"קשה יותר לדבר על מיניות"
על יום עיון למטפלים בלהט"ב
ג. ישראלי
סקירה והרהורים בעקבות יום העיון של מרכז חוש"ן, בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב וארגון "פסיכלוגיי", שנערך תחת הכותרת "בין נטייה (מינית) להטיה (מקצועית) – סוגיות בעבודה טיפולית עם להט"ב (לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסנגד'נדרים): והשנה 'לדבר (חד) מיניות'". הכנס נערך בתל אביב ב-27.10.2011.
"קשה יותר לדבר על מיניות", אמרה בתיה פנחסי מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב בדברי הפתיחה לכנס השנתי "בין נטיה (מינית) והטיה (מקצועית)". זה "קשה יותר מאשר לדבר על הורות אלטרנטיבית, או על יציאה מהארון", היא טענה. הכותרת "לדבר (חד) מיניות", אשר נבחרה לייצג השנה את הכנס הרביעי במספר לטיפול בקהילה הלהט"בית (לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסנגד'נדרים), הצטיירה בדבריה של פנחסי כמאתגרת, מסקרנת, ואף כחדשנית. בבוקרו של יום הכנס עמדו על הבמה המיניות החד מינית, הפרקטיקות שלה, הסקס ההומוסקסואלי, מזמינים הבנה מחודשת ורעננה של אנשי המקצועות הטיפוליים אשר עוסקים בקהילה הגאה.
פתחה את יום העיון הרצאתו של אבנר הדס, עובד סוציאלי ופסיכותרפיסט, חבר "פסיכולוגיי" ו"צוות מטפלים גיי-פרנדלי". הדס עסק בהיבטים קליניים של נושא המיניות בקרב גברים הומואים ושילב בהרצאתו תיאוריות פסיכואנליטיות עכשוויות בנושא המיניות הגברית ההומואית ווינייטות מטיפוליו. הדס ביקש להאיר על האזורים החשוכים והקדומים של היווצרות חוויית השהות בארון בקרב הומואים, וטען שבאמצעות הבנה עמוקה של אופני היווצרותה של אותה "ארוניות" מטאפוריות ניתן להבין כיצד אותה חוויה משפיעה באופן מכריע על פרקטיקות מיניות, גם שנים לאחר יציאה מהארון ומימושה של הזהות המינית ההומואית.
הדס תיאר שלושה רכיבים של אותה "חוויית ארון" והשפעותיה. הרכיב הראשון מתייחס לחוויית הכניסה אל הארון ואל השהות בו כאל חוויות טראומטיות. בהקשר הזה, הדס התייחס לתיאוריות אדיפליות עכשוויות, אשר בשונה מהתיאוריה האדיפלית הקלאסית אינן מספקות הסבר להיווצרותה של ההומוסקסואליות, אלא מתארות דינמיקות תוך נפשיות ובין נפשיות המתפתחות כתוצאה מההשקעה הליבידינלית באובייקט בן המין הזהה. כך, מתוארת המשיכה של הילד ההומו בגיל השלב האדיפלי לאביו. בשונה מהמשיכה של הילד ההטרוסקסואלי לאמו, אשר עשויה להתקבל בברכה על ידי האם, הנהנית מחיזוריו של "מחזר קטן", משיכה זו נתקלת בדחייה של האב, אשר מסמן לבנו שהרכיב המיני של אהבתו הוא לא רצוי, ופסול. לנוכח הדחייה הזאת, הילד ההומו חווה טראומה, ובעקבותיה הוא עלול לפצל בין היבטים רגשיים של אהבתו לאביו, שאותם הוא אולי מנסה להמשיך ולטפח, ובין ההיבטים המיניים של האהבה, אותם הוא מצפין. באופן הזה, נוסדת אבן הפינה האיתנה של "הארון".
בנוסף לתיאוריות האדיפליות, הדס התייחס גם להגותו של הפסיכואנליטיקאי סידני פיליפס (Phillips, 2000), אשר מתאר, בלשונו, את ה"עוררות היתר בחיי היום יום" של ילדים ונערים הומואים: חסמים תרבותיים-סביבתיים ביחס לעוררות מינית מניחים כמובנת מאליה נטייה הטרוסקסואלית של ילדים, מה שבא לידי ביטוי למשל בהפרדה במקלחות ובשירותים בין בנים ובנות. מכיוון שכך, הנער ההומו הצעיר, שלמד אולי כבר בילדותו להצפין את מיניותו, נאלץ בהמשך חייו למצוא את גבולותיו המיניים והמוסריים בעצמו. מדובר בתהליך קשה, ואולי גם טראומטי, בעיקר כאשר הוא קורה גם ביחס לביטויי משיכה והתאהבות בבנים סטרייטים בגיל ההתבגרות ובבגרות המוקדמת.
הרכיב השני של "חוויית הארון", אותה תיאר הדס, קשור בתקופת היציאה מהארון, ובהתממשותה של זהות הומואית בוגרת, אשר בד בבד איתה עולה ההכרה בזמן האבוד של תקופת הארון, וצורך עז לפיצוי על התקופה הלא ממומשת. רכיב שלישי שתואר קשור לטאבו החברתי ביחס למין הומואי, ולתחושות שעולות יחד עם שבירתו של אותו טאבו לאחר התנסויות מיניות הומואיות ראשונות. בהקשר הזה תיאר הדס בעיקר תחושה של "הכל מותר", ובעקבותיה צורך למצוא באופן אינדיווידואלי גבולות מוסריים חדשים.
התיאוריות שהציג הדס, ועמן תיאורי המקרה אשר התייחסו אליהן, מספקות בסיס להבנת סוגיות שונות שעשויות להביא גברים הומואים לטיפול: פיצול בין מין ובין רכיבים נוספים של קשר, קושי בייסודה של אינטימיות זוגית, שכיחות גבוהה של מין מזדמן, התנהגויות של הימנעות ודחייה מפרקטיקות מיניות, ועוד. דבריו של הדס גרמו לי לחשוב על מאמרו של הפסיכואנליטיקאי קנת לואיס (Lewes, 2005) משנת 2005, "Homosexuality, Homophobia, and Gay-Friendly Psychoanalysis" שבו הוא דן בנקודות עיוורות אפשריות, בפספוסים, ובמחירים של טיפול "גיי פרנדלי" באוריינטציה פסיכואנליטית להומואים. לפי לואיס, במקרים רבים טיפולים פסיכואנליטיים מדגישים את איכויותיו האמפתיות והמכילות של הקשר הטיפולי, וכך מותירים את המיניות ההומואית, על היצריות שטמונה בה, על ייחודיותה, ועל שונותה, בלתי מובנת, ובמידה מסוימת הופכים אותה ל"מבויתת" ביחס לערכים מיניים של התרבות הסטרייטית. בעקבות לואיס, וביחס להרצאתו המרתקת של הדס, אפשר להעמיק ולחשוב על האתגרים אשר טמונים במפגש עם המיניות החד-מינית בטיפול, ועל המורכבות הכרוכה בהבנת ייחודיותה.
למרבה הצער, בסיומה של הרצאתו של הדס לא ניתן זמן לשאלות ולדיון; אולם ניכר שדבריו הדהדו גם בחלק מההרצאות שבאו אחריו, ובחלק מהסדנאות. הרצאתו של ד"ר איציק לוי, אשר מנהל את שירות האיידס ומחלות המין בבית החולים תל השומר, עסקה בעלייה המדאיגה בשיעורי ההידבקות באיידס בקרב גברים הומואים בישראל. בנוסף לאפשרות להבנה פסיכודינאמית מעמיקה של התופעה, אשר הדהדה מהרצאתו של הדס, לוי הציג בהרצאה השערות, חלקן מבוססות אמפירית, ביחס לנתוני ההדבקה המדאיגים. כך, הוא טען שחוסר ידע בנוגע להידבקות באיידס כבר איננו מהווה סיבה מספקת להסבר בנוגע לשכיחות המתגברת של מין לא בטוח בקרב הומואים. מכאן, שגם פעולות מניעה הסברתיות לא יכולות להסתפק במישור של "הידע" ביחס להידבקות בנגיף, אלא הן חייבות לעסוק באופן ספציפי בסיבות ובנסיבות שבגינן הומואים מקיימים יחסי מין לא בטוחים. בין הסיבות והנסיבות הללו לוי הזכיר תופעה של הסרת קונדום בזמן קיום יחסי המין דווקא בקרב גברים הסובלים מחרדה מהידבקות מאיידס, כסוג של פעולה קאונטר-פובית. עוד מנה לוי שימוש בסמים ואלכוהול, תפיסה של האיידס כמחלה לא ממיתה, וכן רצון להשתייך לקהילה של נשאי HIV – בעיקר בקרב הומואים צעירים, עם רקע של חיים בארון וחוסר קבלה של מיניותם מצד הסביבה. לוי הדגיש את הצורך בפניה אקטיבית לאוכלוסיות המועדות לקיים מין לא בטוח, למשל, גברים באתרי היכרויות באינטרנט. בנוסף, לוי פנה לציבור המטפלים בטענו שכחלק מטיפול עם הומואים המועדים למין לא בטוח עליהם לנקוט בגישה מניעתית, אקטיבית ויזומה, בדומה לגישה יזומה שננקטת ביחס לאובדנות.
אם העיסוק במין ובמיניות החד-מינית בתחילתו של יום העיון לווה בסקרנות, שהתפתחה לעיסוק נוקב בממדים רגשיים והתפתחותיים של מיניות כזאת, כעת, לאחר הרצאתו של ד"ר לוי והעיסוק בנתוני ההדבקה באיידס, אפשר לומר שבאולם ההרצאות שררה תחושה של בהלה. ההרצאה הבאה, של ד"ר צחי בן ציון – פסיכיאטר וסקסולוג, מנהל השירות לבריאות מינית ופסיכיאטר ראשי בקופת חולים לאומית, עסקה במגוון סוגיות הקשורות לחיי מין של להט"בים; לצד זאת, היא סיפקה הזדמנות לפרוק קצת את המתח שליווה את הבהלה בעקבות הנתונים שהוצגו בהרצאה הקודמת, ואולי בכלל בעקבות העיסוק במיניות ביום העיון עד כה.
בנימה עניינית, אך גם מבודחת, ואשר עוררה לא פעם פרצי צחוק מהקהל, ד"ר בן ציון הזכיר סוגיות רבות שקשורות לתפקוד מיני של גברים ונשים בכלל, כמו בעיות בתשוקה, בעוררות, באורגזמה, ועוד. ד"ר בן ציון הפנה את תשומת הלב אל הקושי, המייחד לפי דבריו הומואים ולסביות בימינו, לפנות לבקשת עזרה מקצועית על רקע קשיים בתפקוד המיני, והמליץ לאנשי טיפול לשקול הפניה של מטופלים אל שירותיים רפואיים לבריאות מינית. לפי בן ציון, הקושי לעסוק בבעיות בתפקוד המיני מאפיין בעיקר גברים, ולכן דווקא בתרבות הגברית ההומואית, אשר מייחסת למין חשיבות רבה, קשה יותר לגברים "להודות" ולטפל בקשיים אשר קשורים לתפקודם המיני. כך, טען בן ציון באופן ציורי ומקורי, נוצר ארון חדש: "ארונית" אשר "טמונה בבוידעם", ואשר מאכלסת את האימפוטנציה הגברית, אשר אינה מדוברת בקהילה ההומואית.
שקופית ליוותה את דבריו של ד"ר בן ציון, שבחלקה העליון נראה מתג הפעלה בודד, ובחלקה התחתון – מספר רב של מתגים, בגדלים ובצבעים מגוונים. שקופית זו נועדה לדמות שוני אימננטי, "ביולוגי", בין תפקודם המיני של גברים ונשים: הגברים, המדומים על ידי המתג הבודד, תפקודם המיני פשוט וקל להבנה, ונסוב סביב מצבי "on" ו-"off" בלבד. הנשים, לעומת זאת, מדומות על ידי רב-גוניות ועושר של מתגים, המדמים את המורכבות של מיניותן. במוקד הרצאתו של ד"ר בן ציון עמדה אמנם ההומאיות הגברית, אך הוא היה הראשון מבין הדוברים שהתייחס לנשים – ומעניין שדווקא בה ההבדלים בין המינים הוצגו כמהותניים בצורה כה מובהקת.
הסבר מהותני-ביולוגי עמד גם במרכז הרצאתה של שרי לוי, עובדת סוציאלית ומטפלת מינית, אשר הציגה תיאורי מקרה מטיפוליה בנשים לסביות ובזוגות של לסביות, והשתמשה גם היא ב "שקופית המתגים". כפועל יוצא וישיר מהשפעתה של המיניות הנשית הביולוגית, טענה לוי, בהתאם לעושר ולהטרוגניות של ה"מתגים", זוגיות בין-נשית היא "זוגיות מסובכת". לפי לוי, זוגיות לסבית עומדת בסימן חסרונה של "הגבריות הממתנת" הפשוטה. הסבר זה שימש כרקע לדיון בבעיות בתפקוד המיני ובזוגיות הלסבית שבהן נתקלת לוי בקליניקה. בהקשר הזה, סיפור אופייני של זוגות לסביות לדברי לוי הוא של בנות זוג אשר התשוקה המינית בחייהן הזוגיים כבתה, אך נותרה אינטימיות וחברות אמיצה.
אבחנה נוספת שעליה סיפרה לוי בדבריה היא בין מה שהיא מזהה כ"לסביות ראשונית" ובין "לסביות משנית": "לסביות ראשונית" מאפיינת בנות אשר הבינו מגיל צעיר שהן שונות באופן כלשהו, ועסקו מגיל צעיר בפגיעה הנרקיסיסטית שליוותה את ההכרה הזו; "לסביות משנית" לעומת זאת, הן בנות אשר חוו בלבול מסוים בנוגע לזהותן המינית, וכחלק מכך, ואולי כהסבר לכך, חוו גם טראומה, לרוב בעלת אופי מיני. לוי ציינה בדבריה שהיא סטרייטית. לאור זאת, ולאור טיעוניה של לוי בהרצאה, הייתה חסרה לדעתי התייחסות שלה לחוויותיה מיחסי ההעברה בינה ובין מטופלות. חשבתי בעיקר על מערכות יחסים טריאדיות שיכולות להיווצר במסגרת הטיפול בזוג כאשר המטפלת רואה מאחת מבנות הזוג "לסבית משנית". במצב זה עלולה אותה בת זוג, "הלסבית המשנית", למצוא עצמה בתווך שבין בת זוגתה, ה"לסבית הראשונית", ובין המטפלת הסטרייטית. בשל ה"בלבול" המיוחס ללסביוּת המשנית, הנוכחות של המטפלת הסטרייטית בהקשר הזה עלולה להציע כך, באופן לא מודע, את האפשרות להמרה להטרוסקסואליות במסגרת הטיפול.
*
הכנס התחדש לאחר הפסקת הצהריים, אז נערכו שמונה סדנאות שונות אשר עסקו בנושאים מגוונים, ולרוב מתוך התייחסות לנושא של יום העיון – המיניות. כך, למשל, ד"ר אלינער פרדס, אילה כץ ושירלי קובלסקי עסקו בסדנא שהעבירו בחלקם של ההורים בתהליכי היציאה מהארון של ילדיהם ובהשפעתם על תהליכים אלה. הסדנא נפתחה בדברים אישיים אותם נשאה אילה כץ, אשר שכלה את בנה באירוע הרצח בבר-נוער. כץ התייחסה לשירו של יהודה פוליקר "כשתגדל", שאת מילותיו חיבר יעקב גלעד. הקריאה של מילות השיר המחישה באופן עוצמתי ומרגש דרמות ומשברים בהם נתונים חלק מהילדים הלהט"בים ובני משפחותיהם. בהמשך, הסדנא כללה רכיב חווייתי, ששילב כלים יצירתיים מהגישה הנרטיבית, כמו משחק תפקידים. בנוסף, היה בה חלק תיאורטי יותר, שבו הוצגו ממצאים בדבר החשיבות הלא מובנת מאליה של איכות הקשר וההתקשרות בין ילדים מתבגרים ובין הוריהם בהקשר של הלגיטימציה של המיניות החד-מינית והיציאה מהארון. בין היתר, הוצגו קשרים שהתגלו בין התקשרות לא בטוחה בין ילדים והוריהם, ובין פרקטיקות של מין לא בטוח אצל הילדים בהתבגרותם. הסדנא עסקה גם בעבודה הטיפולית עם הורים, במפגש של מטפלים עם רגשות קשים של הורים ביחס לילדיהם בהקשר של גילויי המיניות החד-מינית, ובהבנה והאמפתיה המתבקשות לנוכח התהליכים שעוברים הורים אלה.
סדנא נוספת, שהעביר אילן רוב, עסקה בחוויותיו של מטפל הומו לנוכח מפגש עם חיבוטים שקשורים ליציאה מהארון של מטופלים. בהקשר זה נידונו המורכבות של המפגש עם הומופוביה מופנמת אצל מטופלים, וכן הדיאלקטיקה שבין הצורך להיות מותאם ולכבד את המקום שבו המטופל נמצא ביחס לחיבוטים בנוגע לנטייתו המינית ולמימושה, לבין הצורך של המטופל במטפל בעל נוכחות אסרטיבית כלשהי, אשר יקדם את ההשלמה של המטופל עם נטייתו המינית, ואת האינטגרציה של הזהות ההומוסקסואלית בזהותו.
*
את יום העיון הארוך חתמו שתי הרצאות אשר האירו על סוגיות טיפוליות מתוך פרספקטיבות סוציולוגיות ותרבותיות. שילוב של פרספקטיבות שהן לאו דווקא טיפוליות בתוך יום העיון היה בעיניי תורם במיוחד. לדעתי, חשיבות תרומם של חוקרים מדסיפלינות נוספות בהקשר של טיפול בלהט"בים קשורה בחלקה לכך שמבחינה היסטורית, מקצועות הטיפול, בריאות הנפש והחינוך לא שימשו כסוכנים הראשונים אשר תרמו ליצירתה של לגיטימציה חברתית לקהילה הלהט"בית והגיבו באיחור יחסי לשינוים חברתיים שהתרחשו. לא רק זאת, אלא שבמקרים מסוימים, המאבקים ללגיטימציה החברתית של להט"בים היו אף כרוכים במאבקים במוסדות בריאות הנפש והטיפול, אשר ביצרו תפיסות הומופוביות ביחס להומוסקסואליות.
הרצאתה של אפרת רותם, יו"ר חוש"ן, עסקה בהיבטים הפוליטיים של הדיבור על חד מיניות, שהתנוססה בכותרתו של יום העיון. לטענתה, הדיבור על מין להט"בי הוא חלקי מאוד, שכן בשונה מעושרו של הדיבור על מין הטרוסקסואלי, אשר נובע מהאישור החברתי לו זוכה ההטרוסקסואליות, הדיבור על מיניות שאיננה הטרוסקסואלית מוכחש מבחינה חברתית. הכחשת הדיבור על מין היא חלק ממחיר שעל הלהט"בים לשלם על מנת לקבל לגיטימציה חברתית. כך, "הסכם הקבלה החברתי של להט"בים", טוענת רותם, כולל את הסעיף המרכזי הבא: נתייחס אליכם יפה, ובתמורה, אל תטיחו בפנינו, ואל תדברו, על מה שאתה עושים במיטה. בהמשכה של ההרצאה רותם המחישה אופנים של דיבור על מין, או אולי בהקשר הזה מוטב לומר – דיבור מיני, דיבור של תשוקה, באמצעות התייחסות לפרקטיקות מיניות ומשחקי תפקידים מגדריים של הקהילה הבדס"מית ((BDSM הלסבית הקווירית.
במושב המסכם והאחרון ביום העיון הציגו ד"ר גלעד פדבה מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב וד"ר גיא שילה מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, רכז המחקר של "ארגון נוער גאה". המושב עסק בייצוגים של הומוסקסואליות, ובעיקר של הומואים גברים, בקולנוע ובטלוויזיה. פדבה ושילה סקרו את ההשתנות ההיסטורית של הייצוגים הללו בעשרות השנים האחרונות – מייצוגים נדירים, מצומצמים באופים, אשר מקושרים להווי חיים דקדנטי וחולה, אל עבר ייצוג עשיר ומגוון יותר, אשר מתייחס להיבטים ייחודיים ומגוונים של התרבות ההומואית, ומקשר בינם ובין ערכים חברתיים נורמטיביים. פרספקטיבה טיפולית וחינוכית מעניינת שעלתה מהרצאתם של פדבה ושילה נגעה לתפקיד הייצוגים של דמויות קולנועיות כ-role models, קרי, כדמויות המספקות חוויה חיובית של הזדהות – בעיקר עבור הומואים צעירים, אך לא רק להם. ייחודה של ההזדהות עם ייצוגים קולנועיים, לטענתם, היא בריחוק שבין הצופה לדמות המוצגת (זוהי איננה דמות "אמיתית" מחיי היום היום), כאשר אותו ריחוק מאפשר לעתים התייחסות לתכנים אישיים ומורכבים ועיסוק בהם.
*
לוס איריגארי, פסיכואנליטיקאית ופילוסופית צרפתייה, כתבה ב-1977 בחיבורה "מין זה שאינו אחד" (2003) כי החוויה המינית מקפלת בתוכה רב-גוניות העשירה בהרבה מהצמצום והדיכוטומיה שבהן מובנה המין מבחינה חברתית ותרבותית. איריגארי התייחסה בעיקר להיעדרן ההיסטורי של נשים מהסדר החברתי, ולאופני הייצוג המוטים והמצמצמים שלהן – בשפה בכלל, ובשפת המיניות בפרט. באופן דומה ניתן לחשוב, בעקבות הכנס, על המיניות הלהט"בית ועל האופן הפשטני, המוטה, והשגוי אולי, שבו אפשר בקלות להבין גם אותה, ולהתייחס אליה בטיפול, לאחר שנים ארוכות של היסטוריה חברתית הומופובית. באמצעות המפגשים בין אנשי הטיפול וחוקרים מדיסציפלינות נוספות, שכנס זה זימן, "הדיבור ה(חד)-מיני", הדיבור "שאיננו אחד", זכה לביטוי, להבחנה ולהתייחסות.
לסקירה נוספת של יום העיון באתר "פסיכולוגיה עברית"
מקורות
איריגארי, ל. (2003). מין זה שאינו אחד: מבחר (מצרפתית: דניאלה ליבר), תל אביב: רסלינג.
Lewes, K. (2005). Homosexuality, Homophobia, and Gay - Friendly Psychoanalysis. Fort Da 11, pp. 13-34.
Phillips, S.H. (2002), The Overstimulation of Everyday Life: II. Male Homosexuality, Countertransference, and Psychoanalytic Treatment. Annual of Psychoanalysis 30. pp.131-145.
