×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

דעות

אימהות ממוטטות

גם כיום, בתקופה של פוסט-פוסט המהפכה הפמיניסטית, נשים עדיין נקרעות בין עולם העבודה-קריירה לעולם הילדים-משפחה - והופכות ל"אמהות ממוטטות". בעקבות מאמר של כותבת אמריקאית שהעלה את הנושא לכותרות העולמיות, במאמר זה נטען כי ההסבר המרכזי לכך הוא שעולם הערכים, הנורמות והמוסר השולטים בחברה ובתרבות שלנו הם של הגברי, בעוד הנשי מוקטן, מונמך ומושפל.

מתפרסם מ 14/8/2012 | 13,406 צפיות

תגיות: | | |

 

אימהות ממוטטות

מחשבות נוגות בעקבות מאמרה של אן-מארי סלוטר

מאת ד"ר שלי רקובר

 

 

 

במאמר אמיץ וחושפני שפורסם בגיליון יולי של המגזין האמריקאי ה"אטלנטיק" ("מדוע נשים עדיין לא יכולות להשיג הכול"), מספרת אן-מארי סלוטר מדוע ויתרה על קריירת חלומות במחלקת המדינה האמריקאית ובחרה לחזור הביתה. לא, לא צריך לרחם עליה, כפי שהיא עצמה מעידה. היא חזרה לחיקה החם והמאפשר של קריירה אקדמית באוניברסיטת פרינסטון. היא עדיין פעילה פוליטית, מוזמנת להרצאות ומשתתפת בכנסים. מן הסתם רמת החיים שלה לא נפגעה ואיכותם רק עלתה, בהתווסף להם הרבה יותר זמן פנוי. ובכל זאת, למה ויתרה? התשובה שלה ברורה: שני בניה המתבגרים. הילדים שלה, אותם ראתה בשנתיים האחרונות רק בסופי שבוע, החלו מראים סמני נסיגה קשים. במיוחד הגדול. הילד הדרדר בלימודים, הפריע בכיתה, הפסיק לתקשר עם המבוגרים שסביבו. סימני מצוקה. אימא שלו החליטה שזו האחריות שלה לגדל ילד בריא בנפשו ובגופו, ועזבה את העבודה התובענית. מצבו של הילד השתפר פלאים.

עד כאן תיאור המקרה; ועכשיו נשאלת השאלה, האם זה מפתיע? והתשובה היא, לא. ובכול זאת קשה שלא להרים גבה. מה, ככה עדיין? על כך תשובתה של סלוטר כבר בכותרת: כן, ככה בדיוק. נשים עדיין לא יכולות להשיג הכול! ההדגשים הם כמובן על "עדיין" ועל "הכול". ה"עדיין" מתייחס לתקופה, פוסט-פוסט המהפכה הפמיניסטית, וה"הכול" מתייחס לעולם העבודה-קריירה ועולם הילדים-משפחה. השאלה השנייה שמיד צצה היא איך זה שעדיין לא?? סלוטר מציעה מספר הסברים. למשל, הגיל המבוגר בו נשים הופכות לאימהות, שמתחרה עם ההשקעה הנדרשת מהן בדיוק באותו הזמן בקריירה, או מינֵי אמונות ומיתוסים מצוצים מן האצבע, שמבטיחים "עסקת הכול כלול" אם רק תהיי מחויבת מספיק, או תדעי לנהל את הזמן בצורה אפקטיבית או לחלופין (ואולי בתוספת) תתחתני עם האדם הנכון. אבל לטעמי ההסבר המרכזי, שסלוטר אמנם נוגעת בו אך לא מספיק, הוא דווקא זה שמדבר על כך שבחברה ובתרבות שלנו עולם הערכים, הנורמות והמוסר השולטים הם של הגברי, בעוד הנשי מוקטן, מונמך ומושפל. נכון, פה ושם ניתן לאתר איזו אישה בעמדת מפתח והשפעה, אך כַּמותן (עדיין) כה קטנה וזניחה ביחס לזו של הגברים (וביחס לאוכלוסיית הנשים בכלל) שהן בבחינת היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. מאמרה של סלוטר, שהייתה מאותן בכירות בעלות השפעה, רק מחזק הכרה זו עוד יותר.

לכל אורך קריאת המאמר לא יכולתי שלא לחשוב על הפרשנות הנהדרת שנותנת האנליטיקאית היונגיאנית קלאריסה פינקולה אסטס לאגדה המוכרת "הברווזון המכוער" של אנדרסן. מה לברווזון המכוער ולעניינו, תשאלו? באופן מפתיע, די הרבה. יותר נכון, לאימא של הברווזון ולענייננו. האימא הזו, בשלב כלשהו בסיפור (בו חיות החווה מאיימות על קיומה), נדרשת להכריע בין טובתה האישית לבין אהבתה ודאגתה לצאצא שלה, הברווזון המכוער. בסיפור היא בוחרת להתנכר לבנה, והוא מגורש מן החווה ויוצא למסע החיפוש שלו אחר זהותו. בדיוק על הבחירה הזו מתמקדת אסטס, וטוענת שזו בחירה שנכפית על אימהות על ידי החברה וממוטטת אותן רגשית. חברה שכופה על אימהות לבחור מה חשוב להן יותר, ערכי החברה-תרבות (בסיפור: מראה ברווזי, אצל סלוטר: קריירת חלומות) או ילדיהן, היא חברה אכזרית ומבעיתה, שתצמיח דורות של אנשים חולים, כמוה. מבחינה זו, למרות היותה של סלוטר ממעמד חברתי מועדף, כפי שהיא עצמה מעידה, בחירתה היא בבחינת עוד לולאה בשרשרת המחברת את הגורל של הנשי ושל נשים בחברה הנשלטת על ידי ערכי הגברי.

מאז ומעולם התמודדו נשים עם האילוץ שכפה עליהן לבחור בין ערכים ונורמות חברתיים/ תרבותיים של העולם הגברי לבין מהותן הנשית. העובדה שכיום, בעולם המערבי בן זמננו, אנושיותן של נשים כבר אינה נגזרת רק מהיותן בנות חסותו של גבר כלשהו או שכבר אינן נדרשות לוותר על פרי בטנן אם אינן נשואות, אינה מבטיחה ואומרת דבר לגבי מצבן לאשורו. מבחינה זו, מאמרה של סלוטר מציב מראה קשה לחברה המערבית בכל הנוגע למצבן של הנשים. כאמור, היותה נמנית עם המעמד המועדף, בעל יכולת הבחירה, אמנם מרככת ומרפדת עבורה את המציאות, אך בעיקר מצביעה על חומרת הדברים. גם נשים בעלות ידע, עמדה וכוח דוגמת סלוטר, לא יצליחו לחמוק מגורל הבחירה האכזרי שבסופו של דבר תכפה עליהן החברה. בהקשר זה חשוב לציין כי עניין הכפייה כיום מתנהל בדפוס פסיבי-אגרסיבי, שהוא מתעתע יותר: על פניו, בשיח המצוחצח והנקי של ה'פוליטיקלי קורקט', אין מקום לאמירות/ חוקים/ גזרות ברורים ומפורשים על חייהן וגורלן של נשים. נהפוך הוא. כיום, הבחירה (כביכול) היא בידי הנשים עצמן. מה תעדיפי? קריירת חלומות של הגשמה עצמית או לגדל ילד בריא בגופו ובנפשו? ברור שגם וגם... אבל זהו, שאת האמת – שאי אפשר – מטשטשים. מחכים שתגלי לבד ואז, לא משנה במה תבחרי, בטענות תבואי רק אל עצמך ואת האשמה והבושה תסחבי על גבך, לבד.

מבחינה זו, בחירתה של סלוטר בילדיה (בניגוד לאימא ברווזה שבסיפור) מבטיחה כנראה עתיד שפוי ובריא יותר לילדיה, אך לא עושה דבר מבחינת שינוי מצבה או מצבן של נשים באשר הן. זה נכון גם לו הייתה בחירתה הפוכה. נשים המסכימות לוותר על נשיותן ועל הנשי למען עולם הערכים של הגברים והגברי, אינן משרתות בכלל ו/או לאורך זמן את מטרתן. חשוב לציין כי במצב דברים זה, לא רק הנשים יוצאות נפסדות, גם הגברים (למעשה, החברה כולה). גברים המזדהים ומפנימים בעיקר את ערכיו התוקפניים, הכוחניים והשרירותיים של הגברי, כפי שבאים לידי ביטוי בחברה ובתרבות, מאבדים את זיקתם להיבטים החומלים שבנפשם. את הכוחנות והאלימות הם יפנו לא רק כלפי ערכי הנשי והנשים בחייהם, אלא גם כלפי עצמם וילדיהם. זהו מלכוד. השאלה איך יוצאים ממנו.

במהלך חודש מרץ השנה השתתפתי בכנס בנושא "המשפחה" שאורגן על ידי המרכז הבינלאומי לבריאות, משפט ואתיקה באוניברסיטת חיפה. אחד הדוברים, ד"ר דוד מלהאוזן-חסון, הדגיש כי בשנים האחרונות כתבי עת מקצועיים העוסקים בנושא המשפחה "איבדו" את ה"א הידיעה ועתה עוסקים ב"משפחה". לכאורה דבר זניח, עניין של סמנטיקה. אלא שלא. האובדן הזה, טען הדובר, משקף את השינוי בערכי החברה והתרבות ביחס למשפחה (למען הסר ספק, המדובר במשפחה הגרעינית, זו שמכילה מבוגר אחד או יותר המגדלים ילד אחד או יותר). ואכן, סלוטר מספרת כיצד בעבודה המאומצת במחלקת המדינה אנשים אינם רואים אור יום. איך שעות העבודה המטורפות והדרישה להיות זמין בכול שעה ובכול מקום יוצרים לחצים כאלה שאנשים חוששים לדווח על היעדרות מהעבודה מפאת סיבות "משפחתיות". מסיבת סיום של ילד, הופעה בקונצרט או בחוג דרמה, כל אלה נחשבים ללא לגיטימיים, בעולם העבודה הגברי. נשים וגברים כאחד, נאלצים (ומעדיפים) למצוא תירוצים ניטרליים יותר להיעדרות מהעבודה, מאשר לומר את האמת 'המשפחתית'. דווקא היעדרות מהעבודה מטעמים דתיים (שמירת שבת, חג דתי וכדומה) נחשבת ללגיטימית ומתקבלת בהבנה והערכה. הבנתם את זה? לגדל ילד שהמבוגרים החשובים בעולמו לא יכולים לקחת חלק משמעותי ומשתתף בחייו, זה ממש בסדר וברור מאליו; אבל חס מלהזכיר הפרת קדושת חג או צום דתיים. המשפחה, המעוז האחרון של הנשי, שזכה לכבוד והערכה בחברה המערבית של זמננו, בפשיטת רגל.

אז נכון, התקדמנו. נשים (ממעמד מסוים) כבר אינן מחויבות למצוא עצמן אך ורק בבית מגדלות ילדים. לכאורה יש לנו את חופש הבחירה. אבל רק לכאורה, כי המחיר כרוך בהיותנו אימהות ממוטטות. זהו מחיר אישי כבד לא רק עבור האישה ומשפחתה, אלא עבור החברה כולה. מיום ליום אנו הופכים לחברה צינית, אלימה ואכזרית יותר ויותר. רק תסתכלו סביב. סדר חברתי-ערכי חדש צריך להתבסס, ויפה שעה אחת קודם. אנו חייבים להחל בתהליך גמילה מן ההתמכרות לעינוגים המיידיים שהגברי מספק לנו (כוח, שליטה) וללמוד שוב להעריך ולהתענג על תהליכים איטיים של צמיחה, גדילה וטיפוח.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

רקובר, ש. (2012). אימהות ממוטטות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 23/10/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2820

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מטופלת בעממטופלת בע"מ8/3/2014

מאוד נכון. תודה..

טליה צורטליה צור26/8/2012

"למה הוא עושה את זה?" לנדי בנקרופט. תודה שלי! מאמר חשוב מאין כמוהו! "גברים המזדהים ומפנימים בעיקר את ערכיו התוקפניים, הכוחניים והשרירותיים של הגברי, כפי שבאים לידי ביטוי בחברה ובתרבות, מאבדים את זיקתם להיבטים החומלים שבנפשם. את הכוחנות והאלימות הם יפנו לא רק כלפי ערכי הנשי והנשים בחייהם, אלא גם כלפי עצמם וילדיהם. זהו מלכוד. השאלה איך יוצאים ממנו." מחבר הספר שבכותרת, הקדיש את חייו המקצועיים לבחון את הסוגיה מנקודת מבט של החשיבה העומדת בבסיס הפנמת הערכים התוקפניים, הכוחניים, המשפילים את האישה ואת מהותה. ספר חשוב. עכשיו במהדורה העברית בהוצאת ספרית הפועלים בשיתוף קבוצת "ליהיא - לי יהיה אחרת".

עֹז טלעֹז טל20/8/2012

תודה!. כאמא שבוחרת באימהות מידי יום, אני מקווה שבאמת יהיה לנו כח לקדם עולם עם ערכים של צמיחה איטית. רווח נקי אבל איטי... תודה על הסדר בדברים.

ריקי כהןריקי כהן15/8/2012

מאמר מצויין. מפרה מחשבה, קראתי כמה בתגובה לטור ההוא, וזה הכי מעניין.