זו ששותקת בתוכנו
סקירת מפגש הויניקופדיה החמישי
מאת שילי ורדימון
סקירת המפגש החמישי בסדרת מפגשי" ויניקופדיה" מטעם מרכז ויניקוט. 22.02.2013, קרית החינוך, תל אביב
המפגש החמישי של ה'ויניקופדיה' עמד בסימן הנוכחים הלא קרואים וערעור המוסכמות. אלה שלא הוזמנו, אך הגיעו בכל זאת, ומה שלא רצינו לחשוב עליו, אך הנה הוא פה. אם בסקירה הקודמת הוזכרו תגובותיהם של קוראים באתר 'פסיכולוגיה עברית', אשר מילותיהם הכניסו קול חדש לשיח – קול המטופלים הפגועים, קול חווית הקורבן – הרי שבמפגש הנוכחי, שהתקיים ימים ספורים לפני חג הפורים, הופיעה גברת A בכבודה ובעצמה באולם ההרצאות, שותקת ומתבוננת מבעד למסכת פניה הלבנה. אמנם נכון, לא מדובר היה בגברת A המקורית, המטופלת של פראגר, שגם אם היתה נוכחת בינינו לא היתה לנו כל דרך לזהותה. ובכל זאת, אישה עטויה רדיד לבן, דמוי הינומה, ומסכה לבנה ועליה הכיתוב "גברת A" מונחת על פניה, נכחה באולם. בהפסקה אף התהלכה בין המשתתפים, נעמדת מדי פעם למול אדם זה או אחר, אילמת, נטולת קול, אך דומה שתובעת דבר מה בנוכחותה.
האמנית הרב תחומית מיכל היימן, אשר עבודותיה עוסקות רבות בציר הפסיכואנליטי-פילוסופי-מגדרי ונוכחותה ליוותה את המפגשים כולם, בכך שצילמה אותם ואף השתתפה לעתים בדיוני הקהל, בחרה להתחפש לגברת A. המעשה שעשתה היימן יצר מייד איזה שינוי באוויר. במפגש הקודם הזהירה אותנו ד"ר אפי זיו שאנחנו שוקעים בנבכי סיפורו של פראגר וזונחים את הסיפור החשוב באמת – סיפורה של גברת A. זיו ניסתה לעורר מחדש את הקול שתמיד נשכח ראשון, שתמיד נבלע בקולות האחרים, הקול של זו שלמדה להעלים את קול עצמה. מיכל היימן השתמשה בגופה כדי לעשות מעשה ולייצר נוכחות שלא תאפשר עוד לשכוח ולהכחיש, שתהיה ממשית ולא תיאורטית.
לתחושתי, נוכחותה האילמת של גברת A המחופשת יצרה מבוכה לא מעטה. מה תגיד ומה תעשה כשהיא נעמדת לה כך סתם מולך? מה אפשר להגיד? מה כבר אפשר לעשות? נוח לנו יותר לדבר בדיעבד על המקרה שקרה לפני מעל עשרים שנה, מאשר למצוא מלים מול האישה הזו, שהיא גברת A וגם איננה גברת A. מחד, היה נדמה לי שיש דבר מה מתריס ומאשים בדמות שלבשה היימן. מאידך, אולי הזמינה את משתתפי היום למשחק פורים יחד עמה, לשחק באותו המשחק שכולנו שיחקנו במחשבותינו במהלך החודשים האחרונים – מה היינו אנחנו עושים? מה היינו אנחנו אומרים לה? ככלות הכל, גם בדמות הרפאים הנוכחית שלה, גברת A היתה ונותרה מצע להשלכותינו, דמות מאשימה או דמות מזמינה, בהתאם למידת האשמה או הסקרנות שנחוש כלפיה. נטולת קול, היא תמיד תהיה מה שאנחנו נעשה ממנה.
בעת הדיון המסכם עם הקהל, לאחר שתי ההרצאות המרתקות (אליהן נגיע עוד רגע), התקדמה גברת A (נוטשת את עמדתה שליד המצלמה שמאחור) וניצבה מול שולחן המתדיינים. עופרה אשל – מעט נבוכה - הגיבה אליה באומרה "אני רואה שגברת A הצטרפה אלינו, אפילו שלא הזמנו אותה". אכן, לא הזמנו. בניגוד, כאמור, לפראגר, שהוזמן גם הוזמן, ויגיע לדיון מסקרן במפגש המסכם.
אפשר להגיד כל מיני דברים על כל זאת. אין ספק שרבים מהמתדיינים לאורך הויניקופדיה ניסו להעניק קול לנוכחותה האילמת של גברת A, גם זו הספציפית עליה מדבר פראגר, וגם מי שכמותה נותרות אילמות. עם זאת, אין ספק שיש כשל אינהרנטי בניסיון "להעניק קול" למי שחווייתם אילמת. להעניק נוכחות לגברת A משמעו במידה רבה להנכיח את האילמות, את הכשל, את הבלתי אפשרי, המצוי בקרבנו למרות כל המאמצים להכחישו.
היטיבה להתייחס לכך קולגה נפלאה שלי, הפסיכולוגית יעל בנאי, שבשיחה אודות הויניקופדיה חלקה עמי מחשבה הטורדת את מנוחתה: הסטטיסטיקה אומרת שמבין קהל המאזינות והמאזינים של מפגשי הויניקופדיה יש גם מי שעברו פגיעות מיניות וגילוי עריות. מה פשר השתיקה שלנו אודות זאת? מה החוויה של מי שיושבת ומאזינה לדיון המלומד אודות טיפול רווי כשלים בטראומה מינית? ומה החוויה של מי שכמו גברת A נושאות בתוכן ספקות ממאירים, ויושבות בקהל על תקן נשות מקצוע מתעניינות? מה זה אומר עלינו שאנחנו שוכחים זאת? מפצלים את המציאות למטפלים ומטופלים, לתיאור מקרה ודיון, ושוכחים שבמציאות, הדיכוטומיות אינן נשמרות כי אם מתערבבות זו בזו, ושאיננו מתעמקים פה בסוגיה תיאורטית, כי אם על עצמנו אנו מדברים.
פסיכואנליזה פוסט-טראומטית
ובחזרה אל אולם ההרצאות: ד"ר בעז שלגי - פסיכולוג קליני, מורה ומדריך - פתח את ההרצאה הראשונה של המפגש הנוכחי בהזכירו לכולנו שגם הפסיכואנליזה, וגם אנחנו – במידה בה אנו תלמידיה – פוסט טראומטיים בכל הנוגע לזניחה של נפגעות הטראומה הממשית לטובת החקירה של הפנטזיה הלא מודעת. המעבר של פרויד, המייסד הרוחני, מתיאורית הפיתוי למודל העוסק בדחף ובפנטזיה, וכתוצאה מכך הכחשת הטראומה שעברו המטופלות שלו וגרימת רה-טראומטיזציה קשה, נותרו כפצע בתולדותינו. ממקום זה, אמר שלגי שתיאור המקרה של פראגר מעורר בנו תגובה אוטומטית בנוסח "לא יכול להיות שזה קורה לנו עוד פעם!". שאלת ה"היה או לא היה" מהווה טריגר רגשי כה עצמתי עבורנו שיש סכנה מוחשית שנסגור את השאלה בטרם פתחנו אותה.
דווקא מסיבה זו, בחר שלגי לבחון את השאלה באופן מפורט ומקיף יותר מכפי שהתאפשר עד עתה. ראשית, הזכיר מחדש כי שאלה זו מופיעה בקליניקה לא רק במצבים בהם המטופל חושב ש"היה" והמטפל חושב שלא, או המטופל חושב ש"אולי" והמטפל לא יודע. פעמים רבות שאלת ה"היה או לא היה" עולה גם כאשר המטפל מתרשם שקיימים סימנים רבים לכך ש"היה" אך המטופל כלל אינו יודע להגיד על כך דבר. שאלת הזיכרון הכוזב, אליה מתייחס פראגר באופן ישיר במאמרו, ושאותה הציבה במרכז הדיון תנועת "הזיכרון השגוי" (False Memory), נוגעת גם למצבים בהם מטפלים סבורים שמטופליהם עברו פגיעה מינית, אך אלה אינם זוכרים זאת בשל הטראומה שחוו. הטענה המרכזית של תנועת הזיכרון השגוי היא שהמטפלים מייצרים באופן סוגסטיבי זיכרונות כוזבים בתודעתם של מטופליהם, משחזרים עמם את פרטיה של פגיעה שמעולם לא התרחשה. שלגי פונה אל מאמרה של ג'ודי מסלר דיוויס (1996) בנושא ומבקש לבחון את הסוגיה של השפעת יחסי מטפל-מטופל על הופעתם/היווצרותם של זיכרונות פגיעה מינית. הוא מצטט את מה שמצטייר כקביעתה החד משמעית של דיוויס כי אף חוקר לא הצליח לנטוע זיכרון כוזב של פגיעה מינית או גופנית בסובייקט נבדק, לא משנה מה מידת הסוגסטיביליות של הנבדק. עם זאת, הוא מציין שקביעתה זו של דיוויס משונה מעט בהתחשב בכך שהיא מופיעה במאמרה בצמוד לאזכור מחקריה של אליזבת לופטוס, שהקדישה רבות מחקרים רבים להוכחת האפשרות לייצר זיכרונות כוזבים באמצעות הסוגסטיה. לופטוס מתארת שני מקרים מפורסמים בהם הושתל זיכרון של פגיעה מינית – המקרה של "ג'יין דו" והמקרה של הולי רמונה, שני מקרים בהם טוענת לופטוס נחרצות שלא היתה פגיעה מינית ושהזיכרונות התעוררו בעקבות דבריהם ועמדתם של דמויות סמכות משמעותיות. דיוויס בוחרת אולי להדגיש שבסופו של דבר, גם טענותיה של לופטוס אינן נשענות על הוכחה מחקרית חד משמעית בה החוקר עצמו השתיל זיכרון גילוי עריות בנבדק. שלגי, לעומתה, ביקש להפיק מטענותיה של לופטוס דווקא את המסקנה שאת השאלה "היה או לא היה" לא ניתן בהכרח למוסס לכדי קביעה חד משמעית. "מה שלופטוס טוענת", הסביר, "זה לא שהתעללויות מיניות לא מתרחשות, ולא שאין אמנזיה שלהן והיזכרות בהן במהלך הטיפול, אלא שהשאלה 'היה או לא היה' היא אכן שאלה: לעתים היה ולא זוכרים, ולעתים לא היה וזוכרים".
אלא שהבעיה האמיתית על פי שלגי אינה מסתכמת בכך שהשאלה אכן קיימת ומטלטלת, אלא שבשל היותנו "פוסט טראומטיים" בהקשר זה, עצם הטלת הספק, עצם הצבת השאלה, הם בלתי נסבלים עבורנו. במלים אחרות, שלגי משיב אותנו אל נקודת המוצא בה פתחנו – על עצמנו אנו מדברים; איך יכולים אנחנו לבחון בפתיחות שאלה שאין עליה מענה חד משמעי, כאשר עצם קיום הספק הוא כמלח על פצעינו?
לאור הסתכלות זו שב שלגי אל דיוויס והפנה את הזרקור אליה עצמה ואל הכותרת שהעניקה למאמרה: "המחלוקת בעניין הזיכרון והזיכרון הכוזב בטיפול הפסיכואנליטי בשורדות בוגרות של פגיעה מינית בילדות". דיוויס, אמר שלגי, מניחה מראש את המבוקש – מרגע שהיא כותבת על "שורדות של פגיעה מינית בילדות", הפועל היוצא הוא שמדובר פה במצב של "היה" – הייתה פגיעה מינית. כל ספק בנושא, ביקש שלגי להבהיר, יבוא על רקע הנחת מוצא זו. הדגש של דיוויס במאמרה הוא קודם כל ומעל הכל על חשיבות ההכרה מצד המטפל, שמאפשרת לו להימנע מלהישאר כלוא בעמדת האם המכחישה. לטענתו של שלגי, עמדתה של דיוויס כמוה כתשליל, תמונת מראה, של העמדה הפרוידיאנית. אם פרויד יצא מנקודת ההנחה של "לא היה", הרי שאצל דיוויס הנחת המוצא היא ש"היה". בשני המקרים קיימת הנחת יסוד אשר על פיה 'מסדרים' את הזיכרונות והשכחה.
יש לציין שמתחת לדברים שפרש שלגי באוזנינו היתה מידה לא מבוטלת של פרובוקטיביות, אם גם מעוגנת היטב וחביבת סבר. בהקשר הנוכחי של קהל מאזינים המורכב מרבים העוסקים בתחום הטיפול בטראומה, עצם הנכונות שהפגין שלגי, לדון באופן פתוח באפשרות הזיכרון הכוזב אינה מובנת מאליה. יתרה מכך, העין הביקורתית שהפנה אל הכוהנת הגדולה ג'ודי מסלר דיוויס, שכתיבתה בתחום הטיפול בטראומה מינית הפכה אורים ותומים עבור אין ספור אנשי מקצוע (כותבת שורות אלה ביניהם) – וודאי שעבור רוב מוחץ מבאי המפגש – גם היא דורשת תעוזה. מדובר בהשמעת קול חד וביקורתי בדיוק באותם המקומות בהם כולנו רוצים להיות בטוחים ונינוחים ולחלק את הנתונים לדיכוטומיות כדוגמת: זיכרון כוזב – רע, ג'ודי מסלר דיוויס - טוב.
שלגי, כדרכו, היטיב לכת במלאכת ההרצאה והצליח להטיל מוקשים ולנטרל אותם מהרסנותם בה בעת. מנימת דבריו החוקרת ומענייניות הנקודות שהעלה, ניתן היה לחוש שהוא לא כאן על מנת לערער מוסכמות 'רק בשביל הכיף', כי אם כדי לאפשר לכולנו בחינה בהירה יותר, ואולי אף משחררת, של הכבלים שאנו כובלים עצמנו בהם מבלי דעת.
בשובו אל פראגר, הצהיר שלגי שתפיסת עמדתו של פראגר ביחס לגברת A כמכחישה בהכרח את העבר הטראומטי, מתוך נקודת המבט המתנשאת משהו של "אנחנו יודעים שהיה", כמוה כקשב שהקשיב פרויד למטופלות שלו בהניחו שהזיכרונות שלהן הם בהכרח פנטזיות. שלגי מבקש לקרוא את פראגר כמי שמציב שאלה בדבר הספק הבלתי ניתן ליישוב: לעתים אנשים שעברו פגיעה מינית שכחו זאת ושבו ונזכרו בטיפול, ולעתים אנשים שלא עברו פגיעה מינית פיתחו פנטזיות שגרמו להם לדמות שאכן הייתה פגיעה בעברם. עבור שלגי, היה דבר מה מרענן מאוד במפגש עם שאלה זו בטקסט של פראגר שכן לדבריו "מעטים מאוד, היום, מסוגלים להקשיב למטופלת הנזכרת בפגיעה מינית ולהעיז לשאול את השאלה האם זהו תיאור של התרחשות אמיתית או התהוות של פנטזיה". הסיכון לעוול, למצב בו פגיעה ממשית תפורש כפנטזיה וכך למעשה תוכחש, הוא כה בלתי נסבל, כה מסוכן, שרובנו איננו מניחים לעצמנו אף לבחון אפשרות זו. מצב הדברים הוא כזה, הבהיר שלגי, שנדמה לנו שהאפשרות שנטעה ונניח למטופלת לקבל פנטזיה של פגיעה מינית כמציאות שאכן התרחשה, כרוכה בעוול פחות בהרבה מהעוול החמור שמייצגת האפשרות השנייה – שהתעלמנו מטראומה ממשית שאכן התרחשה. לדעתו של שלגי, תפיסה זו מוטעית – "אדם החי "בידיעה" שעבר פגיעה מינית, כאשר למעשה הוא אחוז בתעתועיה של פנטזיה, הוא אדם שסובל סבל עמוק מאוד, ממקום מאוד לא מוצדק. הוא קופא סביב "ידיעה" שגויה, חי את חייו סביבה, ואינו יכול להשתחרר ולהתפתח. זהו כאב עצום כשלעצמו". יתרה מכך, המשיך שלגי, משהו בטקסט של פראגר מעורר בנו כקוראים עמדת העברה נגדית של "מצילים": תיאור המקרה מצטייר במהרה כתיאור התעללות בו גברת A היא הילדה שנפגעה, האב הוא התוקפן, פראגר, ממלא את עמדת האם המתעלמת ואילו הקורא מתעורר לעמדת המציל. תחושת ההתעלמות שמשרה פראגר מושכת אותנו הקוראים להעניק את ההכרה שלא ניתנה.
אט אט התחוור במהלך דבריו, שעינו הביקורתית של שלגי אינה מופנית דווקא אל הפרות הקדושות של מטפלי הטראומה השונים, אלא, כפי שנרמז מההתחלה, אל מושא מורכב הרבה יותר – אלינו, קהל הקוראים והמאזינים. לאחר שהאיר את נטייתנו להימלט כמו מאש מהאפשרות שזיכרונות וחשדות הם פרי פנטזיה לא מודעת, ולאחר שערער על משיכתנו לעמדת המצילים המושיעים, המשיך שלגי בניתוחו לפיתוי נוסף הניצב לפתחנו – הפיתוי לא לנקוט עמדה. כמטפלים, ציין, איננו נדרשים בהכרח לנקוט עמדה בנוגע למחשבות המטופל, ויכולים – ולעתים אף רצוי שכך נעשה - להניח לדברים להתפתח ולהתהוות, ללא התערבות מכוונת. שלגי הדגיש מייד שהוא מכיר בחשיבותה של עמדה שכזו, החיונית לטיפול באופן כללי. עם זאת, הוסיף שהוא כלל אינו בטוח שאי נקיטת עמדה אפשרית במקרים מסוג זה. הטראומה, הכרוכה במציאות החיצונית מעצם מהותה, אינה דבר מה שניתן להתנהל ביחס אליו באותו אופן בו אנו מתנהלים ביחס למציאות התוך נפשית. מרגע ששאלת ההיה או לא היה מצויה ביחסים הטיפוליים, האפשרות שהמטפל מאמין ש"היה" כשלמעשה לא התרחשה פגיעה, והאפשרות שאינו מאמין, כשלמעשה אכן "היה", שתיהן אפשרויות מזעזעות מבחינת שלגי. מציאות ממשית שאינה מקבלת הכרה/מוכחשת, או פנטזיה איומה שמקבלת מעמד מציאותי – שני תסריטים אלו הם גרועים במידה שווה ושלגי הבהיר שמבחינתו לא ניתן למטפל להתחמק מאחריות בנוגע לחלקו בהיווצרותם.
טרגדיה של בדידות
בשלב זה של ההרצאה, לאחר שהציב את קהל מאזיניו המטפלים אל מול העובדה ששאלת ה"היה או לא היה" מחייבת אותם להתמודדות, נטילת אחריות, והתעלות מעל הפחדים והטראומות שהם נושאים עמם, שב שלגי אל פראגר. עתה ביאר שאף שהוא סבור שהשאלות שפראגר מעלה הן חיוניות ומרעננות, כאלה שיש להתמודד עמן באומץ, הרי שבפועל עדיין יש בתיאור המקרה הזה סיפור של עוול. לדבריו, אם אכן חוותה גברת A פגיעה מינית על ידי אביה, הרי שהעוול מצד פראגר ברור, אך יותר מכך – גם אם לא התרחשה פגיעה מינית, התרחש בטיפול כשל מהותי. הטענה שמבקש שלגי להעלות היא שאף אם אכן יצרה גברת A פנטזיה על גילוי עריות שלא התרחש מעולם – כפי שסבר פראגר - הרי שפנטזיה מייסרת ומרסקת זו היא תוצר ישיר של מערכת היחסים שלה עם פראגר ומהווה ביטוי לכשל שנוצר בה.
אם לסכם את טענתו של שלגי ביחס לטיפול של פראגר בגברת A, עיקר הכשל בטיפול נובע מחוסר היכולת של פראגר לפגוש ולהכיל את הלא מוכר והמאיים. בהלתו של המטפל מפני הלא מוכר גוררת את אימת המטופלת, הנסוגה לדפוסים מוכרים וישנים במקום להיפתח לחדש.
דווקא משום ששלגי מניח לעצמו לחבור אל פראגר, לבחון את הדברים מנקודת מבטו ועל פי הנחות היסוד שלו, הביקורת שלו חריפה עוד יותר. מסקנותיו של שלגי מערערות על בחירותיו של פראגר לא מתוך תפיסה חיצונית הנשענת על ערכים ועקרונות שאולי זרים לו, כי אם מתוך תפיסותיו של פראגר עצמו. וכך אומר שלגי: אם טענתו המרכזית של פראגר היא שסיפור גילוי העריות הוא הדרך של גברת A לברוח מהמיניות והעצמאות שלה - כפי שהחלו להיגלות לה לאחר מות אמה - ולהשליך תכונות מאיימות ואסורות אלה על אדם אחר תוך הסתתרות בעמדת הקורבן, הרי שמכך משתמע שהמשימה הטיפולית היא לאפשר לה את ההתקרבות המחודשת לחלקים מאיימים, זרים ובלתי מוכרים תוך פירוק הסכנה הנפשית הנחווית ככרוכה בהם. משימה שכזו דורשת, כפי שכינה זאת שלגי, "אווירה של מוכנות הדדית לפגוש את החדש, הלא מוכר והמאיים, במטפל ובמטופל כאחד". אווירה זו, מיותר לציין, היא בדיוק הדבר החסר לדעת שלגי בעבודתו של פראגר.
תוך מעבר על הטקסט הצביע שלגי על האמביוולנטיות של פראגר והראה כיצד מחד מביע פראגר נכונות למעורבות ולאינטנסיביות בטיפול ומבין שצפויים בקשר שחזורים מטלטלים של העבר, ומאידך הוא מבוהל מהאפשרות ששחזורים אלו יגעו גם בו עצמו ומעדיף להיצמד לעמדת המתבונן מהצד המפרש. בעוד גברת A יצרה בהדרגה מערכת יחסים אינטנסיבית יותר עם פראגר והחלה מעניקה לאנליזה מקום מרכזי יותר בחייה, פראגר מצדו הראה סימנים של בהלה ואף הדיפה. ביטוי לתנועה זו ביו השניים זיהה שלגי בהתרחשות הטיפולית שבעקבות פירוש החלום בו פראגר אומר לגברת A שהחלום שהיא מביאה מציג את הרצון שלה להיות במרכז תשומת הלב. גברת A נפגעת מהפירוש ומביעה זאת בכעס המתמשך על פני מספר מפגשים ורצון לעזוב את האנליזה. פראגר מתאר את הכעס של גברת A מתוך עמדה מרוחקת ולא מבינה, וניכרת בדבריו ההקלה שלו כשלבסוף גברת A שבה בה מכעסה, מבינה שתגובתה לא הלמה את "הפשע" של המטפל שלה ואף מקבלת עליה שהכעס כלפי פראגר לא היה אלא הסטה של הכעס שלה כלפי אמה. שלגי הבהיר שכלל אין זה משנה עד כמה מדויק היה הפירוש של פראגר לחלומה של גברת A, כי עיקר העניין הינו מה התאפשר ומה נחסם בתקשורת בין השניים. בעוד גברת A - אותה מתאר פראגר עצמו כמי שעמדת הילדה המרצה והצייתנית העלימה חלקים מנפשה – מרשה לעצמה לראשונה בטיפול להביע כעס ולהתעמת עם המטפל שלה, ובכך לנסות אפשרויות חדשות של עצמה, המטפל שלה נצמד למוכר בכל מחיר. בהאמינו שכל כעס שיכולה גברת A לחוש כלפיו הינו רק השלכה של עולמה הפנימי, הד של העבר ולא בבואה של ההווה, מתחמק פראגר מלאפשר לעצמו ולטופלת שלו להכיר גם בחלקים המכעיסים, המאכזבים או הבלתי רגישים שלו. בכך, הוא מקבע דפוס על פיו אין מקום בטיפול למפגש עם צדדים חדשים. אם המטפל אינו אמיץ דיו לפגוש את עצמו מחדש באמצעות חווית המטופלת אותו, למה שתנהג היא בשונה ממנו?
בשלב זה בדבריו פנה שלגי לדיון תמציתי במושג ה"התמסרות" של עמנאול גנט (Ghent), המאגד בחובו את התפיסה בדבר הצורך האנושי "להתרחב"; לאפשר לזר, למאיים וללא מוכר להיכנס אל פנים הנפש ולהתגלות גם בתוכה. על פי גנט, המפגש עם הזר שבתוכנו הוא מופלא אך גם מאיים, כיוון שמעבר לכך שאנו עלולים לפגוש תכנים הקשים לנו, עצם פעולת ההתרחבות כרוכה במידה מסוימת של אובדן צורה ואובדן אחיזה. אנו מרפים מהמוכר ומתמסרים לאפשרויות חדשות. מתוך האימה הכרוכה בפעולת ההתמסרות, נעדיף לא פעם את ההיצמדות למוכר, לקפוא. אף שההיצמדות למוכר היא משעבדת מטיבה, לא קל להשתחרר ממנה בהיעדר זולת מסייע. הבדידות מעצימה את הקיפאון. את המסע אל הלא מוכר קשה לעשות לבד. לא פעם אנו נדרשים לשתי נפשות (לפחות) כדי לצלוח אותו.
עבור שלגי, זוהי למעשה תמצית הכשל של פראגר: הוא מותיר את גברת A בודדה אל מול האימה. עמדתו של פראגר משדרת שבכל תהליך נפשי של היפתחות למה שאינו מוכר ואינו ידוע, תיאלץ גברת A למצוא את דרכה לבדה. הוא עצמו מוכן ומזומן להיות לצדה אך ורק כאשר היא מאשרת בדבריה או בתגובותיה כיווני חשיבה מוכרים ו/או ידועים מראש. בהקשר זה, הסביר שלגי, נרטיב גילוי העריות שמציעה גברת A אינו אלא וריאציה על תפיסות מוכרות עמן הגיעה לטיפול מראש: "מיניות היא איומה, גברים הם אביוסיביים". מפתיע ומרתק להבחין שעל אף שפראגר חווה את חשדותיה של גברתA ביחס לגילוי העריות כמערערים ולא צפויים, הרי שלמעשה לא היה נרטיב גילוי העריות אלא תעתוע של חידוש, "ישן במסווה של חדש", שיחזור והיצמדות לתפיסות ישנות (של פראגר עצמו), על פני חקירתן של אפשרויות חדשות.
בנתחו את השתלשלות האנליזה הראה שלגי פעם אחר פעם כיצד הפקיר פראגר את גברת A לאימה שבמפגש עם חלקים זרים ואפשרויות לא ידועות ושב והדגיש כי נרטיב גילוי העריות המטלטל, על כל הקושי שעורר בטיפול, היווה למעשה היצמדות לאותה עמדה עמה הגיעה גברת A לאנליזה ואשר איתה ביקש פראגר להתמודד מלכתחילה: הפחד מהמיניות, הנאמנות העיוורת לאם והשנאה לאב. פראגר עצמו, כה שבוי בפחדיו, לא השכיל לראות זאת ונאבק ברוחות העבר במקום בסערה הממשית שביחסים שבהווה.
בסיכומו של דבר, החקירה של שאלת ה"היה או לא היה" היא על פי שלגי חקירה שעיקר מהותה הוא בכך שיש לבצעה מתוך חיבור אינטרסובייקטיבי. כדי לקחת בעלות על חוויות בלתי נסבלות, יש לאחוז בידו של מי שמוכן לעשות את אותו הדבר עצמו. פראגר וגברת A, סיכם שלגי, היו שותפים ל"טרגדיה של בדידות".
בתום דבריו של שלגי ניכרה באולם תחושת התרוממות רוח והקלה. אווירה של הכרת תודה שקשה היה עדיין לנסח את טיבה. ברור היה שמשהו בדברים שנאמרו זה עתה פתח פתחים חדשים, כיווני חשיבה חדשים, אך תגובות הקהל הראשוניות עדיין גיששו בניסיונותיהן להמשיג זאת. ניתן היה לזהות נימה של נינוחות וחיוביות בדיבור. המגיבה הראשונה דיברה על החשיבות שבהכרה שהעניק שלגי לסבל שנגרם גם בשל פנטזיות מייסרות, ולא רק בשל טראומות מוכחשות. מגיבה נוספת התייחסה לקשר הטיפולי בו שאלת ה"היה או לא היה" מפנה מקום לשאלה מה קורה ומה לא קורה ביחסים עצמם. מגיבה שלישית דיברה על היכולת של המטפל לאבד את זהותו כדי לפגוש מטופלת שאינה יודעת מי היא " היתה או לא היתה".
נדמה לי שלפחות חלק מההשפעה המיטיבה שהיתה לדבריו של שלגי נעוץ בכך שעל בסיס אותם עקרונות סביבם ניסח את הרצאתו, שלגי (בדומה, אגב, לאפי זיו) נהג בהרצאה כבמפגש בינינו לבינו, מאורע בו התוכן הוא רק מצע להתרחשות בה הנפשות הפועלות האמיתיות הן הקהל שלו והוא. בהתאם לזה, הציע שלגי קריאה בהירה ומישירת מבט של ההתרחשויות הנפשיות שאנו, הקוראים והמאזינים, חווים מול הטקסט של פראגר. שלגי גם צירף לכך הצגה מרובדת של תגובותיו שלו, חושף גם את הנאתו מפראגר וגם את הסתייגותו ממנו, מזהה גם ערך וגם פגם. התחושה היתה ששלגי מיטיב לראות אותנו ואת המלכוד בו אנו מצויים – בין עוול אחד למשנהו, בין מושיעים לחסרי אונים - אך נכון גם לחשוף את עצמו, וכך בהתאם אנו מתגלים לעצמנו ויכולים אולי לנסח את חוויתנו.
כשלעצמי, לעתים נדמה היה לי שניתוחו של שלגי שבוי יתר על המידה במדדים של מה שקרה במציאות עצמה, באופן המותיר את המטפל בעמדה בעייתית: על פי ניסוחיו השתמע שהמטפל עושה עוול למטופלת שלו בכל מצב בו העמדה שלו ביחס ל"היה או לא היה" אינה תואמת את מה שקרה במציאות. אם המטפל סבור שלא היה בעוד שאכן היה, או להיפך, יש כאן בהכרח עוול. אף שאני כמובן מסכימה שהעיסוק בטראומה אינו מאפשר ניטרליות מתבוננת מהצד, ואף שברור שכל מצב בו אין תואם בין המציאות לעמדת המטפל הוא בעייתי, הרי שבדיוק משום שהמציאות של מה שקרה אינה בהישג ידינו המלא, אלא רק המציאות של מה ש"קורה" בחדר הטיפולים ובהקשרים השונים בהם הוא מתקיים, חייב להיות איזה מימד המאפשר עבודה עם הספק, ומכיר גם במסקנות ובהכרעות אליהן מגיעים מטפל ומטופל כיצירה משותפת של השקפה ודרך חיים ולא כאבחנה חותכת. ההבנה החשובה שהציע שלגי בדבר המחיר שיש לתמיכה בפנטזיה הרסנית, לא בשונה מההכחשה של טראומה, אפשרה לי להבין עד כמה אנו רדופים על ידי אימת ההפיכה ל"מכחישי שואה" (במובן המטאפורי, כמובן), והזכירה שבכניסה לחדר הטיפולים אני נושאת עמי דעות קדומות ונטיות לב המושכות אותי לכיוונים מנוגדים ויהיה עליי להתמודד עמן לאורך כל הדרך. יחד עם זאת, אני סבורה שכפי שהראתה אפי זיו במפגש הויניקופדיה הקודם, מה שהמטפל מאמין שקרה או לא קרה הינו עניין הנתון לשינוי בלתי פוסק וחייב להיבחן קודם כל ביחס ליחסים הטיפוליים והמטען האישי של המטפל, ולא ביחס למושג החמקמק לעתים של מה ש"היה או לא היה".
ובכל זאת, מעל ומעבר לפלפולים, היה בהרצאתו של שלגי דבר מה מלהיב, משחרר ופותח. באותם רגעים, לאחר ההפסקה הקצרה, נדמה היה שלאחר הרצאה כה מורכבת ועשירה, לא ניתן יהיה להכיל הרצאה נוספת. הרצאתו של ד"ר דניאל לוי לא רק עמדה באתגר בגבורה אלא הצליחה למזוג פנימה איכות עשירה ומיוחדת משלה, באופן שהפך את שתי ההרצאות לסעודה בת שתי מנות המעניקה לנפש את כל אבות המזון הדרושים לה.
כשדיסוציאציה פוגשת דיסוציאציה
לוי, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט, מורה ומדריך, העוסק רבות בתחום הטראומה פתח את דבריו באמירה המחויכת "נורא קשה לדבר אחרי בועז, פעם הבאה אבקש לדבר ראשון". במשפט קצר הבהיר לשומעיו שגם הוא חש בקושי לעבור מהרצאה אחת למשנה, הכיר באיכות של הרצאת קודמו והפגין צניעות. יחד עם זאת, אל הצניעות התווסף מייד גם הביטחון והכרת ערך עצמו כשהודיע שהוא מניח את ניירותיו בצד ומבקש לשתף אותנו בדברים העולים במחשבתו ולראות לאן זה ילך, ללא מחויבות להרצאה שהוכנה מראש. בכך סימן לוי כי גם הוא מתייחס לרגע המפגש הנוכחי כרגע שיש ליצור מתוכו ולא לכפות עליו קונספציות מוכנות מראש.
האיכות המיוחדת של לוי כמרצה היא היכולת שלו להציע תוכן דברים מסודר ובהיר, תוך שימוש בקטגוריות, חלוקות ואבחנות, מבלי לאבד כהוא זה מהרגישות ומשאר הרוח. יכולת זו ניכרה בדבריו כבר מראשיתם, בה עשה לוי סדר בתכנים הנידונים:
ראשית פתח בהגדרת הטראומה כפי שהוא מבין אותה - "אירוע שלא מאפשר חזרה להומאוסטאזיס". הגדרה זו מבחינה את הטראומה ממושג הדחק (stress), אשר מרבים לבלבלה עמו. מכאן עבר לחלוקת מושג הטראומה לשלושה אזורים: 1) טראומה ממוקדת, 2) טראומה מורכבת, 3) טראומה התפתחותית, משמע טראומה הנוגעת בהיקשרות (attachment). בהתעכבו על הטראומה המורכבת הסביר לוי שלצערו אין עיסוק מספק בתחום הטראומה המורכבת, שהיא זו אשר נוצרת מניצול/אביוז (abuse) ומהזנחה (neglect). ביחס לאביוז, שב לוי וחילק את המושג לשלושה: 1) האביוז המיני, 2) האביוז הגופני, 3) האביוז הנפשי. ביחס לזה האחרון העיר לוי שלמרבה הזוועה, האביוז הנפשי הוא זה הנשכח כמעט תמיד – "האביוז הנפשי הוא מול העיניים אך מסתיר את עצמו. ההשפעות שלו לא פחות הרסניות. קל לו להתקיים כי לא רואים אותו".
לאחר שפירק את מושג הטראומה, עבר לוי באופן טבעי אל הדיסוציאציה. הדיסוציאציה, הבהיר, היא תוצר הטראומה. ניתן להבינה כפיצול של החוויה - עד כדי כך שלעתים החוויה כמכלול נעלמת כליל – וניתן להבינה גם כפיצול של הנפש. ברמה הבסיסית ביותר, המשיך לוי, הנפש מתפצלת לחלק האחראי על המשך החיים והתפקוד היומיומי, ולחלק המכיל את החוויה הטראומטית, ה"זיכרון" הגולמי והכואב. לוי תיאר את שני החלקים הללו לא רק כמפוצלים אלא אף כמקיימים ביניהם מעין יחסים, המושתתים על איבה – האחד דוחה את השני, האחד תוקף את השני, מתוך איזו חוויה בסיסית של חוסר הבנה ואיום על פיה אין קיום אפשרי לשניהם יחדיו. החלק המתפקד מקושר לחלקים ה"בוגרים" של האישיות בעוד החלק האוחז בטראומה מקושר לחלקים "ילדיים". מבחינת החלק המתפקד, כל ניסיון של הטראומה לצוף אל פני השטח הוא איום של התפרקות. מבחינת החלק המזוהה עם הפגיעה, החלק המתפקד הוא זיוף, בגידה, משתף פעולה שלטובת התפקוד בוגד באמיתות פנימיות ומשחק על פי הכללים של מציאות פוגעת.
המושג הבא אותו הסביר לוי היה"אנאקטמנט" (enactment): "מצב שבו חוויה טראומטית לא מעובדת, חסרת מלים ומשמעויות מנסה לבוא לידי ביטוי ולחזור לציר בני האנוש". לוי הוסיף והסביר שהניסיון של החוויה הדיסוציאטיבית לשוב ולהיות מחוברת, לקבל צורה ומשמעות, מתרחש באמצעות התקשורת האינטרסוביקטיבית. האזור הדיסוציאטיבי לא יבוא לידי ביטוי במישרין ובאופן מילולי כי אם בדרכים עקיפות, לא מילוליות, תוך התחברות אל האזורים הדיסוציאטיביים של הזולת. בפשטות ניתן לומר שהאזור הפגוע של אדם אחד יבוא לידי ביטוי דרך ההתחברות לפגמים/לפגיעות של הזולת. כפי שהסביר פיליפ ברומברג – 'דיסוציאציה פוגשת דיסוציאציה', -מה שמנותק אצל האדם מתקשר עם מה שמנותק אצל זולתו. התוצאה בחדר הטיפולים, הדגיש לוי, היא חוויות בלתי נסבלות עבור מטפל ומטופל גם יחד. על המטפל למצוא את הדרך להעניק מלים וצורה לחוויה הבלתי נסבלת, למצוא דרך לדבר אל החוויה הבלתי נסבלת של המטופל, על ידי 'צליחה' של אזורים שהיו מנותקים גם עבור עצמו.
בשל טבעה של הדיסוציאציה, קשה עד בלתי אפשרי לעבד את הטראומות שבתוכנו רק עם עצמנו ובכוחות עצמנו, כי הן מצויות באזורים בהם יכולת העיבוד נקטעה באבה, ובעקבות כך אין משמעות ואין צורה. אלו אזורים שאין בהם דיבור פנימי. מסיבות אלה, לצורך עיבודה של טראומה אנו זקוקים לזולת.
לאחר שהבהיר עבורנו את שדה המושגים בו מתקיים הדיון, שב לוי אל המקרה וחזר במידה רבה על טענתו של בועז שלגי: פראגר הותיר את גברת A בודדה, הוא לא היה נכון להיכנס עמה לשדה הכואב והמכאיב של דיבור הטראומה. מתוך בדידותה, נאלצה לנסות לבטא את הטראומה בכלים שלה. התוצאה של הניסיון הזה להעניק משמעות לאזור של החוויה בו אין אפשרות לעיבוד היא הענקת משמעות שגויה לחוויה הבלי נסבלת, מתוך השפה הזמינה ביותר. בעוד שלגי דיבר על ההיאחזות במוכר,לוי אמר בפשטות שגברת A ניסתה לבטא את חוויתה הבלתי נסבלת דרך השפה של האביוז המיני, כי לא היתה בנמצא שפה אחרת עבורה. בשובו אל האחריות המוטלת על המטפל הסביר לוי שכאשר הטיפול עוסק בטראומה, הקשב של המטפל ניצב על "שתי רגליים"; האחת נטועה בשחזורים שמשחזר המטופל והשניה נטועה בשדה הטרנספרנסיאלי. ככל שהיכולת לתאר את מה שקרה מצומצמת יותר, כך עובר עיקר שיווי המשקל לשדה ההעברה, ולשם צריך עיקר הקשב של המטפל להיות מופנה.
כמו שלגי, סבור גם לוי שבצד החשיבות של האג'נדה המובילה בתחום הטראומה לפיה אין לשתף פעולה עם ההשתקה, צריכה גם להיות מודעות לסכנה ש"מתוך העמדה הלוחמת, הפגועה והכועסת, אנחנו עלולים להפוך לעוד חוליה בשרשרת טראומות". אחת מהסכנות שמזהה לוי נעוצה בכך שבתחום הטיפול בטראומה קיימת העדפה של דיבור על ניצול מיני על פני סוגי האביוז האחרים. לוי הבהיר כי מתוך האופן בו התנהל הטיפול בגברת A, אין הוא רואה כל אפשרות להכריע האם "היה או לא היה". יחד עם זאת, שיתף בתחושתו כי כלל לא בטוח שהיה ניצול מיני, אך הטקסט כולו זועק עדויות לניצול נפשי, וניצול נפשי זה נותר מושתק.
בהתעכבו על תיאור המקרה הזכיר לוי שגברת A מגיעה למחשבה על הניצול המיני כמסקנה מהחלום שחלמה אודות התינוקת עם הגידול בבטן. הסקת מסקנות כמעט אינטלקטואלית שכזו אינה אופיינית, על פי ניסיונו של לוי, לדרכי היזכרות בטראומה מינית בטיפול, אף שכמובן אינה שוללת זאת. החלום, המשיך לוי להסביר, הוא חלום סימבולי, בעוד החלומות האופייניים לפוסט טראומטיים אינם סימבוליים כלל. שורדי התעללות ינסו על פי רוב להעניק נופך ורוד יותר להיסטוריה המשפחתית וינסו לשרטט את דמות התוקפן באור חיובי עד כמה שניתן. נדיר שיניחו את האמת על השולחן באופן בוטה. זאת בין השאר גם משום שהפגיעה המינית מלווה על פי רוב בשמירת סוד, הסתרה והכחשה. בנוסף, כאשר קורסת סוף סוף הדיסוציאציה שהקיפה את הטראומה, לא יהיה מדובר בחלום אחד כי אם בריבוי חלומות ופלאשבקים שישטפו ויציפו. נקודות אלו ועוד חיזקו אצל לוי את התחושה שהניצול המיני מהווה זיהוי שגוי מצד גברת A בנסותה לשיים (מלשון להעניק שם) ולקשר את החוויה הבלתי נסבלת שלה בכוחות עצמה.
ביחסיה של גברת A עם פראגר הופך הדיבור על הניצול המיני לאנאקטמנט. כמו בכל אנאקטמנט, התהליך חשוב מהתכנים, כיוון שהוא, ולא התכנים, זה אשר יספר את החוויה נטולת הנרטיב והמלים של הטראומה. כך, נוכל לראות שפוזיציית יחסי ההעברה של מפתה ומפותה, האופיינית מאוד לטראומה מינית, אינה מופיעה בעוצמה ביחסיהם של פראגר וגברת A, אך הדרמה המשוחזרת שוב ושוב היא זו של האופן בו האם השתמשה בנפש בתה כשלוחה שלה וניצלה את נפשה לצורך שפיותה. כאשר פראגר מגיב בשיפוטיות לצורך שהוא מזהה אצל גברת A לחוש עצמה מיוחדת, הוא משחזר את עמדת האם ששידרה לבתה שלא נכון לרצות להיות חשובה ומיוחדת, אלא רק להתאים עצמה ולספק את צרכי הזולת. בעוד ביחסו לפסיכואנליזה, פראגר עצמו מצוי בעמדת הילד המרצה, מול חלקיה הילדיים של גברת A, המבקשים להישמע, פראגר משחזר את העמדה התובעת שיתוף פעולה עם צרכיו ותפיסותיו שלו ומחיקת הקול של גברת A שאינו תואם להם.
בסיכום דבריו ביקש לוי להגיד מספר מלים על האופן בו להבנתו מתקיים דיבור טיפולי המחובר לטראומה ומכוון אל החלקים הדיסוציאטיביים. לפי הבנתו, האזורים הדיסוציאטיביים של החוויה סגורים בתוך עצמם, מתנגדים לשינוי ונוקשים בתפיסות המנחות אותם. הם אינם נוחים לתקשורת ואינם מגיבים לרמה הפרשנית של השיח, הקשורה יותר למימד המתבונן של החוויה. היות שכך, רמת החוויה היחידה בה ניתן באמת לתקשר עם החלקים הדיסוציאטיבים היא הרמה אותה מכנה לוי, בעקבות ביון, 'הרמה החולמת':
"זו הרמה בה אנו נכנסים לתוך השדה וצריכים להשיל מעל עצמנו הרבה כיסויים. את הידיעות, התיאוריות, המוניטין, הרצון לשלוט ולנהל, את החלקים המתבוננים. אנחנו רוצים להיות מסוגלים לפגוש בתוך השדה הזה את הרגשות והמחשבות הכי מפחידים שלנו. לפגוש את האימה, הזעם, הבושה, האשמה. את הגועל, הרחמים והדחייה. כל הדברים שיושבים בתוכנו ובלתי נסבלים. במקום הזה לא מפרשים שום דבר".
ברמה החולמת של התקשורת אנחנו לא מדברים "על" אלא "אל". זה לא דיון בתכנים, זהו דיבור את מה שנוצר כאן ועכשיו, בין שני השותפים, מתוך התהליך. כשהדיבור נכנס לאזורים אלה, הבהיר לוי, נוכל מייד להבחין כיצד לפתע הוא נעשה קשה. פתאום כבר לא נהיה רהוטים או מבינים כל כך. יופיעו שתיקות, מעידות וגישושים אחרי איך להגיד ומה להגיד.
בהוסיפו לדבריו דוגמא קלינית קצרה, הוביל לוי אל הטענה שרק אם נצליח לבטא מול המטופל משהו מהחוויה שלנו אותו ואת עצמנו, רק אם נצליח לגעת במה שבעצמנו לא רצינו לחוש ולדעת, יהיה סיכוי שמה שנותק ישוב ויתאחה ושינוי יהיה בגדר האפשר.
בסיום הרצאתו של לוי, התרוממות הרוח ששרתה באולם כבר בסיום דבריו של בועז שלגי, הייתה כפולה ומכופלת. לוי השכיל לשלב את רעיונותיו באלו ששטח שלגי וכך נוצר שיתוף פעולה וגוף מחשבה עמוק ומסועף. מחשבה התייחסותית מובהקת שבמקום שתפוצל לשתי הרצאות המייצגות כל אחת את דוברה, הפכה ליצירה אחת המתרחבת ומתגבשת מדובר אחד לשני.
עתה גם הצליחו לפחות חלק מהמאזינים לנסח את תחושותיהם ומחשבותיהם ביתר פירוט, והנימה השלטת שעלתה היתה זו של הכרת תודה לדוברים. "סוף סוף גם אני הרגשתי שהעזנו לגעת. הרבה תודה. זו באמת חוויה", אמרה המגיבה הראשונה, ואליה הצטרפו רבים אחרים שהצהירו שהתחושה היא שבמפגש הנוכחי הצלחנו כולנו לגעת במימד חוויתי יותר של העבודה עם הטראומה. אם לשאול ממילותיו של לוי, במפגש הויניקופדיה החמישי היה לא רק "דיבור על" אלא גם "אל". הפעם התבוננו כמאזינים עמוק יותר לתוך עצמנו, ואולי אפילו הבחנו, לא רק ב"פראגר שבתוכנו", כי אם גם ב"גברת A שבתוכנו", במובן של מה שאילם, מה שנותר מושתק ויוצג אולי על ידי הדמות לבנת הפנים שעטתה מיכל היימן. הבחנו בצורך שלנו לרצות, באג'נדות השונות המתחרות בתודעתנו ובסכנת הפיכתנו למשרתם של מספר אדונים – מתרוצצים בין הרצון של המטופל ו/או שלנו לא לדעת, לבין האג'נדה של חשיבות ההכרה בטראומה. בין ההכרה הפסיכואנליטית בהסתעפויות הפנטזיה הלא מודעת לבין תביעות המציאות החיצונית. במידה מסויימת אמרו גם שלגי וגם לוי שאם אנחנו מכחישים ומשתיקים חלקים מעצמנו, אנחנו בסופו של דבר עושים את אותו הדבר עצמו למטופלינו. גם פראגר הכחיש את "גברת A שבתוכו": אותו מקום בו הוא מבוהל ומבולבל, נאחז בכל מה שמציג עצמו כהבטחה לוודאות וחש בעיקר מנוצל ומושתק.
בנסותו להיחלץ מהמקום המושתק, השאיר את המטופלת שלו להיבלע בו לבדה.
