×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

סקירות ספרים

אמבט טמון בחול: על טבעו של האל-ביתי

"רצפת חול" הוא סיפור טיפולי שבמרכזו חוויית בדידות של בית נעדר. החרדה השלובה כחוט השני בעלילה מחזיקה את טבעה ותכונותיה של תחושת האל-ביתי. הרומן עשוי כתהליך חידתי מתמשך, וחושף בכל פרק עוד פרטים של מידע בדרכם אל גילוי "משהו" מן העבר. המסע של הקריאה הוא תהליך של היתקלות בחומרים מתגלים, ובמובן זה, הוא דומה גם לתהליך טיפולי.

מתפרסם מ 25/9/2012 | 4,856 צפיות

תגיות: | |

 

אמבט טמון בחול: על טבעו של האל-ביתי

בעקבות הספר "רצפת חול"

מאת ד"ר נעמה לב ארי

 

קריאה בספרה של אורית גרוס רצפת חול, הקיבוץ המאוחד, 2012

 

הספר רצפת חול עוסק בתהליך פענוח מצבים רגשיים, של יחסים משפחתיים מורכבים ושל קשר טיפולי ייחודי. הוא צומח מתוך מטפורה, היא רצפת החול, ומעמיד בכך את התנועה בין כמה מרחבים של משמעות כמרכיב פואטי מרכזי בו. התנועה המכילה את הטקסט כולו מהדהדת את ה"אל-ביתי" של פרויד,1 מונח לשוני שיוצר את משמעותו באופן דו-ערכי, כך שהמילה המורכבת, המסמנת תופעה רגשית כה ראשונית, כטבע אנושי, מתלכדת עם ניגודה. האל-ביתי של פרויד מחזיק למעשה שתי מילים שיש בהן מתח ותנועה, שתי מילים שנוטות לקרוס זו אל תוך זו ולהעביר זו לזו ממשמעויותיהן כמו כלים שלובים. כך ניטע הגוון המאיים והזר בביתי, שהוא נוח, נעים ומוכר. ואילו האל-ביתי ספח אליו את הגעגועים לנועם הביתי, הישן. מיזוג זה טוען את האל-ביתי במשמעויות רבות, חלקן מנוגדות. המילה המורכבת מורה בעת ובעונה אחת על מעורר האימה והמצמרר, על הסודי והמסתורי, על הזר ולא-ידוע, על המושך המסקרן והמסוכן, ועל בית רחוק מעורר געגועים ותשוקה.

האל-ביתי ההולם את הטקסט שלפנינו הוא כל מה שהיה עליו להישמר בסוד והתגלה. הוא מתברר כתחושת הזרות השורה בתוך האינטימי עצמו, ואולי גם הצמרמורת במפגש עם הביתי, שהוא בה בעת מסתורי וכמוס, מאיים ומפתה. נראה כי שם הספר, כמו הטקסט כולו, מכיל את המטפורה של תחושת האל-ביתי, ובבסיסה, כאמור, התלכדות מתחים השורים בצירוף הלשוני הקצר. תחושת המועקה העולה מן הביטוי המטפורי, המאופיין בתכונות של אוקסימורון, הוא בבחינת המעט המחזיק את המרובה.

הדהודי התחושה הזאת, שנעה בין זרות למוכרות, ובין רתיעה למשיכה, מפכים בתשתית הטקסט שלפנינו, והם מופיעים לראשונה בכותרתו. רצפה היא קרקע מרוצפת, והיא מחזיקה את משמעותם של החצר והבית. חול הוא מצבור גרגירים קטנים, והוא מחזיק את סמלו של החוץ-ביתי, של מרחב שאינו ניתן לשיעור.

בתמונת העטיפה מונחת תבנית אמבט של פעם, אמבט טמון בדיונת חול, מחזיק את התנועה של המוכר והזר אחוזים זה אצל זה. מה לאמבט שהושלך מן הבית ונמלא ערימות של חול? האם אפשר לראות בו בית במרחב שוקע? האם אפשר לזהות בו סוד אפל שקשה לחלץ אותו או לבודד אותו מבין ערימות הגרגירים? תמונת האמבט במקום שאינו טבעי לו הוא מוטיב מארגן השזור בכל אחד ממרחבי הטקסט. סבתא פולה שוכבת באמבט בבגדיה, גליה מכינה אמבט של חבילות צמר במרחב הטיפולי שהיא שוהה בו, ספק בשבילה, ספק עבור המטופלת שלה, דוריס גיסתה מזמינה אותה אל האמבט בחוות הבודדים שבנגב, להשקיע בו את מוזרותה. עוד מופיע אמבט דם ובו סבתה שוכבת בדממה, והאמבט הוא גם תמונת מעבר מן המרחב הביתי המשותף של גליה ושל סבתא, אל מרחב חדש ואל-ביתי, הרחק מרחוב האשל ברמת– גן. עצם החזרה העיקשת של המוטיב, אותו דימוי המופיע בתנאים מסוימים ובצירוף לנסיבות מסוימות, הוא מקור לתחושת האל-ביתי.

במרכז הסיפור עומד תהליך טיפולי קונקרטי, בו גליה בן עטר, עובדת סוציאלית, נשואה ואם לשני בנים, נפגשת עם מטופלת, ילדה ממשפחה שבורה, המגיעה אליה בלוויית אישה, שהיא נציגת רשויות הרווחה. הפגישות מתקיימות לאורך הספר כולו, בתדירות של פעם בשבוע, ביום רביעי לפנות ערב, שעת סיום העבודה. מיקומן בקליניקה השייכת לדירת המשפחה, בית הסבתא של גליה, ברחוב האשל ברמת גן. לא מקרי הדבר כי המרחב הטיפולי הוא בית ילדותה של גליה, אליו נהגה להגיע בכל יום לאחר בית הספר, להיות עם סבתא פולה, שהייתה עבורה תחליף לאם. במרחב הזה גליה הייתה ילדה מטופלת, ילדת מעברים ונדודים בין ידיים שונות שהחזיקו בה. גליה נעה בין הבתים המורכבים, בין אופירה האם, אשת עסקים שנמצאת חודשים רבים בשנה בחו"ל, בין פולה הסבתא העצובה והחולה, בעלת המנהגים המוזרים, לבין הדודה שרה, אשת אחיו של הסב. גליה היא בת יחידה שגדלה בין מבוגרים מסוכסכים בנפשם. זהותו של אביה היא חסויה, אימה לא התפנתה לגידולה, הסבתא הורחקה מן הילדה והועברה לבית חולים פסיכיאטרי בצפון הארץ, והדודים היו עקרים וכמהו לילד שלא בא. גליה גדלה באווירה קשה וטעונה, שיש בה עקבות של חולי נפשי, ובתוכה טראומה מודחקת שעוטפת את העבר, ומציצה ממנו לראשונה, במהלך המפגשים עם הילדה המטופלת. גם מינה, כמו גליה, ילדת נדודים, נעדרת דמויות הוריות מיטיבות וחסרת תחושת ביטחון של בית.

איננו נחשפים אל השיחות שבחדר הטיפולים, אלא רק נרמזים למתרחש בו. שברי משפטים אלה נזרקים אל הרצף הסיפורי בתבנית טקסט שונה, מונחים על הדף משמאל לימין, כמו קולות זרים, זועקים בבוטות חומרים מיניים קשים. חומרים אלה מחזיקים, כך נראה, את דברי הילדה המטופלת של גליה, שזורקת את הביטויים הקשים בחלל החדר. בה בעת, הם עשויים להיות גם חומרי הזיכרון של גליה, המתמזגת עם חוויותיה של המטופלת שמולה. דומה כי הילדה משליכה על גליה את רגשותיה התוקפניים שנמסכים בדימויי איברים ומיני מאכלים. גם דימויים אלה של איברים מבותרים, ראש כרות, כף יד שנותקה, ועוד תמונות קשות לתיאור, יש בהם מן התחושה המצמררת של האל-ביתי. אפשר לומר כי הם מהדהדים פעולה של סירוס, ויש בהם הדגשת יתר של המציאות הנפשית והסמלית, בהשוואה למקומה של המציאות החומרית. הילדה מתנסחת בביטויים עמוסי תכנים מיניים ואלימים, ונותנת בכך פורקן לכעס ולתסכול, ולטראומת ההזנחה והפולשנות האצורה בתוכה. כמו מתוך תהליך של הזדהות השלכתית, גליה אוספת את החומרים האלה בהקשבה ובחרדה, ומוצאת, כך נראה, את הדרך האל-ביתית, לעבד אותם בתוכה ולהחזיר אותם באופן אחר אל הילדה. כל שאנו למדים על התהליך הטיפולי נמסר בעקיפין מפי האישה המלווה. היא נפגשת בזמן ההמתנה עם בעלה של גליה, האורב לאשתו מחוץ לחדר, ומספרת לו על שיפור הדרגתי שהולך וניכר ברגשותיה ובהתנהגותה של הילדה בבית הספר.

רצפת חול הוא למעשה סיפור טיפולי שבמרכזו חוויית בדידות של בית נעדר, וחרדה מדמות של גבר הפולש אל גופה ואל נפשה של ילדה בפגיעות מיניות ממושכות. חרדה זאת מחזיקה גם היא את טבעה ותכונותיה של תחושת האל-ביתי. שהרי החרדה, השלובה כחוט השני בעלילה, מלווה בחומרים רגשיים שאינם חדשים או זרים, אלא יש בהם משהו מחיי הנפש שהינו מוכר, ורק תהליך של הדחקה הפכם לזרים ומנוכרים. תחושת האל-ביתי המלווה את גליה לאורך הטקסט כולו מקורה בחומר חידתי, משהו שהיה עליו להישאר מוצנע, וחזר לנוכח הנסיבות והופיע.

החוויה הנפשית המשותפת לגליה ולילדה מחברת אותן זו לזו בקשר נואש, ומעצבת את עולמן הפנימי הפצוע. לבד ממקבצי המילים המוטחות לשמאלו של הטקסט, התנהלותו של הטיפול הנפשי, חילופי הדברים ביניהן וכל ההתרחשות בחדר סמויים מן העין. גם תהליך ההיזכרות של גליה הוא איטי, מתפענח ברמזים ובסמלים, לרגע מתבהר, ולרגע מתעמעם מחדש, חידתי וחמקמק. המישור הגלוי של הסיפור מתאר תהליך של התרחקות מן המציאות המשפחתית של גליה, בת הזוג והאם. וכמו במקומו צומח תהליך של התקרבות אל הטראומה של ימי ילדותה. הילדה המטופלת היא מעין מראה המשקפת עבור גליה את הטראומה המודחקת שטמונה בין גרגרי החול של ימי ילדותה הרחוקים. הטראומה קשורה, כך מסתמן, באירועים שהתרחשו בנסיעותיהם הארוכות במונית, לביקורים אצל הסבתא השוהה בבית אבות סיעודי מרוחק. בדרך לשם, כשאמה נרדמת במושב שליד הנהג, והילדה והסב סמוכים זה לזה במושב האחורי, איש אינו משגיח בזעקותיה האילמות ובדמעותיה של הילדה. גליה שמרה את הסוד הזה מפני עצמה וגם מפני הדמויות השונות המאכלסות את חייה. חומר עמום זה עומד כחיץ, בייחוד בינה לבין אימה, שמעולם לא יכלה להישען עליה, למצוא ביטחון בקרבתה, או לשתף אותה ברע, גם בטוב.

רק באמצעות הקשר הטיפולי הסבוך עם הילדה, גליה נפגשת עם עצמה ומתחקה בתהליך איטי וקשה אחר שברים של תחנות ופרקי עלילה בסיפור ילדותה. הסוד האפל אינו מתברר בספר עד תומו, אלא עולה ונרמז, כמו מבצבץ מבין הגרגירים, שב ושוקע, ועקבותיו נעלמים. זה אולי מסביר את ההתעקשות של גליה על הקשר הטיפולי המכאיב לה ולקרוביה. היא נאחזת בשעה הטיפולית השבועית כמו בצורך קיומי, כהתמסרות נואשת שאין לה הסבר גלוי ומנוסח. אנו עדים להישאבות האובססיבית אל המפגשים השבועיים ואל תוצאותיהם כמו היו כורח וגורל, שאין לעמוד בפניהם. גליה הולכת ומתכנסת בתוך עצמה, משילה מעליה את הציפיות המשפחתיות והחברתיות, כמי שחייבת לפנות מקום אוטונומי, שלם ומלא לצרכיה בלבד. היא נפגשת עם הילדה בביתה של הסבתא, ודרכה היא מתעמתת עם קונפליקטים לא-מודעים או מודחקים, שעד כה לא העזה להתמודד עמם או לעמוד מולם באומץ. חידת התנהלותה קשה למשפחתה והם מביטים במוזרותה המתמשכת בדאגה רבה. ההתעקשות המתמשכת לקיים את המפגשים נדמית כמלחמה קיומית, כמו מצאה בערימת החול שרידים של הזדמנות נדירה וחד פעמית לפתור איזו חידה מהותית. הפעם, כך נראה, גליה נחושה להיכנס אל מחשכיו של העבר, לחזור ולהיות בתוכו. כמו מתוך אינטואיציה או הבנה, ספק מודעת, ספק עלומה, היא מרגישה שרק כך תוכל להיפרד מן הילדה הנצחית והפגועה שטבועה בזהותה, ממש כאותו אמבט ישן הטבוע בדיונות של חולות משפחתיים אפלים.

במובן זה, המקום והזמן של הטיפול מתלכדים עם המקום והזמן של תקופת הילדות של גליה. שני הממדים מחזיקים ביחד איזו אמת פנימית עמוקה ביותר, כמו היו מחזיקים את הביתי משכבר, הישן והמוכר מאז. החיבור בין שני הממדים פותח איזה שער למולדת ישנה, למקום בו כל אחד שהה פעם, שהייה ראשונית וחדשה. ההיתלות בשעה הטיפולית מנסחת איזה רצון לא-מודע לשוב אל המולדת, אולי אל הרחם, ולהיוולד מחדש באופן אחר. היא גם נכנעת לעבר ולחותמו, כמו מסירה מעל עצמה הגנות ששמרו עליה מפניו, וגם מפנה מקום למשאלה חדשה, אולי לא מודעת, לאפשרות של שינוי ותקווה לעתיד מתחדש. נראה כי המפגש עם הילדה המטופלת מחזיק עבורה זיכרון ממשי וסימבולי, ומאפשר את שחזורו ואת כניסתו אל חייה מחדש.

גם הילדה עוברת תהליך רגשי דומה, שאפשר לראות בו הדהודים למטפורה של האל-ביתי. את תחושת האל-ביתי אפשר לדמות בלשונה של הילדה, באופן הנוקשה שהיא מדברת על איברי המין של האם או המטפלת, באמצעות הדרישה שלה להיכנס אל תוך גופה, להיבלע שם, ואולי לצאת חדשה. גם היא נאבקת על קיומן של הפגישות באופן נואש, ומסרבת לוותר על הביקור השבועי בביתה של גליה. היא נתפסת בקשר הטיפולי בכוח, כמו נלחמת בחרדת נטישה והזנחה פיסית שמקורן בדמויות הוריות משובשות. אפילו בהיותה חולה, היא מגיעה רק כדי לשכב על השטיח ולנמנם, עטופה בשמיכה תרתי משמע. בפגישות האחרונות היא מוחה על אזכור הפרידה המתקרבת, ומבקשת להמשיך בשגרה, כמו היו המקום והזמן מכל קיומי הכרחי עבורה.

כל אחת מהן משפיעה אפוא על האחרת ומשתנה לאורך הטקסט באופן הדרגתי ומרומז. גליה עוברת את התהליך באופן גלוי, בעלילת הסיפור המתרקמת מול עינינו, בתנועת יחסיה המשתנים עם בני ביתה ועם משפחתה המורחבת. ואילו הילדה המטופלת, המוסתרת בחדר הסגור, באופן קונקרטי ומטפורי, מחזיקה את הרובד הסמוי של המסע הנפשי.

לקראת דפיו האחרונים של הספר נראה כי שתיהן עברו כברת דרך, ואולי אפילו מצליחות להגיע למקום שיש בו יותר מן הביתי, ופחות מן האל-ביתי. הטקסט מציע בטובו תהליך של התרפאות מטראומת ילדות, באמצעות שחזור של יחסים ועיבודם, ובאמצעות נוכחות קבועה ובלתי מתפשרת, החזקה ללא תנאי והכלה רגשית. בתהליך המורכב שעבר על גליה היא הגיעה כמעט לסף של הינתקות מחייה המוכרים. לעתים היה נדמה כי היא הולכת ושוקעת בחולות ילדותה ואוטמת את אוזניה לקולות המציאות. אולם בסופו של דבר, האופן הסבלני בו היא חוותה מחדש את ייסוריה שהתמזגו עם ייסורי הילדה, פילס את הדרך לשינוי המיוחל. ההתבוננות האותנטית בעצמה ובזולת הם שהצמיחו את האפשרות להיחלץ מן הזיכרון המקבע, ולעשותו חומר יצירתי חי ונזיל.

רצפת חול הוא רומן מעודן ואיכותי, עשוי תהליך חידתי מתמשך, וחושף בכל פרק עוד פרטים של מידע בדרכם אל גילוי "משהו" מן העבר. הטקסט פורס לפנינו מערכת של אפשרויות, ועל הקורא מוטלת מלאכת קישורים והשערות, שנעשית כמטפורה של הליכה איטית, כמו איסוף צדפים בחול. המסע הליניארי של הקריאה הוא תהליך של היתקלות בחומרים מתגלים, ובמובן זה, הוא דומה גם לתהליך טיפולי. המפגש בין מטפל למטופל עיקרו פענוח הדדי של טקסטים גלויים וסמויים הצומחים בדיאלוג שבחדר. הגילוי הזה ופענוח המורכבות הרגשית של הדמויות, היא החוויה הפואטית הייחודית שבו. חוויה זאת מעוררת כאמור מתחים, בין הזדהות לדחייה, בין סקרנות לעייפות, בין חיבור להיפרדות, ובין הזר למוכר. כל אלה ארוגים ואסופים בתחושת האל-ביתי, המלווה אותנו בדרכי ההתגוששות הבלתי פוסקת בין יחסים לבין משמעויות.

 

 

^1. ה"אל-ביתי" (פרויד, [1919] 2012), Unheimlich במקור הגרמני, תורגם כ"המאוים" בתרגומים קודמים לעברית.

 

 

מקורות

פרויד, ז. ( [1919] 2012). האל-ביתי (תרגום: רות גינזבורג), רסלינג, תל אביב.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

לב ארי, נ. (2012). אמבט טמון בחול: על טבעו של האל-ביתי. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 29/4/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2841