היסטריה והשפלה – כשהמבט הוא הגיהינום
מאת מריאנה גייטיני
סקירה והרהורים בעקבות הרצאתו של פרופ' סמואל גרסון "היסטריה והשפלה" בכנס "היסטריה והמאבק על תחושת החיות". אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה לרפואה, התוכנית לפסיכותרפיה, 17.6.2011.
"אם כן זהו הגיהינום. לעולם לא הייתי מאמין לזה. אתן זוכרות: האש והגפרית, העינויים. כמה מגוחך. אין צורך בעינוי, הגיהינום הוא הזולת." (סארטר, בדלתיים סגורות)
ילדה בת שמונה יוצאת לתחרות שיט, מלווה על ידי אביה שהיה שיט מקצועי בעברו. התחרות מתקדמת היטב, אלא שברגע מסוים היא מאבדת שליטה על כלי השיט שלה ונותרת מאחור, לכודה באחד מן המפרצים. זמן רב לאחר מכן מגיע אביה. למראהו מרחוק היא חשה הקלה (ודאי התרוממה לפתע, ודאי דפק לבה במהירות, בהקלה) אלא שפניו הקרבות חשפו זעם ואכזבה. הוא צועק עליה. "מה לא בסדר אתך?!". כל הדרך הביתה שוררת ביניהם שתיקה.
במהלך הפגישה הטיפולית, והיא כבר בת שלושים ואחת. היא מוצפת בחרדה, אומרת שלו ידע המטפל את גודל האימה שלה היא בטוחה שהיה נגעל ממנה, לא היה רוצה עוד שום קשר אתה.
בפגישה למחרת היא נזכרת בטיול עם בני הכיתה שלה, היא בת 12 והם בחוף הים, לפתע היא מבחינה שקבלה מחזור, היא רצה לעבר חלק מבודד, יוצרת גומחה בחול ומתיישבת בתוכה בבכי, צופה בחבריה משחקים עד שזמן רב מאוחר יותר מישהו מוצא אותה.
בפגישה שלאחר מכן שוב היא חוזרת על הפחד שהמטפל יגעל ממנה. הזיכרונות הקודמים חוברים לזיכרון נוסף מגיל 14. אמה מחוץ לבית והיא מכינה ארוחה לאביה, גאה על יכולותיה ועל הארוחה היא מזמינה אותו לבוא. ההתרגשות מתחלפת בחדות כשהאב, בפנים חתומות וקשות, מעיר לה על שהיא לא לובשת חזייה. היא רצה בדמעות לחדר שלה, בוכה לבדה עד שהיא נרדמת.
זיכרונות אלו נחווים עבורה כרגעים בהם היא מושפלת והיסטרית. התחושה שאחרים עדים לחוסר היכולת לשלוט בגוף שלה, כמו גם הפער בין הגאווה והמשאלה לבין ההשפלה שבאה מיד לאחריה, מותירים אותה חסרת יכולת לדעת ולדבר את הרגשות והצרכים שלה. הא מבולבלת וחרדה, ובהעדר זולת שיוכל לזהות ולהכיר ברגשות שלה היא מתקשה להכיל את עצמה, לא מסוגלת להעניק קול לחוויות, היא נדונה להיסטריה.
תיאור המקרה הזה ליווה את הרצאתו הראשונה של פרופ' סמואל גרסון. בהרצאתו הוא בנה במלאכת מחשבת טענה לפיה ההיסטריה איננה אלא רקמת הצלקת של פציעת ההשפלה, זוהי השפלה שעלתה בתגובה למשאלה, לרב משאלה הקשורה לצורך בהכרה במיניות ובגוף, משאלה שפגשה זולת משפיל, מנכס או מעוות.
גרסון טוען כי ההכרה במיניות הנשית היא מטלה מורכבת בחברה שבה אנו חיים, וודאי בתקופות בהן ההיסטריה כונתה "היסטריה נשית". פעמים רבות ההכרה פינתה את מקומה להשפלה ולדיכוי המונעים את האפשרות להכרה, והופכים את המשאלה ללא רשומה, לכזו שזקוקה לגוף כאזור של רישום; במילים אחרות – להיסטריה.
"היסטריה" היא שם כולל לכל אשר איננו ניתן לניסוח; זהו הגוף הקפוא, המילים הנעדרות, היד שממאנת לאחוז, העיניים שאינן רואות. דיבורו של הגוף נותר סתום, מופשט מיכולות הקשר - היסטרי.
בעיני הייתה זו הרצאה מאירת עיניים, מאירת עיניים כי היא כיוונה את העין לאזורים חדשים, יצרה חיבורים לא מובנים מאליהם, כאלו שהולכים אל מעבר לאדם הפרטי ורואים את ההקשר התרבותי-חברתי שבתוכו העולם הפנימי שלנו פוגש את זה החיצוני. המונח "מאירת עיניים" (או שמא "מאיר עיניים"? אבל עוד נשוב לחמקמקותה של השפה בהמשך) ימשיך וילווה את הסקירה הזו: המבט הוא זה שמאפשר הכרה או מונע אותה.
ההיסטריה זוהתה במהלך השנים עם הנשיות. המילה היסטריה כידוע מקורה במילה רחם, ובעבר מקורות הריפוי היו בין היתר – היריון. מיקוד הבעיה ופתרונה חשפו את הסדר החברתי.
פעמים רבות במהלך ההיסטוריה ניסיונות של נשים להשיג שליטה בתוך דינאמיקה של שיעבוד הובנו ופורשו כהיסטריה. כך למשל מתאר גרסון את חבורת המפגינות שיצאו לפני 100 שנה בתביעה לזכות הצבעה כמי שכונו "היסטריות". כאשר סימפטומטולוגיה היסטרית נצפתה בקרב גברים צצו דיאגנוזות חדשות כמו נוירואסטוניה או shell-shock, שמות שהיו גבריים מספיק, פחות פסיביים, פחות פחדניים, פחות היסטריים.
פרויד ראה את המשאלות הליבידינליות המודחקות כמקור ההיסטריה, והפתרון נעוץ היה בשחזור ופירוש של ההיסטוריה הפרטית – ירידה לחקר הגירוי הראשוני שהוביל לסימפטום, יהא זה טראומה או משאלה. בתוך כך התעלם פרויד מהמטריקס הבינאישי שבתוכו עלו המשאלות הליבידינאליות. בהרצאתו קורא לנו גרסון להביט בקשר, להביט במשאלה הליבידינלית, במבט המקבל אותה, מאשרר או פוסל. בכך הוא מוסיף את החוליה הקריטית, הבינאישית. גורלה של המשאלה מצוי כעת באופיו של המבט. בהעדר זולת מקבל שמכיר במשאלה הרי שהאדם נדון לחוות אותה כחיצונית לו, ככזו שכופה עצמה על גופו, ובכך חייב הגוף לחיות אותה. אין זו המשאלה שלי, אין זה גופי שלי.
גרסון ממשיך צעד נוסף וטוען שלא די במבטו של האחר, הצורך הוא במבט מקיים לצד אישור של המשאלה (בהקשר זה מעניין לחשוב על שיח שבין ההתייחסותיים לקוהוטייניים). אלא שלעתים הזולת מזהה את המשאלה ומגיב אליה באופן משפיל, מסרס ומאיין. אל מול השפלה זו נוצר לטענתו המצב ההיסטרי, זה שלא מאפשר למילים לייצג, שמותיר את האדם עירום מהטוב שבו ומבלי יכולת להעריך ולדעת את החוויות שלו. השפלה מהווה מעין מוות של הדימוי הטוב של עצמנו, דימוי שאנחנו מקווים שהאחר מחזיק בתוכו לגבינו. המבט של האם מאפשר לתינוק לחוש את הסובייקטיביות והאינטרסובייקטיביות; החוויה של היותנו חסרי ערך במבט של האחר מקבילה להיותנו לא נראים כלל, ומכאן גם לרגרסיה לעולם פרה סמבולי.
זהו האופן שבו השפלה הופכת להיסטריה: ההשפלה מטיחה אותנו לעולם חסר יכולת ביטוי, נטול מילים, כזה שמשאיר אותנו מחוץ לטווח השליטה, מותירה אותנו כגוף חסר יכולת ביטוי, סתם גוף. ההיסטריה מסמנת דרך הגוף את זה שלא יכול היה להיות מסומן בדרך אחרת, אלא שאין מי שיקבל את התקשורת הזו והיא נידונה לחזרה כפייתית, שוב ושוב.
לפיכך, טוען גרסון, ההיסטריה איננה אלא העלאת זיכרונות של השפלה, בה המשאלה של העצמי או היכולת למשאלה לא התקבלה ונידונה לאילמות.
בעודי כותבת את הסקירה הבנתי שאני בצרות; השפה העברית מסרבת לשתף פעולה. בעוד ההרצאה ניתנה באנגלית, הרי שהסקירה נאלצה לעבור לשפת הקודש. עברית, כפי שוולך לימדה אותנו, היא סקס מנאיקית, מסגירה את המין, לא נותנת להתחבא. יש לה צורך אובססיבי לקבוע את מינו של כל חפץ, דומם, חי, היסטרי או לא היסטרי. קחו לדוגמה את הפסקה שמעלינו – נגזר עלי לבחור, האם יהיה זה היסטרי או היסטרית. זה לא נשמע טוב היסטרי, אבל אני לא רוצה לכתוב היסטרית. חייבים לבחור. לבסוף בחרתי, תרגום עוקף סקסמניאקיות: "המצב ההיסטרי". מעשה התרגום והסיבוכים שהוא מזמן חשף את מורכבות הטיעון של גרסון באופן החי ביותר. תרגום הטקסט מחייב לבחור במין. זה או היסטרי או היסטרית. אין hysteric, אין טשטוש. הלשון חושפת את מורכבות הטיעון: כשאין מי שיכיר במשאלה, אין אפשרות לדעת אותה, ואין זיכרון. בעברית – זכר. הזכר זוכר. הוא זה שמחזיק את הזיכרון, הזיכרון האלבורטיבי, זה שאפשר לספר אותו, להעביר אותו בתוך תקשורת בינאישית (והגדת לבניך). ואילו הנשים? האם אילמותן מקרית? ההיסטריה כאמור היא שדה האילמות, טראומת ההשפלה אל מול האיווי מנעה את המבט המנכיח, המכיר. בכך היא גם מנעה את חווית הקונטור הנפשי, את הקיום הסובייקטיבי והאינטרסובייקטיבי, ודנה אותן לדיבור דרך הגוף, דיבור חזרתי, לא קומוניקטיבי, אישי.
אם הזכר זוכר, מה יכולה לעשות האישה? תהום הנשייה.
נשוב אל גרסון ואל הריכוך הקל שהאנגלית מאפשרת לנו. גרסון מרחיב את הטענה שלו ומוסיף אל הזירה את האַפקט. אפקט הוא הדרך האנושית לתקשר, ראשית בתוך עצמנו ולאחר מכן גם אל הזולת, אותו זולת שאנו זקוקים למבט המאשרר שלו, להכרה שלו. אלא שלא תמיד זוכה האפקט למבט. וגרוע מכך, לעתים הוא נתקל במבט המשפיל, ההיפוך של התקווה. זהו רגע שבו מעוקר האפקט מן המשמעות שלו, מהיותו דרך תקשורת. האדם לא יכול עוד לדעת את עצמו, והאפקטים חדלים מלהיות נושאי משמעות. יותר מכך, האדם נותר פסיבי לגבי החוויות של עצמו, נעדר תחושת בעלות על עולמו הרגשי; אלו מובילים למה שאנו מכירים כמצבי היסטריה.
זוהי פסיביות שצומחת מתוך רגעים מצטברים של חוסר הכרה במשאלה. ההשפלה לא מותירה איש שיוכל לשאת ולקבל את המשאלה שמאחורי האפקט. ההיבטים התקשורתיים של האפקט מורכבים ורבי מהמורות, השלמות והאחידות של עולמנו הפנימי דורשים את קיומו של זולת חיצוני שיוכל להכיר ולהשיב לנו את התחושות שלנו מבלי לעוות אותן או לנכס אותן לעצמו.
יותר מזה, ממשיך וטוען גרסון: ההיבטים התקשורתיים של האפקט מאפשרים לנו ליצור באחר מצבים רגשיים שלא היו מתקיימים אלמלא הנוכחות שלנו. זהו הבסיס לתקשורת לא מודעת, להזדהויות השלכתיות והפנמתיות: זה הדבר שמאפשר להרחיב את החוויות שלנו, לתת תוקף לאידיום הפרטי שלנו. בהעדרו של זולת שכזה אנחנו נותרים עם עולם פנימי וחיצוני עקר וחזרתי. הניסיונות ההיסטריים למלא את החלל הריק דרך רישום של מצבים פנימיים על פני הגוף הולכים ומרחיקים את האדם מן האפקט המקורי ומעקרים עוד יותר את האפשרות לתקשורת.
גרסון מצטט את בולס: "לראות אין משמעותו לדעת ולשמוע שונה מלהבין". בולס מקשר את ההיסטריה להעדרה של נוכחות אימהית שיש בכוחה לתרגם את המצבים האפקטיביים בעלי המשמעות לשפה. באופן דומה לדרך החשיבה של ביון על היכולת לחשוב, בולס טוען שבמצבי היסטריה חסרה אם שתוכל לספק (וגם לספר על) חוויה המשכית בה ניתן לעשות שימוש בשפה לשם טרנספורמציה מותאמת של מצבים אַפקטייבים ודחפיים. במצב שכזה הרי שלהיסטרי(ת) אין אמונה בשימוש בשפה במטרה לשתף בתחושות, השפה חדלה מלהתקיים. זמן הגוף לדבר, לספק מיצג חושי ותחושתי שלמעשה כמהה להכרה.
נשוב למטופלת שמלווה את ההרצאה.
ג' נאבקה בחרדות, המקצוע שבו עסקה חייב אותה להרצות אל מול קהל. ברגעים אלו היא הייתה חרדה שייחשף חוסר הידע שלה, שמה שהיא מציגה כחזות קומפטנטית איננו אלא קליפה שברירית ושקרית שמתחתיה מצויה האמת העירומה (אפרופו השפה – "תיחשף ערוותה" שכיח יותר "מתיחשף ערוותו" לא?).
נשוב לפגישה, המטופלת מספרת על תקופה בה יצאה עם גבר אפרו-אמריקני, ומתפתח הדיאלוג הבא:
מטופלת: יצאנו רק בגלל שלא יכולתי להשיג אף אחד יותר טוב מזה, הסיבה היחידה שבגללה מישהו כמוהו יצא עם אישה לבנה היא שזה סימן לכוח שלו. הייתי חיקוי חיוור אז והיום. הכל שקרי, הכל תחליף לא הדבר עצמו... לא הייתי מה שהוא באמת רצה.
מטפל: ממש כמו שלא היית הבן שאבא שלך רצה.
מטופלת: אפילו בתור טומבוי הייתי רחוקה ממה שהוא באמת רצה.
מטפל: נראה לי שאת מתארת את האופן שבו את חווה את עצמך, חסרת ערך אלא אם כן את מהווה את המשאלה של האחר, מה שהוא היה רוצה שתהיי, וכשאת מנסה להפוך את המשאלה הזו לשלך היא מרגישה שקרית.
- פרסומת -
מטופלת: אני תמיד כל כך משוכנעת שכל מה שאני עושה הוא הצגה, שזה לא אמיתי.
מטפל: אני חושב שההרגשה הזו נבנתה מתוך פנטזיות וחוויות, גם היום וגם בעבר, שהאחרים רוצים שתהיי משהו שאת לא. זה בוודאי השאיר ספקות עמוקים לגבי המשאלות של עצמך ולגבי המשאלות של האחרים והפך את המשימה של לדעת משהו על עצמך לבלתי אפשרית. נותרת רק עם תחושות שאת פוחדת שרק יסגירו את חוסר הביטחון שלך.
כמה ימים לאחר הפגישה הזו היא הגיעה לפגישה כשהיא לובשת חולצה שכתוב עליה "זונה" בכיתובים שונים. בדרך זו, מציין גרסון, העבירה המטופלת את המאבק שלה; הניסיונות להימלט מפני הגדרה של עצמה על ידי הזולת, אלא שניסיונות אלו הם כמובן בעלי גורל אכזרי.
מה רוצה האישה הזו? גרסון משרטט את השבר העיקרי כפי שהוא מבין אותו מתוך המפגש אתה, את העובדה שניכוס, שהעדר אפשרות למבט מכיר המאפשר הכרה, מונע את האפשרות לסובייקטיביות ומכתיב את הקיום כתגובה. את הפנימי והאותנטי מקריבים לטובת מה שמוטען במבט של הזולת, וכך גם נעלמת האפשרות לדעת את עצמך.
הטרגדיה היא שהאישה הזו לא רואה גם את זולתה, את אותו אפרו-אמריקני שקיומו מתמצה עבורה באפרו-אמריקניותו. ההשפלה אם כך מחריבה גם את האפשרות לדעת את הזולת, ובכך מאיינת את היכולת של הזולת לדעת אותך. לך תמצא ככה נחמה.
כשגרסון סיים להקריא את הדיאלוג שמובא כאן הוא אמר באופן ספונטאני ונוגע ללב משהו על האורך של ההתערבות האחרונה שלו, וציין שהיא בוודאי איבדה אותו אי שם בדרך. זה היה רגע משעשע, אבל גם קרוב ונוגע, רגע שבו יכולתי להבין איך המטופלת הזו הפקידה את נפשה בידו. והייתה לי עוד מחשבה, האם בתגובה שלו הוא סיפק הכרה? מעניין האם ההכרה מחייבת את הדיבור על כאן ועכשיו, האם הוא רצה לומר לה "אני שומע אותך, את רוצה שיבחרו בך בזכות מה שאת, שגם אני אבחר בך בזכות מה שאת ולא אגעל ממך. אבל את כבר לא יודעת מה את, את כבר לא יודעת מה את רוצה ומה האחרים רוצים".
והרהור סיכום.
לחדר עם שלש ספות ופסלון אחד מובלים בזה אחר זה גארסין, אינס ואסטלה. הדלת נסגרת. ולאט לאט אנו מבינים, הם מתים וזהו הגיהנום. אלא שאת תמרות העשן ומכשירי העינויים מחליף חדר סגור ושלש נפשות, וזהו הגיהנום.
"אסטלה: אדוני יש לך מראה? (גארסין אינו משיב.) מראה, ראי כיס, לא חשוב מה? (גארסין אינו משיב.) אם אתם נוטשים אותי לבדי, תשיגו לי מראה לפחות. (גארסין משאיר ראשו בידיו, בלי להשיב.)
אינס: (נחפזת לקראתה.) לי יש מראה בתיק (מחטטת בתיקה במורת רוח) אין לי אותה עוד. כנראה נטלו אותה ממני בקבלה.
אסטלה: אני מרגישה מוזר (ממששת את עצמה.) אתם אינכם חשים באותה תופעה: בשעה שאינני רואה את עצמי, אני תוהה אם אני אמנם קיימת" (בדלתיים סגורות, סארטר. עמ' 27-28).
