הפסיכולוג הקליני – מחוץ לקליניקה
על יום עיון אודות ההיבט הקהילתי של הפסכולוגיה הקלינית
מאת שרון רזניק
סקירת יום העיון "הפסיכולוג הקליני והקהילה" של תכנית המוסמך בפסיכולוגיה קלינית במרכז האקדמי רופין, שנערך בקמפוס רופין ב-12.6.2012.
עלתה בי התרגשות רבה כשנודע לי על קיומו של יום העיון הראשון במסגרת תכנית המוסמך בפסיכולוגיה קלינית במרכז האקדמי רופין, כבוגרת של התוכנית. נושא יום העיון, "הפסיכולוג הקליני והקהילה", לא נבחר כלאחר יד; לדברי פרופ' עדה זהר, ראש התכנית, הנושא הוא המשך ישיר לדגש הקהילתי שניתן במסגרת הלימודים. כבוגרת התוכנית זכיתי ללמוד על אבחון וטיפול בראי התרבות. למדתי כיצד מטופלים מתרבויות שונות מבטאים מצוקה באופן שונה ונוכחתי לגלות עד כמה משמעותית היכרות מוקדמת של המטפל עם אותה תרבות להתערבות יעילה ומיטיבה. את הכלים התיאורטיים יכולתי ליישם במסגרת הפרקטיקום הקליני שכלל טיפולים במגוון רחב של מטופלים מתרבויות שונות. כפי שציינו רבים מהאורחים ביום העיון, מרחבי מכללת רופין היוו מקום אידיאלי לערוך כנס שכזה, הן לאור האווירה המקצועית השוררת שם והן לאור הנופים הירוקים והפסטורליים מסביב, אשר לדעתי רק הוסיפו למצב הרוח.
פרופ' עדה זהר, לאחר דברי פתיחה קצרים וענייניים, הזמינה את גברת ימימה גולדברג, פסיכולוגית ראשית במשרד הבריאות, ואת ד"ר יוכי בן-נון, יו"ר הסתדרות הפסיכולוגיים בישראל (הפ"י), לפתוח בלקט ברכות לכבוד פתיחת הכנס. בין מילותיה הראשונות של גברת גולדברג, באה לידי ביטוי תחושת הכמיהה לימים שבהם הפסיכולוג היה עם הפנים לקהילה. עוד שיתפה גולדברג שלשיטתה תפקידו של הפסיכולוג הקליני אינו מסתכם רק בישיבה בחדר במסגרת טיפול פרטני, כי אם היותו חלק מצוות רב-מקצועי אשר יוצא לקהילה, ושלנגד עיניו עומדת המטרה המרכזית להנגיש את הטיפול הפסיכולוגי לפרט ולקהילה. ד"ר בן-נון, שעלתה לאחר מכן, חיזקה את דבריה, והוסיפה משלה כי חלק מהשינוי הרצוי במערכת בריאות הנפש הציבורית הוא יצירת צוותים רב-מקצועיים שיכללו לא רק פסיכולוגיים קליניים, אלא אף פסיכולוגיים שיקומיים, התפתחותיים, רפואיים, אשר אף הם נדרשים לפעילות בקרב הקהילה.
לאחר שסקרה פרופ' זהר את המצב הנוכחי של בריאות הנפש בישראל וגוללה בפנינו את האתגרים הרבים עמם עלינו להתמודד, כגון עלייה בהפרעות חרדה ומצב רוח, מספר מועט של שירותי בריאות ודומה, החל המושב הראשון.
המושב הראשון עסק ברגישות תרבותית בראי הטיפול בדיכאון לאחר לידה, והונחה על ידי ד"ר רפי יונגמן, מרצה בתוכנית וחוקר בתחום. הבחירה בפריזמה של דיכאון לאחר לידה בהקשר של רגישות בין-תרבותית נראה נכון ומתאים, שכן לידה הינה תופעה חוצת תרבויות.
הדיון המשיך בתיאורי טיפול מרתקים ומרגשים של ד"ר ענבר באומגרטן-כץ, פסיכולוגית קלינית מבית חולים שער מנשה, ושל הגב' יעל הראל, מטפלת בתנועה בתחנה לבריאות הנפש גבעת חיים. ד"ר באומגרטן-כץ הציגה טיפול באישה צעירה ממוצא ערבי שהגיעה למחלקה סגורה עקב דיכאון פסיכוטי, בעוד הגב' הראל הציגה טיפול משפחתי בזוג ממוצא יהודי עקב דיכאון לאחר לידה של האם. ניכר כי מה שסייעה להצלחתם של שני הטיפולים הוא יכולתן של המטפלות להיות קשובות לצרכים הייחודים של כל אחת מהמטופלות, שנגזרו בין היתר מהרקע התרבותי ממנו כל אחת מגיעה. סגרה את המושב הגב' מירל'ה זיו, אשר הציגה את הפרויקט המיוחד "אם לאם בקהילה" – מערך של מתנדבות שמגיעות לבתים של נשים המתמודדות עם דיכאון לאחר לידה.
המושב השני עסק בהתערבות ומניעה במסגרת הקהילה. את המושב פתח ד"ר יוסי לוי מהמרכז האקדמי רופין, שדבריו היו מסעירים ומעוררי מחשבה. ד"ר לוי הציב בפני הקהל עובדות לא פשוטות על האור השלילי שבו נתפס לעתים תפקיד הפסיכולוג הקליני בקהילה. כך, הוא ציין כי מרבית הציבור איננו יודע כלל מה הוא תפקיד הפסיכולוג, באילו מקרים יש לפנות לסיוע פסיכולוגי וכיצד. עוד הוא טען כי פסיכולוגים קליניים אינם מעורבים מספיק בשיח הפוליטי-ציבורי. אחת הדוגמאות אותן נתן בהקשר זה הייתה בנושא הרפורמה של קווי האוטובוס שעברה לפני כשנה: השינויים הרבים שהיו כרוכים ברפורמה גרמו לכך שאוכלוסייה רחבה של אנשים בגיל העמידה נפגעה, מה שהקטין באופן ניכר את העצמאות שלהם, שמראש הולכת ונעשית מוגבלת בגילאים אלו, והגדיל את תחושת המצוקה שלהם. התראה של אנשי בריאות הנפש לפני אישור הרפורמה, הייתה יכולה למנוע מצוקה נפשית של חלק ניכר מאוכלוסייה זו. דוגמה זו מראה כיצד הרחבה ניכרת של השתתפות פסיכולוגים בשיח הציבורי תוכל לאפשר עיסוק בפעולות מניעה ולא לטפל בבעיות קיימות בלבד.
הגב' שובית מלמד, עו"ס, פסיכותרפיסטית במרכז לבריאות הנפש לב השרון, דנה אחריו בנושא חשיבות הטיפול המשפחתי דרך הפריזמה של מחלת הסכיזופרניה. לדבריה, על מסגרות שירותי הבריאות הציבוריים לא לזנוח את המענה למשפחות החולים – הן במטרה לסייע לבני המשפחה להתמודד עם הקשיים השונים והן כדרך לסייע לחולה עצמו להתמודד בצורה טובה יותר עם מחלתו. בהמשך בלטה הרצאתו של ד"ר דני חמיאל, פסיכולוג קליני במרכז לבריאות הנפש על שם בריל ומרכז חוסן, אשר הציג גישה חדשנית להרחבת שירותי בריאות הנפש לקהילה, באמצעות עידוד טיפול מניעתי באמצעות הכשרת אנשי מקצוע שונים, בניהם מורים, יועצים ורופאי משפחה. ד"ר חמיאל הציג רעיונות חדשניים ומעוררי השראה גם בדבר טיפולים דרך האינטרנט, שעד כה נראו קשים ליישום ואף התקבלו בהרמת גבה מצד אנשים רבים בתחום בריאות הנפש. בסופו של המושב, הגב' צפרא דוויק, עו"ס בכירה, הסבירה מהי "קהילה" וכיצד, הלכה למעשה, יכולים אנשי מקצוע להנגיש עצמם אליה, ובכך תרמה להיבט יישומי נוסף במעבר מהכורסא הנוחה שבקליניקה הפרטית לעבר המערכת הציבורית בקהילה. לדבריה, אחת הדרכים ה"פשוטות" לעשות זאת היא על ידי פתיחת עמותות פרטיות דוגמת העמותה "בשביל החיים" או "ארגון חברות של חללי צה"ל". לדבריה, עמותות אלה נפתחו על ידי אנשים פרטיים בשל צורך של קהילה רחבה (משפחות של ילדים מתאבדים, בנות זוג של חללי צה"ל ועוד) לקבל סיוע וטיפול נפשי אשר לא מתוקצב על ידי משרד הבריאות או הרווחה.
המושב השלישי והאחרון עסק בנושא עבודה מותאמת לפנייה כעיקרון מאפשר נגישות. ד"ר צופי מרום מהמרכז האקדמי רופין, שהנחתה את המושב, פתחה וציינה כי לשיטתה על הנגשת הטיפול לקהילה להיעשות בחלקו באמצעות התאמת טיפולים שונים להפרעות שונות – בשונה מהגישה שנהגה בעבר, לתת טיפול על סמך שיטת הטיפול והאוריינטציה של הפסיכולוג המטפל ולא לבחור בהכרח בשיטת הטיפול שנמצא על ידי מחקרים כיעילה ביותר. בהמשך, מר אנדרס קוניצ'זסקי, פסיכולוג קליני ורפואי מהיחידה לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר בתל השומר, הציג את הפעילות שנעשית במרפאתו ושם דגש על מגוון רב של טיפולים אשר מוצעים כיום ללא תשלום. המרפאה מורכבת ממספר יחידות שונות, שביניהן "בית לין" – יחידה להתערבות בטראומה מינית, ומרפאה כללית אשר כוללת יחידה לטיפול בהפרעות חרדה, יחידה לטיפול בהפרעות פסיכוסומטיות ויחידה להפרעות קשב. כל יחידה מתמחה בשיטת טיפול שונה בהתאם לאבחנה בה היא מתמחה. כך, המרפאה מציעה טיפולים מגוונים – החל מפסיכותראפיה דינאמית וטיפול במשחק ועד לטיפולי PE (prolonged exposure – חשיפה ממושכת), CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי) וביו-פידבק. מבנה המרפאה והאופן בו היא פועלת, כפי שעלה מדבריו של אנדרס, עוררו אצלי השתאות לצד שאיפה כי מתן שירותים רפואיים אלו יתאפשרו בעתיד אף במרפאות נוספות.
אחריו עלה ד"ר ירדן לוינסקי פסיכיאטר מהמרכז הרפואי על שם שיבא, תל השומר, שהסביר כיצד הטכנולוגיה שינתה את ה"סטינג" הטיפולי ותיאר את המעבר מדמות של מטופל פאסיבי אשר מחכה לרופא שיגיד לו ממה הוא סובל אל עבר מטופל אקטיבי, שלעתים מגיע למפגש הטיפולי עם אבחנה שעשה לעצמו באמצעות האינטרנט. ד"ר לוינסקי הסביר איך ניתן לרתום את המהפכה הטכנולוגית מסביבנו לטובת מטופלים, וטען כי הטכנולוגיה יכולה לייעל ואף לשפר טיפולים שונים.
בהרצאתו החותמת של מר עמית וולק, פסיכולוג קליני מהתחנה הפסיכולוגית בקיבוץ גבעת חיים איחוד וצוות "עבודת בית", הוצגו טיפולים משפחתיים יעילים שנעשים בבית המשפחה עצמו במטרה להגיע למשפחות בסיכון, לצד קבוצות טיפוליות לילדים המאפשרות להגיע למספר ילדים רב בשעה טיפולית אחת. שיטות טיפול אלה הן דרך נוספת בה יכול הפסיכולוג הקליני להנגיש עצמו לקהילה. ההגעה לבית המטופל, כאשר מדובר במשפחות בסיכון אשר מתקשות להתמיד ולהגיע למרכזי בריאות הנפש, מגדילה את הסיכוי כי המשפחה תתמיד בטיפול ואף תפיק ממנו תועלת. כמו כן, דרך הטיפול הקבוצתי הפסיכולוג הקליני יכול להגיע בשעה טיפולית אחת למספר רב של ילדים, מה שלא קורה במפגש פרטני. כמובן שטיפול קבוצתי ופרטני שונים מבחינת הדגשים הטיפוליים שהם מציעים, אך לעניות דעתי, כאשר מדובר בילד במצוקה שהחלופה היא להשימו ברשימת המתנה למשך מספר רב של חודשים, הטיפול הקבוצתי בהחלט עונה על הצורך ואף יכול לעשות פלאים.
באי הכנס ציינו כי הוא תרם להם במובנים רבים וכי היו שמחים לו יום העיון הזה יהיה תחילתה של מסורת ארוכת שנים. מארגני יום העיון ציינו בשמחה כי כמות המשתתפים הפתיעה אותם לטובה, אם כי היו מוכנים גם ליותר, והיא מהווה ביטוי להתפתחות הרעב העצום לידע בנושא.
ואני, סיימתי את הכנס עם מידע רב מעורר מחשבה. בעיקר צר היה לי לשמוע כי תפקיד הפסיכולוג הקליני לא מונגש מספיק לקהילה, דבר אשר הוביל לכך שתפקידנו נתפס לעתים כ"לא באמת חשוב". הצער היה בעיקר לנוכח ההשקעה הרבה והתהליך הארוך אותו כל פסיכולוג קליני עובר כדי להגיע למקצוע זה. עבורי, אחד המניעים המרכזים שסייעו לי לאורך כל הדרך היה הרצון להצליח ולסייע לאנשים לשפר את איכות חייהם, אנשים מכל שכבות האוכלוסייה. אני נמצאת כרגע רק בתחילת הדרך, רגע אחד אחרי סיום התואר השני ושני רגעים לפני תחילת ההתמחות וקביעת המסלול המקצועי שלי. אני אמנם מרגישה מעט מבולבלת לנוכח שאלות רבות בדבר האופן בו ארצה לבנות את מסלולי המקצועי, אשר חלקן שבו ועלו גם לנוכח יום עיון זה, אבל עבורי זו האינדיקציה הטובה ביותר לכך שיום העיון היה מוצלח – ומעבר לכך, לתפיסתי, זהו הצעד הראשון לקראת שינוי.
