ליקויים וההתעלות אל מעבר להם
על ספר בנושא לקויות למידה במעגל המשפחתי
מאת עמית פכלר
סקירת הספר "וכשאני לעצמי מה אני? זוגיות והורות של בוגרים עם ליקויי למידה" מאת עמלה עינת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
אחד הרגעים הספרותיים החזקים שנחרתו בי הוא הרגע שבו גיבור הספר "עודד שרצה להיות עודד" (עינת, 1984) עובר אבחון, ומתבקש לומר מה שווה בין צמדי מילים:
"מלח – ומים. כימיה.
עין – ואוזן. אטימה.
אוויר – ומים. חנק. צמא.
שבח – ועונש. שבח? ש ב ח?!"
דמעה נוצצת בעיניה של המאבחנת כשמתחוור לה שהילד עודד, שאינו יודע לכתוב ומתקשה לקרוא, איננו טיפש ורע כפי שאמרו לו כל השנים, ושיש לו יכולת אינטליגנטית טובה מאוד. אבל עבורי, העוצמה של הרגע הזה טמונה בהשתוממות של עודד מול המלה "שבח". שבח הוא דבר שרק ילדים אחרים זוכים לו, לא מופרעים מוגבלים כמוהו. חוויות מסוג זה מתוארות גם בספרה של לאורה וולמר, "האיידיאייצ'די שלי" (2008).
כעבור כשלושה עשורים וארבעים ומשהו ספרים רואה אור ספרה של אותה מחברת, עמלה עינת. הספר "וכשאני לעצמי – מה אני? זוגיות והורות של בוגרים עם ליקויי למידה" הוא האחרון עד כה בסדרה המוקדשת להתמודדות עם לקויות למידה במעגל המשפחתי, החינוכי, המוסדי, האישי ועוד. הספר הנוכחי מאגד סיפורים אישיים מתוך ראיונות עם בוגרים הסובלים מליקויי למידה ו/או הפרעת קשב וריכוז (אבחנות המתקיימות בקו-מורבידיות גבוהה במיוחד – כשישים אחוזים ואף יותר). חשיבותו הגדולה טמונה בכך שהוא מעלה על סדר היום את מידת הקושי הגלומה בהתמודדות עם ליקוי למידה / קשב וריכוז, גם בהקשר הזוגי וההורי.
הספר נפתח בהקדמה מאת הפסיכולוג נחי אלון, המספר כיצד שלח שני קרובי משפחה לאבחון וטיפול אצל עמלה עינת, וכיצד פגישה אחת שינתה את חייהם לטובה בכך שהחדירה בהם מוטיבציה ללמוד ולהצליח חרף הקשיים מהם סבלו. אלון סוקר בפתח הדבר סוגי 'קצרים בתקשורת' הקשורים לליקוי: כאלה הנובעים מעצם הליקוי (קושי במיקוד, חוסר קוהרנטיות בביטוי), כאלה הנובעים מרגישות-יתר לביקורת לאור צבירת התנסויות בינאישיות שליליות, כאלה הנובעים מקוצר-רוחו של בן הזוג (או בת הזוג, מכאן ואילך), ועוד.
גוף הספר כולל שלושה שערים: הראשון מביא תיאורים של "לקויי למידה בודדים", כלומר כאלה שאינם מצויים בקשר זוגי; השני, "זוגות: בני זוג מעורבים", בהם אחד מבני הזוג סובל מליקוי למידה או הפרעת קשב וריכוז והשני לא; השלישי, "בני זוג הסובלים מליקויים מקבילים ו/או שונים", כלומר לשני בני הזוג יש אבחנה של ליקוי כלשהו. בקריאת סיפוריהם של המרואיינים, מצאתי עניין רב בדוגמאות קונקרטיות של אינטראקציות, יותר מאשר בתיאורים כלליים. תיאור של אינטראקציה, אפילו בשני משפטים, מעניינים ותורמים מידע משמעותי לגבי הדובר, הרבה יותר מציון 'איך הוא הרגיש' וכדומה. דוגמא לתיאור כללי: "אני מסוגל, אולי בפעם הראשונה, להסתכל על זיכרונות הילדות שלי בצורה קצת יותר פרופורציונלית, להבין שהרכיב המאוד מאוד אגוצנטרי בתפישה המאוד מאוד קשה של הדימוי העצמי שלי היה בחלקו הגדול חוויה סובייקטיבית שלי ולא בהכרח נתון אובייקטיבי. לקחתי את התפקיד הזה, הקורבני, אולי היו לו לגביי גם כמה יתרונות". דוגמא לאינטראקציה: "בשבוע שעבר הגיעו אל [הבן שלי] חברים. לא הכרתי את שמו של אחד מהם ושאלתי: 'איך קוראים לך?'. במקום לענות הוא החליט לשחק איתי משחק דידקטי ואמר לי: 'אני אגיד לך את האות הראשונה של השם שלי, ואתה תנחש...' כמובן שלא הייתי מסוגל לעשות זאת בשום אופן. נכנסתי להלם".
חלק מהדוגמאות נראו לי כיכולות לאפיין קונפליקטים בין בני זוג ללא קשר לליקוי כלשהו. כך למשל בסיפורה של ל', המתוארת כ"סובלת מבעיות היגוי בולטות וכן מליקויים כוללים בתחום השפה ובתחום ההתארגנות, ומהפרעות חמורות במיקוד הקשב": "כשבאים הנה טכנאים או משהו כזה ומסבירים לי משהו ואני לא מבינה, אני אומרת: 'תסבירו לבעלי', כי לא נעים לי...". האם קטע זה מייצג התמודדות עם ליקוי דווקא, או מפגש שגרתי ביותר (של גברים ונשים כאחד!) עם טכנאים?
ובכל זאת, מסיפורי המשתתפים עולה כי ליקוי למידה או הפרעת קשב וריכוז הם נכות קשה, וההבדל בינה לבין נכות גופנית הוא שהיא בלתי נראית – ולכן מעצימה את חוויית הפער בין התפישה העצמית לתפישת החברה, בין הרצון ליכולת. בתחילת הספר מופיע בהדגשה ציטוט מדבריו של ש', שמתואר כ"בן 35. גבה קומה. יפה תואר. בעל פני ילד, אינטליגנטי, רהוט בדיבור. דיסלקטי ודיסגרפי קשה. קורא וכותב ברמה התחלתית של בית ספר יסודי. מאז כיתה ב' נשמט לחלוטין מהמערכת החינוכית. המורים וההורים סברו שאינו מוכן להשקיע". וכך אומר ש' על בת זוגו: "בסוף היא הרי תעזוב איך שלא יהיה, כי היא תראה אותי כפי שאני באמת – נכה". נכות – פנים רבות לה. אפשר להיות משותק בפלג הגוף התחתון ולנוע בכיסא גלגלים; אפשר להיות עיוור ולהיעזר במקל ובכלב נחייה; אפשר להיות חירש ולתקשר בשפת הסימנים. ויש נכויות מוסתרות יותר, כגון ליקוי למידה.
לגבי הגדרת הליקוי כנכות, כדאי אולי לחדד שמדובר ברמה גבוהה של קושי, כמו במקרה של ש'. אלא שגם ש' הגיע, בגיל 38 בערך, ל"רמת ציונים גבוהה במובהק" בחוג למדעי ההתנהגות. אילו אובחן בילדותו וקיבל עזרה מתאימה, אולי היה מתגבר ולו במעט על הקשיים, כפי שהצליח לעשות לקראת גיל ארבעים. ואכן, נחי אלון כותב שהצבעתו של הספר על בעיות "מראה גם את יכולתם של אנשים ושל זוגות להתעלות אל מעבר להן". עינת עצמה כותבת שעל אף שהסובלים מליקוי חיים ב"טרגדיה שכוויותיה הן בלתי פוסקות, [...] שאיש מן החוץ לא יוכל להבין את עומקן ואת הייאוש, הבושה והדכדוך שהן מולידות", הרי שכדאי לסגל "גישה אופטימית בסיסית". אני מסכים לחלוטין, בעיקר עם החלק שמדבר על אופטימיות; אבל נדמה לי שהנימה השלטת בספר קודרת יותר מאשר אופטימית.
אחת הסיבות האפשריות לכך נעוצה אולי בנסיבות שבהן נוצר, המפורטות במבוא האישי שבתחילת הספר. עינת כותבת בו כי בתקופה שקדמה להוצאת הספר ספגה שלוש אכזבות מקצועיות מכאיבות, הקשורות לחזרה של חוויית כישלון אצל בוגרים לקויי למידה שעברו שיקום במסגרות בניהולה, לניפוץ פנטזיית ההצלה שלה כמטפלת, ולאינטראקציה עם אחד מבוגרי המסגרת שלה שהנחה סדנא לאנשי חינוך, בה התפעלו המשתתפים מן המנחה עד כדי כך שהתקשו להאמין שהוא סובל מליקוי למידה חריף. המנחה מנה דוגמאות להגבלות שהליקוי כופה עליו, כשהוא "צריך לקרוא סיפור קצרצר לבנו בן השלוש; כאשר הוא צריך לרשום הזמנה אלמנטרית עבור לקוח במפעל; או כאשר הוא מנסה לפענח שם של רחוב בזמן נהיגה. ואז סיכם את דבריו ואמר בסערת נפש עמוקה: 'הקשיים האכזריים האלה שבהם אני נתקל ומתמודד קורים לי בכל יום, בכל שעה, כל הזמן, כל החיים!'".
הייתכן שהקשר אחר לכתיבה היא מביא את עינת לדווח דרך פריזמה שמחה יותר על חוויותיהם משתתפי ספרה סביב הליקוי? יכול להיות שזאת שאלה שמעידה על תמימותי ועל הכחשת גודל הקושי. דוגמא טובה להצגה אחרת של הנושא היא בספר הילדים "לא, דני!" שכתב דייוויד שנון. ספרו של שנון אינו אלא אוטוביוגרפיה בתמונות, שבה מוצג דני-דייוויד מתפרע כמו שרק ילד היפראקטיבי יודע להתפרע, כולל חיטוט באף, שבירת צנצנת, הצפת חדר האמבטיה, בריחה מהבית בעירום מלא ועוד. בסופו של הספר, ולאחר שדני יושב בפינה בעונש, אמו אוספת אותו אל בין זרועותיה ואומרת שהיא אוהבת אותו. זה אולי מה שמאפשר לילד שמשחק עם האוכל (תפוח אדמה עם חיוך מוצמד למזלג, ממנו יוצאות שתי ידי שעועית והוא הולך על שתי שוקיים של עוף) לגדול ולהפוך למאייר מוכשר כזה. והרי גם ש', מנחה הסדנא של עינת שמנה את קשייו, ציין שיש לו ילד בן שלוש.
ואם באיור עסקינן, חלקו האחרון של הספר "וכשאני לעצמי מה אני?" מביא 13 תמונות של עבודות מאת בוגרי בצלאל, בית הספר לאמנות ועיצוב, הסובלים מליקויי למידה. אחת התמות המשותפות ליצירות האלה היא העדר פנים – מחיקה, הסתרה, טשטוש הפרצוף. נועם ונטורה מהמחלקה לאמנות צייר גבר רוכן מעל שולחן כתיבה, ימינו אוחזת בראשו, אלא שראשו הוא גלובוס מתנפח שבעורפו נעוץ נעץ ענק. שמאלו אינה אלא פטיש (מהסוג של 'פטיש חמש קילו') אחוז בשלשלת, המצמידה לשולחן בכוח ספר בעמוד שבראשו כתוב: "דוח עבחון דידקטי". אצל דפנה אשכנזי מהמחלקה לתקשורת חזותית ואצל מרוות חכרוש מהמחלקה לצורפות ואופנה שתי דמויות נשיות שראשן עטוי שק (אשכנזי) או בד משובץ לבני חומה (חכרוש). אם טרם הובן מהתיאור, הרגש המצטבר מן התמונות הוא של דיכאון, על נגזרותיו ה"כיפיות": ייאוש, זעם וכו'. אך מי יודע? אולי גם באמתחתם של בוגרי בצלאל ניתן יהיה למצוא יום אחד ציורים שמחים יותר, ברוחו של שנון.
לקראת סוף הספר "עודד שרצה להיות עודד" פוגש הגיבור לקוי הלמידה בנירה הדלגנית, ילדה עם שתי גומות ועיניים בהירות, וניכר בעליל שהוא מוצא חן בעיניה. כך שהסיפור של עינת מ-1984 נגמר, מבחינתי לפחות, בנימה אופטימית. אולי גם עודד שרצה להיות עודד התחתן עם נירה הדלגנית ונולדו להם ילדים – עם כל השיאים והשפל הכרוכים בכך? עבורי, יש בכך מסר מעודד.
מקורות
גולן, ר. ושכניק, ר. 2011. מלחמה ושלום. ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות.
וולמר, ל. 2008. האיידיאייצ'די שלי. חיפה: אמציה.
עינת, ע. 1984. עודד שרצה להיות עודד. תל-אביב: זמורה ביתן.
שנון, ד. 2000. לא, דני! תל-אביב: זמורה ביתן.
