ארבעה שנכנסו לפרדס הפסיכואנליטי
סקירה בעקבות ארבעת הדוברים ביום העיון על העברה והעברה ונגדית
מאת עומר שטרן
סיקור יום העיון של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה: "מבפנים החוצה ובחזרה, העברה והעברה נגדית", שנערך ב-5 במאי 2011 בתל-אביב.
בכתבי חז"ל, 'פרדס' הוא כינויה של תורת הסוד היהודית, העוסקת במה שנהוג לכנות "סתרי האלוהות". סיפור "ארבעה שנכנסו לפרדס" הינו סיפור תלמודי המצוי במסכת חגיגה (י"ד, ב') ומספר על ארבעה חכמים גדולים מחכמי ישראל שנכנסו לפרדס, קרי ביקשו לעסוק בתורת הסוד:
תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס. ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אחר ורבי עקיבא. [...] בן עזאי הציץ ומת [...]. בן זומא הציץ ונפגע [...]. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום.
ליום העיון של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה "מבפנים החוצה ובחזרה, העברה והעברה נגדית" הוזמנו ללא ספק ארבעה חכמים ומלומדים (ואנשי מקצוע בכירים) מתחום הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה הפסיכואנליטית, המייצגים מגוון מתוך קשת הגישות הפסיכואנליטיות. כל אחד מהם התבקש להיכנס – וכמובן שלהכניס אותנו הנוכחים – ל'פרדס הפסיכואנליטי' ולהעביר לידינו את פירות גישתו בכל הקשור לאותו רעיון מורכב, חמקמק ופונדמנטלי של העברה והעברה נגדית. בסקירה זו אבקש לחלוק איתכם מקצת מפירות הפרדס – או שמא אלו בכלל פרדסים שונים – על הדמיון ועל ההבדלים שביניהם.
*
ד"ר צבי סגל, פסיכואנליטיקאי מנחה המזוהה עם רעיונות מגישת 'פסיכולוגיית העצמי', היה הראשון מבין הארבעה שנכנס לתוך הפרדס הפסיכואנליטי בהקשרה של העברה והעברה נגדית. בפתיחת דבריו התייחס להיבטים ההיסטוריים והדיאכרוניים של התפתחות רעיון ההעברה וסיפר כי בתחילת דרכה של הפסיכואנליזה – הן בתיאוריה הפרוידיאנית והן בזו הקלייניאנית – הטיפול נסמך בעיקרו על רעיונות והמשגות תיאורטיות ופחות על היחסים שנוצרו בתוך המפגש הטיפולי. בהקשר זה ניתן להבין מדוע עבור פרויד ההעברה וההעברה הנגדית נתפסו בתחילה כהפרעה לעצם רעיון הטיפול. בעוד פרויד שינה דעתו מן הקצה אל הקצה בכל הנוגע לרעיון ההעברה, כך שב-1912 היא כבר קיבלה אצלו את מלוא הכבוד וכובד המשקל הטיפולי, ההעברה הנגדית נותרה עבורו בבחינת מכשול עליו נדרש האנליטיקאי להתגבר.
סגל סיפר על תמורות מקבילות שחלו בו עצמו לאורך דרכו כמטפל. כשהיה צעיר ובתחילת הכשרתו הוזהר לבל ייפול למלכודת ההזדהות עם מטופליו – הזדהות שנתפסה כמאיימת לצמצם את "המרחק הטיפולי" הנדרש עבורו כמטפל. עם השנים – ויחד עם השינויים וההתפתחות בהבנת מקומו ותרומתו של הקשר הטיפולי – הגיע למסקנה כי דווקא ההזדהות היא העוזרת לו להתחבר הן למטופליו והן לרבדים אותנטיים בתוככי תוכו.
נראה כי באופן זה התייחס סגל לראשון מבין שני ה"טיפוסים" של ההעברה הנגדית כפי שהמשיג אותם הפסיכואנליטיקאי היינריך ראקר (2010) בספרו "העברה והעברה נגדית": 'העברה נגדית תואמת' לעומת 'העברה נגדית משלימה'. על פי ראקר, בהעברה נגדית תואמת המטפל מזדהה עם המטופל או עם חלקים שלו, ובכך מונח למעשה הבסיס לאמפתיה עם המטופל. במובן זה "תגובותיו ורגשותיו של המטפל מהווים תשתית ליכולתו לשים עצמו במקומו של המטופל ולהבין את תגובותיו ואת רגשותיו של זה. מובן שהדבר מחייב מודעות, ניתוח, הבנה ושימוש נכון בהעברה הנגדית. זו התורה על רגל אחת..." (שם, עמ' 11).
*
ד"ר חנה אולמן, פסיכואנליטיקאית בכירה ויו"ר מכון תל-אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, פתחה את דבריה באנקדוטה משעשעת מתחום הקולנוע. באמצעותה ביקשה להבהיר כי הגישה ההתייחסותית – בדומה לשחקן המבקש "להיכנס" לדמות אותה הוא משחק – דורשת מהמטפל להימצא עם המטופל בתוך הדיאלקטיקה, בתוך הפרדוקס. 'עם' ולא 'מול'. קרוב ככל שניתן לחוויה. כל זאת כמובן גם כריאקציה וכביקורת ביחס לגישות האורתודוקסיות והקלאסיות – הנתפסות כקרות ומרוחקות.
בהרצאתה המרתקת ביקשה אולמן להדגיש את הרעיון – המחובר כמובן בטבורו להיבטים פוסט-מודרניים הניצבים בבסיס הגישה ההתייחסותית – לפיו המפגש הטיפולי מהווה ומתהווה כ"קו-קונסטרוקציה", הבניה משותפת של המטופל ושל המטפל. שני אלו שותפים, משפיעים ומושפעים אהדדי זה ביחס לזה ועל התוצר האנליטי המשותף והייחודי הנוצר בינם. בהקשר זה טענה אולמן כי ראוי להבין את ההעברה (וכמובן גם את ההעברה הנגדית) כמתקיימת בשני מישורים גם יחד: הן במישור ה"אמיתי" והקונקרטי של ההווה הטיפולי, אותו 'כאן ועכשיו', והן במישור העבר – השחזור של יחסים. נראה כי טענה זו הדהדה והשלימה את התייחסותם של האנליטיקאים מיטשל ובלאק (2006), לפיה "במקום לראות את הסיטואציה האנליטית רק כתיאטרון המשמש לגילום העבר (דרך ההווה) מציב הדגם האינטראקציונלי את המטופל גם כעסוק במידה מוצקה בהווה (בהשתמשו במה שלמד מן העבר) (עמ' 320).
לאחר מכן המשיכה אולמן וציינה כי במהלך שנות החמישים של המאה הקודמת ניתן מקום של כבוד לרעיון ולחוויה של ההעברה הנגדית, ממש כפי שעשה פרויד בסופו של דבר עם רעיון ההעברה. עם זאת, ההכרה בערכה הטיפולי הרב של חוויית העברה הנגדית אינה מקלה על המטפל, אלא דווקא דורשת ממנו להיכנס ללב-הים מבלי שתהיה לו קרקע בטוחה, יבשה ויציבה לעמוד עליה. לאור זאת טענה אולמן כי בחדר הטיפולים אנו נחשפים אמנם לתסריט שהטיוטא שלו נכתבה מראש על-ידי המטופל, אך הסרט הסופי מושפע בהכרח גם מאיתנו כמטפלים ומהאינטראקציה הטיפולית. נדמה שבמטאפורה זו ריפררה אולמן למאמרו של פרויד מ- 1912 "על הדינמיקה של ההעברה", בו התייחס להעברה כאל "מעין גלופה (או אולי כמה גלופות), שחוזרים עליה שוב ושוב, שבים ומדפיסים שוב ושוב במהלך החיים."(פרויד, 2002, עמ' 85). ריפררה וליטשה בהתאם לרעיון ההתייחסותי.
*
ד"ר אילן נילמן, פסיכואנליטיקאי מנחה המזוהה עם משנתו של ביון, פתח את הרצאתו בהסבר מעמיק ומורכב של התיאוריה הביוניאנית, של הטרמינולוגיה המייחדת אותה ובעיקר של מקומו המרכזי של החלום והחלימה בה. לפי ביון, המטופל איננו מביא את חלומותיו לטיפול כדי שהמטפל יפרש אותם, אלא במטרה להמשיך ולחלום בנוכחות המטפל ובאמצעותו היבטים אותם לא יכול היה לחלום לבדו. באופן דומה, הפגישה האנליטית כולה נתפסת על ידי האנליטיקאי כחלום, כאשר תפקידו הוא לאפשר את המשכו באותם מקומות בהם הגיע המטופל למבוי סתום.
על פי תפיסה זו כלל היחסים הנרקמים בין המטופל לאנליטיקאי נחשבים ומפורשים כיחסי העברה, זאת מאחר והאנליטיקאי מהווה בעיקרו 'דמות העברתית' מאוצר הדימויים והדמויות של המטופל. בהקשר לכך הזכיר נילמן את מאמרה של האנליטיקאית בטי ג'וזף – הנסמך על רעיונות קלייניאנים – בדבר "העברה כסיטואציה טוטאלית". לאור זאת ביקש נילמן להדגיש כי ההסטה או לחילופין ההתמקדות במציאות המטריאלית והאובייקטיבית של המטופל משולה להתעוררות מחלום ולפיכך משנית ובטח שאיננה רצויה.
בהקשר להעברה הנגדית טען נילמן כי עצם המושג הוא בגדר טעות והטעיה, שכן הוא נשען על הנחה מוקדמת לפיה קיימת האפשרות להפרדה אובייקטיבית בין מה שמביא המטופל לבין מה שמתעורר במטפל. הנחה מוטעית זו מקורה כמובן בשורשים פרוידיאנים. לדעתו של נילמן, למטפל ישנה העברה ששווה – גם אם איננה זהה – להעברה של המטופל. על כן לא מדובר בהעברה נגדית, כי אם בהעברה per se.
*
אבי ריבניצקי, פסיכואנליטיקאי מנחה מהאסכולה הלאקאניאנית, פתח את דבריו בטענה כי כל אחד מהדוברים שקדמו לו דיבר בשפה שונה לגמרי וכי במהלך הרצאתו של נילמן מצא עצמו כל אימת שהוזכר פרויד עוצר עצמו מלקפוץ ולקרוא "לא נכון!". הוא ביקש להבהיר כי שאלת ההעברה וההעברה הנגדית מכניסה אותנו היישר לתוך השדה של האתיקה. ריבניצקי טען כי על אף שקיים כיום ויכוח בפסיכואנליזה לגבי הרלוונטיות של "האמת", עבור פרויד ולאקאן האמת הינה מהותית, שכן היא היא המניע מתוכו פועל הסובייקט והמטופל. אין מדובר באמת אובייקטיבית, כי אם באמת הסובייקטיבית של המטופל, הנמצאת אך ורק בלא-מודע שלו ולא בזה של האנליטיקאי היושב מולו.
ריבניצקי – בהסתמך על לאקאן – טען כי הסובייקט נולד חסר באופן אימננטי (זאת כמובן בהקשר לסירוס), וכי העברה היא לעולם החיפוש שלנו אחר אותו אובייקט חסר שלעולם לא נוכל למצוא. בהקשר זה אהבה הינה העברה והעברה הינה אהבה: כאוהבים או כמטופלים אנו מחפשים באהוב או במטפל דבר שאין בו, והאהוב או המטפל הוא אובייקט חסר בהכרח. למרבה האירוניה, אנחנו אוהבים את האחר דווקא בגלל מה שאין בו, ולא בגלל מה שיש בו כפי שנהוג לחשוב. לכן, להיות אנליטיקאי (לאקאניאני) משמעו לקבל על עצמך את ההעברה – את החיפוש של המטופל בך אחר מה שאין בך. בתחילתה של האנליזה, האנליטיקאי הוא "סובייקט שמונח לידע", אך אל לו להתבלבל ולהתפתות לחשוב שאכן טמון בו אותו הידע, אותה היכולת או ההבנה החסרה למטופל.
לפי רביניצקי, ובדומה להתייחסותו של נילמן, מה שמכונה העברת נגד הינו אם כן העברה לכל דבר; העברת הנגד קשורה ללא-מודע של האנליטיקאי ומהווה הפרעה להקשבה שלו למטופל – למושא האיווי שלו ולפנטזמה שלו. בהעברה הנגדית האנליטיקאי מניח ידע מסוים על המטופל – מה שמהווה מכשול ועיוות, ומתפקד כלא אחר מאשר "הפרעה בהקשבה". אף אם האנליטיקאי משוכנע כי תחושות ומחשבות מסוימות מתעוררות בו אך ורק עם מטופל כזה ולא עם אחר – אין זה אומר דבר וחצי דבר על המטופל, אלא רק על האנליטיקאי. על כן עליו לברר היבטים אלו מחוץ לטיפול. כל זאת בדומה מאד לתפיסה הפרוידיאנית הקלאסית של רעיון ההעברה הנגדית.
*
ובחזרה לפרדס:
אז מה הוא אם כן הקשר לאותו סיפור תלמודי על אותם "ארבעה שנכנסו לפרדס"? האם יש כאן מעֵבר להקבלה משעשעת בין 'רביעיות' של חכמים? אבקש כעת לשפוך מעט אור על הסיפור ממסכת 'חגיגה' ובכך אנסה לחבר בינו לבין יום העיון המדובר.
הסיפור התלמודי מספר על ארבעה מגדולי חכמי ישראל שנכנסו לעסוק בתורת הסוד, ורק אחד מהם, רבי עקיבא, נכנס בשלום ויצא בשלום. שלושת החכמים הנוספים – אחד מת, אחד נטרפה דעתו, והרביעי – ר' אלישע בן אבויה הנקרא מאז אותו אירוע "אחר" – הפך לכופר בעיקרי האמונה היהודית.
הפרדס הוא כינויה של תורת הסוד היהודית העוסקת ב"סתרי האלוהות". במובן זה הפרדס נמשל למרחב השמור של האלוהים, אליו לא מוזמן כל אחד להיכנס. הכינוי פרדס זכה גם להתייחסות על ידי האר"י כאל ראשי התיבות של המילים 'פשט', 'רמז', 'דרש' ו'סוד' - ארבעת הרבדים והרמות בלימוד התורה, בסדר עולה: ה'פשט' קשור בפרשנות מילולית של הטקסט; ה'רמז' הינה הפרשנות הטיפולוגית; ה'דרש' מהווה פרשנות אלגורית; וה'סוד' קשור בפירוש והבנת המקרא על-פי חכמת הקבלה.
עבורי – ואני מניח שבמובן מסוים עבור כל מטפל בעל אוריינטציה פסיכודינאמית – רעיונות ההעברה וההעברה הנגדית נתפסים במובן מסוים כ"תורת הסוד" הפסיכואנליטית, העוסקת בסתרי הנפש. כמו לפרדס התלמודי, מרחב שמור שאליו לא מוזמן כל אחד להיכנס, גם אל הפרדס הטיפולי מורשים להיכנס רק אלו שעברו אי אלו לימודים והכשרות ונמצאו ראויים; גם אותו מבינים ומפרשים תיאורטיקנים שונים באופן שונה; גם בו, לתפיסתי, יש רבדים ורמות שונות של פרשנות והבנה - רעיונות מפסיכולוגיית העצמי, מהגישה ההתייחסותית, רעיונות ביוניאניים ולאקאניאניים - רעיונות הקשורים אמנם כולם באותו מקור פרוידיאני ומתכתבים עימו, ובכל זאת נבדלים זה מזה ובמקרים מסוימים אף מנוגדים זה לזה.
לא אתיימר לקבוע מי מבין הדוברים ביום העיון הוא זה שנכנס בשלום ויצא בשלום מן הפרדס הפסיכואנליטי ומי הוא הכופר בעיקרי האמונה והתיאוריה (ואולי בכלל אנו דווקא זקוקים לכופרים ביקורתיים יותר מכל מאמין אדוק ואורתודוקס?). גם לא אתיימר לקבוע מי מבין הגישות השונות היא זו של ה'פשט' ומי לעומתה היא זו של ה'סוד'. אני בהחלט חושב שהחלטה זו הינה אינדיווידואלית וקשורה בכל מטפל ומטפלת. או כפי שאמר זאת אחד הדוברים בסיומו של יום העיון: "גם כלפי תיאוריה ישנה העברה".
מקורות
מיטשל, א’ סטיבן ובלאק, ג' מרגרט. פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים, 2006.
פרויד, זיגמונד. "על הדינמיקה של העברה", בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. תל-אביב: עם עובד, 2002.
ראקר, היינריך. העברה והעברה נגדית. תל-אביב: תולעת ספרים, 2010.
