אובדן היריון ולידת מת – להפוך לאם כשאין תינוק
מאת שירת סרטל-רביב
המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה בכנס "אובדנים וטראומה במעגל חיי האישה", אשר אורגן על ידי מרפאת חוה בבית חולים שיבא בתל השומר והתקיים ב-29.6.11.
מהי לידת מת
לידת מת מוגדרת כלידת תינוק מת לאחר סיום 20 שבועות היריון. בשנת 2002, 6.4 מתוך 1000 לידות בארצות הברית הסתיימו בלידת תינוק מת (Kochanek et al., 2004).15%-25% מהנשים שחוו אובדן היריון סבלו מבעיות הסתגלות מתמשכות, ומחקרים שונים מראים כי אובדן שכזה מהווה גורם לחץ נפשי קיצוני ומעלה את הסיכון לחוות אבל טראומטי, דיכאון, חרדה, הפרעת הסתגלות והפרעה פוסט טראומטית (Bennet et al., 2005; Hughes et al., 2002; Hughes,Turton & Evans, 1999). ממצא נוסף מצביע על כך שנשים אשר חוו אובדן היריון נטו לדווח על תחושת אשמה בנוגע למות עוברן (Bennet et al., 2005).
להתמודדות עם מות עובר ולידת מת שני מרכיבים משמעותיים: התמודדות עם האבל על האובדן, והתמודדות עם הטראומה שבעקבותיו. הטראומה עולה מעצם היות האובדן אירוע המאופיין בלחץ פסיכולוגי מציף ומשתק שהינו פתאומי, לא צפוי ולא נשלט. מחקר שנעשה בשנת 2001 מצא כי הסיכון להימצאות סימפטומים פוסט טראומטיים בהיריון שלאחר אובדן היריון עומד על 20%. הסיכון גבוה במיוחד אם ההיריון החדש מתרחש זמן קצר לאחר האובדן. באותו מחקר נמצא כי ראיית העובר המת או החזקתו עלולים להעלות את הסיכון לפוסט טראומה (Turton et al. ,2001). במחקרים מאוחרים יותר נמצא כי ניסיון של הצוות הרפואי לקדם את הקשר עם העובר המת, במקום להציע קשר כזה ולהשאירו לבחירת ההורים, היה בעל השלכות שליליות: נשים אשר החזיקו את עוברן המת היו מדוכאות יותר ובעלות סימפטומים רבים יותר של פוסט טראומה מאלו אשר רק ראו את העובר, בעוד אלו שלא ראו את העובר היו בעלות הסיכוי הנמוך ביותר לחוות דיכאון (Badenhorst & Hughes, 2007; Hughes et al., 2002). מחקרים אלו הובילו לשינוי במדיניות בתי החולים, אשר מאז שנות השבעים נטו לעודד הורים לשהות במחיצת תינוקם המת, בהתבסס על מחקרים קודמים שטענו כי השהות המשותפת חשובה על מנת לאפשר את תהליך האבל. כיום עדיין קיימים חילוקי דעות בעניין, אך המדיניות המקובלת היא לא לעודד נשים להחזיק את תינוקם, אלא לאפשר זאת במידה ובני הזוג מבקשים (Turton et al., 2009). קיימות אפשרויות ביניים נוספות, כגון צילום התינוק וחשיפת התמונה להורים, אם הם מעוניינים בכך, בשלב מאוחר יותר .
אובדן היריון נמצא כבעל השפעה אפשרית גם על היתקשרות (attachment) אם-תינוק עם התינוק שנולד לאחר ההיריון הבא (Hughes,Turton & Evans, 1999). בספרות המחקרית ניתנת חשיבות רבה לתמיכתו של בן הזוג כמשפיעה על התמודדות יעילה וטובה יותר של בת זוגו עם האובדן (Surkan et al., 2009; Turton et al., 2009).
תיאור מקרה של טיפול באישה בעקבות לידת מת
האסוציאציה הראשונה שלנו ללידה היא חיים. כמעט מלה נרדפת. לידת מת לא רק שאינה נתפסת מבחינה רגשית; קשה לתופסה גם מבחינה הגיונית. היא מבטאת סתירה פנימית, דבר והיפוכו. משהו השתבש מאוד בסדר הדברים, המוות הקדים את הלידה, חיים התחלפו במוות, אושר בכאב וקבלה באובדן. שתי נקודות על רצף הזמן, לידה ומוות, שהיו אמורות להיות רחוקות זו מזו מרחק עשרות רבות של שנים ולהכיל ביניהן חיים שלמים, נדחסות לנקודה אחת בזמן, המקפלת בתוכה טרגדיה קשה לאישה, לבן זוגה ואף למשפחה המורחבת.
לידת מת מכונה לידה שקטה (Stillbirth). מונח זה מרמז על הדממה והשקט של העובר המת, אך מעבר לכך דבר לא שקט בלידה כזו. לא הכאב והצער ולא הטראומה. שבועות הסתובבה נינה עם הדי הצרחות שלה מאותה לידה "שקטה". ברצוני להביא את סיפורה של נינה, אשר הטיפול בה הסתיים לפני כשנה. כמובן שכל הפרטים המזהים שונו ונינה אף נתנה את הסכמתה להצגת סיפורה.
נינה, בת שלושים, הגיעה למרפאה המטפלת בנשים הסובלות מהפרעות נפשיות הקשורות למעגל חייהן, לאחר שהופנתה על-ידי המחלקה הגניקולוגית. זאת בעקבות אובדן היריון בשבוע 40, השבוע האחרון להיריון, לאחר שחבל הטבור נכרך מסביב לצוואר העובר והוא מת בעודו ברחם. היא מגיעה למרפאה כשלושה שבועות לאחר האובדן.
לפגישה הראשונה היא מגיעה בלוויית בעלה. מדווחת שאינה מסוגלת להיות לבד, זקוקה לקרבה צמודה של מישהו מבני משפחתה; אינה נרדמת ללא כדורי שינה, אין לה תיאבון והיא מרבה לבכות; לא מכירה עצמה עכשיו, מרגישה שהיא "צפה". עולות בה תחושות קשות של התערערות הביטחון הקיומי, אובדן שליטה על חייה, ורגשות אשמה על כי לא הצליחה לשמור על בנה. היא מציינת את שמו: שי. שם שנתנה לו עוד במהלך ההיריון. בפגישות הבאות, נינה מספרת על עצמה ובמהרה נפרש בפני הרקע המורכב שלה. היא עלתה מאוקראינה לבדה לפני כעשר שנים, ומשפחתה עלתה מספר שנים אחריה. למרות שסובלת מבעיית קשב וריכוז ואובחנה עוד בהיותה ילדה, עשתה מאמצים כבירים להשתלט על השפה העברית ועל קשייה, וסיימה תואר ראשון באוניברסיטה. מזה מספר שנים היא עובדת בתור מורה בכיתות הנמוכות. לפני כשנתיים וחצי נישאה לבן זוגה, והיריון זה היה היריונה הראשון. לנינה אחות ואב אשר סובלים ממחלת נפש. השנה חוותה משפחתה המורחבת מספר אירועים קשים, ונינה שמה את כל תקוותיה לתקופה טובה יותר בתינוק שאמור היה להיוולד.
נינה מספרת שהיא משתדלת לא לבכות מול בני המשפחה, כי זה מחליש אותם. היא זו שתמיד היתה החזקה והמתפקדת, והיא מנסה בכל כוחה להגן על בני המשפחה. אך בפגישות היא מרבה לבכות, משחזרת ומספרת על הרגע בו לא הרגישה יותר תנועות חיים בתוכה, על הנסיעה לבית החולים, על הלידה הקשה כל כך של הילד המת, והצרחה שלה שעדיין מהדהדת באוזנייה. היא מדברת על בטנה כמקור למוות ולא לחיים. נינה מרגישה "חלולה" – תחושה פיזית ממש, ריק קונקרטי בחזה ובבטן. גם תחושותיה הנפשיות הן לדבריה חלולות, כמו קופסא ריקה. מונח זה, "קופסא ריקה", מלווה אותנו מהיבטים שונים, גופניים ונפשיים, תקופה ארוכה.
כחודשיים לאחר הגעתה למרפאה, ובמסגרת המעקב הפסיכיאטרי שנעשה לה, נינה מאובחנת כסובלת מדיכאון מג'ורי ומתחילה בטיפול אנטי דכאוני. הטיפול התרופתי משפר את מצב רוחה והיא הופכת פעילה יותר, צוחקת לעתים.
בהדרגה, היא ממשיכה לעבד בטיפול תחושות שונות סביב טראומת אובדן ההיריון. תמה עיקרית בטיפול באותה עת היא תחושת אשמה קשה על כי לא הצליחה לשמור על בנה ולהגן עליו כפי שאימא צריכה לעשות, והתמודדות עם חלק בה שרוצה למות יחד איתו.
בהמשך, תחושת אובדן השליטה הופכת מרכזית בטיפול. כל חייה היה לנינה ברור, בתמימותה, כך היא אומרת, שבעבודה קשה משיגים תוצאות. יש סדר, יש היגיון במה שקורה – ולפתע אובדן שליטה מוחלט, תחושה רבת עוצמה של חוסר אונים. אני מתוודעת לנטייתה של נינה לחשיבה מאגית; נטייה שליוותה אותה מאז ומתמיד, נתנה לה תחושת שליטה וחוויה של אומניפוטנטיות, ואף התוותה וארגנה עבורה איזשהו סדר.
אנו לומדות יחדיו להכיר את הראייה הדיכוטומית שבה היא נוטה לתפוס מצבים ואנשים, המלווה בקושי לראות מצבי ביניים, אנו מזהות את הנוקשות הקיימת בחשיבתה והימצאותן של סכמות קוגניטיביות לקויות ומוטעות. אלמנטים שהיו קיימים תמיד, אך הקשו עליה מאוד להתמודד עם האובדן הטראומטי.
בפגישות היא משתפת אותי בקושי להתאבל על בנה שמת טרם היוולדו ובהעדר הלגיטימציה וההכרה מהסביבה לבכות ולכאוב: אין לוויה, אין קבר, אין שבעה, אין זיכרונות קולקטיביים מקיומו של ילד. זיכרון החיים היחידי הוא אינטימי מאוד, ושייך לה בלבד ומעט לבעלה: זיכרון תנועות העובר ברחם ומראהו בתמונת האולטראסאונד. ילד זה היה חי רק בתוכה, ולכן זיכרונו ממשיך לחיות בעיקר אצלה. מתוך חשש שהוא יישכח, היא מחליטה לשמר את זיכרונו באקט מעשי, שייראה גם על ידי סובביה, ומתחילה להדליק נר זיכרון בכל 21 בחודש, היום בו מת בנה.
כחלק מתהליך הפרידה, ובהדרגה, מצליחה נינה לגשת לחדרו של שי, כך היא קוראת לחדר שהיה מיועד לו, ולמיין את חפציו. את חלקם היא תורמת, את חלקם זורקת, את חלקם נותנת לקרובת משפחה – ועם מספר חפצים היא מסתובבת בתא המטען של רכבה, אבודה ומבולבלת, מתקשה לגעת בהם, לא יודעת מה לעשות עמם. היחס האמביוולנטי לחפצים מהווה ביטוי מוחשי לתחושות מנוגדות ומורכבות בנפשה: הרצון לצאת מהדיכאון למול הפחד לשכוח, האשמה שעולה בעקבות ההתאוששות והבחירה בחיים, כעסים שהיא מפנה כלפי עצמה על כי היא נפרדת משי. אנו מדברות על פרידה בניגוד לשכחה, על קיומו של שי בנפשה אך באופן שיאפשר לה להמשיך הלאה. היא אומרת: "אני צריכה למצוא לו את המקום הנכון בתוכי". לבסוף היא מחליטה לשמור בובת פרווה אשר היתה מיועדת לשי, ולשים אותה על הארונית בחדרה. היא לא נותנת לאחייניה לגעת בה. בחירה זו מקלה עליה, ומאפשרת לה להיפרד מכל החפצים האחרים שהיו מיועדים לבנה שמת.
ההתמודדות המורכבת שלה וקשייו של בן זוגה, מעוררים קונפליקטים רבים בזוגיות. נינה מרגישה כי בן זוגה מאשים אותה במות בנם, גם אם לא מודה בכך, והיא חשה מושפלת ודחויה. בעקבות האובדן נינה הופכת חלשה יותר ונזקקת, והדבר מערער את המערך הזוגי כפי שהיה קיים עד אז. וכך, במקביל לטיפול הפרטני הם מתחילים בטיפול זוגי במסגרת המרפאה.
בחודשים הבאים חל שיפור הדרגתי במצבה הנפשי של נינה: היא חוזרת לעבודתה כמורה עם הילדים משנה שעברה, מתמודדת עם שאלותיהם על "התינוק שמת" ועם תגובות הוריהם. אך בכל פעם שעולה מחשבה על לידת ילד נוסף, נינה מתמלאת תחושות אשמה כלפי בנה המת: כיצד תוכל "להחליף" את שי, להיפרד ממנו סופית? כיצד יוכל ילד חדש להתגורר "בחדר של שי", שם כבר היו מוכנים עריסתו, צעצועיו ובגדיו?
שבועות ארוכים אנו עוסקות גם במקום של נינה במשפחתה, בקשר שלה להוריה ולאחיה, קשר המבוסס על דאגה ואחריות של נינה להורים במין היפוך תפקידים מוקצן. כולם ילדיה. בחווייתה היא האחראית על אושרם של בני המשפחה. חוששת לבטא כלפיהם כעס, ואז לאבד שליטה על הדחפים התוקפניים, וכתוצאה מכך, באופן מאגי, יקרה להם משהו רע. גם אביה נהג לאבד שליטה, וזעמו הפך לא פעם לאלימות מילולית קשה ובלתי מווסתת. כל ניסיון להתרחק מההורים מעורר חרדה; היא חווה עצמה כהרסנית ואת הוריה כמי שלא יכולים להכיל את כעסיה. אך מאז אובדן בנה, הקונפליקט סביב נושא הכעס התחזק, והיא מתקשה לרצות ולספק את בני משפחתה כפי שהיה בעבר. אנו מנסות להבין את מקורות הקשרים המשפחתיים, אשר בבסיסם חרדה. כאשר דווקא האובדן הקשה מעמת אותה עם מציאות בה אין לה שליטה. הנה, היא עשתה כל מה שצריך בקשר עם משפחתה כדי שלא יקרו דברים רעים, ובכל זאת קרה אסון.
בהדרגה, נינה מתחילה לתת מקום לרגשות שעד כה הכחישה; גם היא שונאת, כועסת ומקנאה. למרות החששות המלוות את ההכרה ברגשות אלו, היא מצליחה להתעמת בחדר הטיפולים וגם במציאות עם תביעותיהם של בני משפחתה. כשמונה חודשים לאחר האובדן, ברגע מרגש במיוחד, היא מתחילה לדבר על הגדילה וההתפתחות שהיא חווה בעקבות מות בנה. מבינה כי האירוע הקשה שעברה החל תהליך ספרציה שלה מהוריה. היא אומרת: "אני מנתקת את חבל הטבור ביני לבינם". אותו חבל טבור שחנק גם אותה בקשר עם ההורים. אנו מדברות על הקשר שלה עם אימה, על האם שנינה היתה אמורה להיות, על האמהות שלא מומשה. אמהות אשר החלה בתחילת ההיריון, היתה שם לכל אורכו ונקטעה, לפחות בעיני החברה, למול בנה המת, אותו ביקשה לראות ולהחזיק לאחר הלידה.
עם הזמן הולכת ומתבססת בנינה התחושה כי מבחינתה היא לא איבדה היריון אלא איבדה ילד, את בנה הבכור. היא לא מתאבלת על היריון שלא צלח, אלא על ילד שהיה לה, שהחלה להכיר, אך הוא מת. היא מתאבלת על עצמה, על האם שהיתה יכולה להמשיך להיות, והיא מסרבת לתת לה למות יחד איתו. היא אימא, והיה לה ילד. היא אימא לילד שמת. כשנשאלת על ידי אנשים זרים אם יש לה ילדים, היא מוצאת עצמה מתלבטת רגע, אך אז עונה שהיה לה ילד. היא מציינת בפניי כי לילדיה העתידיים תספר שהיה להם אח בכור, אשר מת ושומר עליהם מלמעלה. זו המשמעות האישית שהיא נותנת לאובדנה והאופי הספציפי של חווייתה; משמעות אשר מסייעת לה מאוד להתמודד עם אבלה וכאבה.
בהדרגה הולך ומתפתח בנינה הרצון להיכנס להיריון נוסף. כתשעה חודשים לאחר אובדן ההיריון הקודם היא נכנסת שוב להיריון, והדבר מוביל לשיפור נוסף במצבה. היא כבר לא מדליקה נר זיכרון, היא מכינה מעטפה עם כל הבדיקות שעשתה בהיריון הקודם ומטמינה בארון. בשבוע ה-15 להיריון מתבשר הזוג על בעיות התפתחותיות שנצפו בעובר. הדבר מוביל לרגרסיה קשה במצבה של נינה; החרדה עולה, היא שוב לא ישנה בלילות ונעה בין ייאוש לתקווה.
נינה מתמלאת פחדים לגורלו של התינוק החדש, נמנעת ככל יכולתה מליצור עמו קשר, ולילותיה מאופיינים בסיוטים קשים. בחלומותיה היא מתעוררת במיטה שטופת דם, אנשים שאינה מכירה תוקפים אותה, נועצים סכינים בבטנה והיא בורחת. העולם נחווה רודפני ואלים כל כך, והיא מנסה להימלט ולהציל את תינוקה. לפרקים הסיוטים כה קשים עד כי אני מתקשה להכיל את החרדה העצומה המציפה אותה. נינה מפתחת הימנעויות הכוללות כל עיסוק יזום בהיריון: לא קונה בגדי היריון, לא לובשת את הבגדים מההיריון הקודם, לא נכנסת לחנויות אליהן נכנסה בהיריון הקודם. הליכה לבדיקות יוצרת אצלה מצוקה רבה. בשלב זה מתעורר החשד שנינה מפתחת תסמינים פוסט-טראומטיים, ובמקביל להמשך הטיפול היא מופנית להערכה לבדיקת התאמתה לטיפול בחשיפה ממושכת (PE – טיפול ייעודי למצבי פוסט טראומה). היא נמצאת מתאימה, אך מכיוון שמצויה בהיריון וכי הלידה עלולה לקטוע את הטיפול באמצע, מתקבלת החלטה שלא תתחיל בו מיד. יחד עם זאת, היא מתחילה לפגוש את מטפלת ה-PE ומקבלת הסבר על פוסט טראומה והתייחסות קוגניטיבית-התנהגותית ממוקדת בסימפטומים, מה שמוביל להקלה ולהפחתה בנפחם. נינה מתחילה לעשות פעולות שונות הקשורות להיריון, קוראת על הלידה המתקרבת, קונה בגדי היריון ובגדים לתינוק.
מספר שבועות לאחר הלידה נינה מגיעה למפגש איתי מלווה בבנה, ומעתה זו הופכת להיות שגרת הפגישות שלנו – כשבנה התינוק בעגלה לידה. בהמשך, כשהוא מעט גדל, היא מגיעה מלווה בבן משפחה שנשאר עמו מחוץ לחדר הטיפולים. בפגישות עולים הקשיים והקונפליקטים סביב תחילת האמהות, קשיים בזוגיות, ודאגות לילד, אשר נולד עם בעיה רפואית קלה, אך כזו המלווה באינספור בדיקות וכרוכה באי וודאות לגבי הזדקקותו לניתוח. החרדה פן תאבד אותו בניתוח מובילה לחידוש סיוטי הלילה ולהחמרה של הפלשבקים. נינה חשה אשמה רבה על כך שנקשרת לתינוק החדש ובעצם ממשיכה בחייה, בעוד בנה הראשון – והבכור, כפי שחשוב לה להדגיש – מת. היא מרגישה כי מותר לה לשרוד אך לא לחיות, לא ליהנות. בסיוטי הלילה מופיעה תמה חוזרת, של אובדן בנה ובאשמתה. היא חולמת ששוכחת אותו, שקורה לו משהו כי לא שמרה עליו טוב מספיק. נינה מתקשה לשלוט בחשיבה המאגית ולווסתה; עולות בה תחושות סותרות כלפי הבן המת והבן החי. לעתים נראה כי בחווייתה הם מתבלבלים והופכים לאחד. קשורה לבן המת ומפחדת לאבד את הבן החי, ומתוך כך גם חוששת להיקשר אליו. מרגישה כי אינה אם טובה דיה, וחוויה זו יוצרת מצוקה רבה.
בשלב זה מתקבלת החלטה בקרב צוות המרפאה ובהסכמתה של נינה, להתחיל טיפול בחשיפה ממושכת על מנת לטפל בפוסט טראומה. בזמן הטיפול בחשיפה ממושכת, הנערך על-ידי מטפלת ה-PE, נינה ואני נפגשות אחת לשבועיים. תדירות מפגשים זו סוכמה בינה לבין כל הגורמים המטפלים בה על מנת לחזקה בטיפול ה-PE האינטנסיבי. השבועות חולפים באיטיות רבה עבור נינה, שבועות בהם מתגלים לנו כוחותיה ורצונה העז להחלים ולהבריא. היא מבצעת את החשיפות הנדרשות ממנה, בדמיון ובמציאות, ואף נפרדת מבנה במכתב מרגש שכתבה לו. אט אט שוככים הסימפטומים הפוסט טראומטיים.
נינה עסוקה במציאת המקום הנכון לשי בנפשה. בהדרגה היא הופכת מסוגלת להיות בנוכחות הילד המת והילד החי בלי להרגיש אשמה כלפי אף אחד מהם. היא כבר לא אומרת "הלידה של שי", אלא "המוות של שי", בהתייחסה לאותה נקודה בזמן הכרונולוגי והנפשי שבה נולד מת. בעקבות כך, האמהות שלה ליובל, בנה החי, הופכת דומיננטית והיא מתחילה לבסס ולמצוא את המקום הנכון בנפשה גם עבורו.
באחת הפגישות נינה מספרת שהיא שוב בהיריון. מביאה רגשות מורכבים סביב ההיריון החדש, פחדים ותקוות. למרות העייפות והבחילות היא מסוגלת ליהנות, פוגשת חברות, וחושבת על שינוי תעסוקתי. כבר לא פוחדת, כי אם עצובה כשנזכרת בשי. למרות שגם בהיריון הזה מתגלה חשד לבעיה אפשרית בעובר, וישנה עלייה ברמת החרדה, נינה מתמודדת ומציינת "קשה לי, אבל אני לא מתפרקת".
לנינה היום שני ילדים חיים ובריאים וילד אחד בזיכרון שמצא, כפי שביקשה, את המקום הנכון בתוכה.
התייחסות החברה ללידת מת
לידת מת היא חוויה בודדה מאוד עבור בני הזוג ובעיקר עבור האישה, אשר חווה העדר לגיטימציה להתאבל לאחר מות העובר. הלכות האבל בתרבות היהודית אינן חלות על מי שעדיין לא מלאו לו 30 יום. על תינוק שנולד מת, גם אם נולד לאחר תשעה חודשי היריון, לא מתאבלים ולא יושבים שבעה. הוא נקבר ללא לוויה, ולא תחת השם שייעדו לו הוריו.
אובדן היריון אינו מובן על ידי החברה כאירוע רגשי משמעותי. אמהות לעובר שמת אינן זוכות להכרה בצורך שלהן להתאבל. מכיוון שהתינוק מעולם לא היה חי בעיני החברה, לא נִצפה, לא זוהה ולא זכה להתייחסות, מותו הוא בגדר "לא-אירוע", nonevent. התייחסות כזו מביאה את ההורים לחוש אשמה ובושה על אבלם וכאבם (Rajan,1994). מעבר לכך, הם אינם זוכים לתמיכה חברתית מספקת, אשר נמצאה כאסטרטגיית התמודדות יעילה ביותר לאחר אובדן שכזה (Cacciatore et al. ,2009). סיבה נוספת להעדר תמיכה חברתית מספקת היא אי הנוחות והקושי של הסביבה להתמודד עם לידת מת. התרחקות של נשים צעירות או הרות מאישה אשר איבדה את היריונה, גם אם היא חברתן, היא קושי שכיח שעולה במפגשים עם נשים אבלות. כך גם עם בני משפחה אחרים שמעדיפים "לא לדבר על זה".
מות עובר בשלב מתקדם כשלאישה אין ילדים קודמים, דן את האם להתמודדות מורכבת מבחינת זהותה האימהית: מעולם לא ראו אותה כאם, היא לא הוגדרה ככזו בעיני החברה, והזהות האימהית שלה עדיין לא זכתה להכרה. בהעדר תינוק, מבחינת הסביבה, האישה אינה אם. נינה סירבה לוותר על אימהותה, סירבה "למות" כאם יחד עם עוברה. נראה היה כי היא אינה יכולה להמשיך בתהליך האבל כל עוד לא הגדירה לעצמה את עצמה כאם שאיבדה תינוק, מה שאיפשר לה לתת פשר לתחושותיה הקשות, לאבלה ולדיכאונה. ברגע שהצוות המטפל בה הכיר, קיבל והדהד את תחושתה של נינה כי איבדה את בנה הבכור והיא קיבלה הכרה באימהותה, היא יכלה להתחיל למצוא עבורו את המקום הנכון בתוכה. תהליך זה המשיך והתבסס בעקבות הטיפול הממוקד בפוסט טראומה והיעלמות הסימפטומים הפוסט טראומטיים.
אֶבל בעקבות לידת מת שונה מאבל לאחר אובדנים אחרים, ומאופיין בדגש המכריע על זמן עתיד ולא על זמן עבר – הציפיות, התקוות, החלומות של מה שאמור היה להיות ולא קרה. מתוך כך, הכמיהה והעצב ממוקדים בפרידה מפנטזיות עתידיות ולא מבוססים על חוויות ממשיות ועל זיכרונות של אירועים שקרו בעבר (Brier, 2008).
נראה כי כך גם בנוגע לזהות האימהית, אשר במקרה של לידת עובר מת אינה נשענת על ההתנסות האימהית היומיומית. זהות זו נבנית מחוויות ראשוניות – רבות עוצמה, אמנם – של דאגה, אהבה וקשר, אשר החלו להתפתח במהלך ההיריון; אולם היא מבוססת בעיקר על תוכניות, פנטזיות וחלומות עתידיים.
מות עובר פוגש אותנו, מטפלים – נשים ואף גברים – בבטן הרכה/הריקה, ומהדהד לחלקנו חוויות מוכרות באופן אישי ממש, או של קרובים לנו; מחבר לפחדים העמוקים ביותר, של מות ילד. מהמקום הזה, לא קל לנו להכיר בחווייתה הספציפית של מטופלת אשר עוברה מת בבטן כחוויית אם שאיבדה ילד. אולם חשוב לזכור שתהיינה נשים שזו חווייתן בעקבות לידת מת, וההכרה בכך היא זו שתסייע להן להתמודד עם אבלן ואובדנן.
סיכום
במאמר זה ניסיתי להאיר היבטים שונים של אובדן היריון ולידת מת דרך תיאור מקרה טיפולי. נשים רבות מתמודדות עם אובדנן ללא צורך בהתערבות מקצועית. יחד עם זאת, סיוע כזה הינו הכרחי במיוחד כשהאבל הופך פתולוגי וכשהאובדן מוביל להתפתחות סימפטומים פוסט טראומטיים.
אני מודה לכל הנשים אשר פגשתי במהלך עבודתי בשנים האחרונות במרפאת חוה, בבית החולים שיבא בתל השומר, נשים אשר חוו אובדן היריון ולידת עובר מת, ודרך המפגשים עמן עזרו לי להבין את הפער הקיים בין יחס החברה לאובדן היריון לבין חוויית האובדן רבת העוצמה של ההורים, ובמיוחד של האם.
ברצוני להודות לד"ר ניצה נקש שהיתה מטפלת ה-PE של נינה, לדנה צדיק שהיתה המטפלת הזוגית, ולד"ר ג'ודית ריידמן מנהלת המרפאה והרופאה המטפלת.
מקורות
Badenhorst, W. & Hughes, P. (2007). Psychological Aspects of Perinatal Loss. Best Practice & Research Clinical Obstetrics Gynaecology, 21(2), 249-259.
Bennet, S.M., Litz, B.T., Sarnoff L.,B. & Maguen, S. (2005).The Scope and Impact of Perinatal Loss: Current Status and Future Directions. Professional Psychology: Research & Practice, 36,180-187.
Brier, N. (2008). Grief Following Miscarriage: A Comprehensive Review of Literature. Journal of Women's Health, 17(3),451-464.
Cacciatore, J., Schnebly, S. & Froen, F.(2009). The Effects of Social Support on Maternal Anxiety and Depression After Stillbirth. Health and Social Care in The Community, 17(2), 167-176.
Hughes, P., Turton,P., Hopper E., & Evans, C.D. (2002). Assessment of Guidelines for Good Practice in Psychosocial Care of Mothers after Stillbirth: A Cohort Study. Lancet, 360,114-118.
Hughes, P., Turton, P., & Evans, C.D.H., (1999) Stillbirth As a Risk Factor for Anxiety and Depression in The Next Pregnancy: Does Time Since Loss Make a Difference? British Medical Journal, 318, 1721-1724.
Kochanek ,K.D. , Murphy, S.L., Anderson, R.N. & Scott, C. (2004). Death: Final Data for 2002. in National Vital Statistics Reports, 53(5). Hyattsville, MD: National Center for Health Statistics.
Rajan, L. (1994). Social Isolation and Support in Pregnancy Loss. Health Visitor, 67, 97-101.
Surkan, P.J., Radestad, I., Cnattingius, S., Steineck, G. & Dickman, P.W. (2009). Social Support after Stillbirth for Prevention of Maternal Depression. Acta Obstetricia Et Gynecologica, 88, 1358-1364.
Turton,P., Evans,C.D.H. & Hughes,P. (2009). Long-Term Psychological Squeal of Stillbirth: Phase 2 of Nested Case - Control Cohort Study. Arch Women Ment Health, 12, 35-41.
Turton, P., Hughes, P., Evans, C.D.H. & Fainman, D. (2001). Incidence, Correlates & Predictors of Post-Traumatic Stress Disorder in The Pregnancy after Stillbirth. British Journal of Psychiatry, 178, 556-560.
