המתבגר, הדיאלוג, והסדר באולם ובעולם
מאת: אפרת אבן צור
סקירה על יום העיון השנתי של מכון סאמיט בנושא גיל ההתבגרות: "השיח הטיפולי בגובה העיניים - האם וכיצד?", שנערך בתיאטרון ירושלים ב-9.11.2010
המתבגר נכנס באיחור ומתיישב על מדרגות האולם; הוא מתווכח בלחש-קולני עם שומרת הסדר, מתקשה לקבל את מרותה, ולא מתייחס להפרעה שיוצרת השיחה ביניהם לאחרים. הסדרנית מסבירה לו שעליה מוטלת האחריות לשמור על דרכי החירום פתוחות, כדי לשמור על ביטחון הכלל. הוא מקשה ומפציר בכעס מפונק כי במקרה המיוחד שלו, רק בשבילו, תפֵר את החוקים שעליהם היא אמונה ותאפשר לו לשבת במקום האסור. הסיכון שעליו מתריעה הדמות הממסדית לא מופנם על-ידו והוא ממשיך במריו. בקוצר ראייתו, הוא לא תורם למניעת הסכנה ומותיר את האחריות לכך בידי הסמכות המבוגרת. הממונה על הסדר לא מצליחה לאכוף את ההוראות, ובהדרגה נוספים יותר ויותר מתבגרים לישיבה על המעבר. הם מתחילים למחות בקול על רודנותה של הסדרנית, ודורשים התייחסות לצורכי הישיבה שלהם. הסדר מופר, והקהל המהוגן מביט באימה כיצד מכוננים המתבגרים בפראות סדר חדש באולם.
*
ההשראה לתיאור דמיוני זה לקוחה מסיטואציה שחזרה על עצמה בשולי ההרצאה הראשונה של יום העיון של מכון סאמיט על טיפול במתבגרים, עם כניסתם של משתתפים שהגיעו מעט באיחור. לא פחות מההרצאה, היה מעניין לראות מהצד את הדינמיקה שנוצרת בין אנשי ונשות הטיפול לבין הסדרנית, שנאלצה להתמודד פעם אחר פעם עם סרבנותם החלקית של משתתפי יום העיון (שבניגוד לסיפור הדמיוני על המתבגר הסתיימה בקבלת הדין וציות לסמכותה). במסגרת הדינמיקה-זוטא הזאת הפכנו אנחנו, המשתתפים, למתבגרים-לרגע המרוכזים בצרכינו-אנו, וזכינו לתזכורת על נקודת המבט של בני נוער. ואכן, בדבריו של ויניקוט בהרצאה שנשא ב-1968 הוא ייחס למתבגרים אי-בשלות וחוסר יכולת לקבל אחריות, ותיאר את התוקפנות הכרוכה בגדילה ובהתבגרות (ויניקוט, 2002). הסדרנית הנמרצת קראה אולי את ויניקוט, שקרא למבוגרים להציב "קונטרה" למאבק המתבגרים, לקבל על עצמם כמבוגרים אחריות, ולא לחשוש מעימות. על המבוגרים להתמודד עם האתגר שמציבים המתבגרים, אמר ויניקוט – "ולא בהכרח יהיה זה יפה".
גם בתוכנן של הרצאות יום העיון של סאמיט ניתן היה למצוא רמזים לדיון במאבק ה"לא יפה" הזה, לצד ניסיון – שהולם אף הוא את משנתו של ויניקוט – לגלות אמפתיה והבנה לקשיים שחווים מתבגרים, ולהצביע על חשיבות הקשר איתם. בדברי הפתיחה שלו התייחס מנהל מכון סאמיט יוני בוגט ליחסי כוחות בין הורים ומתבגרים – כמו גם בין מטפלים למטופליהם המתבגרים. בוגט הזהיר מפני גישה פטרונית שפער המעמדות הזה עלול לגרור איתו, אך המשיך והתריע גם על הסכנות הטמונות בקצה השני של הסקאלה – הניסיון לשבירת הא-סימטריה. בכך הוא התייחס לניסיון אפשרי של ההורה או המטפל להציב עצמו כחבר של המתבגר, ולא לנקוט עמדת סמכות מולו – או במילותיו של ויניקוט, לא להתמודד עם האתגרים שמציב המתבגר ולוותר מראש על העימות. בוגט הציע דרך שלישית, שנמנעת משתי המלכודות הללו - דיבור בגובה העיניים, שעיקרו שיתוף ברגשות. לדבריו, המבוגר לא מאבד מסמכותו אם הוא מודה ברגשות לא נוחים, אלא משדר ומקנה ביטחון.
ההרצאה של אבנר כהן, פסיכותרפיסט, המשיכה את הלך החשיבה הזה. כהן השתמש בדוגמאות רבות מהספרות והתרבות, והציג בעזרתן גישת טיפול אינטר-סובייקטיבית במתבגרים שנותנת מקום רב לדיאלוג ולשחזור הקשים הינקותיים, גם על חשבון מתן פירושים. הוא הזכיר למשל את אופן הגידול של הנער המקראי יצחק, שבפרשת חיי שרה מסופר כיצד אביו עומד לעוקדו, ואת ההבדל בינו לבין אופן הגידול של אשתו לעתיד, הנערה רבקה (המתואר באותה פרשה עצמה). בניגוד לאברהם, אחיה ואמה של רבקה לא מקבלים עבורה החלטות בכפייה, וכאשר אלעזר עבד אברהם מבקש ידה עבור יצחק, עונים הם "נקרא לנערה ונשאל את פיה" (בראשית כד נז). בסיוע דוגמאות רבות מטיפולים קונקרטיים, הציע כהן כי מוטב לשאול את פי הנער מאשר לעמת אותו עם פירושים שעשויים להחוות כעוקדים.
הפסיכואנליטיקאית אירנה מלניק הדגישה בהרצאתה כמה קשיים שניצבים בפני מטפלים במתבגרים, הקשורים למעורבות ההורים בטיפול – למשל מעורבותם לעתים כמממנים של הטיפול, המעלה את שאלת שליטתם על המשכיותו. היא הציגה מקרה של טיפול בנער שהופנה על רקע תסמינים הקשורים לדיכאון, ואשר במהלך הטיפול התגלה כי הוא מסתיר מהוריו סוד שמכלה אותו מבפנים: הוא אינו רוצה להתגייס לצבא, וחושש מאכזבתו הקולוסאלית של אביו. בעוד המצוקה הפנימית שלו נותרה בעיניה, התסמינים שהדאיגו את הוריו של הנער חלפו במהרה, ומבחינתם לא נותרה סיבה להמשיך לשלוח אותו לטיפול. למלניק, כמטפלת, נותר זמן שאול שאותו ניצלה כדי ללוות את הנער בחשיפת הסוד בפני הוריו – תהליך שעורר קשיים רבים אצל המטופל אך התבצע לבסוף בהצלחה. מלניק הציגה אם כן טיפול שבמרכזו לא מוקם הפירוש, או ההעברה – אלא ליווי של נער בַּמסע של נפרדותו מאביו. הליווי הזה הדהד את אחד הסיפורים שהזכיר אבי כהן בהרצאתו - הסיפור המיתולוגי על מנטור, החונך המלווה של טֵלמַכוס: רק בליווי המנטור שלו הצליח טלמכוס לבצע את משימות ההתבגרות שלו, המתועדות באודיסיאה.
ההרצאה הבאה, של המנהל לשעבר של מוסד "בני ברית" חזי כהן, הייתה מפתיעה: כהן השמיע בפני קהל אנשי ונשות הטיפול שבאולם קטע מהאופרה "דון ג'ובאני" ותיאר את עלילת האופרה "רוסלקה" על מנת להצביע על המצוקה והתקיעות של מתבגרים בתהליך גיבוש הזהות המינית. דון ג'ובאני, לדבריו, מונַע מתחושת חוסר אוריינטציה בעולם בניסיונותיו הריקים לכבוש באלימות עוד ועוד נשים לשם הוכחה של גבריותו, ורוסלקה (שסיפורה מזכיר את בת הים של אנדרסן) לכודה בין עולם הים האמהי-רחמי והאַ-מיני לבין הנפילה הכואבת לעולם המבוגרים הייצרי. כהן הציע למטפלים לא להסתפק בהבנה פסיכואנליטית של התהליכים הנפשיים שעוברים על המתבגרים, אלא לגלות הבנה לתחושת הערעור הקשה המלווה את השאלה "מי אני כגבר" או "מי אני כאישה". הוא המליץ לשאוב לשם כך השראה מהמנצח גוסטב מאהלר, שהשמיט מ"דון ג'ובאני" את חלק הסיום שבו חוגגות כל הדמויות בשמחה נקמנית את נפילתו של הגיבור – ברוחו של ויניקוט, שהבהיר באותה הרצאה כי על העימות עם המתבגרים להיעשות בצורה מכילה ולא נקמנית.
הדובר האחרון, מנהל הגימנסיה העברית ברחביה דוד גל, הוזמן כדי להציג את הדילמות הכרוכות בקשרים של מתבגרים עם מבוגרים בשדה החינוכי. ואכן, הפער בין השפה הטיפולית של קודמיו לבין המסרים החדים של גל בלט בחדותו. בהרצאתו של גל ניכר המתח שבין הרצון להקשיב לתלמידים ולכבד אותם, ובין הצורך להציב להם גבולות ולהרביץ בהם משמעת. גל שיתף בחוויותיו כמנהל אשר זיכרון היותו תלמיד מתקשה עדיין לא מש מלבו, וסיפר כיצד הוא מעודד את הצוות העובד תחתיו לראות את הפוטנציאל בכל נער ונערה.
*
הרצאתו של ויניקוט מ-1968 על התפתחות המתבגר נישאה בתקופה סוערת, שבה ניסו צעירים באירופה למרוד בסדר הקיים וקראו תיגר על סמכותו של עולם המבוגרים. ויניקוט התייחס אמנם למה שהוא ראה כ"ראייה קצרת הטווח" של הסטודנטים נושאי המרי, אך גם דיבר בזכות הרעננות והיצירתיות הטמונות בחוסר הבשלות של המתבגרים. הוא הסביר כי "החברה זקוקה לזעזועים שמחוללות שאיפותיהם של מי שאין מוטלת עליהם אחריות" וקרא לשומעיו להניח לצעירים "לשנות את החברה וללמד את המבוגרים איך לראות את העולם ראייה חדשה ורעננה".
בהרצאות המעניינות של יום העיון "השיח הטיפולי בגובה העיניים" דווקא לא הוקדשה תשומת לב רבה לתפקידם של המתבגרים בביקורת החברה ובזעזוע של הסדר, ולעמדה הטיפולית של המבוגר מול תפקיד זה. עם השאלה לגבי נושאים אלה נותרתי בתום היום המעשיר הזה: האם המבוגר בעולם של המתבגר כמוהו כסדרן באולם יום העיון? או שאולי האחריות של המבוגר כוללת לא רק עימות עם המתבגר, אלא גם סיפוק התנאים שמאפשרים לו לממש את אותה יצירתיות לא בשלה, שביכולתה להוביל לזעזוע מרענן של הסדר באולם ובעולם.
מקורות
ויניקוט, ד' (2002). "מושגים בני זמננו על התפתחות המתבגר והשלכותיהם על החינוך הגבוה", משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד. עמ' 152-163.
לסקירה נוספת באתר "פסיכולוגיה עברית" על יום העיון "השיח הטיפולי בגובה העיניים - האם וכיצד?"
