לתפוס את החלום לפני התערבותו של השכל
סקירת הרצאה על החלימה אצל אוגדן
מאת דנה לובינסקי
סקירת הרצאתה של ענת פרי "על חלימה חמלה והחלמה – מרחב החלימה כמצע לטרנספורמציה", שניתנה בתל אביב ב-24.11.2011 במסגרת הרצאות ימי חמישי של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית.
נראה כי מאז פרסם פרויד את ספרו "פירוש החלום" בשנת 1900, ובכך סימן את יריית הפתיחה המשמעותית של הפסיכואנליזה, לא ירד החלום מסדר יומה של התיאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטית. למעשה, לא ניתן להגזים במעמד המרכזי שניתן לחלום במסגרת החשיבה הפסיכואנליטית, הן ככלי להתוודעות אל עולם הלא מודע והפנטזיה, והן כאפיק להתחקות אחר המנגנונים העומדים בבסיס תהליכים מנטאליים ואופן פעולתה של הנפש.
ובכל זאת, על אף מפלי הדיו והררי הנייר שעברו תחת ידיהם המזיעות ומוחותיהם הקודחים של תיאורטיקנים מכל הזרמים, נראה כי החלום עומד בחמקמקותו, וכי שאלות היסוד הבסיסיות לגביו עדיין עומדות בעינן: מהן הפונקציות הנפשיות המרכזיות שממלאת החלימה? מה טיב היחס בין התודעה החולמת לתודעה הערה? האם "החלומות שווא ידברו", או שמא הם תוצר של מערך הסמלה מורכב אך שיטתי שניתן במאמץ לרדת לפשרו?
ייתכן כי דווקא איכות חידתית זו של החלום, והעובדה כי ככל שננסה לא נוכל להכפיף את הגיון החלום לחשיבה הרציונאלית היומיומית, היא שאחראית לפליאה המתמדת שמעורר בנו החלום, ולעובדה כי בתום 100 שנות פסיכואנליזה, לא נס לחו כמרחב למשחק, לפירוש ולחשיבה תיאורטית.
*
בפתח הרצאתה "על חלימה, חמלה והחלמה – מרחב החלימה כמצע לטרנספורמציה", התייחסה ענת פרי למתח הדיאלקטי הזה שבין הניסיון לפענוח החלום ולהתבוננות מושכלת על תכניו, לבין שהייה בעולם החוויה העשיר והשונה שמספק לנו החלום, תוך ציטוט מספרה של המשוררת אגי משעול "מחברת החלומות". בהקדמה לספר זה, ששיריו מבוססים רובם ככולם על חלומות שחלמה המשוררת (ועל עבודות פלסטיות של האמנית איריס קובליו) יוצרת משעול זיהוי בין עולם השירה והחלום, המנוגדים בעיניה באופן חד לעולם המחשבה, ואומרת: "השירה והמחשבה הם כמעט דבר והיפוכו: שירה מתפשטת לאט כמו כתם, על פי ההיות, ואילו המחשבה טבעה קווי ותכליתי". משעול אף מצהירה כי אף פעם לא היה לה עניין מיוחד בפשר הפסיכולוגי של חלומות ובפענוחם, וכי היא ממליצה לנו במקום זאת כל בוקר לתפוס את החלום לפני התערבות השכל, מבלי להתעניין בפשר החלומות אלא מתוך "ההשתאות והיופי החזקים ממנו לעין שיעור".
ניתן לומר כי בהתפתחות החשיבה הפסיכואנליטית על החלום, חל שינוי ביחס לעיסוק בחלום שבבסיסו ממדים אלו בדיוק: הסטת הדגש מן הממד הפרשני והאינפורמטיבי של החלום, אל עבר הממד החווייתי שלו. כך, כפי שמשרטט אדם פיליפס בפרק על חלומות בספרו "Terrors and Experts", בחשיבה העכשווית מוצב הדגש דווקא על חוויית המטופל את החלום, על תכניו הרגשיים ועל האופנים שבהם הוא מאפשר למטופל לחוות את עצמיותו באופנים חדשים ומגוונים. שינוי זה חל במידה רבה תודות למסעוד חאן ולז'אן ברטראן פונטאליס, אשר התרו בכתביהם מפני האופן שבו פרשנות יכולה לעוות את החלום או "לשדוד" אותו מן המטופל (Pontalis, 1981; Khan, 1993).
בעבר נתפס החלום בחשיבה הפסיכואנליטית בעיקר כטקסט אינפורמטיבי, שיש לפענחו תוך חתירה אל עבר המסומן אותו הוא המייצג – המשאלה, העומדת לפי פרויד בבסיס כל חלום. כיום, לעומת זאת, עיקר ערכו של החלום בחשיבה התיאורטית נתפס כנובע מהיותו מקור התוודעות לחוויה פנימית. התוודעות זו מתאפשרת לא דרך פענוח – אלא דווקא דרך התחקות והשתהות בשפתו הייחודית של החלום, במשחק המסמנים הכאוטי שלו ובתחביר הייחודי לו. במובן זה, נראה כי הפרשנים העכשוויים השכילו אולי להבחין במה שעיניו של פרויד טחו לעתים מראות, והוא שעיקר התרומה בספרו המונומנטלי אינה בפענוח המשאלות המיניות האסורות שזיהה כעומדות בבסיס מלאכת ההסוואה של החלום – אלא דווקא בפיתוח הפרשני המבריק של מנגנוני ההסוואה, שבראשם העיבוי וההתקה, כדרך ללימוד אופן פעולתה של הנפש.
פיתוח ספציפי של מגמה כללית זו, אשר עמדה גם בבסיס הרצאתה של פרי, נוגע גם במעבר מהתמקדות במופעי החלום, ובתפיסת החלום כאובייקט (Grotstein, 1979), אל עבר התמקדות בפונקציית החלימה – בתנאים המאפשרים אותה ובהתמרה הפסיכולוגית העומדת בבסיסה. בהתאם לכך, ובעקבות אוגדן, שספרו "על אי היכולת לחלום" תורגם לאחרונה לעברית, התמקדה פרי בהרצאתה ביכולת לחלום כבסיס לתהליך הטרנספורמטיבי שמתרחש בטיפול, וכנקודת המוצא ליציאת הנפש ממצב של קיפאון ותקיעות אל עבר תנועה והחלמה.
כנקודת מוצא לתהייה מחודשת זו על הפונקציה התרפויטית שמתאפשרת דרך החלימה, הביאה פרי את משפטו של אוגדן הלקוח מן המאמר "אמנות זו של הפסיכואנליזה: לחלום חלומות שלא נחלמו וזעקות שנקטעו" (אוגדן, 2011 [2004]): "אדם מתייעץ עם פסיכואנליטיקאי כיוון שהוא שרוי בכאב רגשי, שאין הוא מסוגל לחלום אותו, בלי שידע זאת (כלומר אין הוא יכול לעשות בו עבודה פסיכולוגית לא מודעת); או לחילופין, מה שהוא חולם מערער אותו כל כך, עד כי חלימתו משתבשת". כפי שניתן להבין מן המשפט, אוגדן, בעקבות ויניקוט וביון, מבצע הרחבה מטאפורית למושג החלימה, כמייצג לא את החלימה הלילית לבדה, אלא פונקציה נפשית המתקיימת הן בשינה והן בערות הלא מודעת, ואשר נמצאת בזיקה ישירה לחשיבה. פונקציה זו מתאפיינת לפי אוגדן בעבודה פסיכולוגית שעיקרה התמרה של רשמי חושים לא מעובדים, אותם כינה ביון "רכיבי ביתא", לרכיבי חוויה שיכולים להתחבר זה לזה בתהליך מודע ולא מודע של חשיבה, אותם כינה ביון "רכיבי אלפא". במובן זה חלימה היא אירוע נפשי שבעקבותיו נוצרת עבודה נפשית שעיקרה אינטגרציה בין המציאות הפנימית למציאות החיצונית, ובין המודע ללא מודע, תוך שמירה על החציצה והאבחנה ביניהם. במונחים ויניקוטיאניים, מושג החלימה של אוגדן קרוב למרחב הפוטנציאל שבו מתרחש המשחק, במסגרתו נוצר התיווך – ההכרחי לפי ויניקוט לבריאות נפשית – בין המציאות האובייקטיבית למציאות הסובייקטיבית, שוב תוך שמירה על הקשר וההבחנה ביניהם.
במשתמע מכך, אוגדן קובע כי לא כל האירועים הנפשיים המתרחשים במהלך השינה הנם חלימה. כך, ביעות לילה (Night Terror) המורכב ממופע חזרתי של רשמים חושיים גולמיים, שאין באפשרות האדם לחבר ביניהם בתהליך של חלימה, חשיבה או אחסון כזיכרון, אינם מהווים חלום. לעומתם, סיוטי לילה (Nightmares) אשר נגישים לזיכרון המודע של האדם במצב הערות, ומאפשרים לו תקשורת פנימית ועבודה פסיכולוגית לא מודעת על כאבו הנפשי, כוללים פונקציה של חלימה אשר מובילה לחיבור בין מרכיבים שונים של העצמי ולצמיחה פסיכולוגית של הפרט.
חוסר היכולת להשתקע במרחב הטרנספורמטיבי של החלימה, ליקוי הכרוך לפי אוגדן במצב הפסיכוטי או האוטיסטי, מתאפיין לעומת זאת בחוסר הבחנה בין רשמי חושים הנחווים בעת שינה לאלו המתרחשים בחיי ערות, ולחוסר יכולת להבחין בין מציאות לחלום תוך פגיעה ביכולת לחשוב. כדוגמא אולטימטיבית לחוסר יכולת זו לחלום מביא אוגדן את סיפורו של בורחס "פונס הזכרן". בסיפור בדיוני זה, מגולל בורחס את קורותיו של פונס, אדם אשר זוכר וקולט הכול. בורחס מתאר את פונס ככלוא בתוך עולם זה של זיכרונות ורשמי חושים, ללא כל יכולת לחשוב או להתבונן עליהם באופן רפלקטיבי, כלומר ללא היכולת לחלום אותם או עליהם. הוא אף מדגיש כי הליקוי של פונס נעוץ בדיוק באותה השתקעות טוטאלית ברשמי החושים, ללא קיומו של מרחב רפלקטיבי שיאפשר את עיבודם ואת שילובם בחוויה הפנימית: "חוששני שלא היה מוכשר ביותר לחשיבה. לחשוב משמע לשכוח הבדלים, להכליל, להפשיט". אוגדן טוען כי מצב זה של פונס אשר מתואר בסיפור דומה מאוד למצבו של הפסיכוטי, הכלוא במרחב הלוצינטורי. במרחב זה, דווקא אי היכולת לחלום מייצרת רצף בלתי פוסק של הזיות נטולות משמעות, במסגרתם האדם כלוא בין ערות לשינה, ללא יכולת להבחין בין מציאות לדמיון ובין מודע ללא מודע.
הפרדוקס העולה מתפיסה זו לגבי היכולת לחלום הוא שדווקא ההשתקעות בחלימה היא שמאפשרת את ההבחנה ההכרחית לחיי נפש בריאים בין עולם המודע ללא מודע, ובין המציאות הפנימית לחיצונית. במובן זה תפיסתו של אוגדן לפיה החלימה קריטית ליכולת לשאת את המציאות ולפעול בתוכה, דומה יותר לזו של המחבר המקראי, שתיאר את יוסף "בעל החלומות" גם כבעליה של יכולת יוצאת דופן לפעול בתוך עולם המציאות מתוך תכנון, מניפולציה ודיוק, מאשר לתפיסת המסורתית במסגרתה נתפסת החלימה כממלאת כממלאת פונקציה של חציצה בין המודע ללא מודע, ובין עקרון המציאות לעקרון העונג.
בחשיבתו של אוגדן מתרחש אם כן מעבר מתפיסה פרוידיאנית של החלום כתופעה אינטרה-פסיכית, שפעולה מרכזית בה היא שמירת ההפרדה בין עולם המודע ללא מודע, אל עבר תפיסת החלום כתופעת מעבר בתווך בין העולם הפנימי לחיצוני, ובין המודע ללא מודע. בעיני פרי, מעבר זה מבטא את המעבר מפסיכולוגיה של אדם אחד, לפסיכולוגיה של שניים. כך, לתפיסתה, המעבר המתבטא בחשיבתו של אוגדן הוא מעבר מתפיסת החלום כטקסט הרמנויטי הכולל מרכיבים בדידים שמהווים קוד, לתפיסת החלום כנקודת מפגש הנושאת בחובה אינספור פוטנציאלים להתקיימות ולהתמזגות בין העולם הפנימי לחיצוני. בעיני פרי, נקודת מפגש זו היא למעשה המקור לריפוי, מאחר שהיא מאפשרת תחושה של פוטנטיות והתקיימות יצירתית של האדם תוך חיבור אינטגרטיבי בין המציאות הפנימית לחיצונית, ללא הכרח לקרוס לאחד מקטביה.
בהתאם לכך, כאשר דנה בהמשך דבריה בתנאים המאפשרים את התפתחות היכולת לחלום, הדגישה פרי את ההכרח בקיומה של חוויית ההתמזגות האשלייתית הראשונית בין הילדה לאם כקריטית להתפתחות היכולת לחלום בבגרות. התמזגות זו, שמתאפשרת לאור השעיה של האם את הסובייקטיביות שלה, הכרחית לצורך לימוד הפונקציה הטרנספורמטיבית המתמירה את רשמי החושים לחוויה פנימית בעלת משמעות קוהרנטית, מתוך משא ומתן הדרגתי עם עקרון המציאות. פרי פירטה בהרחבה את השמות והדגשים השונים שניתנים להתמזגות זו אצל ויניקוט, ביון וקוהוט, אולם הדגישה כי המשותף לשלושתם הוא אותו פרדוקס לפיו דווקא שימורה ההדרגתי של האשליה הוא שהכרחי לפיתוח היכולת להתמודד עם המציאות. לחילופין, פרי הדגישה כיצד מפגש טראומטי עם עולם המציאות בינקות, ללא שמירה על מרחב אשלייתי, מוביל לחציצה בין חומרי הפנטזיה לעולם המציאות, ולהיווצרות חשיבה אומניפוטנטית גולמית, כמו במצב הפסיכוטי.
גם בתיאור המקרה שהציגה בסוף דבריה, הדגישה פרי את האופן שבו המרחב האנליטי – שהנו למעשה מרחב של חלימה – מוביל להתפתחות היכולת לחלום, אשר מאפשרת קבלה אדפטיבית יותר של המציאות. פרי הדגימה את התפתחות יכולת זו אצל מטופלת בוגרת שעם פנייתה לטיפול ספגה מכה חזקה מצד המציאות, עם גילויה כי לקתה בסרטן. בתיאור המקרה הדגימה פרי כיצד המעבר מנדודי שינה וביעותי לילה לחלומות ליליים ביטאו התמרה משמעותית ביכולת של המטופלת לחשוב את עצמה ולשאת את חוויותיה תוך יצירת מרחב רפלקטיבי. גולת הכותרת של התפתחות יכולת זו הוצגה על-ידי פרי כמתגלמת בשני חלומות מרהיבים, שבראשון שבהם הפנטזיה על החלמה וההתמודדות עם המחלה עוברת התמרה יצירתית לחלום על ידיד של המטופלת שתופר לה חליפה אשר מודדת את חום הגוף, ומשמיעה לאדם צלילי מוסיקה בהתאם לחום הגוף. גם בחלום השני של המטופלת שהציגה פרי, המטריצה האמפתית של המרחב האנליטי מתגלמת במטאפורה מוסיקלית, על אולם מוסיקלי סודי בעל יכולות אקוסטיות נדירות, שמתגלה באחת דלתות הכניסה לבית המטפלת.
על אף יופייה של הדגמה זו של רעיונותיו של אוגדן דרך תיאור המקרה וחלומות המטופלת, ולמרות דבריה הרהוטים והידע התיאורטי הרב שהפגינה, לא יכולתי שלא להצטער על המידה שבה הרצאתה של פרי נצמדה למונחים התיאורטיים של פסיכולוגיית העצמי, באופן שלפרקים חסם בעיניי את הפוטנציאל היצירתי הגלום בדבריה, כמו גם בתיאור המקרה שהציגה. עובדה זו בלטה בעיניי בעיקר בהשוואה לשלב הדיון, שבו השיבה פרי על שאלות השומעים באופן שנחווה על-ידי כחופשי, פורה ומעניין יותר.
לסיום, אומר כי הבדל זה גרם לי להרהר במידה שבה התיאוריה הפסיכואנליטית פוגעת לעתים ביכולתנו כמטפלים לחלום את עצמנו ואת מטופלינו, תוך פגיעה במרחב הפוטנציאל וחציצה מופרזת בין הממד החוויתי של הטיפול, לבין המשגת התרחשות זו באופן תיאורטי ומושכל. במובן מסוים, חציצה זו דומה להבדל עליו עמדה אגי משעול ושאותו ציטטה פרי בראשית דבריה – בין שירי חלום המשמרים את חוויית החלום ואשר "נחלצו בזמן לפני התערבותו של השכל", לבין שירים על חלום, אשר נכתבים מתוך שיתוף פעולה עם המחשבה ובכך מפרים את עולם החוויה של החלום.
אולי מוטב שניזכר שוב באמירתו של פרויד כי לכל מקום אליו הלך, הוא מגלה שמשורר ביקר שם קודם, ונאמצה כדי להיזכר בפוטנציאל היצירתי הגלום בכל אחד ואחת מאתנו. אם ניקח מדי פעם ספר שירה ליד, זה בטח יעזור לנו לזכור. אולי אפילו נצליח מדי פעם בחדר הטיפולים, כמו בחדר המיטות, לתפוס את החלום לפני התערבותו של השכל.
מקורות
Grotstein K. (1979). Who is The dreamer who dreams the dream and who is the dreamer who understands it. Contemporary Psychoanalysis 15: 110- 169.
Khan, M.R (1993). The use and abuse of dream in psychic experience, in: S. Flanders (ed.), The Dream Discourse Today. London: Routledge.
Philips, Adam (1995). Terrors and Experts. London: Faber and Faber.
Pontalis, J.B. (1981). Frontiers in Psychoanalysis: Between the Dream and psychic pain. London: Hogarth Press.
אוגדן, תומס ה. על אי היכולת לחלום (2011). הוצאת עם עובד.
אוגדן, תומס ה. מצע הנפש (2003). הוצאת תולעת ספרים.
בורחס, גן השבילים המתפצלים (1975). הוצאת הקיבוץ המאוחד.
ביון, ו"ר. ללמוד מן הניסיון (2004). הוצאת תולעת ספרים.
משעול אגי וקובליו איריס. מחברת החלומות (2000). אבן חושן.
