מסע דרך מנעדיה של השפה הנפשית
סקירה לספרה של דנה אמיר 'תהום שפה'
מאת ענת צור מהלאל
סקירת הספר 'תהום שפה' מאת ד"ר דנה אמיר, הוצאת מאגנס האוניברסיטה העברית, 2012
"תהום שפה" הוא ספר הגות פסיכואנליטי, אשר שם במרכזו את תהליכי היווצרות השפה הנפשית. שפה נפשית היא הערוץ דרכו מבטא האדם את רחשי ליבו, את פחדיו ואת צרכיו. דרכה הוא מכונן את עולמו הפנימי הייחודי. לא מדובר רק בשפה המילולית, אלא במגוון האופנויות בהם אדם מתקשר את עולמו הפנימי עם החוץ. מלבד מילים, מורכבת שפת הנפש גם ממחוות גופניות, ממבטים ומשתיקות, וכן מהחוויה שהאדם מעביר לאחר בתוך מפגש.
ההנחה הראשונית אשר עומדת בבסיס הספר היא כי אחד האתגרים ההתפתחותיים המורכבים ביותר של האדם הוא כינונה של שפה נפשית. זאת מכיוון שתהליך כינון השפה הנפשית כרוך באבֵל על חומרי הנפש שאבדו בטרנספורמציה השפתית. במילותיה של אמיר, "השפה אינה מייצגת את היש אלא את מה שאין להשיגו" (עמ' 2). וגם, "אם החלל מסמן מעצם מהותו את מה שנעדר ממנו, כי אז השפה, שהמילים שלה הן חורי המסננת דרכם נשמט מה שאיננו ניתן לייצוג, היא הקירוב הגדול ביותר שלנו אל מה ששוכן מעבר לייצוג הזה ומעבר ליכולתנו לייצג" (פתח-דבר). החלל האינהרנטי של השפה מסמל לפיכך את מוגבלותה. זוהי תהום השפה בה עוסק הספר.
השאלה אשר עומדת במרכז הספר מוצגת בפתחו והיא, "מהם תנאי האפשרות לכינונה של שפה חיה, כזאת המעניקה לַפְנים גודל סופי ועם זאת משמרת את נצחיותו, את האלוהי וחסר המידה שבו, את המתפלל, את הבוכה? שפה שיש לה היכולת לחרוג מעצמה ולהתבונן בעצמה, שפה חיה המחוללת שינוי ולא רק מתארת שינוי, המייצרת אמת ולא רק מבטאת אמת?" (עמ' 3).
אחת מהנחות היסוד של התיאוריה הפסיכואנליטית היא כי שפה נפשית נרכשת בתוך הקֶשר הראשוני של התינוק עם אמו. לפי הנחה זו, השפה הנפשית שבה האם פונה לילד שלה מראשית חייו ואילך, היא זו אשר מכוננת את השפה הנפשית שלו. במובן זה, שפה נפשית היא תוצר של שפת האם הנפשית, כפי שהשפה עמה פנתה אלינו אמנו בינקותינו היא השפה הטבעית ביותר עבורנו לדיבור לכל המשך חיינו, "שפת האם היא הקונטקסט שבתוכו אפשר לכונן טקסט. היא ההקשר שבתוכו יכולה להיווצר שפה (...) היא (...) המטרימה את הקריאה בשמם של כל הדברים" (עמ' 29).
הפונקציות העיקריות של שפת האם בתהליך רכישת השפה הנפשית מפורטות בטקסט. הפונקציה הראשונה היא פעולת השיום של אובייקטים ויצירת החיבור ביניהם. נוכחותה המרגיעה והמלווה של האם מאפשרת את התפתחותה של סקרנות אצל הילד. הסקרנות היא המצע ממנו הילד מפתח רצון לחקור את העולם, לשיים אובייקטים ולחבר ביניהם. נוכחות אמהית רודפנית, לעומת זאת, מעוררת בילד חרדה ומונעת ממנו לפתח התנהגות של חקירה. הפונקציה השניה של שפת האם היא הענקת שם פרטי ומעמד של סובייקט מובחן לילד. פונקציה זו מבטאת כבוד לעולמו הפנימי הנפרד של הילד, ומאפשרת לו מרחב נפשי בו הוא יכול לפתח את התבוננותו הייחודית, פנימה אל תוכו והחוצה אל העולם. חוסר הבנה של האם לצורך של הילד בעולם פנימי נפרד, גורם להתנהלות פולשנית מצידה אשר מחבלת בכינון הסובייקטיביות של הילד. הפונקציה השלישית והאחרונה של שפת האם ברכישת שפה נפשית היא במעבר מהתבוננות סובייקטיבית על העצמי בגוף ראשון, שנרכשה בעזרת שתי הפונקציות הקודמות, להתבוננות על העצמי בגוף שלישי. מעבר גמיש בין התבוננות סובייקטיבית להתבוננות אובייקטיבית, מבלי שהוא נחווה כהרסני, מאפשר לילד לתקשר את עולמו עם הזולת ולהבין את עולמו של האחר.
על מנת להאיר את מהותה של השפה הנפשית ואת תהליכי כינונה, כל אחד מפרקיו של הספר מוקדש לפענוח שפה נפשית פתולוגית מסוימת. הפענוח כולל אפיון השפה, התחקות אחר מקורותיה ההתפתחותיים בתוך הקשר הראשוני עם האם, והאופן בו היא באה לידי ביטוי בטיפול הפסיכואנליטי (דרך תיאורי מקרה מפורטים) וביצירות ספרות.
הפרק הראשון של הספר עוסק בשני סוגי שפות נפשיות פתולוגיות, אשר התפתחו כתוצאה מטראומתיזציה מוקדמת. הראשונה היא שפה קונקרטית, אשר אינה נותנת כל ביטוי לעולמו הנפשי של האדם. לטענתה של אמיר, שימוש בשפה קונקרטית משקף את אי כינונה של שפה נפשית באשר היא. היעדר מסוג זה מתפתח על רקע קשר ראשוני שנחווה על ידי הילד כטראומתי מכדי שתיווצר שפה כלשהי (למשל במקרים מסוימים של דיכאון אחרי לידה אצל האם). שפה קונקרטית מבטאת את היעדרו של אני חווה ומפרש. השפה השנייה בה דן הפרק היא פסידו שפה, אשר נוצרה כתגובה לפולשנות רבה מדי מצד האם בקשר הראשוני עם ילדה. על רקע זה תתפתח שפה נפשית שמטרתה, במקום לבטא אמת נפשית, לדחות כל מגע עם האמת. זאת מכיוון שהאמת הנפשית אינה נחווית כבעלת זכאות לקיום ממשי בנפש. בשונה מהשפה הקונקרטית, אשר מבטאת חוסר יכולת לבוא במגע עם חומרי הנפש, הפסידו שפה מבטאת התנגדות אקטיבית להם, כי הם נחווים מסוכנים לקיום הנפשי של האדם.
הפרק השני עוסק במאפייניה הייחודים של השפה הפסיכוטית, בה העולם הפנימי מיוצג תוך הכחשה מאסיבית של המציאות. אמיר מתבססת על הפסיכואנליטיקאית פיירה אולנייה, בטענתה כי התפתחות של שפה פסיכוטית אצל הילד מתרחשת כדרך להתגונן מפני ידיעה של הבלתי ניתן להעלות בדעת. מדובר בידיעה על קיומה של משאלת מוות של האם כלפי הילד, אשר נולדת באם על רקע משאלתה להיוולד מחדש לאמה שלה במקום ללדת סובייקט חדש. המשאלה מוכחשת על ידי האם, והילד, לפיכך, מופקד לחוש דבר מה שאסור עליו לדעתו. כך הופך תהליך החשיבה שלו "למבולבל, לשסוע ולמלא סתירות" (עמ' 37). כפי שכותבת אמיר, "לילד אין הזכות להבין את שהוא תופס. אם יופר איזון זה, יאבד הילד את היכולת לתקשר עם אמו, דבר שכמוהו כמוות נפשי. לכן הילד חווה כל הפרה אפשרית של האיסור הזה כקטסטרופה" (עמ' 38). השפה הפסיכוטית בהקשר זה מובנת הן כהפנמה של האם והן כהגנה מפניה. השפה, דרך חוסר התקשורתיות וחוסר הקוהרנטיות שלה, מייצגת את הבלתי ניתן לייצוג, ובה בעת מוחקת אותו. ובמילותיה של אמיר, "התחביר הפסיכוטי הוא זעקה הנשמעת אך אינה מובנת" (עמ' 47).
הפרק השלישי דן בשפה הפרברטית, שפת הפיתוי שאינה מבקשת מימוש של אהבה עם הזולת, אלא שליטה עליו דרך השתכנות בנפשו. התפתחותה של שפה נפשית פרברטית מוסבר באופן הבא, "הוא ילד שיצר פסידו-יחסי-אובייקט עם אובייקט חסום באמצעות יכולתו להיכנס לתוך דמויות ולצאת מתוכן, לאמץ תפקידים ולהחליפם בהתאם למה שהוא מזהה כמשאלה או כצורך של האחר, ובאמצעות כישרונו למלא את חלליו הפנימיים של האחר כאוויר – מבלי שהוא מורגש או מזוהה בתוכם כגוף זר" (עמ' 60). המפגש עם הפרברטי מבויים על ידו כסצנת פיתוי, בה הוא מאמץ את שפתו של האחר על מנת להשלותו כי הוא מבינו ללא סייגים. למעשה מטרתו של האדם הסובל מפרברסיה אינה יצירת אינטימיות, כי אם שליטה על האחר. הוא חותר לשעבד את האחר אליו ולרוקן אותו ממובחנותו. אמיר מכנה את שפת הנפש של האדם הפרברטי, "שפת הזיקית", עקב מכוונותה הבלתי נלאית להתאים את עצמה לשפתו של האחר. בפרק זה מובא בהרחבה תיאור מקרה מרתק ונוגע ללב, אשר מתאר את תהליך ההיחלצות של אמיר עם המטופל שלה מהדינמיקה הפרברטית, דרך החלפת השיח הפתייני הכוזב בשיח המבטא אמת נפשית. התיאור נחתם בתיאור של רגע בו פרץ המטופל בבכי, אחרי שניתנה לו פרשנות לגבי הצורך הנואש שלו בנוכחותה של אמיר כמטפלת, "זה היה הבכי הראשון בכל שנות האנליזה שלו שחוויתי לא כבכי המיועד לאוזני, אלא ככזה הנובע מתוכו פנימה. וידעתי זאת משום שברגע ההוא, מאחוריו, גם עיני מלאו דמעות" (עמ' 69).
הפרק הרביעי של הספר מתרכז בתחביר האוטיסטי. גרסא שלו הופיעה כמאמר (כמו רוב פרקי הספר), וזכתה בפרס הבינלאומי על שם פרנסיס טסטין לשנת 2011. בפרק נטען כי השימוש במילים של הסובלים מהפרעה זו, זהה לשימוש שהם עושים במה שנהוג לכנות בשפה הפסיכואנליטית "חפצים אוטיסטיים". זהו מושג שטבעה פרנסיס טסטין, ומתייחס לחפצים שאינם משמשים לפונקציה שלשמה הם נועדו, ואשר נעשה בהם שימוש כאילו הם האובייקט עצמו ולא רק תחליף שלו. אמיר משאילה מעולם המוסיקה את המושג של "נקודת עוגב"1 על מנת לעמוד על טיבה של הדינמיקה הנפשית האוטיסטית. היא כותבת, "במצב האוטיסטי היעדרה של נקודת עוגב מופנמת ויציבה איננו מאפשר יצירה של זרימה רב קולית. עקב כך היצירה כולה מצטמצמת לכדי נקודת עוגב אחת מתמשכת. התוצאה היא יצירה של צליל אחד, צליל שהחזרה עליו אינה משמשת בסיס לגמישות ולהתחדשות אלא הופכת תחת זאת לתוכן בלעדי" (עמ' 84-85). אמיר מאפיינת את התחביר האוטיסטי כתקין מבחינה לשונית, אך ריק מבחינת ההבעה הרגשית שלו, בנוי משרשראות מילים חסרות פשר. על כן, מכנה אמיר את השפה האוטיסטית כ"שימוש הופכי בנקודת עוגב של הפוליפוניה הנפשית" (עמ' 85). מודגש כי התחביר האוטיסטי אינו מתקיים רק בקרב אנשים הסובלים מהפרעה על הספקטרום האוטיסטי, אלא גם בתוך כמוסות אוטיסטיות אשר נמצאות במידה זו או אחרת בנפש של כולנו. מדובר באופנות מסוימת של תקשורת בין שניים, אותה היא מכנה "דיאדה בעלת תחביר אוטיסטי" וטוענת כי ניתן לזהותה לעיתים בקשרים בין אישיים קרובים וכן בקשרים טיפוליים. האפשרות לטרנספורמציה במקרים אלה נמצאת, לטענתה, ביכולת ליצור את מה שהיא מכנה "הצלבה", או חיכוך, בין העולם המנותק והשטוח אותו מייצגת השפה האוטיסטית, לבין ההכרה בקיומו של עולם פנימי בכלל, ובקיומו של עולמו הפנימי של האחר בפרט. מעשה ההצלבה עשוי להתרחש בטיפול, על-פי הכתוב, לאחר תהליך הדרגתי שבו המטפל מסרב לקחת חלק בתחביר האוטיסטי, ומתעקש על היווצרותה של שפה נפשית נפרדת עבור כל אחד מהשותפים בדיאדה הטיפולית.
הפרק החמישי עוסק בשפה אשר מתפתחת בתגובה לטראומה שלא איפשרה את כינונה של מה שמכנה אמיר "פונקציית העד בנפש". פונקציית העד מתפתחת מהפונקציה השלישית של שפת אם, שהיא כזכור המעבר החיוני של הסובייקט מגוף ראשון לגוף שלישי. פונקציית העד בנפש מתאפשרת, לטענתה של אמיר, כאשר הילד חווה מידה נסבלת של חוסר ישע, ולא מעבר לכך, וכן חוויה מַספקת של נראות, ולא פחות או יותר מכך (חסך בנראות מהווה הזנחה רגשית, ונראות יתר מהווה חודרנות). פונקציית העד מאפשרת לאדם לספר את סיפורו האישי, לספק לעצמו נרטיב אישי אשר כולל רצף היסטורי. מדובר הן ביכולת התבוננות עצמית והן ביכולת לתקף את החוויה הסובייקטיבית. בתיאור המקרה לפרק זה, מובאת מטופלת שלא מצליחה לבטא את חווייתה האישית, ובמקביל נשכחת מלב המטפלת בין הפגישות, "כמו מתרחקת ממני אלפי מילין, אלפי שנות אור, לעתים במשך יממה אחת" (עמ' 113). דרך תיאור הטיפול, מוצג האופן בו גיוס פונקציית העד הפנימית של המטפל, מאפשר טרנספורמציה בשיח הטיפולי ובנפש המטופל. אמיר כותבת, "כדי להעיד על הכלום היה עלי כמטפלת להעביר את הכלום הזה דרך חילוף החומרים שלי. בתוך חילוף החומרים שבו מצאתי את עצמי נאבקת על הסיפור – אך גם נמחקת עם הסיפור, בתוך התעתוע הזה שהעביר גם אותי דרך שאלת התוקף של תפיסותי שלי, של הבנתי שלי, בתוך נקודת המגוז שבה לא איבדתי רק אותה, אלא גם את עצמי – הותך הרגע שבו היא נמצאה לי" (עמ' 115). היעדר פונקציית העד בנפש מודגם גם דרך המחזה הנודע של סמואל בקט "מחכים לגודו". תוך כדי קריאה נזכרתי כי בקט כתב את המחזה בשפה שאינה שפת אמו, צרפתית, ורק מאוחר יותר תרגם אותו לשפת אמו, אנגלית. התעוררה בי השאלה האם ההתכחשות של בקט לשפת אמו, מבטאת גם התכחשות עמוקה יותר לשפה הנפשית שלה, ועד כמה התכחשות זו שלו השפיעה על האופן בו ייצג במחזה זה ובמחזות אחרים שלו את הקיום האנושי כמנוכר כל-כך וכחסר תכלית?
הפרק השישי בספר עוסק בשפה הפסיכוסומטית, ובעיקר מתמקד בהבנת מקורותיה הנפשיים של הבחילה. שמו "הבחילה כסירוב לשפת אם". ההנחה הפסיכואנליטית אשר עומדת בבסיסו היא כי הסימפטום הגופני הוא פעמים רבות ביטוי לחסך נפשי, אשר נוצר כאשר הנפש אינה מצליחה לעבד חומרים נפשיים. אמיר מבחינה בין שלושה ביטויים פסיכוסומטיים, הנבדלים ברמה ההתפתחותית שלהם. הביטוי המפותח ביותר מכונה על ידה "הביטוי המטאפורי" או הסמלי, ובו הסימפטום הגופני מסמל את הזיכרון הטראומתי. "הביטוי המטונימי" נמצא אמנם ברצף החווייתי עם הזיכרון הטראומתי, אך מבלי לסמל אותו או לייצג אותו. הביטוי הפסיכוסומטי הגולמי ביותר הוא "הביטוי הפסיכוטי" או האי סמלי. מדובר בביטוי אשר נועד לחסום את עלייתה של אמת נפשית באשר היא. למעשה, טוענת אמיר, כל סימפטום גופני מורכב מביטוי סמלי ומביטוי אי סמלי. ככל שהחלק האי סמלי גדול יותר, כך הסימפטום מסוכן יותר לדינמיקה הנפשית. אמיר מסבירה אופנויות שונות של התופעה הגופנית של בחילה, דרך טיפול ודרך התבוננות מרתקת ביצירתו של סארטר "הבחילה". בפרק זה נדונה המשמעות הפרדוקסלית של השפה, "מצד אחד השפה מרחיקה ממהותם האמיתית של הדברים, ומצד אחר היא זו המאפשרת לתפוס אותם כייחודיים. הסיבה נעוצה בכך שהשפה היא בעת ובעונה אחת גם תוצר של נפרדות וגם מה שמאפשר את הנפרדות (...) בצד העובדה שהשפה שומטת מתוכה נתח שלם של הממשות – היא גם יוצרת את מה שאנו חווים כממשות פנימית" (עמ' 152). במובן זה, השפה אינה רק דרך להתקרב לאם דרך רכישת שפת האם שלה, אלא גם דרך ליצור נפרדות חיונית ממנה. היכולת ליצור שפה נפשית אשר היא מחד דומה לשפת האם שנחשפנו אליה בינקותינו, ומאידך גם מובחנת ממנה, נמצאת בבסיס תהליך הפיכתנו לסובייקטים, "זו איננה רק האם שטרם השפה. זו האם שכנגדה קמה השפה" (עמ' 153).
מהקריאה בספר עולה כי פתולוגיה בשפת הנפש נוצרת כתוצאה מטראומתיזציה מוקדמת. בכל השפות הנדונות, הטראומה הייתה ראשונית מכדי להירשם בנפש באופן סימבולי ולאפשר התבוננות עליה, ועל כן שפת הנפש התארגנה סביבה, מספרת ושותקת אותה בו זמנית. ההבחנות הנעשות בספר בין סוגי הטראומות ההתפתחותיות השונות אשר מכוננות שפות פתולוגיות שונות אינן מוחלטות, וניתן למצוא מקומות בהן שפה אחת חופפת לרעותה. על אף שלכאורה המרכז המארגן של כל פרק הוא דיון בפתולוגיה ספציפית של השפה, למעשה לא ניכר בטקסט מאמץ לערוך הבחנות חד משמעיות בין השפות השונות. מתוך כך, ניתן לנסח רעיון אשר מופיע בספר רק באופן מוצנע, אך להערכתי חשיבותו רבה - כשם שהדיאדה בעלת התחביר האוטיסטי עשויה להתקיים גם בקרב אנשים שאינם סובלים מהפרעה על הרצף האוטיסטי, ניתן להרחיב ולומר כי בכולנו נמצאים משלבים של שפות נפשיות שונות, פתולוגיות יותר ופחות. האתגר שלנו כסובייקטים הוא לחתור באופן מתמשך לביטוי עצמי ייחודי, עשיר וחי ככל שניתן. תהליך זה כולל בדיקה מתמדת של אזורי הנפש שאינם מצליחים לקבל ביטוי, שהם אטומים למגע, או אשר יוצרים מפגש שאינו מפרה עם חלקים נפשיים אחרים שלנו ושל האחר. תהליך כינון השפה הנפשית, כפי שמוצע בספר, עשוי להיות תובעני ומכאיב, אך הוא הדרך היחידה לבוא במגע אמיתי עם עצמנו ועם זולתנו.
הפתולוגיזציה של שפת הנפש בעקבות טראומה משתקפת גם דרך הטקסטים הספרותיים הנדונים בספר. מעניין כי כמעט כל הטקסטים (פרט לטקסט של רילקה) נכתבו בעקבות טראומת מלחמת העולם השנייה והשואה. ניתן לומר כי היצירות המתוארות, משל פול צלאן, סמואל בקט, פול סארטר ויוסף ברודסקי, מנסות כולן לתת ביטוי לחוויות הטראומתיות, שהיו עדיין כה טריות באותה תקופה. במובן זה, ניתן לומר כי הן במישור הפסיכואנליטי-אינדיווידואלי והן במישור האמנותי-תרבותי, חוויות טראומתיות משפיעות השפעה עמוקה על השפה או השיח אשר עוסק בהן. במישור האישי, מדובר בקושי של האדם לתת ביטוי תקשורתי לכאב ולשנאה שנוצקו בו כתוצאה מהטראומה, ועל כן גם לאהבה וליצירתיות שלו. במישור התרבותי, ניתן לדבר על קשייה של התרבות לפתח שיח אמיתי אשר עוסק בתופעות קשות לעיכול המתרחשות בקרבה, כגון גילויי אלימות, אכזריות ומעשי עוולה. במקרה זה, האמנות עשוייה להתגייס לבטא את הבלתי ניתן לידיעה, ועושה זאת על ידי חיפוש דרכי ביטוי לטראומה. יתכן כי ככל שהתופעות החברתיות נושאות אופי טראומתי יותר, וככל שהתרבות חווה יותר קשיים בכינון שיח חי ופורה בתופעות אלה, כך האמנות תבטא את הפתולוגיזציה של השפה הנפשית באופן עמוק יותר ורב עוצמה.
"תהום שפה" הוא בראש ובראשונה ספר הגות פסיכואנליטי, ומכוון בעיקר לאנשי טיפול אשר אמונים על התיאוריה הפסיכואנליטית לגווניה השונים. עם זאת, רוחו היא במהותה אינטרדיספלינרית. לצד תיאורי המקרה היפים והניתוח התיאורטי הבהיר של הגות פסיכואנליטית משל פרויד, ביון, לאקאן, קריסטבה ואחרים, ניתן בו מקום להגות פילוסופית וספרותית, וכן מקום נרחב לטקסטים פואטים. בכך יוצרת אמיר גשר רב משמעות בין הפסיכואנליזה, האמנות ומדעי הרוח. החיבור בין תחומים אלה הוא היסטורי מראשית ימיה של הפסיכואנליזה, והמשותף להם הוא בניסיון לפענח את הדינמיקה של נפש האדם מתוך התבוננות פרטיקולרית בסובייקט. כפי שכותבת אמיר, "חיפושם של מטופלים בתוך המסע הטיפולי שלהם לעולם איננו מסתפק בזיהוי הכלל שהם חלק ממנו. לעולם הם נוהים אחר אותו מקום פרטי שאין לו תחליף וששום כלל לא יסביר או יתאר אותו. אחר אותו מקום שרק כשמבטו של האחר נח עליו – הוא נגאל, באמת, מאלמוניותו" (עמ' 163).
ייחודיותו של הספר "תהום שפה", אשר הופכת אותו לטעמי ליצירה שלמה, טמונה בכך כי השפה מהווה את ליבו לא רק ברובד התוכני שלו, אלא גם ברובד הצורני. הרגישות לשפה, על הניואנסים הדקים ביותר שלה, אינה עולה רק מהדיונים המרתקים הנפרשים בספר לגבי שפות הנפש השונות. היא עולה מניסוחו של כל רעיון ושל כל משפט המרכיב אותו, המלוטשים כמעט עד לרמה של שלמות. ד"ר דנה אמיר מחזיקה בתוכה רב קוליות מרתקת הקשורה לכך שהיא פסיכואנליטיקאית, משוררת וחוקרת ספרות. כתיבתה נובעת מההקשבה רבת שנים הן לשפה המדוברת והן לשפה הספרותית. השפה הנפשית שלה עולה מתוך האופן בו היא מתארת את עבודתה כמטפלת, במאבק המתמיד שלה לחלץ ולהחיות את הסובייקטיביות שלה מול ההתקפות או הפיתויים שמזמנים יחסי ההעברה. קולה הייחודי יוצק עומק ויופי רבים לספר כולו, ואולי בעיקר בהעזה שלה לחרוג מגבולות השיח האקדמי והפסיכואנליטי המקובל, אל עבר האישי והפיוטי. אחת הדוגמאות היפות ביותר לכך לטעמי, מופיעה כאשר נדון האובדן הכרוך במתן מילים לחוויה הגולמית, וכך נכתב "תוך כדי כתיבת הדברים האלה נגסתי בהיסח הדעת בקלח תירס ולפתע התמלאו עיני דמעות. הטעם הפתאומי הדף אותי עשרות שנים לאחור, אל היותי ילדה קטנה על חוף הים ואל מראה ידיה של אמי ליד דוכן קלחי התירס. אמי נפטרה לפני חודשים אחדים. בטרם קבל הטעם המלוח של התירס את צורת פניה, את צורת געגועי, אחז הטעם הזה במשהו שכל שם שנתתי לו גרע ממנו עוד פיסה. זהו הממשי. הטעם במלוא עוצמתו המלוחה, רגע לפני שהפך לתמונת זיכרון. השסע לפני שאוחה על ידי המילה" (עמ' 150-151). נראה כי כשם שאמיר נאבקת להרחיב את גבולות השפה של מטופליה ולהביא אותה למקומות של אמת נפשית ושל מגע בין אישי, כך גם בכתיבה, היא נאבקת להשגת מטרות אלה עבור קוראיה.
מתוך כל אלה, לא ייפלא הדבר כי אמיר בוחרת באחרית הדבר של ספרה לעסוק באופן בו השפה הנפשית מוצאת את ריפוייה דרך הפירוש הפסיכואנליטי. היא מדגישה עד כמה חשוב לשמור על מינימליזם מדויק באופן בו אנו כמטפלים מעבירים למטופל את הבנותינו לגביו. היא כותבת, "השיט הפסיכואנליטי, או השיט הטיפולי, הוא שיט שבתוכו אנו חשים ביתר חדות את נוכחותו של הזולת כמי שמצוי איתנו באחוות מסע משותפת אך גם יכול להזיק לנו ולהינזק מאיתנו" ומוסיפה, "מכיוון שחדר הטיפולים הוא תיבת תהודה עצומה ושברירית, הסביבה הטיפולית (...) היא מראש סביבה של 'יתר'. יתר חריפות, יתר חדות, יתר השתקפות. פירוש לא צריך הרבה כדי ליצור עודפות במצב שמלכתחילה הוא מצב של ייתור (...) ולפעמים, אני רוצה לומר, כוחו דווקא במה שהוא מחסיר" (עמ' 162). הבנה יפה זו לגבי הפירוש הנכון, היא גם אמירה המיושמת בספר כולו. מדובר בספר קטן מימדים, כ-160 עמודים בסך הכל, אך מדויק ויפה מאין כמוהו. הקריאה בספר הסבה לי עונג אינטלקטואלי ופיוטי. נדמה לי כי הוא מבקש, בדומה לנאמר בפתחו על שפת הנפש, למצוא נתיב אל האלוהי וחסר המידה, אל המתפלל ואל הבוכה, שבכל אחד מאיתנו.
