפשרת לו עכשיו להתבונן בכאב שבתוכו ולדבר עליו. איתי שואל אותי אם סיפר לי על "הקופסה" המונחת בעברה של אחותו. לפני שנים אחדות סיפרה לו אחותו שמגיל צעיר מאוד היה אביהם נוגע בה באופן מיני בזמן שהלביש אותה. סיפורה של האחות עורר באיתי רגשות קשים מאוד. איתי אומר כי אינו זוכר אם היה עד לטראומה או אם האב פגע גם בו. הוא זוכר רק כי אביהם התעקש להלביש את שניהם בכל בוקר. הוא מדבר על כאב ועל עצב גדול שחש כרגע.
עבודה גופנית, הפועלת על הרבדים הפחות מודעים – כמו בעבודת הפסיכותרפיה הגופנית המוצגת כאן – מאפשרת מעבר של זיכרונות הכלואים במוח הרגשי, האמיגדלה, אל הניאו-קורטקס. תכנים לא מודעים הופכים למודעים ולנגישים יותר על מנת לאפשר לעבדם מבחינה רגשית (Rothschild, 2003). איתי ואני משתהים רגע עם הסיפור שלו ועם השפעתו עליו.
בעודי יושבת מול איתי אני חווה את עצמי "נדחסת" ואת גופי נדרך. אני ערה לתחושה המוכרת של פחד ושל זהירות ולאסוציאציות האישיות שלי ל"קופסה שבתוכי". חוויות חודרניות שחוויתי בחיי הביאוני לידי תחושות של ערפול ושל שריון גופני, המתקשח ומתרפה חליפות. דפוס, אשר לטענת קלמן, מבוסס על החזקה רגשית של העצמי אל מול איום של פולשנות ביחסי קירבה. ניתן לומר, שכרגע נוכחות בחדר שלוש "קופסאות". זאת של אירה, זאת של איתי ומשפחתו וזאת שלי. כל אחד מאיתנו מתמודד עם הקופסה שלו באופן שונה, הקשור לדפוס הפסיכו-פיזי שלו. אירה בעלת הדפוס הנוקשה, הדוחה ומתקיפה את האחר, איתי הסופג והמרצה, מתרכך ונכנס למצבי חוסר אונים ואילו אני מחזיקה, מתקשחת ולוקחת אחריות. ייתכן כי במקרה זה הפך הדפוס שלי לאקטיבי וחודרני יותר והתבטא באופן שבו שאלתי את איתי להרגשתו, כחלק מהדהוד דמותו המופנמת של אביה של אירה, אביו של איתי או כביטוי לחלקים מופנמים מעברי.
לקראת תום הפגישה דיברנו על הקשר בין הדפוס הגופני ההגנתי של איתי, לבין תגובתו לטיפול באירה. נגענו גם בהשפעות של סיפורו האישי עליו כמטפל: איתי אומר שהוא מבין כי משהו באופי הנוקשה של אירה ובהתנהגותה החודרנית לעתים, מזכירים לו את אביו. לדבריו, עכשיו הוא מרגיש שיהיה קצת פחות קשה "להיות נוכח" בטיפול באירה. קל לו כעת יותר להבחין בדמות "התוקף" שנכנסה לחדר באמצעות התנהגותה של אירה (נוה, 2000) ודמות "הקרבן" שהוא מביא איתו לטיפול.
פגישה זו מדגימה את תהליכי ההשפעה הרגשיים והגופניים ההדדיים בין המדריך, המודרך-המטפל והמטופל. ארון (2013) טוען כי ההתייחסות הטוטלית של האנליטיקאי לרגשות המתעוררים בו בעת המפגש עם המטופל, כהעברה נגדית, היא טעות חמורה, משום שהדבר מנציח את ההנחה כי חווייתו של האנליטיקאי היא תגובתית ולא סובייקטיבית ונובעת ממרכזו הנפשי של האנליטיקאי.
אמרתי לאיתי, כי התרגשתי באופן עמוק מן התהליך שחווינו יחד כאן, היום. שוחחנו על החוזקות והחולשות שבדפוס הפסיכו-פיזי שלו ובעיקר על האיכות הסופגת יחד עם הרגישות הגבוהה שבו, שבזכותן הפך למטפל. בשלב זה שאלתי את איתי איך הרגיש איתִי היום. לאחר רגע של שתיקה, הצביע איתי על הקושי שלו בזמן "שתחקרתי" אותו על תחושותיו מול הקופסה. שהינו יחד מספר רגעים עם הפחד שהרגיש בתגובה להתנהגותי, תחושות שיעברו שינוי בהדרכות הבאות. ככל שיכלו רגשות קשים יותר כמו כעס לקבל ביטוי, הלכו והשתנו היחסים בינינו ובעקבותיהם גם הדפוס הפסיכו פיזי של איתי ושלי.
לפני סיום אני שואלת את איתי שאלה אחרונה ברוח העבודה בתוך עולם הדימויים: מה היה רוצה לבקש. איתי חוזר בדמיונו אל הענן ואל הקופסה ומבקש מהענן שימשיך ללוות אותו ולהגן עליו במהלך הטיפול הלא פשוט באירה באמצעות "מבטו" המיטיב בקופסה. איתי אומר שהוא מרגיש שהדיאלוג המטפורי הפנימי בינו לבין הענן והקופסה עשוי לסייע בידו להפחית את החרדה בטיפול באירה. דברים אלה עולים בקנה אחד עם דבריו של עמוס צור לגבי העבודה באמצעות דימויים בהדרכה. צור אומר:
דרך עבודה זו סייעה לי במצבי הדרכה רבים, החל מקביעת אבחנה והתווית קו טיפולי וכלה בהבנת היחסים בין מטפל ומטופל ובין מדריך ומודרך. מצאתי אותה מתאימה במיוחד כאשר הניסיונות להיעזר בתפקודי ההמיספרה השמאלית עולים בתוהו, כאשר המודרך נמצא במצב של תקיעות, התנגדות או נטייה לרציונליזציה. (צור, תש"ע, עמ' 207).
בפגישות ההדרכה הבאות סיפר איתי כי יכולתו לשהות עם אירה גדלה וכי הוא מרגיש יציב יותר אל מול ביטויי התוקפנות והדחייה שלה כלפיו. נראה כי השינוי שחש איתי מאפשר לאירה אט-אט להרפות ולהיפתח. אט-אט היא מתחילה לספר לאיתי את הסיפור על הפגיעה המינית של אביה בה בגיל ההתבגרות. היכולת לדבר על כך מאפשרת לרגשות ולתחושות הכרוכים בפגיעה לעלות ולהיחשף בטיפול, ודמותו של אביה הולכת ומתחדדת. גם ביני לבין איתי מתאפשר כעת שיח רגשי פתוח יותר.
בהדרכה זו ניתן להתייחס להעברה הגופנית המשולשת במספר רבדים: ראשית אירה עשויה לחוות את איתי או את הטיפול כפולשניים, בהשפעת דמותו הפולשנית והמופנמת של אביה, חוויה שגורמת למנגנוני ההגנה שלה "להתעורר" ולסימפטומים הפוסט טראומתיים (נדודי שינה, תגובות פסיכוסומטיות אחרות) להתגלות. בנוסף, ניתן להבין את ההתנהגות ההודפת והתוקפנית משהו של אירה כלפי איתי כנובעת מתוך התופעה של "הזדהות עם התוקפן", בה אירה מזדהה עם דמותו המופנמת של אביה, התוקף. דפוסים תוקפניים יכולים להתגלות גם בהתנהגות שלי בהדרכה כאשר אני מכוונת את איתי להתחבר ולחוש את כאבו האישי באופן אקטיבי, פעולה העלולה להחוות כפולשנית. לכן חשוב שאקפיד לבדוק עם איתי את רגשותיו במהלך ההדרכה ולאפשר לו לבטא את כעסו כלפי. לא פחות מכך חשוב שהמדריך יהיה ער להעברה הנגדית המתעוררת בו מתוך סיפור חייו שלו בתגובה לקשיי המודרך, כפי שקרה לי בהדרכה זו.
המטפל והמטופל נושאים בתוכם את ההיסטוריה האישית שלהם ומגיבים מתוכה. הגישה ההתייחסותית מנסה להפחית ממשקלה של ההעברה הנגדית בתגובת המטפל למטופל ולראותה רק כחלק ממכלול הכולל את המטפל ואת המטופל כשני סובייקטים ואת ההדהוד שמעוררים היחסים ביניהם.
מאמר זה מתייחס לאופן שבו ההדהוד הגופני, המושפע מן האינפורמציה הרגשית שעוברת באופן גופני בין עולמו הפנימי של המטפל לבין זה של המטופל באופן הדדי, יוצר שרשרת השפעות מן הפנים לחוץ וחזרה פנימה, ופועלת על הנפש באופן טרנספורמטיבי. בהדרכה הופך ההדהוד הגופני ההדדי ל"הנכחה גופנית משולשת", בין המדריך, המודרך-המטפל, והמטופלת. ההנכחה הגופנית המשולשת עשויה לפעול, כמתואר כאן, כ"משולש טרנספורמטיבי" המאפשר יצירה של משהו חדש המשותף לשלושתם (קרון, תש"ע). עיבוד התגובות הרגשיות והגופניות של המטפל כלפי המטופל וכלפי המדריך עשוי להביא לידי שינוי התגובה הפסיכו-פיזית של המטפל כלפי המטופל. עצם שינוי זה משפיע על המטופל ועל הקשר הטיפולי. במקרה המתואר כאן, המטפל העיד כי חווה טרנספורמציה כזו בתוך עצמו, וכי חווה את הדהודה במפגשים הבאים שלו עם המטופלת. מתוך כך ניתן לראות, כיצד המפגש בין "השריון" הגופני-רגשי של המטפל ולבין זה של המדריכה, באמצעות עולם הדימויים, "כאן ועכשיו", הביאו לפריצת דרך טיפולית.
סיכום
במאמר זה הדגמתי כיצד מפגש דיאלוגי בין מדריך לבין מודרך מגלמים יחסי "אני-אתה" בובריאניים, המשמשים כר פורה לעבודת ההדרכה ולהשפעה הדדית מיטיבה, מפגש המאפשר גם עבודה תוך אישית של המודרך וגם ליבון של יחסי ההדרכה (ברמן, 1988) העבודה עם עולם הדימויים אפשרה מפגש בין שלושת קודקודי המשולש מדריך-מטפל (מודרך)-מטופלת, ולזיהוי ההקבלה בין האופן בו חווה המטופלת את אביה; האופן בו חווה המטפל את אביו, חוויית המטפל את המטופלת והאופן בו חווה המטפל את המדריכה באותו מפגש. כמו כן תיארתי את השפעות ההדהוד הגופני הפוסט טראומטי כפי שהן באות לידי ביטוי בחוויה הפסיכו–פיזית, על הקשר הטיפולי ועל ההדרכה והצעתי התמודדות עם השפעות אלה באמצעות הדיאלוג הפנימי והחיצוני ברמה הגופנית והרגשית. שלושת המשתתפים בתלת השיח – המטופל, המטפל והמדריך – עוברים שינוי תוך כדי התרחשותו של התהליך המתואר. קראולי (אצל קרון, תש"ע) מציע את המושג being-in-becoming, בתרגום חופשי "הוויה-תוך-התהוות", ומתאר את הטיפול כ"טראנסאקציה תקשורתית אנושית מציאותית". כאשר תופסים את הטיפול ואת ההדרכה כהוויה-תוך-התהוות, אין אנו מתיחסים לאישיות הנפרדת של כל אחד מהמשתתפים בלבד, אלא להתהוות תוך דיאלוג (אצל קרון, שם). ההסכמה אם כך, הן של המדריכה והן של המודרך, לחוות ביחד חוויה רגשית ונוכחות גופנית ולקיים שיח פתוח ואותנטי היא המאפשרת למפגש מלא ואותנטי להתקיים.
תודות
תודה לריבה פרי המיילדת של המאמר ולחברותיי הקולגות: סמדר אלעד ואפרת שקד על
הליווי והתמיכה. תודה לניר על הסבלנות.
מקורות
ארון, לואיס. (2013). מפגש, הדדיות ואינטרסובייקטיביות בפסיכואנליזה. תל אביב: עם עובד
גור, ענת. (2002). השלכות נפשיות ארוכות טווח בנשים נפגעות תקיפה מינית. (הרצאה ביום עיון במכללת הגליל המערבי, 23.5.2002)
ג'נדלין, יוג'ין ט. (2001). התמקדות. מרקם.
זומר, אלי. (2004). להיות או לא להיות: טראומות ילדות והפרעות ניתוק.בתוך: זליגמן צביה וסולומון זהבה (עורכות), הסוד ושִברו: סוגיות בגילוי עריות. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
חדד אלעד ובן שחר אסף רולף. (2011). את מה שלקחנו הביתה – מה פסיכותרפיה גופנית יכולה לספר לנו על שמירה עצמית בעבודה עם טראומה? [גרסה אלקטרונית]. נדלה ביום רביעי 30באוקטובר 2013, מאתר פסיכולוגיה עברית: www.hebpsy.net/articles.asp?id=2619
רולף, אסף בן שחר. (2013). אנטומיה של טיפול-פסיכותרפיה גופנית. חיפה: ולפרדס
טוטון, ניק. (2003). פסיכותרפיה ממוקד גוף. קרית ביאליק: אח.
נוה, אורית. (2000). תהליכי העברה והעברה נגדית בטיפול בנפגעות גילוי עריות. (הרצאה בכנס השני של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, הרצליה, 15.12.2002)
פרי, ריבה. (2003). מעשה ביצירה, תהליך היצירה, מיתוסים ואגדות. מושב בן שמן: מודן.
צור, עמוס. (תש"ע). שילוב דמיון מודרך ומטאפורות בתהליך ההדרכה: "האם צד שמאל יודע מה צד ימין רוצה?". בתוך: תמר קרון וחנוך ירושלמי (עורכים), הדרכה פסיכותרפיה (עמ' 228-206).
קרון, תמר. (תש"ע). מהי הדרכה: דילמות, גישות ודגמים. בתוך: תמר קרון וחנוך ירושלמי (עורכים), הדרכה פסיכותרפיה (עמ' 24-11).
קרון, תמר. (תש"ע). תלת-שיח: הממד הדיאלוגי יחס מטפל-מטופל-מדריך. בתוך: תמר קרון וחנוך ירושלמי (עורכים), הדרכה פסיכותרפיה (עמ' 195-183).
Perels,Fritz. (1973) The Gestalt Approach &Eye Witness to Therrapy.New York NY:Bantam Books
Keleman, Stanley. (1985). Emotional Anatomy. Berkeley: Center Press.
Lowen, Alexander. (1975). Bioenergetics, The revolutionary therapy that uses the language of the body to heal the problems of the mind. Middlesex, England: Penguin.
Reich.W, (1990), Character Analysis, N.Y, Farrar, Staus and Giroux
Rothschild, Babette. (2003). The Body Remembers Casebook, Unifying Methods and Treatments of Trauma end PTSD. New York, London: W. W. Norton and Company.
צור, עמוס. (2003). להיות פרפר, כוחו המרפא של הדמיון. מושב בן שמן: מודן.
לואיס הרמן, ג'ודי. (1992). טראומה והחלמה.תל אביב: עם עובד.
ברמן, ע. (1988). הליבון המשותף של יחסי מדריך-מודרך כהיבט של הדרכה דינמית, שיחות 3, 3 ע"מ 20-13.
גור, ענת (2009). הסרסור שלי לא היה צריך ללמד אותי כלום. אבא לימד אותי את הכול בבית - גילוי עריות כגורם מרכזי בהתדרדרות של נשים ונערות לזנות, סמים ופשע. בתוך: זליגמן צביה וסולומון זהבה (עורכות), הסוד ושִברו: סוגיות בגילוי עריות. תל אביב: הקיבוץ המאוחד (457-482).
-------
לקריאה נוספת:
פסיכותרפיה גופנית התייחסותית כמפגש טרנאס-פרסונלי: התמסרות הדדית / מאמר מאת רונן לוי
פסיכותרפיה גופנית התייחסותית כמפגש טראנס-פרסונלי: הדיאלקטיקה של השינוי / מאמר מאת רונן לוי
