יש יחסי מין – אבל יחס מיני אין
פרויד ולאקאן עם ז'אק-אלן מילר
מאת מרקו מאואס
חלק ראשון; לקריאת החלק השני
קראה: אפרת אבן צור
בספרו "כתבים" מספר לאקאן (Lacan, 1966) אנקדוטה המלווה באיור מתאים: ילד וילדה קטנים, אח ואחות, נוסעים ברכבת ומשקיפים כל אחד מחלון בצד אחר של הקרון. כשהרכבת מגיעה לתחנה רואים הילדים את הבניינים לאורך צדי התחנה. אומר הילד: 'תראי, הגענו ל"נשים" '. עונה לו אחותו: 'מטומטם! אתה לא רואה שאנחנו ב"גברים"?'
לאקאן מרחיק אתנו מההשליה שכך אפשר להבדיל בין המינים ולאתר את ההבדל המיני: זו רק "התבדלות השתן" (segregation urinaire). העמדה שלו קוראת תיגר על הגישה אשר מסמנת "אישה" כ-X ו"גבר" כ-Y ולאחר מכן חוקרת בתנאי מעבדה, כגון במחקרי ה-MRI במוח, את ההבדל שמכבר מסומן. היא מאתגרת גם את הגישה של "לימודי המגדר", אשר להם משותפת אותה הנחת יסוד. לאקאן פונה לבעיה בדיוק מסימן השאלה: "איך אנחנו נבדלים?" ([Lacan, 2012 [1971-72).
כדי לתת ולו רמז על מה מדובר כאן, נזכיר את הבעיה הלוגית של אקסיומת הבחירה בתורת הקבוצות, שקובעת כי תמיד אפשר לבחור על פי כלל מסוים איבר אחד לפחות מתוך קבוצה מסוימת, בהינתן אוסף של קבוצות לא ריקות. היה זה ברטרנד ראסל (Russell) שציין שכאשר אנו משתמשים באותה אקסיומה בקבוצות סופיות, אין בעיה: בקבוצה של זוגות נעליים, אפשר לבחור נעל אחת מכל זוג לפי הכלל "בחר את הנעל הימנית בכל זוג". אבל אין כלל דומה כדי לבחור בקבוצה אין סופית של זוגות גרביים (שבהם אין הבחנה בין ימין לשמאל) (Calder, 1979).
התגלית של הלא-מודע על ידי פרויד, והפרקטיקה הפסיכואנליטית שפרויד המציא, אפשרו להתייחס באופן רציני יותר ל”הבדל המיני" בין "גברים" ו"נשים" מאשר הסתפקות בכלי של הפאלוס, או יותר נכון, במסמן הפאלי (מאואס, 2012א). למרות דבריו של פרויד עצמו, לפיהם "האנטומיה היא הגורל" (פרויד, 1967 [1910]), כאשר הוא עצמו כתב את הפאלוס בנוסחות שלו, הפאלוס עבר אל מעבר לאנטומיה, כי הגורל היה תלוי באופן שבו מגיבים באופן סובייקטיבי לכתיבה ולקריאה של הפאלוס כמסמן. זהו כבר ניסוח המתרחק מהמעמד ה"טבעי" כביכול של האנטומיה.
במובן זה, אצל פרויד הפאלוס "חדל מלא להיכתב" (לאקאן, 2005 [1972-73], עמ' 116); וכאשר כותבים, קורה שרואים באופן ברור יותר את המסגרת של הבעיה. מלכתחילה, אחרי הכתיבה של הפאלוס על ידי פרויד, היה זה ברור ובולט לעין שזה "לא הכול". למשל ברגע שהפאלוס נכתב בתוך הניגוד "פאלי-מסורס", במסגרת ההבדל המיני של השלב הפאלי שעליו כתב פרויד ב-1923 לראשונה בתולדות אנושות, משהו אחר נשאר ללא כתיבה (פרויד, 2002 [1923]). אבל מה? איך לכתוב את מה שלא נכתב? המאמר הזה מנסה להבהיר חלק מהמחלוקות הקשות, אם כי קצת מבולבלות, אחרי פרויד, ובקריאה של ז'אק לאקאן.
במאמרו זה, "הארגון הגניטלי הילדי", פרויד מתייחס לשלב בחקרנות המינית של הילד שאותו הוא מכנה שלב "הדומיננטיות של הפאלוס". בשלב הזה אין דומיננטיות של הגניטלי, כי יש רק גניטל אחד: הפאלוס. בסיום המאמר כותב פרויד:
חשוב לשוות לנגד עינינו את התמורות שעוברת הקוטביות המינית המוכרת לנו משך ההתפתחות המינית הילדית. ניגוד ראשון מוצג עם בחירת האובייקט, שהרי בחירה זו מניחה מראש סובייקט ואובייקט. בשלב הארגון הפרה-גניטלי, הסאדיסטי-אנאלי, עדיין אין אפשרות לדבר על זכרי ונקבי. הניגוד של אקטיבי ופסיבי הוא השולט בשלב זה. רק עם השלמת ההתפתחות בתקופת ההתבגרות חופפת הקוטביות המינית את הבחנה גברי ונשי. הגברי מקיף את הסובייקט, את האקטיביות ואת הבעלות על הפין. הנשי נוטל לעצמו את האובייקט ואת הפסיביות. הנרתיק זוכה עתה לערך כמקלט של הפין, ומקבל עליו את הירושה של הרחם. (שם, עמ' 183)
השאלה כאן היא איך לתפוס את הדומיננטיות של הפאלוס. עבור לאקאן, זה ברור שדומיננטיות זו היא חלק אינטגרלי מהתגלית הפרוידיאנית. הפאלוס הוא שמאפשר לפרויד לפרש את הסימפטומים כתחליפים של סיפוק מיני, ואף הרבה יותר מכך – הסיפוק המיני העיקרי, שכן כפי שהוא כותב (Freud 1905, p. 278), "הסימפטומים הם הפרקטיקה המינית של החולים"1 (Die Krankheitserscheinungen sind, geradezu gesagt, die Sexualbetatigung der Kranken). מה שמאפשר לפרויד לכתוב שהסימפטום הוא המקום של הפעילות המינית אצל הנוירוטי, הוא הפאלוס. לדבריו: "אצל הפסיכו-נוירוטיים ניתן להוכיח את קיומן של כל הנטיות להרחבות האנטומיות בלא-מודע, וכן להצביע על תפקידן כיוצרות סימפטומים. בשכיחות ובאינטנסיביות רבה במיוחד נמצא אותן נטיות שמייחסות לקרום הרירי של הפה ושל פי הטבעת תפקיד של איברי מין [Genitalien]" (פרויד, 2002 [1905], עמ' 42-43).
איך להשתמש בפאלוס כדי ללכת מעבר לפאלוס
העמדה של פרויד לגבי הדומיננטיות של הפאלוס גרמה למאבק גדול בשדה הפסיכואנאליזה. השלב הפאלי שלו היה מקורם וסיבתם של ויכוחים שאת חריפותם אפשר להשוות רק לחריפות המחלוקות סביב המושג של דחף המוות. ארנסט ג'ונס (Jones) הבין שמדובר על פריבילגיה לגבר, וחשב ש"דומיננטיות הפאלוס" הריהי "דומיננטיות הגבר". לכן הוא הציע פשרה, לפיה השלב הפאלי הוא משני, תוצאה של הדחקה. ג'ונס, כמו גם קארן הורני (Horney) ומלאני קליין, מניח את קיומן מלכתחילה של תחושות מיניות ספציפיות אצל הילדה (במיוחד היכרות ראשונית ואינטואיטיבית של חלל הנרתיק) ומשוכנע כי הפאזה הפאלית אינה אלא תצורת משנית בעלת אופי הגנתי. (לפלאנש ופונטליס, 2011 [1967]).
לאקאן התייחס לבעיה-חידה של דומיננטיות של הפאלוס באופן אחר, אשר אִפשר לו לחקור את הנשיות "מעבר לפאלוס", ואף אל "מעבר לאדיפוס". מהו הדבר העיקרי שלאקאן מבקר אצל ג'ונס? עבור ג'ונס, איבר המין של הילדה לא נגיש עבורה – הוא יותר מדי פנימי – ולכן היא משתמשת בפאלוס כהגנה נגד המועקה שמצב זה גורם. עבור ג'ונס, האישה נולדת ככזאת – כאישה, והפאלוס אצל הילדה הוא סוג של פוביה, כלומר ייצוג-הגנה נגד מועקה בסיסית יותר ([Lacan, 2002 [1957-58). לאקאן (שם) מציב חלופה לדיאלקטיקה הזאת באמירה שה"חוץ" אינו דבר מה שקיים כהשלכה שמקורה מתוך הסובייקט. ה"חוץ" הוא המקום של האיווי של האחר, וגם המקום שבו הסובייקט יפגוש אותו – את האיווי. הילד(ה) נמצא בעולם שמגיב לדרישתיו, שמגיב לצעקה שלו והופך אותה לדרישה.2 בתוך התגובה והתנועה הלוך-חזור של האחר האמהי, תנועה שמגיבה אפילו כאשר אין היא מגיבה, גר ושוכן האיווי של האחר. רק כך, ממשיך לאקאן, אפשר להבין מחדש את הכניסה של הדמות השלישית, של האב, כפי שפרויד גילה אותה, בתוך הדיאלקטיקה של אדיפוס.
כאשר מגיעים לשאלה-חידה על אדיפוס אצל הילדה הקטנה, לאקאן מתייחס לגניטל הנשי, הווגינה, או "חלל הנרתיק" (כפי שכתוב ב"אוצר המילים", בלשון משונה, רפואית; לפלאנש ופונטליס, 2011 [1967]), אשר נכנסת גם היא לדיאלקטיקה של האיווי. כאשר ה"חלל" נכנס לדיאלקטיקה של איווי, הוא הופך ל"חסר". ב"חלל" שום דבר לא חסר. "חסר" ( בצרפתית: "manque", באנגלית: "want") מכיל בה בעת שני מובנים: "חֶסֶר-שם", ו"חָסֵר-לי": שם, היכן שמשהו חסר, זה חָסר לי. זה החֶסר שלי. "חָסר לי", "חֶסר", אומר לאקאן, הוא האיווי העיקרי ([Lacan, 1994 [1956-57).
החשיבות של החסר, המקום הריק, מודגמת במשחק החשיבה "חידת ה-15", שבו יש להזיז ולסדר לפי סדר עולה את לוחיות המספרים על פני לוח בן 16 משבצות, ולכן יש לשמור היטב על המקום הריק, החשוב ביותר כדי לזוז ולפתור את החידה.
פאלוס כמסמן החסר – לגברים וגם לנשים
מדוע ריקוד החשפנות, ה-strip tease, נערך הרבה פעמים סביב עמוד? לפי הקריאה שאנחנו מציעים כאן, העמוד היא מסמן של "חסר בי", תרתי משמע: יש בי חֶסר (אין בי), ו-אני חָסר/מתאווה. "אין בי", משמע "יש כאן איווי", "Desire lives here". ה"אין בי" הופך את הרקדנית כשלעצמה לפאלוס. צריך כאן להדגיש את ה"בי" הצמוד ל"חסר": מדובר על חסר שבהוויה. זהו האיווי העיקרי. כאשר החסר הזה עובר ל"חסר לי", אנחנו עוברים לשדה של התביעה. "אין לי", משמע "מגיע לי". האיווי והתשוקה נעלמים והופכים לתביעת הרכוש.
האיווי-משאלה, מרכז החלום על פי פרויד, אינו איווי מיני כלל, אבל הוא תמיד מסומן כאיווי על ידי הפאלוס, באמצעות הפאלוס כמסמן: "יש (בי) איווי, והוא כאן". הדבר המפתה ב-strip dancer הוא אם כן בדיוק זה: האמירה "יש (בי) חסר", "יש איווי". זה נכון לגבי גברים ונשים כאחת: אם יש חסר, יש פיתוי. הפיתוי הוא שם אחר לאיווי אל איווי: מי שמפתה אותי מבקש ממני את האיווי שלי. מבקש את "זה שמתאווה אצלי". הפאלוס הוא המסמן של האיווי.
זאת גם הסיבה ששם, היכן שהפאלוס כמסמן מופיע, הוא לעתים "מופיע ונעלם": "איווי" הנו "איווי... ל... " –הפאלוס הנו האופרטור של שלוש הנקודות "...", שחייבות להישאר ככאלה כדי לאפשר איווי. האיווי הנו מקום ריק, והפאלוס הוא ה-raison, (reason) במובן המתמטי של המילה. כמו למשל במשחק הטרום-אדיפלי "היכן הכדור?" (Lacan, 1994 [1957], February 2nd). האיווי לנחֵש הוא איווי לתפוס את החסר. הוא שם?... הוא לא שם?... ברגע שהפאלוס "באמת שם", זהו הפֶטיש, המופיע כדבר מה ללא כל ערך: נעל משומשת, שחוקה, בגד זרוק, גרב ישן.
הפאלוס כמסמן מציין את החסר/איווי, גם עבור הילד, גם עבור הילדה. זוהי הדומיננטיות של הפאלוס בקריאה של לאקאן. הוא במרכז, אבל אין אותו לאף אחד. ואיך? לאקאן מסכם את תסביך הסירוס הפרוידיאני במשפט של פרויד: "עבור הגבר, הדרך עוברת מהטלת המום לשרביט" (Lacan, 2002 [1958], March 12). הטלת המום היא ביטוי שמרמז באופן מספיק ברור שאין באמת "כוח" (power) אלא שקדם לו אובדן. ברומא העתיקה היה מישהו שתפקידו היה למלמל באוזניו של המלך "memento mori" – "זכור שאתה בן תמותה". אחרי פרויד, הכוח הוא הכוח של המסמן – סמל הכוח, שגם שווה ערך לכוח, "סמל עם כוח"; והגבול של הכוח כבר אינו המוות, אלה הסירוס. אפשר לפרש את הכוח הודות למסמן הפאלי. השרביט היא העדות לשחרורו של הפאלוס ולקבלת תפקידו כמסמן של כוח.
לגבי הילדה, מזכיר לנו לאקאן, פרויד אומר שהיא מתאווה לאם – בדיוק כמו הילד הקטן. לא זו בלבד, אלה שפרויד יוצר מילה מיוחדת לקשר הזה – דבקות באם, Mutterbindung (Freud, 1931, p. 519) (שתורגמה לעברית קצת בחוסר טעם גם כ"זיקה לאם"; פרויד 2002 [1931], עמ' 200-201). ואכן, יש רק דרך אחד להתאוות: "חסר לי"–"יש כאן". ה"חסר לי" מתייחס אליי ועליי, האיווי שלי הוא עניין שלי; ה"חסר לי" פונה ל"יש כאן" במובן שאין אלא אצלי הכלי כדי לדעת מה החסר בי ואיך אתייחס אליו.
הילדה מאמינה שיש לה פאלוס, וגם שלאם יש פאלוס. לאקאן מסכם את עמדתו של פרויד במשפט אחד: "ההתנסות שלי מלמדת אותי שגם אצל האישה הפאלוס הוא במרכז" ([Lacan, 2002 [1957-58). פרויד מוצא בניסיון שלו שיש לילדה הקטנה סיבוב ארוך לעשות בדרך אל הדלת של העמדה הנשית, אשר עובר דרך עמדה גברית אל מול האם. פרויד מתאר בהקשר זה התעסקות פאלית הכוללת אוננות בדגדגן. עבור פרויד, בקריאה של לאקאן, ההכרה של העמדה הנשית כושלת מלכתחילה. זהו ההבדל בינו ובין ג'ונס, שמעדיף להתייחס לעניין המיניות הנשית כאילו היה קיים מלכתחילה.
קנאת הפין: "מה רוצה האישה?"
ארנסט ג'ונס מספר שפעם אחד פרויד אמר למארי בונפרטה (Bonaparte): "השאלה הגדולה שלא קיבלה תשובה אף פעם ושעד עכשיו לא יכולתי לענות לה היא זאת: "מה רוצה האישה?" (Was will das Weib?) (Jones, 2003, t.2, p. 439).
הנסיכה מארי בונפרטה הייתה הבת של רולן בונפרטה, נכד של אח של נפוליון בונפרטה, ושל מארי-פליקס בלאן, בתו של פרנסואה בלאן, מייסד הקזינו של מונטה קרלו. ההון שמארי ירשה אִפשר לה בין היתר להציל את זיגמונד פרויד מהנאצים ב-1938, וכן לחלץ את המכתבים של פרויד לפליס ולפרסם אותם רק ב-1950 (שכן פרויד לא רצה לפרסמם). היא התחתנה ב-1907עם הנסיך ג'ורג' מיוון ודנמרק. ג'ורג' היה בן אדם הגון: להפתעה של אביה של מארי, כאשר התחתנו הוא ביקש לרשום שהוא לא ייקח פרוטה מהירושה של אשתו. כשהם קיימו יחסי מין לראשונה, הוא אמר לה :"אני שונא את זה בדיוק כמוך, אבל חייבים לעשות את זה". הוא היה הומוסקסואל (Roach, 2008. pp. 65-84). אבל מארי בונפרטה, נחושה בדעתה להגיע לתוצאות ממשיות, התחילה מחקר על הקשר בין המרחק של הדגדגן מהווגינה לבין האפשרות של נשים להגיע לאורגזמה. התוצאות פורסמו ב-1924 והיו (בקיצור) שכאשר המרחק לא עולה על 2.5 סנטימטרים האישה תגיע לאורגזמה עם ההזדווגות, ואחרת לא. ב-20 באפריל 1927, שנתיים אחרי היכרותה עם פרויד, עברה בונפרטה ניתוח על שם הלבן-נרג'ני (Halban-Narjani) כדי לקרב את הדגדגן לוגינה, ללא תוצאות לדבריה (Laurent, 2010). בינתיים היא לא בזבזה זמן: היא הייתה מאהבת של ראש ממשלת צרפת אריסטיד בריאן (Briand) ושל האנאליטיקאי של לאקאן, רודולף לוונשטיין (Lowenstein) (Roach, 2008).
בעלה של בונפרטה ניסה לשכנע אותה להחליש את קשריה עם התנועה הפסיכואנאליטית. לפי מארי רואצ' (Roach, 2008), "פרויד לא היה ידיד של הדגדגן": היא מצטט אותו בהרצאה 33 של 1932 "על הנשיות", כאשר הוא אומר שלאחר הפאזה הפאלית, "...עם השינוי לקראת הנשיות, הדגדגן צריך טוטלית או חלקית לוותר על הרגישות וגם על החשיבות שלו, לטובת הווגינה".אולם הקריאה של לאקאן בפרויד מציעה הבנה אחרת לסיפור.
לאקאן הסביר כי הוא " קורא את פרויד כך שהשדה הפרוידיאני יהפוך לגינה בסגנון צרפתי". קריאה כזאת מאפשרת דיון ברור יותר, שכן רואים בעזרתה היכן הדרך, איפה המבוך, וגם היכן "אין כניסה". בתוך כך, הקריאה של לאקאן את השלב הפאלי של פרויד מציעה שרק אם לוקחים בחשבון את הפאלוס באופן רציני, אפשר ללכת מעבר אליו. לאקאן מזמין אתנו לקרוא את הביטוי של פרויד Penisneid, קנאת פין, ואת ההתפתחות האדיפלית של הילדה, בשלושה מישורים שונים ([Lacan, 2002 [1958): במישור הראשון מדובר על קנאת הפין במובן של הפנטזמה של הילדה: "זה (הדגדגן) יהפוך לפין". לפעמים זה נמשך כל החיים. פרויד מתעקש על האופי הבלתי ניתן לצמצום של הפנטזמה הזאת כאשר היא נמצאת ממש על הפרק. במישור אחר ניתן לדבר על קנאת פין כאשר הדבר הרצוי הנו הפין של האב. הסובייקט מחזיק בממשות של הפין "שם", איפה שהוא נמצא, ואפשר ללכת ל"שם" כדי לרכשו. התסכול הקשור לקנאת הפין במובן זה נובע מעצם האיסור האדיפלי, וגם מאי-אפשרות פיזיולוגית. לבסוף, בהתפתחות מופיעה אצל הילדה הפנטזמה שיהיה לה ילד מן האב, כלומר, השאיפה לרכוש את הפין הזה באופן סמלי.
כדי להתמצא בשלושת המישורים ולהתקדם בהבהרת המיניות הנשית, לאקאן משתמש בשלושה מונחים: תסכול, סירוס וחסך. התסכול הוא דמיוני, אבל קשור לאובייקט ממשי. לכן המישור השני ממוקם כתסכול. הסירוס של המישור הראשון הנו מום, גדם של דבר מה דמיוני: הפנטזמה היא ש"זה" (הדגדגן) יגדל. לבסוף, במישור השלישי, החסך הנו ממשי, אם כי של אובייקט סמלי: הבן מהאב.
פרויד ממקם את המבנה כל כך טוב, שניתן לקרוא את המקרה של מארי בונפרטה מחדש: הבקשה והמַּעבר לאקט של ניתוח של הדגדגן היו עדיין לפני שהיא גילתה את ה-transference, קודם כל לפרויד, שהיא הצליחה להציל מהנאצים, יחד עם המכתבים שלו – בעזרת הכסף של המשפחה שלה. ברגע שהנסיכה לקחה על עצה את הסיבה האנליטית כסיבת החיים שלה, הרי היה משהו במסלול של ה-transference שלקח את הפנטזמה של ההנאה בדגדגן קצת הצדה מן הניתוח בגוף, והייתה "העברה" לשדה הסמלי. השאלה היא כמובן איך היו חיי אהבה שלה לאחר שהיא גילתה שאפשר למקם את החסר באופן אחר. זה נושא כשלעצמו.
Viagra לנשים והווגינה-נרתיק כמקום של ריק
אריק לורן, בריאיון שנתן ל"הארץ" בעת ביקורו בכנס הבינלאומי של ה-New Lacanian School (עזרתי, 2012), הזכיר בניסוח מרענן, כתשובה לסוציולוגית אווה אילוז שטוענת שהפסיכולוגיה והפסיכואנאליזה הם כיום כלים של הקפיטליזם:
הייתי אומר את ההפך, זה הקפיטליזם שבנה לעצמו פסיכולוגיה חדשה שתתאים לצרכיו, זה חלק מכל הביורוקרטיה של הבריאות, והדרך בה הרפואה, מובנית (Built-in) במבני הכוח החדשים השולטים בארצות מפותחות. כל המערכת הרפואית הפכה לדרך להפעיל כוח, לקטלג אוכלוסיות, לשים אותן בסדר חדש המושפע על ידי המדע ישירות. אווה אילוז מציינת יחדיו את הסטטיסטיקה של מספר הפסיכולוגים בארצות הברית ואת הסטטיסטיקה של ‘עסקי הבריאות', בעיני אלה שני דברים מאוד מובחנים. הפסיכולוגיה, והפסיכואנליזה אפילו פחות, הן רק חלק קטן ממה שהרפואה נהיתה.
לאור דברים אלה, הדברים שכותבת מארי רואצ' (Roach, 2008) (באותו ספר מדהים שבו היא מספרת את הפרטים של המקרה של מארי בונפרטה סביב הדגדגן), על התפנית שעברו חברות התרופות לגבי הויאגרה (Viagra) לנשים, לא צריך להפתיע אותנו. רעיון הויאגרה לנשים כשל בגדול, כשהכישלון מוסבר בהסבר המדעי של חוקרים במעבדות כמו המעבדה הפסיכו-פיזיולוגית של נשים (Female Sexual Psychophysiology lab) במחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת טקסס: יש חלוקה ופיצול בין מה שמתרחש בוגינה של אישה, על פי שאלונים ומדידות בפוטו-פלטיסמוגרף (photoplethysmograph) שמודד את זרימת הדם בווגינה. אישה יכולה לא לחוש מה שמתרחש בווגינה שלה, אף אם היא נמצאת תחת השפעה של גירויים כביכול אירוטים עבורה. "יהיה אשר יהיה, זהו המוח המדבר אל לבה של אישה, ולא קירות הנרתיק". כך ש"אחרי הכישלון היקר מאוד של ויאגרה לנשים, חברות התרופות העבירו את תשומת לבן מתרופות שמשפיעות על זרימת הדם באיברי המין אל תרופות הפועלות ישירות על המוח" (Roach, 2008, pp. 245-259).
לכן פרויד לא טעה כל כך כאשר מיקם את המבנה של האיווי המיני הנשי וגם הגברי סביב הדומיננטיות של הפאלוס. בסמינר העשירי שלו מזכיר לאקאן (Lacan, 2004 [1962], December 19) את שנדור פרנצי (Ferenczi) ואת מאמרו "טלאסה, מסה על התיאוריה של הגניטליות" (1929-33), ועושה פרפרזה מעניינת מאוד, בצמוד לטקסט של פרנצי. לדבריו, בקצרה: ההתפתחות של המיניות הגניטלית אצל האישה נעצרת מלהיות הרמונית ונשארת מחוץ לכל תיווך. הארוגניות של הדגדגן מועתקת (desplaced) מהדגדגן אל הווגינה; אבל אצל האישה לא רק הנרתיק, אלא גם איזורים אחרים של הגוף יכולים לעבור גניטליזציה, כפי שניתן לראות בהיסטריה – במיוחד הפטמה וסביבה. ולאקאן מדגיש: הווגינה נכנסת לקשר גניטלי במנגנון הזהה לכל מנגנון היסטרי אחר. המקום הריק החשוב כל כך של האיווי – מקום של "חסר", של "אין" – ממוקם באיבר שהוא בלתי נגיש מבחינה פיזיולוגית.
אולם ברגע שבו ריק מסוים שבאיווי מתמלא, מופיע המועקה (מאואס, 2012ב). ואכן, המשפט שנאמר כסגירה של הסמינר השמיני של לאקאן (Lacan, 1961, June 28), שהוקדש כולו לנושא של העברה, הכין כבר את הנוסחאות של הסמינר על המועקה: אין אובייקט אולטימטיבי לאיווי. עבור האיווי אין אובייקט ששווה יותר מאובייקט אחר.
^ 1. מדובר על "אחרית דבר" של המקרה של דורה. התרגום לעברית (פרויד, 1993 [1905], עמ' 96) מחליש את האמירה של פרויד.פרויד חוזר על אמירתו ב"שלוש מסות על התיאוריה של המיניות" (פרויד, 1905/2002) וכותב: "כפי שאמרתי במקום אחר, מהווים הסימפטומים את הפעילות המינית של החולים (עמ' 41).
^ 2. בהקשר זה ניתן לראות כיצד פרויד בונה בחיבורו "פירוש החלום" (פרויד, 1900/2007) את חוויית הסיפוק וכותב, "זו פעולת עזרה מצד אדם אחר" (עמ' 508-509). ב"פרויקט לפסיכולוגיה מדעית" (Freud, 1985/1950) הוא כותב שחוסר הישע הראשוני של הילד הנו "מקור של כל המניעים המוסריים". בהמשך לכך, אצל לאקאן האיווי הוא מקור של האתיקה.
מקורות
לאקאן, ז'אק (2005 [1972-73]). סמינר "עוד" (20), שיעור של ה-20 במרס 1973. רסלינג.
לפלאנש, ז'אן ופונטליס, ז'אן-ברטראן (2011 [1967]). "אוצר המילים של הפסיכואנאליזה", תרגום: נועם ברוך, תולעת ספרים, תל-אביב.
מאואס, מרקו (2012א). "הפאלוס": פרויד ולאקאן עם ז'אק-אלן מילר. אתר פסיכולוגיה עברית: www.hebpsy.net/articles.asp?id=2718
מאואס, מרקו (2012ב). המראה, הנרקיסיזם, וגבולותיהם: פרויד ולאקאן עם ז'אק-אלן מילר. אתר פסיכולוגיה עברית: www.hebpsy.net/articles.asp?id=2787
עזרתי, אור (2012). "האם הביצועים שלך היו טובים כמו של המקבוק שלך?" , מוסף הארץ, 28.6.2012. www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/1.1742626
פרויד, זיגמונד (2007 [1900]). פירוש החלום, עם עובד, תל-אביב.
פרויד, זיגמונד (2002 [1923]). "הארגון הגניטלי הילדי". בתוך: "מיניות ואהבה", עם עובד, תל-אביב.
פרויד, זיגמונד (2002 [1927]). "פטישיזם". בתוך: "מיניות ואהבה", עם עובד, תל-אביב.
פרויד, זיגמונד (2002 [1931]). "המיניות הנשית". בתוך: "מיניות ואהבה", עם עובד, תל-אביב.
פרויד, זיגמונד (2002 [1905]). "שלוש מסות על התיאוריה של המיניות". בתוך: "מיניות ואהבה", עם עובד, תל-אביב.
פרויד, זיגמונד (1993 [1905). " קטע מתוך אנליזה של היסטריה". בתוך: פרויד ודורה, עם עובד, תל-אביב.
פרויד, זיגמונד (1967 [1910]). "על ההשפלה הכללית ביותר של חיי אהבה". בתוך: "כתבי זיגמונד פרויד, כרך שני, הוצאת דביר, תל-אביב.
Calder, Alan (1979). “Mathematiques constructives , Pour la science 26, Paris.
Freud, Sigmund (1905). Bruchstück Einer Hysterie-Analyse: IV. NACHWORT. GESAMMELTE WERKE: V, p. 278.
Freud, Sigmund (1931). Über die Weibliche Sexualität. GESAMMELTE WERKE: XIV’.
Freud, Sigmund (1950 [1895]. Project for a Scientific Psychology. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Volume I ( 1886-1899): Pre-Psycho-Analytic Publications and Unpublished Drafts, 281-391.
Jones, Ernest (2003). Vida y Obra de Sigmund Freud. Barcelona: Editorial Anagrama.
Klein, Melanie (1928). "Early Stages of the Oedipus Conflict". International Journal of Psycho-Analysis 9, pp. 167-180.
Lacan, Jacques (1960-61). “Seminario 8, La transferencia”, (1960-61).
Lacan, Jacques (1966). "Linstance de la lettre dans l’inconscient". Écrits, Seuil, Paris, pp. 496-97.
Lacan, Jacques (1994 [1956-57]). Le séminaire de Jacques Lacan, livre IV: La relation d’objet, 1956-57. Texte établi par Jacques Alain Miller. Seuil.
Lacan, Jacques (2002 [1957-58]). The Seminar of Jacques Lacan V: The Formations of the Unconscious (Edition not yet established by Jacques-Alain Miller) translated to English by Cormac Gallaher. Karnac books. http://www. lacaninireland. com/web/?page_id=6 “Lacan in Ireland”.
Lacan, Jacques (2004 [1962-63]). seminario 10: “La angustia”, 1962-63, Paidos, Buenos Aires.
Lacan, Jacques (2012 [1971-72]). Ou pire ,1971-72, Buenos Aires, Paidos.
Laurent, Eric (2010). “Lacan analizante”, Letras No 1.
Miller, Jacques-Alain (2010, [1989-1990]). “Los divinos detalles”, Buenos Aires, Paidós.
Roach, Mary (2008). Bonk: The Curious Coupling of Science and Sex”, Norton, Ny-London.
