על היאוש ועל התקווה
שמתעוררים אצל ילדים ומתבגרים עם נטייה אנטי חברתית ואצל אלו שמטפלים בהם
מאת דני שראל
המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה במסגרת יום עיון של המחלקה לחינוך בלתי פורמלי של התנועה הקיבוצית: "חיי החברה אצל ילדים מתבגרים: של מי הדאגה הזו?".
פרטי המקרה הטיפולי המתואר הוסוו.
כשחשבתי לקראת ההרצאה על קהל היעד שלה: אנשי חינוך מהחינוך הבלתי פורמלי, חזרתי במנהרת הזמן שנים רבות אחורה, לימים בהם הייתי אני חלק מהחינוך הלא פורמלי. הייתי אז סטודנט לפסיכולוגיה והנחיתי מטעם העירייה עם עוד סטודנטית קבוצה של ששה ילדים בני 8. קראו לזה "חונכות קבוצתית". נפגשנו עם הקבוצה לאורך השנה לטיולים, משחקים ופעילויות חברתיות כיפיות. הקבוצה התנהלה מאד יפה ונפשי נקשרה בנפשו של אחד הילדים, רמי, בן להורים גרושים שאביו שמר על קשר רופף מאד אתו. לקראת סוף השנה הודענו שהקבוצה עומדת להסתיים בעוד חודש. השתררה שתיקת תדהמה קצרה, שאחריה זינק רמי ממקומו, רץ לקראתי והתנפל עלי באגרופים. באופן אינסטינקטיבי הרחקתי אותו ממני, אבל תוך שנייה התעשתתי, אחזתי בו, קירבתי אותו אלי וחיבקתי אותו בכוח, תוך שהוא ממשיך להכות אותי בידיו הקטנות. כך עמדנו כדקה עד שמכותיו נחלשו, הוא פרץ בבכי וכמו נמס בזרועותי. עמדנו עוד דקה או שתיים חבוקים, ואז הושבתי אותו בצד והתחלנו לדבר...
הסיפור הזה הוא אמיתי לגמרי, אבל הוא גם משל: הוא מתחיל עם ילד שבא מבית הרוס והוא ממשיך במפגש של אותו ילד עם קבוצה שיש בה שתי דמויות בוגרות מיטיבות. מעין משפחה מתפקדת לפרק זמן מסוים. בתוך הקבוצה נקשר הילד אל דמות אב שכל כך חסרה לו, ואולי חווה דרך הקשר משהו שלא היה לו מעולם, או שהיה פעם ונפסק טרם זמנו. אז מגיעה ההודעה על סיום, אולי שחזור טראומטי של מצב בו משהו שיש לך נלקח ממך, ומתעורר כאב בלתי נסבל וזעם נורא על הנטישה הזאת, על האובדן החוזר שמתרחש כאן ועכשיו. הרבה מאד תלוי עכשיו בתגובת המבוגר. האם יבין את התוקפנות הזאת? האם יגיב אליה באופן מותאם?
התגובה הראשונה של המבוגר היא אולי תגובה טבעית של מי ששומר על עצמו על ידי הצבת גבול לתוקפנות, גבול שמנסה להרחיק את הילד. אבל אז מתעשת המבוגר ומחליף את ההרחקה בחיבוק. מה מוביל לחיבוק הזה? הוא נובע מהבנה אינטואיטיבית של הקשר בין התוקפנות של הילד לבין כאב ואובדן, הבנה לצורך של הילד למחות על מה שנעשה לו ואולי גם להחזיר את מה שנלקח ממנו. החיבוק כנראה מעביר חום, רוך והחזקה, ויש בו גם גבול מכיל לתוקפנות: זהו גבול שגם קונקרטית וגם מטפורית הוא בעל איכות אחרת לגמרי מהגבול המרחיק. תוך כדי הצבת הגבול המחבק ובתוכו ניתן לילד מרחב לפורקן מסוים של תוקפנותו, הוא ממשיך לתת אגרופים אותם סופג המבוגר בשתיקה, תוך שמירה הן על הילד והן על עצמו. הנוכחות המחבקת והמגבילה הזאת מאפשרת את התמרת הזעם לבכי של כאב, של אכזבה ושל חוסר אונים, שעומדים בבסיס הזעם. עכשיו אפשר להתחיל לדבר ואולי לסייע לילד לעבד את האבל על האובדן הנוכחי ודרכו על אובדנים דומים בעבר.
אם נחזור לאירוע הממשי, חשוב לי לציין שפעולת ההרחקה הראשונית הייתה אינסטינקטיבית וכך גם החיבוק: הם קדמו להבנה מה אני עושה ולמה, לעתים הגוף שלנו חכם יותר ומיטיב יותר מהתודעה שלנו, מה גם שלא עמדו לרשותי הבנה והמשגות שעומדות לרשותי היום. זיכרון החיבוק ההוא הוא אביהם של הרבה תובנות שיהיו לי במשך השנים לגבי אמפתיה, הכלה, גבולות, שמרכיבים נוכחות מיטיבה, נוכחות מגדלת, שמאפשרת להכיל ואף להתמיר התפרצויות תוקפניות של ילדים במצוקה.
אפשר להדגים דרך הסיפור הזה גם את המקום הרגשי העמוק שדמות שאינה הורית או טיפולית, דמות "לא מקצועית", יכולה לתפוס בחייו של ילד וכן את אותם רגעים, רגעי חסד, שאני מאמין בכוחם העצום לשנות.
אני מדבר על רגעי חסד, כי הדברים יכלו כבר אז להיות לגמרי אחרת: במקרה הזה הקשר בין התוקפנות לבין האובדן הצפוי של הילד היה ברור. ואם לא הייתי מבין את זה? אם לתוקפנות לא היה עבורי פשר? או אם למשל הילד לא היה מכה אותי, אלא נושך אותי בפראות, האם הייתי יכול לשמור על החיבוק המכיל הזה? או אילו לא היה מדובר בילד בן 8 אלא במתבגר, שמכותיו, הפיזיות או המילוליות, מכאיבות וקשות ומאיימות, האם גם אז הייתי מצליח לשמור על אותה עמדה מבינה, מכילה, אותה עמדה שמצליחה להיות בעלת איכות מחבקת ולא דוחה? אני כלל לא בטוח. זה נורא קשה!!
ויניקוט והנטייה האנטי חברתית
היום אני רוצה לדבר על התנהגויות תוקפניות של ילדים ומתבגרים, שלא תמיד ברורה לנו סיבתם ועל הקושי שניצב בפני הורים, מחנכים או מטפלים לשמור על עמדת נוכחות חיה, יציבה, מיטיבה ומותאמת, עמדה שאני מכנה סמכות מגדלת, אל מול התנהגויות תוקפניות של ילדים ומתבגרים בתוך המשפחה ומחוצה לה.
לשם כך איעזר באחד מגדולי הפסיכואנליטיקאים: ד. ו. ויניקוט, שעבודתו וכתביו השפיעו עלי מאד, דרך הפריזמה של רגעי יאוש ותקווה כפי שעולים מתפיסתו הייחודית ביחס לנטיה האנטי חברתית של ילדים ומתבגרים.
ויניקוט לא התייחס לבריאותו הנפשית של אדם על פי מידת הסתגלותו אל הסביבה, שכן לעתים ההסתגלות עולה במחיר של ניתוק מחיים פנימיים אותנטיים ומחיים שיש בהם תחושת ממשות ומשמעות. יש אנשים שמתפקדים מצוין, הסביבה מרוצה מהם, אבל הם אומללים! הוא ראה חיים שמתאפיינים בספונטאניות, ביצירתיות, בחיבור האדם אל גופו ואל רגשותיו כבסיס לחיים בריאים, והוא היה מאד עסוק בשאלה מה הופך את החיים שלנו למשהו שנחווה כממשי, כאמיתי וכבעל ערך עבורנו, בניגוד לחיים שמתאפיינים בתחושה של סתגלנות, אותם הוא ראה כמזויפים, ככוזבים. כמובן שנדרשים איזונים בין הסתגלות לבין אותנטיות, והמתח הזה שבין הצורך להסתגל לדרישות חיצוניות לבין האפשרות להיות אותנטי הוא אחד האתגרים הגדולים של החיים, ושל החינוך.
אחד המושגים שויניקוט טבע, הקשור לתפיסת העולם הזאת הוא הנטייה האנטי חברתית. התנהגויות אנטי חברתיות כמו שקרים, גניבה, תוקפנות הרסנית וכד' נתקלים בדרך כלל בתגובה של אכזבה וזעזוע והוקעה מוסרית. מעשים כאלה מובנים לא פעם כ acting out, כמימוש בפעולה של דחפים יצריים ולעתים גם כאקטים של יאוש. מתוך כך מצפים להודאה, לחרטה ועולה צורך במתן עונש או בהרתעה. ייאוש וחוסר האונים הם לעתים גם נחלת הדמויות המטפלות, דבר שמוביל לא פעם להתייאשות נוטשת מתוך אכזבה וחוסר אונים או להצבת גבולות נוקשים דרך עונשים מרתיעים, שיש בהם גם לא מעט נקמנות. הורה של ילד שנתפס במעשה אנטי חברתי בדרך כלל גם מתבייש, מרגיש אשם ומואשם, חש בתחושת כישלון כהורה ולעתים חווה חוסר אונים ויאוש. בא ויניקוט ובסדרת מאמרים על הנטייה האנטי חברתית, (שקובצו בספר "חסך ועבריינות", 1984) הופך את הקערה על פיה. אחד מהם אף נקרא בשם הפרדוכסאלי: "עבריינות כסימן לתקווה" (1968).
וכך כותב ויניקוט במאמר הנקרא "הנטייה האנטי חברתית" (1956): "מהנטייה האנטי-חברתית משתמעת תקווה... שוב ושוב אנו רואים כיצד רגע התקווה מתבזבז, או קמל, בשל ניהול לקוי או חוסר סובלנות... הטיפול בנטייה האנטי חברתית איננו בפסיכואנליזה אלא בניהול, ביציאה לפגוש את רגע התקווה ולעמוד מולו...".
כשקוראים ציטטה זו וגם את המאמר כולו נותרת עמימות מסוימת סביב ה"יציאה לפגוש את רגע התקווה ולעמוד מולו". ראשית, איך מהנטייה האנטי חברתית משתמעת תקווה? מהי אותה תקווה? תקווה למה? איך מציע לנו ויניקוט לפגוש ולעמוד מול רגע התקווה? האם מדובר בקבלת ההתנהגות והימנעות מהצבת גבולות?
אנסה להתמודד עם השאלות הללו.
ב 1946 עם תום מלחמת העולם השנייה, שבה ויניקוט שימש כיועץ בתוכנית הממשלתית לפינוי הילדים מהערים הגדולות שהופצצו, נושא ויניקוט הרצאה בפני שופטי שלום תחת הכותרת: "אספקטים פסיכולוגיים של עבריינות נוער" (1946). חוויותיו שלו והיכרותו את עבודותיו של ג'ון בולבי על התקשרות ((attachment הצביעו על קשר בין התנהגות אנטי-חברתית לחסך, בעיקר כזה שנובע מפרידה מהאם בינקות (הוא אף התבטא במקום אחר בצורה בוטה, שעדיף היה שהילדים יופצצו מאשר שיורחקו ממשפחותיהם). באותו מאמר מתייחס ויניקוט לנטייה האנטי-חברתית (שהוא כולל בתוכה לא רק התנהגויות עברייניות, אלא מגוון התנהגויות "לא מסתגלות", כמו הרטבה או לכלכנות) כהתנהגות על רצף (ולא כקטגוריה אבחנתית), שמה שעומד מאחוריה במופעיה השונים הוא אובדן הביטחון שמעניקה משפחה שמתפקדת. משפחה, שלפי תיאורו של ויניקוט (1946, עמוד 99): "גבר ואשה, אב ואם לוקחים אחריות משותפת על ילדיהם. האם הנתמכת על ידי האב, מגדלת כל ילד, לומדת את אישיותו, מתמודדת עם הבעיות האישיות של כל אחד מהם...".
(אני מציע להתעלם מהחלוקה המגדרית של תפקידי אב ואם, כפי שעולה כאן וגם בהמשך, ששייכת למה שהיה מקובל בשנים שבהם הדברים נכתבו, ולהשאר עם הפונקציות שבהן מדובר, גם אם מדובר בהורים מאותו מין או במשפחה חד הורית).
למה זקוק ילד נורמלי?
במאמר הזה מופיע קטע שמרבים לצטטו: "מהו ילד נורמלי? האם הוא פשוט אוכל, גדל ומחייך במתיקות? לא, לא כזה הוא הילד הנורמלי. ילד נורמלי, אם יש לו אמון באמו ואביו, משחרר את כל המעצורים. עם הזמן הוא מנסה את כוחו בלשבש, להרוס, להפחיד, להתיש, לבזבז, לתחבל תחבולות ולחמוס. לכל דבר המוביל בני אדם אל בתי המשפט (או אל מוסדות בריאות הנפש, לצורך העניין) קיימת מקבילה בינקות המוקדמת המתרחשת בביתו של הילד. אם הבית מסוגל לעמוד בכל מה שהילד עושה כדי לשבש את התנהלותו, יתיישב זה ויתחיל לשחק. אולם "עסקים קודמים לכל" הבדיקות חייבות להיעשות... הוא חייב להיות מודע למסגרת כדי להרגיש חופשי... ולהיות ילד חסר אחריות" (שם, עמוד 99). כלומר, לפי ויניקוט, חוסר האחריות של ילד הוא אפיון של עצמיות אמיתית והוא זקוק לסביבה שהיא יציבה ואישית, כך שיוכל לחיות במעגל שיש בו אהבה וכוח כדי שלא יפחד ממחשבותיו ודמיונותיו, כדי שיוכל להתקדם בהתפתחותו הרגשית.
במאמר אחר על גיל ההתבגרות (ויניקוט, 1968) הוא מתאר את הגדילה עצמה, הגדילה הנורמלית, כחוויה תוקפנית. הוא מתאר את הצורך של המתבגר להיות במגע עם התוקפנות שבתוכו, כדי שגדילה אמיתית תתרחש, ואת החשיבות שההורים יקבלו את התוקפנות הזאת במובן זה שהם לא יכחישו את קיומה, אלא יתעמתו אתה וישרדו אותה.
במילים אחרות: ההתנהגויות הלכאורה לא נורמליות ולא מסתגלות של ילדים קטנים הן משהו נורמלי, ועד גבול מסוים הן ביטוי של בריאות. התנהגות אנטי חברתית היא חלק אינטגרלי ממערכת יחסים תקינה בין ילד והוריו.
זו לא תפיסה "סנטימנטלית של ילדות תמימה", שאם רק ניתן חום ואהבה הדברים יסתדרו, וגם לא תפיסה של "יצר לב האדם רע מנעוריו", שמחייבת גבולות חיצוניים ומערכת ענישה שתאכוף אותם. נקודת המוצא היא של עצמיות שכדי להיות מורגשת כאמיתית, כממשית, זקוקה להתבטא באופנים שמפריעים לסביבה, ולכן יש צורך במרחב ובדמויות הוריות שיכילו את ההפרעות האלה, את "אי הנורמליות הנורמלית הזאת" על ידי כך שהם יספקו מסגרת חזקה לצד הבנה. אהבה וכח, או אם תרצו בלשון ימינו: נחישות ורגישות, או כמו בדוגמה שהבאתי: חיבוק מחזיק או החזקה מחבקת.
כשהבית לא מספק סביבה מאפשרת
אני חוזר ומצטט את ויניקוט: "כשהבית אינו מספק סביבה כזאת, הילד נעשה חרד, ואם יש לו תקווה הוא ממשיך לחפש אחר מסגרת במקום אחר מאשר הבית. ילד שביתו לא מספק לו ביטחון, מחפש מחוץ לביתו את ארבע הקירות. הוא מחפש יציבות חיצונית שבלעדיה הוא ישתגע: "הוא יפנה למשפחתו המורחבת או לבית ספר או לחברה כדי לקבל את היציבות הדרושה לו, כדי שיוכל לעבור דרך השלבים המוקדמים והמהותיים של התפתחותו הרגשית" (ויניקוט, 1946, עמוד 99). החיפוש נעשה באמצעות התנהגות אנטי חברתית שהיא דרכו של הילד לאלץ את הסביבה להתייחס ולהבין את החיפוש שלו, דרך הפיכתו למטרד.
ויניקוט מאפיין שני סוגים מרכזיים של התנהגות אנטי חברתית, האחד שהוא הגניבה, שהוא מוקדם יותר ובסיסי יותר ומתקשר יותר לחסך אימהי והשני שהוא התנהגות הרסנית, שהיא התפתחות מאוחרת יותר, שמתקשרת יותר לחסך בדמות אבהית: "ילד שגונב סוכר מחפש את האם הטובה, האם שלו, שיש לו הזכות לקחת את המתיקות שיש שם, למעשה המתיקות הזו היא שלו, שכן הוא המציא אותה ואת מתיקותה מתוך יכולתו לאהוב, מתוך יצירתיותו הראשונית" (שם, עמוד 100). במילים אחרות: אנחנו קוראים לזה גניבה, אבל מבחינתו הוא מחזיר לעצמו מה ששייך לו. והוא מוסיף: "הוא גם מחפש את אביו, שיגן על אמו ממתקפותיו עליה, מתקפות שבאות מתוך תרגול אהבתו הפרימיטיבית". והוא ממשיך: "כשילד גונב מחוץ לביתו הוא עדיין מחפש את אמו, אבל הוא מחפש עם תחושת תסכול רבה יותר וצורך גובר למצוא בו זמנית את הסמכות האבהית, שתציב גבול בפני האפקט הממשי של התנהגותו האימפולסיבית וגבול למימוש בפעולה של הרעיונות שעולים בו, כשהוא במצב של ריגוש" (שם, עמוד 100).
אסכם את הדברים עד כה:
התפיסה הבסיסית של ויניקוט היא של ילד שמשהו בתוכו יודע למה הוא זקוק, כדי להשלים ולקדם את התפתחותו הרגשית, ובאופן לא מודע הוא גם פועל בכיוון הזה. הנטייה האנטי-חברתית היא דרכו של הילד לחפש סביבה שתהיה טובה דיה עבורו תחת זו שאבדה.
הנטייה יכולה לבוא לידי ביטוי בתוך המשפחה ויכולה לצאת אל מחוצה לה. וכך האקט האנטי חברתי שמשמש בדרך כלל עבורנו סמל לאי הסתגלות, לכישלון ולתחושת ייאוש, הופך אצל ויניקוט לאקט שיש בו בריאות, כמיהה לתיקון וסימן לתקווה דווקא. תקווה למצוא מסגרת שתאפשר לו לקבל את השילוב של שני האספקטים שהילד זקוק להם. התקווה למצוא ולהחזיר את "מתיקות האם" שאבדה וגם את "גבולות האב" הנחוצים כדי לאפשר את קבלת המתיקות ואת אי הריסתה. זוהי אם כן תקווה להתחלה חדשה, שמתבטאת דווקא דרך ההתנהגות האנטי חברתית.
במצב של עבריינות חריפה, בקצה הפחות נורמלי של הרצף, מה שאנו פוגשים הוא כבר צורך אקוטי של הילד באב נוקשה, שיגן על האם כאשר הוא מוצא אותה. וכך הוא כותב: "האב הנוקשה שהילד מעורר יכול להיות גם הוא אוהב, אבל הוא קודם כל צריך להיות נוקשה וחזק... רק כשברור לילד שיש אב נוקשה וחזק, הילד יכול לקבל חזרה את דחפי האהבה הפרימיטיביים שלו, את תחושת האשמה ואת המשאלה לתקן... עבריינות היא אינדיקציה לכך שנותרה תקווה מסוימת... ההתנהגות האנטי-חברתית היא לא יותר מקריאת אס. או. אס. לשליטה על ידי אנשים חזקים, אוהבים ובטוחים בעצמם. הילד מוחה כנגד החברה בלי לדעת שכך הוא עושה, כדי לכונן מחדש שליטה מבחוץ" (שם, עמוד 100)
החזרה לרגע שלפני האובדן
המשאלה להתחלה חדשה כשהסביבה הראשונית לא עונה לצרכים היא מוטיבציה בסיסית בחיי בני אדם עם כל סוגי ההפרעות, ומה שמייחד אליבא דויניקוט את הנטיה האנטי חברתית הוא אובדן של משהו שהיה ונלקח.
אצל ילד כזה הדברים התנהלו בצורה טובה למדי עד שלב מסוים ואחר כך חדלו להתנהל כהלכה עקב משהו שארע בסביבתו של הילד. זה שונה ממצב של מי שהדברים לא התנהלו אצלו כהלכה מעולם, שלא זכה להורות טובה דיה מלכתחילה.
הוא מתאר את רגע האובדן כתחושה של חרדה איומה, שאחריה הילד שב בהדרגה למצב ניטרלי ומסתגל לדרישות הסביבה משום שאין לו כוח לעשות משהו אחר. המצב הזה משביע רצון מנקודת ראותם של המופקדים עליו. כדאי להתעכב על התיאור הזה כי לעתים קרובות כל כך אנחנו מרוצים מההסתגלות הזאת כמשהו טוב, כביטוי של כוחות. זה אולי רצוי כהסתגלות זמנית, אבל זו בעצם הסתגלות לייאוש, ריצוי הסביבה וויתור על עצמיות אמיתית, כזו שנובעת מבפנים. זו הסתגלות של עצמיות כוזבת.
כך מתאר ויניקוט את המשך המהלך: "מסיבה זו או אחרת מופיעה התקווה [בדרך כלל זה קשור להופעתו של גורם שמעורר בילד את התקווה הזאת, ד.ש.] ומשמעות הדבר שבילד מתעורר דחף בלי שהוא מודע למתרחש לחזור אל הרגע שלפני האובדן, ובכך להתיר את הפחד או המבוכה הנוראות שקיננו בו לפני שהתבסס המצב הניטרלי" (ויניקוט, 1968, עמוד 78).
במילים אחרות: הילד שבאמת צריך להדאיג אותנו הוא זה שהסתגל הסתגלות כוזבת, שמייצגת באופן עמוק ייאוש מלקבל ולחוות את מה שהוא זקוק לו. אחת הדוגמאות הנוראיות של המצב הזה הוא התאבדותם של ילדים "מוצלחים או מצליחים", שבהתחלה איש לא מבין את הצעד שעשו, שכן התפקוד שלהם היה מאד מוצלח. לעתים בדיעבד אנחנו מגלים את עומק הייאוש שהתפקוד הטוב הסתיר. לו היו מתפקדים פחות טוב, לו היו קצת יותר אנטי חברתיים, יכולנו לראות ולהבין את עומק מצוקתם. וכך הילד שהנסיבות מאפשרות לו מידה מסויימת של תקווה חדשה נעשה בעייתי. הבעייתיות בגילויה האנטי חברתי היא סימן לבריאות, אבל גורלה של הבעייתיות הזו תלוי ביחסנו אליה, תלוי באופן בו אנו פוגשים את הרגע ועומדים מולו. יש ילדים שמאותתים ומאותתים והאיתותים לא נקלטים, לבעייתיות מתלווה זעם הולך וגובר, יש לה רווחים משניים, והיא הולכת והופכת לכרונית.
חשיבות המגע עם התוקפנות
אצל מתבגרים, אליבא דויניקוט, קיומן של פנטזיות מודעות ולא מודעות על הרס ואף על רצח הם חלק הכרחי בהתפתחות הנורמלית, אבל הן מאיימות הרבה יותר, שכן הילד כבר אינו ילד. הן חשובות ובלבד שהסביבה תשרוד את התוקפנות הזאת (ויניקוט, 1968א), דבר שנעשה קשה הרבה יותר ככל שהילד גדול יותר והתוקפנות עזה יותר.
הילד לפי ויניקוט זקוק למרחב בטוח, למסגרת משפחתית שהיא בטוחה דיה, כדי שיהיה לו הביטחון להרגיש רגשות תוקפניים ואף לנהוג בתוקפנות מסויימת. עם תמיכה של מערכת חברתית מתפקדת (ויניקוט מזכיר את הרשות המקומית או שוטר שיש בו אמון, ואני מוסיף מערכת חינוך פורמלית ולא פורמלית) הוא יכול לבטא את עצמו ולבחון את עצמו על ידי התנסות בהרסנות "נסבלת": "אם דברים יתנהלו כשורה הילד יוכל להכיר במציאותן של מחשבות הרסניות בתוכו כחלק בלתי נפרד מהחיים והוא ימצא דרכים להגן על אנשים ואובייקטים כדי לא להרגיש רע מדי כלפי ההרסנות האמיתית המתחוללת במוחו" (ויניקוט, 1968, עמוד 79).
הילד והמתבגר זקוקים לסביבה שאינה ניתנת להיהרס במובנים המהותיים ביותר. וכך כותב ויניקוט: "השטיחים מתלכלכים, את הקירות צריך לסייד מחדש, החלון נשבר פעם בפעם, אבל הבית בכל זאת מחזיק מעמד ומאחורי כל זה קיים אמונו של הילד ביחסים בין הוריו" (שם, עמוד 79). הייתי מוסיף תוך הישענות על ויניקוט: הרבה תלוי באמון של ההורים או המטפלים למיניהם בעצמם, בחלקים המיטיבים שלהם. זה הדבר המרכזי שצריך לשרוד. במקום אחר הוא כותב על הורות למתבגרים (1968א, עמוד 159): "מבוגרים... חייבים להאמין בבשלותם שלהם כפי שלא האמינו מעולם, לא לפני כן ולא אחרי כן".
כאשר מתרחש אובדן כדוגמת התמוטטות המשפחה, ממשיך ויניקוט (1968, עמוד 79): "המחשבות והדחפים התוקפניים לא בטוחים, הילד לוקח שליטה על הסביבה שאבדה לו ומתחיל להזדהות עם המסגרת וכתוצאה מכך מוותר על האימפולסיביות ועל הספונטאניות". שוב לפנינו הסתגלות בעייתית, שבנוייה על יאוש במסווה של הסתגלות, ושוב ההסתגלות הזאת יכולה להשביע את רצונם של המופקדים על הילד, אבל הוא מזדהה אתם יותר מאשר עם העצמי הלא בשל שלו.
כשמתעוררת תקווה להחזיר לעצמו את הביטחון מגלה הילד מחדש את התוקפנות שלו, ואנחנו פוגשים התפרצות תוקפנית, שלעתים לחלוטין לא מובנת לסביבה ואף לילד עצמו. מן הסתם יש בכך סכנה רבה, אך מקופלת בה גם תקווה להחזקה מבוססת על הבנת צרכי העצמיות האמיתית של הילד.
כפי שציינתי בתחילת ההרצאה, כשהחברה (הורים, מורים, וכד') לא רואים מה מקופל בהתנהגות האנטי חברתית, התגובה המוסרנית מובילה לענישה על גניבה או על התפרצות. מנסים לאלץ את העבריין להודות או להסביר את עצמו, דבר שהוא אינו מסוגל לו. וכפי שאומר ויניקוט (שם, עמוד 80): "לווידוי אין כל ערך, שכן גם אם הוא מכיל כמה עובדות נכונות לעולם אינו נוגע בסיבה האמיתית של ההפרעה".
כדי להגיע לשורש הדברים יהיה צורך בתקשורת עמוקה יותר עם הנער או הנערה ולשם כך מי שמטפל בנער יצטרך להיות במגע עם הרגשות הקשים שהתנהגות הילד מעוררת בו.
כדי להבהיר את הנקודה הזאת וכדי שלא יווצר הרושם, כפי שסבורים לעתים, שויניקוט מציע מין עמדה של אהבה לא מותנית, אתאר קטע שויניקוט מביא באחד ממאמריו המפורסמים ופורצי הדרך בתולדות הפסיכואנליזה, שנקרא "שנאה בהעברה נגדית" (1947, עמוד 71). הוא כותב על ילד שמגיע מבית הרוס או בית ללא הורים: "ילד כזה מבלה את זמנו בחיפוש לא מודע אחרי הוריו. מן המפורסמות הוא שאין זה מספיק לקחת ילד כזה לתוך ביתך ולאהוב אותו. מה שקורה הוא שלאחר זמן מה ילד שאומץ כך מפתח תקווה, ואז הוא מתחיל להעמיד את הסביבה שמצא במבחן, ולחפש הוכחה ליכולתם של אפוטרופסיו לשנוא באופן אובייקטיבי. נראה שהוא יכול להאמין שהוא אהוב רק אחרי שהוא מגיע להיותו שנוא".
מפתיע!!! היינו מצפים שויניקוט יתאר ילד שבוחן את יכולת האפוטרופסים לאהוב אותו, אבל ויניקוט לא מקל עלינו: הוא כותב שהילד בודק את יכולת אפוטרופסיו לשנוא דווקא. בביטוי הפרדוכסאלי, המשונה משהו, "שנאה אובייקטיבית" מתכוון ויניקוט לרגש שנאה שהיה מתעורר אצל כל אדם סביר ביחס לילד שמתנהג באופן הזה.
הוא מתאר במאמר זה ילד בן 9 שהוא ואשתו לקחו תחת חסותם לכמה חודשים, שנהג לברוח ממעון של ילדים מפונים מלונדון בזמן המלחמה. בתחילה הילד נהג לברוח גם מביתם, דבר שהובן על ידי ויניקוט כניסיון להגן באופן לא מודע על פנים ביתו ועל אמו מפני תוקפנותו, כך שהם התייחסו לבריחות האלה בסובלנות רבה. בהמשך הילד החל לתקוף בתוך הבית, מה שהפך את שהותו של הילד לגיהנום ולתעסוקה במשרה מלאה עבור ויניקוט ואשתו. ההרסנות היתה חריפה במיוחד כשויניקוט נעדר מהבית. הוא מתאר איך ההתפרצויות הללו עוררו בו שנאה כלפי הילד. וכך הוא ממשיך וכותב: "האם הכיתי אותו? התשובה היא לא! לעולם איני מכה, אך הייתי צריך לעשות כך אילולא ידעתי הכל על שנאתי, ואילולא נתתי גם לו לדעת עליה". ויניקוט מתאר כיצד היה מוציא אותו מחוץ לבית ואומר לו שמה שקרה גרם לו לשנוא אותו. והוא מוסיף: "אני חושב שמילים אלו היו חשובות מבחינת התקדמותו. אך הן היו חשובות בעיקר בכך שאפשרו לי לסבול את המצב בלי להרים ידיים, בלי לאבד את העשתונות ובלי לרצוח אותו מדי פעם".
היכולת לעמוד מול ילד אנטי חברתי כסמכות מיטיבה אינה לאהוב ללא תנאי, היא כוללת גם את היכולת להכיר בשנאה שלך מבלי להכחיש אותה מפני עצמך, לעתים גם מפני הילד, ובעיקר לא לתת לה להשתלט עליך.
דרך התיאור הזה ויניקוט לא משאיר ספק עד כמה המשימה הזאת מורכבת וקשה.
הציפיה לחזור אל הרגע שלפני האובדן עם "סמכות מיטיבה"
למה עוד מקווה הילד? כך כותב ויניקוט באחד המאמרים האחרונים שלו בנושא, שנקרא "עבריינות כסימן לתקווה" (1968, עמוד 82):
"הנער, בלי שידע, מקווה כי יוכל לקחת עמו את האדם המוכן להקשיב בחזרה אל רגע האובדן, או אל התקופה שבה התגבש האובדן והיה למציאות שאין ממנה מנוס. הנער או הנערה מקווים שיוכלו לשוב ולחוות ביחסם עם האדם המתפקד כמטפל את הסבל הנורא שסבלו בתגובה לאובדן. כאשר משתמש הילד בתמיכה שנתן לו המטפל כדי לחזור אל הסבל הנורא שחווה ברגע או בתקופה גורליים עולה בו זכרה של התקופה שקדמה לאובדן. הוא חוזר אל היחס היצירתי כלפי המציאות החיצונית או אל התקופה שבה הייתה ספונטאניות בטוחה, גם אם כרוכה בדחפים תוקפניים. ואולם הפעם לא מתלווה אל החזרה הצורך בגניבות ובתוקפנות, מכיוון שהיא נובעת אוטומטית מהמפגש המחודש עם מה שהיה קודם לכן לא נסבל, קרי, הסבל בתגובה לאובדן. ב"סבל" כוונתי לבלבול חריף, להתפוררות האישיות, לנפילה לנצח, לאובדן הקשר עם הגוף, לדיסאוריינטציה מוחלטת ולדברים דומים. לאחר שלקח אדם את הילד אל האזור הזה, והילד יצא ממנו וזכר אותו ואת מה שקדם לו, לא יתקשה עוד להבין למה נאלצים ילדים אנטי-חברתיים לבלות את חייהם בחיפוש אחרי עזרה כזאת. הם אינם יכולים להמשיך בחייהם עד שלא יחזירם מישהו אל העבר ויעזור להם לזכור על ידי שיחוו מחדש את חווית האובדן".
זו אמירה מאד מורכבת, שנותנת משמעות נוספת לתקווה: זו אינה תקווה פשוטה להחזיר ביטחון שהיה ואיננו עוד, זו לא רק כמיהה להשבת מתיקות האם שאבדה, להשבת היכולת להתבטא באופן ספונטאני, גם אם מטריד בסביבה מאפשרת, להשבת סמכות האב, שתגן על האם ושתעשה את הסביבה המאפשרת לאפשרית, אלא תקווה לתקשורת עמוקה עם מישהו שמבין את היאוש, מבין את התקווה שגלומה בו, את המחאה על מה שהיה ונלקח, את הצורך בפיצוי ואת החיפוש אחרי התחלה חדשה. מישהו שיוכל ללוות את ילד אל רגעים טראומטיים כדי להגיע למקום הסבל, כשהפעם הוא לא לבד, מתלווה אליו דמות בוגרת ומבינה, שמחזיקה הן את החום האימהי והן את הגבול האבהי ואת ההבנה של כאב אובדנם. וכך מאפשרת דמות זו לילד להכיל את הבלתי נסבל, ללא הכרח לפנות לכוון האנטי חברתי. [זו עמדה שמתקשרת למאמרו של ויניקוט על רגרסיה (1954) ולמאמרו האחרון על פחד מהתמוטטות (1963)].
דוגמא קלינית
אביא עכשיו קטע מטיפול, שבו התנהגות אנטי חברתית הובילה להתעוררותה של תקווה. בני, נער בן 16, עם היסטוריה של הסתבכויות אלימות בבית ספר, שלומד בתיכון רגיל, הופנה אלי לטיפול על ידי יועץ בית ספר, מספר שבועות לאחר שנפתח לו לראשונה תיק במשטרה על ששלף סכין בתגרה בין נערים ואיים לחתוך מישהו. הנער, שכבר הופנה לטיפולים בעבר ללא הועיל, לא ראה בפנייה לטיפול כל טעם, הוא התייחס לסיפור הסכין כדבר של מה בכך, תוך הכחשת החלק שלו: בסך הכל התנפלו עליו, במקרה היה לו סכין בכיס והוא בכלל פעל להגנה עצמית ובסוף סתם נטפלו אליו ודפקו אותו, כשהתלוננו עליו במשטרה. אביו מזמן מיואש ממנו ואיים כבר כמה פעמים לזרוק אותו מהבית, האם חסרת אונים, עסוקה בבושות שהוא עושה לה.
לפגישה הראשונה לא הגיע, לשנייה איחר בחצי שעה, מגיע כשהוא מפוהק, מפגין חוסר כל עניין במתרחש ולא מראה סימני מצוקה או חרדה. הוא אומר שהוא אחד ששומר דברים לעצמו ואין לו אמון באף אחד. אני רואה ששאלות שלי לגבי הקשיים וההתנהגויות ההרסניות גורמות לבני להיות מנותק יותר ויותר. החלטתי להניח לחלקים ההרסניים, שכולם עסוקים בהם כל הזמן, ולנסות ליצור קשר עם חלקים אחרים שיש בבני. כך למשל אני מגלה שהוא אוהב מאד חיות, הוא מגדל נחשים, ובין השאר סיפר איך הגיע לשכונתו כלב רוטווילר שכולם ברחו ממנו חוץ ממנו. הוא מסביר לי שרוטווילר הוא כמו בן אדם: הוא תקפני מפני שהוא נפגע, הוא מפחד ולכן נושך. לכן צריך לבוא אליו בעדינות, לאט לאט, לקשור אותו... לקשור אותו אליך עד שהוא מתרגל... כמובן שראיתי בהערה הזאת שלו רמז לא מודע על עצמו: על הפגיעות שלו, על הקשר בין התקפנות והפגיעות שלו וגם הדרכה סמויה על האופן שבו צריך להתקרב אליו: לאט לאט, בעדינות, עד שיתרגל אלי.
בהמשך הלכתי ונחשפתי למימדי הקושי והיאוש שלו לקבל עזרה מהזולת: הוא סיפר לי איך פעם קיבל פצע בבטן ולא רצה שיחבשו לו וחבש את עצמו. אחרי כמה ימים ראה שהתפתחה אצלו מוגלה, גם אז לא פנה לעזרה, אלא החליט לעשות מה שראה במערבונים: הוא לקח ברזל מלובן וחרך את הפצע... הוא מרים את החולצה ומראה לי את הצלקת, מספר בגאווה שהיו לו כאבי תופת... הייתי די מזועזע, ואמרתי לו שאני רואה לאילו ממדים חוסר הנכונות שלו להיעזר מגיע. הוא הסכים איתי שבמקרה הזה הוא הגזים...
אחרי כמה שבועות שבהם אני מנסה להתקרב אליו ולקרב אותו ולא ממש מצליח, מגיע אלי טלפון מבית ספרו שהוא הושעה, אולי לתמיד, שכן אחרי שמורה נזפה בו על הפרעה בכיתה הוא איים לרצוח אותה. למעשה עמדו לזרוק אותו, ורק הידיעה שהוא בטיפול גרמה לבית הספר לשקול להחזיק אותו עוד קצת.
בפגישה הבאה שלי איתו פגשתי נער משועמם, מפוהק ומנותק, הוא מספר שחזר לבית ספר והכל בסדר... "הסתבכתי קצת, האשימו אותי בכל מיני דברים שלא היו. חיפשתי בית ספר אחר, לא מצאתי, חזרתי לבית ספר הזה... זהו נגמר..." החלטתי להיות מאד תקיף, לא לטשטש ולא לשתף פעולה עם ההימנעות וההכחשה. אמרתי לו: "התקשרו אלי מבית ספר וספרו לי שאיימת לרצוח את המורה". הפעם התעורר לחיים: "מי סיפר לך?". אמרתי לו. בני: "טוב, היא האשימה אותי בכל מיני דברים שלא עשיתי, אז צעקתי עליה, היא לא הקשיבה לי, בסוף אמרתי לה שצריך לרצוח אותה וזהו...". אני: "וכשאיימת, אתה חושב שהיית מסוגל לעשות את זה?". הוא משתהה, ולא ממש עונה: "היא הרגיזה אותי וחשבתי שזה מגיע לה...". אני: " זה מפחיד!!". הוא: "מה מפחיד?". אני: "מפחיד אם יכולת לעשות את זה ומפחיד גם אם לא התכוונת ורק איימת ברצח. הרי אתה יכול למצוא את עצמך בבית סוהר רק על איום ברצח". הוא: "לא אכפת לי...". :אני: "לא אכפת לך לשבת בבית סוהר?". הוא: "אני אסתדר...". אני: "לפעמים נדמה לי שלא רק שאתה לא פוחד מהמשטרה, אולי אתה אפילו מחכה להם... אולי מישהו סוף סוף יעצור את ההתדרדרות הזאת, אולי מה שההורים לא מצליחים ובית הספר לא מצליח, אולי המשטרה תוכל?". בני שותק.
אני מברר מה ההורים שלו חושבים על כל זה? הוא: "הם מיואשים ממני, אין להם כבר כוח ללכת לבית ספר שוב ושוב...". אני: "כולם מיואשים ממך, לא יודעים מה לעשות אתך, לא המורים, לא ההורים ולמען האמת גם לא אתה בעצמך". הוא : "כן, אבל זה עבר, יהיה בסדר...". החלטתי לא לוותר לו: "עבר? אתה רוצה לפתוח דף חדש?". הוא: "כן". אני: "אבל בסרט הזה כבר היינו לא? הסיפור הנוכחי אולי עבר, אבל אני שואל את עצמי האם אפשר לעצור את הפעם הבאה? את ההתדרדרות הזאת... אני שומע סביבך הרבה ייאוש: ייאוש מהתוקפנות שלך, ייאוש מהאלימות שלך, מההסתבכויות, מזה שאתה נער מסוכן לסביבה ואף אחד לא מצליח לעצור את זה. רק שאז נוטים לשכוח משהו: מה שאני קולט מאחורי ההתנהגויות האלה, זה שאתה בעצם במצוקה קשה! אני מאד מודאג בקשר אליך ואני שואל את עצמי שוב ושוב: איך אני יכול לעזור לך?".
ואז ראיתי איזושהי לחלוחית בעיניים שלו, אבל לא הייתי לגמרי בטוח, קיוויתי שהוא נאבק בדמעות. שמחתי מצד אחד, וחששתי מצד שני, שהוא יתקשה לעמוד מול גילוי ה"חולשה" הזאת. חזרתי ואמרתי לו שאני ממש מודאג ושאלתי אותו אם גם הוא מודאג. בני בטון רך ועצוב: "לא, אני אסתדר בעצמי, אני לא צריך שום עזרה". אני: "בני, בעצם למה אתה בא לפגוש אותי?". בני בטון רך: "לא בשביל עזרה, בשביל לדבר, זה עושה לי טוב...". קשה לי לתאר את ההתרגשות שלי מהאמירה הפשוטה זאת, מהנכונות להודות ברצון לדבר... בינתיים אני רואה שהוא עוצם את העיניים, מסתיר אותן וכנראה גם את הדמעות שמאחריהן, בכוח בידו. הוא אומר לי שצורבות לו העיניים כי יש לו רגישות לאור... (אמירה שהיא אולי קונקרטית, אבל גם בעלת מימד סמלי, של הצריבה שמתעוררת עם התקווה לאור), אני רואה שהוא כמעט נרדם וממש מתחיל לנקר. הוא אומר לי שהוא מאד מאד עייף, ומוסיף: "אבל אתה יכול להמשיך לדבר".
הרגשתי ש"ההירדמות" שלו לא ביטאה הפעם התנגדות, אלא חשיפת העייפות העצומה שלו, ראיתי בזה ביטוי של אמון והתמסרות מסוימת. הוא אפילו ביקש ממני בסוף הפגישה להתקשר אליו יום לפני הפגישה הבאה כדי להזכיר לו, שלא ישכח... בקשה שלה נעניתי בחפץ לב. זו הייתה הפגישה הראשונה, שבה הרגשתי שהגעתי אליו, שהחזקתי אותו, שנגעתי קלות בגעגועים שיש לילד הזה להיות מוחזק, שנגעתי בילד המקווה שמתחת לשריון.
אחרי ההשעיה מבית הספר הזמנתי לפגישה את הוריו של בני וגיליתי שלמרות חירומיות המצב, הם ממש לא נלהבים לפגוש אותי. בניסיון לשכנע את אמו להגיע לפגישה אתי נאלצתי לומר באופן החריף ביותר, שבני בסכנת התדרדרות קשה ושאני מודאג ביותר בקשר אליו. האם נשמעה עייפה ולא מעוניינת ואמרה שהיא כבר לא מאמינה בדיבורים.
אמנם שמעתי עד כמה הוריו מיואשים ממנו, ועל הנתק הגמור בינו לבין אביו, אבל דברים מסוימים התחלתי להבין רק כשפגשתי אותו יחד עם אמו. שני ההורים הוזמנו, אבל האב לא רצה לבוא. שאלתי את האמא מה היא יודעת על האירוע האחרון בבית ספר, והיא דברה על הסתבכות והתחצפות... שאלתי אם היא יודעת שהוא איים לרצוח את המורה... האמא: "אה, כן... הוא דיבר בצורה לא מתאימה...". אני: "צורה לא מתאימה? הוא איים ברצח!!" אמא: "כן, אבל לא חשבתי שזה רציני... חשבתי שזו הייתה התפרצות כעס שלו כי לא הבינו אותו, הוא רגיש מדי...". בני מתחיל להסביר שהאירוע לא היה בשליטתו, המורה לא הבינה אותו, אז הוא הגביר את הווליום עד שהיא שמעה... כשאיים ברצח היא שמעה! האם שומעת ומהנהנת בראש. כשניסיתי להפחיד גם אותה הזכרתי את התיק במשטרה, את הסכין ועוד שלל הסתבכויות, אבל בני חוזר על כך שזו הייתה הגנה עצמית והיא מהנהנת בראש ללא כל סימני חרדה או מצוקה מהסיפורים הללו. אמרתי שאני מופתע מכך ששניהם לא מגלים כל סימני דאגה לנוכח ההתדרדרות הזאת.
האם: "גם בגיל 13, כשהוא ברח מהבית אחרי שאביו הכה אותו וכולם דאגו, אני הרגעתי את כולם, אני ידעתי שהוא לא יפגע בעצמו". בקטע אחר מתארת האימא, איך מגיל צעיר היה הרפתקן, מאד הפוך ממנה, שגדלה בחממה. בקשתי דוגמה והיא מתארת בגאווה בולטת איך היה ילד תזזיתי כמו כספית, ואיך בגיל שלוש העמיד חבורת ילדים בשורה, קפץ מקומה שנייה, ובדרך נס לא נהרג. גם כשנתנו לו ריטלין הוא סירב לקחת ולא היה מה לעשות... מהשיחה אתה נעשה לי ברור עד כמה הילד הזה לא מוחזק על ידי הוריו, עד כמה יש עידוד סמוי להתנהגות שלוחת הרסן שלו, ואיך מגיל צעיר הוא נאלץ להכיל את עצמו באמצעים מטורפים כמו עם הברזל המלובן, או לעשות מעשים שהולכים ומקצינים, מאלץ את הסביבה עד לרמת המשטרה לשים לו גבול, באופן שהתקווה להתחלה חדשה, שתאפשר גם לרכות שלו ולכמיהה להתמסר לחום אמהי, לבוא לידי בטוי. כמיהה למישהו שלא יפחד ממנו ויוכל לאהוב אותו, כפי שהוא מצליח לאהוב רוטויילר או נחשים, למישהו שיכול לטפל בפצעיו ולא בעזרת ברזל מלובן.
אני חושב שאפשר לחוש את הצורך של בני ביחס שיש בו גם עוצמה וגם רכות מצד דמויות שלא יכחישו ולא יטשטשו את התוקפנות שלו. החיבור אל התקווה עובר דרך הכרה בייאוש, שהוא במרכז החוויה הסובייקטיבית המודעת של הילד. חשוב שהדמויות המטפלות יהיו במגע עם היאוש של הילד ועם האופן שבו היאוש שלהם מהילד ומעצמם תורם לייאושו! או אז הם יוכלו לראות את התקווה ואת הכמיהה למשהו אחר, שהיה לילד (והיה פעם להם?) ואבד, שיבינו שהצורך הכפייתי להסתבך מספר גם על הייאוש וגם על התקווה שתצמח מתוך ההכרה ביאוש. השעה הזאת בטיפול החזירה גם לי תקווה, שהלכה ונשחקה לאורך הטיפול, שיכול לקרות עם בני משהו אחר, שהוא אינו מקרה אבוד.
הקושי של העומדים מול הנטייה האנטי חברתית
מכאן ארצה להתייחס לקושי שלנו, מטפלים, הורים ומחנכים לעמוד כסמכות מיטיבה מול התנהגויות אנטי חברתיות ולקושי לראות את התקווה שגלומה בהם. לא לחינם השתמשתי בדוגמא הראשונה בביטוי רגעים של חסד, כי הם לא רבים ולעתים מתפספסים, לא רק על ידי הורים, אלא גם על ידי מיטב המחנכים והמטפלים.
הייתי אומר שהדברים הולכים ונעשים קשים יותר להתמודדות ככל שהילד גדול יותר, קשים להכלה ככל שגילויי התוקפנות חריפים יותר וככל שהקשר בין ההתנהגות התוקפנית למה שהוביל אליה עמום ולא מובן לילד או למבוגר שפוגש אותה.
הדבר גם קשה יותר ככל שהאנטי חברתיות מופנית כלפיך. במילותיו ההומוריסטיות של ויניקוט (1956, עמוד 159): "בתקופת התקווה הילד מגלה נטייה אנטי חברתית. הדבר עלול לגרום מבוכה ואי נוחות לחברה, וגם לך אם האופניים שלך הם אלו שנגנבו. אבל מי שאינם מעורבים באופן אישי יכולים להבחין בתקווה שביסוד הצורך הכפייתי לגנוב. אולי אחת הסיבות שאנחנו נוטים להשאיר את הטיפול בעבריינים בידי אחרים היא שאיננו אוהבים שגונבים מאתנו?".
כמו כן קשה לאמץ עמדה סובלנית להתנהגויות אנטי חברתיות בתוך קבוצה, כשנדרשת הגנה על חברי הקבוצה ושמירה על נורמות וכללי התנהגות מסוימים. ויניקוט כותב זאת במפורש: "האדם המופקד על הקבוצה אינו יכול בשום פנים ואופן להשלים עם הפעילות האנטי חברתית" (1968, עמוד 81). וכשהוא מתייחס למוסדות לנערים עבריינים הוא מבחין בין יחסו של מטפל בשעה שהוא אחראי לסדר ומשטר כללי במוסד לבין יחסו בשעה שהוא מקיים קשר אישי עם הילד.
כדאי גם לזכור, שכשילד בודק את המהימנות של יכולת הסביבה לעמוד בתוקפנותו, למנוע הרס או לתקנו, לשאת את המטרד ולהכיר ביסוד החיובי שבנטייה האנטי חברתית, הוא עושה זאת שוב ושוב. זה לא אקט חד פעמי, שהיענות נכונה תייצר חוויה מתקנת טרנספורמטיבית, שאחריה יהיה לנו שקט. מכאן שנדרשת גם סבלנות רבה.
ועוד כותב ויניקוט (1956, עמוד 165): "הורים בדרך כלל משלימים משימה זו עם אחד מילדיהם, אבל הורים רבים, הכשירים לחלוטין לגדל ילדים נורמליים, אינם מצליחים לעשות זאת עם אחד מילדיהם המגלה נטייה אנטי חברתית".
כאן נכנסת החברה שמחוץ למשפחה הגרעינית או המורחבת, שאליה מותקים המאבקים, אך אין זו התקה פשוטה, אלא התקה לצורך מתן הזדמנות נוספת לסביבה, שאולי תצליח במקום בו בחווית הילד נכשלה המשפחה. גם המאבקים מותקים וגם הכמיהות.
ויניקוט מתאר מעין מעגלים (שם, עמוד 160): "הילד מעורר תגובות סביבתיות טוטאליות, כאילו חיפש מסגרת הולכת ומתרחבת תמיד, מעגל שדוגמתו הראשונה הייתה זרועות האם או גוף האם. ניתן להבחין בסדרה – גוף האם, זרועות האם, מערכת היחסים ההורית, הבית, המשפחה כולל בני דודים וקרובים, בית הספר, אזור המגורים על תחנות המשטרה שלו, המדינה על חוקיה".
אפשר להתבונן במעגלים שויניקוט משרטט לא רק כמעגלי החיפוש המתרחבים של הילד, אלא גם כמעגלי התמיכה שלהם זקוקים ההורים, או המשפחה המורחבת, או בית הספר. בית הספר למשל הוא ממילא מרחב אליו מותקים מאבקים התבגרותיים והתנהגויות אנטי חברתיות שונות. אבל כאמור גם הכמיהות מותקות לשם, והצוות החינוכי עשוי להצליח במקום שבו ההורים נכשלו. וכדאי שהוא יעשה כך לא מתוך התנשאות, אלא עם אמפתיה להורים, מלווה בחשיבה איך לסייע להם לסייע לילדם, ומתוך סולידריות בין דמויות בוגרות. צוותים חינוכיים פורמלים ובלתי פורמלים יכולים לסייע מאד להורים או לילד ולקשר שלו עם ההורים. הורים לא פעם אסירי תודה למישהו שעוזר להם באופן הזה מתוך הרוח הזאת.
הייתי שמח לראות את המשטרה כגורם תמיכה ואחזקה למשפחה או לבתי ספר. ואכן לעתים פוגשים אנשי משטרה, או חוקרי נוער, שמקבלים כך את תפקידם ולעתים מסייעים למשפחה לשים גבולות מיטיבים, ברוח הדברים שתיארתי קודם לכן, לנער או לנערה שהגיעו אליהם אחרי הסתבכות כזאת או אחרת עם החוק.
זה כמובן תיאור אידיאלי, שהוא אפשרי, אבל דורש הרבה עבודת אינטגרציה ותיאום. לעתים קרובות החרדה, הכעס והאשמה על גילויי הנטייה האנטי חברתית מובילים דווקא לתהליכי פיצול ולהאשמות של כולם את כולם.
אני מתעכב על האשמה שכן הנטייה הטבעית של כולנו היא להאשים את ההורים, כולנו, כולל המתבגר וההורים עצמם עושים זאת רוב הזמן (אולי עד שאנחנו נעשים הורים בעצמנו, מקבלים "זריקת צניעות" ואיתה פרספקטיבה...).
לעתים קרובות דווקא תחושת האשם, המוצדקת וזו שאינה מוצדקת, היא שמנטרלת את ההורים מלהיות סמכות מיטיבה עבור ילדם אל מול גילויים אנטי חברתיים.
למרבה הצער, לעתים קרובות אנחנו פוגשים במעגלים שאינם תומכים זה בזה או נעזרים זה בזה, אלא דווקא מתעמתים זה עם זה, מאשימים זה את זה, משליכים זה על זה את התסכול ואת חוסר האונים, מפצלים בין התקווה והייאוש, בין הילד כתוקפן וההורה כקורבן או להפך, בין ההורים ובית הספר ובודאי בין מערכת החינוך ומערכת אכיפת החוק.
פגשתי הורים רבים שמאשימים בשצף קצף את בית הספר שלא מחזיק את ילדם, מטשטשים את תחושת כישלונם שלהם, מתיקים את זעמו של הילד ואת זעמם שלהם עליו אל בית הספר, יוצרים עם הילד ברית של שנאה והאשמה כלפי בית הספר.
מנגד, נכחתי בלא מעט מפגשים עם מורים, שנתקלו בילד קשה, "ילד בלתי נסבל", חשים חוסר אונים וכעס שמתגלגל מהר מאד להאשמת ההורים במצבו (כמובן שיש הורים שהם באמת נוראיים, "בלתי נסבלים בעצמם", אבל רובם בעיקר חסרי אונים, יותר מחטיאים, מפספסים מאשר חוטאים). למצב הזה מתלווה לא פעם פנטזיית הצלה, או פנטזיות על אימוץ הילד: "אני אהיה בשבילו מה שההורים נכשלו בו", שמעוררות בילד ציפיה למשהו שהמורה אינו באמת יכול לעמוד בו. לעתים קרובות יותר משנחוצה "הצלת הילד" נחוצה התערבות שתעזור להורים לשרוד את מה שעובר עליהם ולמלא את תפקידם. וכשמורה נלכד בפנטזיית הצלה או בהאשמה קשה כלפי הורים והתנשאות מעליהם, גם הוא זקוק להרבה תמיכה ולהבנה לגבי המקום אליו הוא נקלע.
כל מעגל וכל אחד מאתנו, הורה, מחנך, מטפל, שוטר, זקוק לעתים למישהו שיחזיק עבורו הן את היכולת לעמוד מול היאוש מבלי להכחישו, מבלי להתמוטט ממנו, ועם נכונות לעמוד מולו בתקיפות, והן את היכולת להחזיק את התקווה שמצויה לעתים בתוך היאוש עצמו. זה מאד קשה, קל מאד לאבד את העמדה הזאת ולפצל בין תקווה ליאוש, בין הורה לילד או בין הורה לדמויות בוגרות אחרות, ולכן אנחנו זקוקים לסיוע ממבוגרים אחרים.
ומילות סיום לאנשי החינוך הבלתי פורמלי: לעתים אני פוגש מטופלים שמתארים גיל התבגרות קשה מאד, וכשאני שואל אותם מה עזר להם לשרוד את התקופה, אני שומע לא פעם על מישהו, מורה, מדריך בתנועת הנוער, מאמן קבוצת ספורט, דמויות "שאינן טיפוליות" לכאורה, אבל כאלו ששימשו עבור הילד או הילדה כסמכות מגדלת, סמכות במובן זה שאפשר היה לסמוך עליהם כמקור של תקווה אל מול רגעים של ייאוש, שידעו לראות אל מעבר להתנהגות הגלויה, ולשלב לעתים באופן אינטואיטיבי הצבת גבולות תקיפים לצד אמון ביכולת הגדילה וההשתנות. גם לכם יש מקום בעל חשיבות עצומה במערך ההתמודדות עם ילדים ומתבגרים אנטי חברתיים שמקווים בעומק לבם להתחלה חדשה.
מקורות
ויניקוט, ד"ו (1995 [1968]א). "מושגים בני זמננו על התפתחות המתבגר והשלכותיה על החינוך הגבוה", פרק 11 בתוך: משחק ומציאות, תל אביב: עם עובד.
ויניקוט, ד"ו (1995 [1968]). "עבריינות כסימן לתקווה" בתוך: הכל מתחיל בבית, עמ' 76-84.
ויניקוט, ד"ו (2009 [1947]). "שנאה בהעברה נגדית", בתוך: עצמי אמיתי ועצמי כוזב, עמ' 65-75.
ויניקוט, ד"ו (2009 [1954]) "נסיגה ורגרסיה", בתוך: עצמי אמיתי ועצמי כוזב, עמ' 138-144.
ויניקוט, ד"ו (2009 [1954]) "היבטים מטה-פסיכולוגיים וקליניים של רגרסיה בתוך המערך הפסיכואנליטי" בתוך: עצמי אמיתי ועצמי כוזב, עמ' 120-137.
ויניקוט, ד"ו (2009 [1956]). "הנטייה האנטי חברתית", בתוך: עצמי אמיתי ועצמי כוזב, עמ' 156-167.
ויניקוט, ד"ו (2009 [1974]). "פחד מהתמוטטות", בתוך: עצמי אמיתי ועצמי כוזב, עמ' 291-300.
Winnicott, D.W. (1984 [1946]). "Some Psychological Aspects of Juvenile Delinquency", in: Deprivation and Delinquency, Routledge.
Winnicott, D.W. (1984). Deprivation and Delinquency, Routledge.
