הנערה המתבגרת ואני
אסתי זיסמן
היא שתקה אותי לחתיכות. שאלותיי נותרו חסרות מענה. שיקופיי ריחפו בחלל, לא היו אוזניים לקליטתם.
היא שתקה, אני שתקתי בחזרה. לוח חלק של פרויד, שיננתי לעצמי. ננסה... הלוח נותר חלק. מה לי ולפרויד?, תהיתי. ויניקוט הוא אבי הרוחני. אני אביט בה בעיניים מקבלות והיא תחוש את עצמה קיימת דרכי ובעזרתי". הנערה המשיכה לשתוק. דומה כי לא הביטה כלל בעיניי לראות את מבטי. האם היא חשה בניסיונותיי וכוונותיי? האם אני אובייקט אחר עבורה או שמא סובייקט המסייע לה להגדיר עצמה כאובייקט? האם אני קיימת עבורה בכלל? איך היא צריכה אותי? התיאוריות מתבלבלות לי ומתחלפות.
אני אהיה שם כמענה לצרכיה, החלטתי. קוהוט ומעניו לצרכים גם הם חביבים עליי, ואליו שאיפתי. הגשתי לה את המכחול רק כשחשתי שבכך רצונה. התפעלתי מעבודותיה וחיזקתי את הצורך בגרנדיוזיות (של מי?) שלה. עניתי לשאלות שלא נשאלו. אני עוברת לחשוב ביון: מכל. הכלה. מוכל: אני אהיה כולי בהתכווננות אליה... כאילו שעד כה לא הייתי. אני אכיל אותה כמו שהיא, על שתיקותיה, העדרויותיה המרובות, על עבודות האמנות המדהימות שלה (זה דווקא קל).
אני מנסה לפרק החרדה, להחזירה נוחה לעיכול, אבל הנערה המתבגרת כלואה במכל אחר. אני חשה בחרדה שלה. גם אני חשה בחרדה. מפניה. מהמפגש. מהשתיקה הגורסת אותי לרסיסים. השלכה הזדהותית. את קליין אני לא ממש אוהבת... אימה בחדר. לפני שהיא באה. לפעמים בתוך המפגש. לפעמים רק כשאני מחזיקה אותה במיינד שלי וזוכרת אותה במהלך השבוע. אני עושה את זה הרבה. תחושות חדשות לא מוכרות לי. התקפי אכילה תוקפים אותי בחושבי אותה. גם זו דרך להרגעה, אני לומדת. מנסה להירגע, כדי להרגיע. ממתי נהייתי כזו חרדתית, אני משתאה. אך מבינה.
אני בעצם מתפתחת במעלה התיאוריות. הגישה ההתייחסותית נראית לי כל כך עכשווית ומתאימה ליחסינו... אני אנסה לשתף אותה במעט במה שקורה אצלי איתה במפגש, אני אומרת בלבי. אני מגששת, מנסה, מחפשת מילים. שקט בחדר הטיפולים. המעט שאני אומרת כאילו לא נשמע. העבודות שלה ממחישות לי יותר מכל מילה: פרצוף ללא אוזניים, דמויות ללא פה, יצורים ללא עיניים. לא שומעים ולא רואים. לא מדברים. מי לא מדבר מלבדה? האם השתתקה וקולה נדם באין מקשיב? מי שותק ומי לא מקשיב? מי לא רוצה לראות ואת מה? האם לא רואים אותה ואת צרכיה? האם מה שהיא רואה או צריכה לראות מקשה עליה? אני מחזיקה אצלי את השאלות עד בוא הרגע המתאים. אצטרך להתאפק. אני מחזיקה את עצמי בסבלנות, הרגע לא ממש מגיע.
האם אני מטפלת הנרדמת על המשמרת? אני מנסה לשקף בזהירות, במתינות, אין קול ואין עונה. אין מתעניינת ואין מהנהנת, אין מכחישה או הודפת. שתיקה. אני מצטרפת ב"תאומוּת" ושותקת בעצמי. ניסיונותיי להמשגה ולמציאת מילים שייצגו אותה ואת תחושותיה במקומה נחווים לי כהתערבות לא מתאימה (וזה לא שאני לא מנסה...). אנחנו לומדות לשתוק לגמרי, אבל ביחד. המחשבות והדיבור בין לא מודע אחד לאחר, מובנים לי יותר מתמיד. אני נרגעת אט אט, כי אני חשה שגם נערתי רגועה יותר מתמיד. אני חשה כי השתיקה שלנו התחלפה מ"שתיקה רועמת" של פחד וכעס לשתיקה אינטימית משותפת. הללויה. האמנם?
יש לי תחושה קלה של התקדמות. אני מגששת כל הזמן אצל הוריה אחר שינוי כלשהו ב"חיים האמיתיים", מחוץ לבועה שלנו. כמעט ואין שינוי. התקפי זעם, חוסר משמעת, אכילה מוגזמת, אי תפקוד בלימודים. הדרכת הורים: הכלה, קבלה, הקשבה, אנחנו מדברים על מה היא לא אומרת כי היא כבר התייאשה, על מה היא צועקת כי היא כאובה. אני מסבירה כי היא חשה שנדחתה, שהיא מרגישה שונה ולא תואמת למשפחתה, סביבתה. אני מבהירה כי ברור לה שהיא צרה צרורה ומאכזבת. גם את עצמה. אני מספרת כמה היא כמהה לאהבה. אני מבקשת שידברו ויסבירו לה דברים גם אם נדמה שהיא לא מתעניינת. אני מסבירה שהיא לא שואלת שאלות כי חשה בעבר נלעגת. היא לא הבינה ולא הובנה. אני מרגישה את כל הדברים האלו בתוכי, ללא מילים. לרגע אני לא חושבת שאני "לא נאמנה למקור". אני משמשת גשר, אני מתווכת. אני מעבירה הלאה במילים את התחושות והמחשבות, תוצאת ההעברות בינינו.
ההורים מתקשים לפרוץ את הדפוס השגור ביחסיהם. הם ללא ספק מיואשים מהמצב. המערבולת ממשיכה להתחולל. אין שינוי, ואנחנו כבר בשנה השנייה של הטיפול. ההורים שוקלים להפסיק את הטיפול, להעבירה לפסיכולוג. אני מחדשת את הברית הטיפולית איתם. אני נעה בחוסר נוחות, ממשיכה להיעזר בהדרכה, נלחמת בתחושה הפנימית שאני פשוט מטפלת לא מוצלחת. שוכנעתי. גם אני לא מספקת את הסחורה, גם לי לא נוח לאכזב את הוריה, את עצמי, את הוריי שלי. יש לי כותרת: כשל אמפתי. ומה איתה? האם גם מבחינתה אני כישלון? בשבילה? אולי זה דווקא מקל עליה לחשוב ששתינו באותה הסירה הנכשלת, ביחד. כל אחת וסיבותיה, כל אחת ויכולותיה. אני תוהה. אני מרגישה יותר מתמיד את מה שנערתי מרגישה. אמנם היא באה לטיפול ולא באה אליו כמעט באותה התדירות. ובכל זאת אנחנו אוחזות בטיפול בציפרניים (שלה כסוסות). הוא ודאי קשה לשתינו.
אני מחליטה לחרוג קצת מהכללים הנלמדים ולהיות מטפלת פחות רשמית, מטפלת בעלת אופי ואג'נדה משל עצמה: כללים גמישים ותיאוריות קצת פחות מובנות. אני מבטאת בגלוי את השמחה לראותה. מפעם לפעם אני אומרת: "התגעגעתי אלייך", "היית חסרה לי כשישבתי וחיכיתי ולא הגעת", "הייתה לי הרגשה של אכזבה", "חשבתי לעצמי שאי אפשר לסמוך על הבטחה", ואפילו: "זהו יחס שפוגע בי... התכוונת לפגוע בי? היית צריכה אותי פגועה?" נערתי שותקת. אני מרגישה שאני אומרת את הדברים שהיא הייתה אומרת לו יכלה לומר אותם להוריה. למוריה. לאחיותיה. לחיים. בשפתו של בולס, הרגשתי שהנערה ריהטה את עולמי ברהיטיה הרגשיים. וכשהייתי מרוהטת כך, תוהה אם אני לא בטעות מעמידה את עצמי במרכז הטיפול במקום את הנערה, היא מגיבה פתאום ואומרת: "אני אוהבת לבוא לכאן. כשאני לא כאן אני מתגעגעת. זה רק לא יוצא לי...". הללויה. הללויה?
במקביל החלו להגיע דיווחים על שינוי "בחיים האמיתיים". נערתי מגיעה לבית הספר. עובדת מפעם לפעם. מכינה שיעורים. מקבלת שיעורי עזר. דווקא בחיים האמיתיים היא נוכחת יותר ושונה משהייתה. אצלנו, ממשיכות ההעדרויות וממשיכה השתיקה. אני עדיין חשה שמטפל אחר היה ודאי מוצלח הרבה יותר ממני. בכל זאת, אנחנו כבר בשנה השלישית של הטיפול.
אני מזכירה לעצמי: "זו שנה שלישית ברוטו... הרי על כל פגישה, שתיים הן שלא מתקיימות. האם מטפל אחר היה שורד את זה? אולי בכל זאת החיבור בינינו עושה את העבודה? הנה שרדתי את השתיקה. הנה שרדתי את החרדה. הנה שרדתי את ההעדרויות. אולי כך היה צריך להיות, וזה מה שעשה את העבודה?"
אני מהרהרת בדברים ואז ממשיכה: "ובכלל... תחושת הכישלון והידיעה שאני לא שווה הם הרהיטים שלה. אני רק משאילה לה את הסלון. נכון שהסלון תואם, אבל די עם ההלקאה העצמית. הנה יש סוף סוף שינוי...". כמעט מתחזקת ומתנחמת, ואז אני מתקיפה את עצמי שוב: " אז למה לא אצלנו גם?". אני מסרבת להסתפק במועט. למרות שאני מכירה מצבים דומים מטיפולים אחרים (שיפור בחוץ ובחדר לא) ולעיתים מצבים הפוכים (שיפור דווקא בחדר ובחוץ לא) אני ממשיכה להתפתל בחוסר נוחות.
השבוע, כמעט באופן מפתיע, היא שאלה אותי שאלה ארוכה ומורכבת ליד הדלת, דקה לפני שנעלמה: "אז מה זה פה בכלל? שואלים אותי ואני לא יודעת מה לענות. מה אנחנו עושות פה בכלל? מה זה שמשנה פה? איך?". לעצמי אני אומרת: אהה. שאלת השאלות, גם אני מתחבטת בה ממושכות, כבר מספר שנים". ולה: "שאלה נפלאה, נדבר עליה בפעם הבאה". ותוהה מתי היא תהיה, ואחרי איזו הפסקה.
