"תסתכלו על הציור הזה, הוא כולו גוף"
תרפיה באמנות - התבוננות על הגוף המדבר
מיכל בוגין
ציורים שנוצרו באופן ספונטני, בין אם הם ריאליסטיים או מופשטים, בין אם נעשו במודע או לא במודע, מייצגים את הגוף. במאמר זה אראה כיצד ניתן ללמוד על תפישת הגוף של המצייר דרך הפרמטרים השונים של הציור. כמו כן, אצביע על השינויים בתפישת הגוף (בהקשר האישי והחברתי) שעשויים להתרחש בעקבות השינויים בפרמטרים אלה בעת טיפול באמנות, ואת הדרכים לסייע ליצירת שינויים אלה.
כששאלתי באקראי מטופלים בטיפול באמנות איזה חלק מהגוף צויר בציורם האבסטרקטי, הם ידעו להשיב בוודאות ומיידיות, ללא מחשבה רבה. הדף ייצג עבורם גוף באופן טבעי ומיידי. מטופלת אחת ציינה, לאחר ששאלתי אותה לגבי ציורה המופשט, שהאבר הוא החזה; מטופלת אחרת, אנורקטית, ציינה לגבי קובייה שציירה שהאיבר הוא הקיבה שלה; מטופלת בת 11, ששרבטה באופן אקראי בצבעי גואש, השיבה לשאלתי איך תקרא לציור: "ציור רנטגן של הגוף"; מטופלת אחרת, כבת ארבעים, התבוננה בציור ספונטני שיצרה ושאלה: "למה יש פה הרבה עיניים?". כששאלתי היכן העיניים, ענתה במהירות ובבהירות: "באמצע הדף".
בניסיון להתחקות אחר מקורות הדימויים של ילדים על פְּנים הגוף, שאל פול שילדר ילדים מה נמצא בתוך פנים הגוף לדעתם (Schilder, 1935). התגובה האפיינית היתה "יש לי אוכל בפנים": כלומר עבורם מה שקיים בפנים הוא מה שמכניסים פנימה, ולא האברים הפנימיים. לקראת כתיבת המאמר, כששאלתי אנשים (לאו דווקא מטופלים), איך נראה פנים הגוף שלהם, התשובות היו שונות ומגוונות, סובייקטיביות לגמרי: החל מצבעים וצורות מופשטות, וכלה בדימויים ותיאורים של איברי גוף קונקרטיים הממוקמים בתוך הגוף במקומות דמיוניים (למשל ראש בבטן, קיבה בלב).
בעבודתי כמטפלת באמנות נוכחתי לראות כמה מורכב הנושא של הגוף ודימויו: קיים גוף חיצוני קונקרטי, הנראה ועומד ברשות הרבים (הכולל למשל פנים, ידיים ורגליים), וגם גוף פנימי קונקרטי, שאינו נראה ואינו מרבה להיחשף (הכולל למשל קיבה, ראות ודם). בנוסף להם קיימים הגוף החיצוני הסובייקטיבי וכן הגוף הפנימי הסובייקטיבי, שנבנה ממחשבה, רגש ודמיון. הציור שנעשה בזמן טיפול באופן ספונטני, ללא הוראה מסוימת (הדרך שבה אני עובדת בדרך כלל) מאפשר לנו לבטא בו בזמן את חווית הגוף הפנימי-רגשי יחד עם אינפורמציה על הגוף הקונקרטי-פיזי, ועשוי להוות מראה ייחודית אשר דרכה ניתן לראות את הגוף על כל סוגי דימוייו. הפְּנים הלא נראה, עם החלקים המוחבאים בו, עלול לעורר חרדות ותסכול; ייחודו של הציור שהוא מאפשר למצייר - במודע או שלא במודע - לבדוק ולראות בציור את חווית הגוף הפנימי הדמיוני, ליצור מפגש ודיאלוג בין הגוף הקונקרטי-חיצוני לבין הגוף הפנימי, וכך להרגיע את החרדה.
את חוויות הגוף השונות נוכל להבין הן באמצעות תוכן הציור והן באמצעות סגנונו והקומפוזיציה שלו - גם כשתוכנו מופשט. סוזאן באך, אנליטיקאית שחקרה את הנושא, כותבת שלא רק המצב המנטלי משתקף בציור, אלא גם המצב הגופני (Bach, 1990). לדבריה, בציורים חופשיים מתבטאות המחלות דרך הצבעים והצורות, ודרכם ניתן לראות מצב גופני עכשווי או טראומטי מן העבר, ואפילו מצב עתידי (כמו היריון שראיתי בציור של מטופלת בטרם ידעה על היריונה).
כך למשל, ציור שמאופיין בדחיסות ובכובד שונה מציור המאופיין בחופשיות ובקלילות. לדוגמא, שתי מטופלות שעמן עבדתי ציירו תוכן דומה – פרפרים: האחת, אנורקטית, ציירה פרפר בהיר מאוד שנראה רק במרומז, צבוע בצבעי מים וממוקם בחלק העליון של הדף; השנייה, בולימית, ציירה פרפר בשכבות רבות של צבע אקריליק, שהנו אטום יותר ומבריק יותר, והניחה את הפרפר באמצע הדף, בגדול. שני הפרפרים שונים בכובד ובאופן בו הם תופסים את מקומם במרחב. ניתן אם כן לבחון האם ציור תופס מקום רב או מועט, האם גבולותיו עבים או דקים, האם הוא מפוזר או אינטגרטיבי. כל אלה יאפשרו לנו להבין את חוויית הגוף של המצייר.
גם ביטוי בצבעים מאפיין מצב גופני-נפשי. למשל, שימוש רב באדום מאפיין הרבה פעמים ילדים עם חרדות, טראומות, מחלות, ומחלות סומטיות כפי שמציינת מלקיודי (2005) בספרה על אבחון ילדים; שימוש כזה מאפיין גם אנשים עם נטייה לפגיעה עצמית , כפי שמציינת מילה בספרה על פגיעה עצמית וטיפול באמנות (Milla, 2000).
באופן דומה, שינויים בסגנון הציור לאורך תהליך טיפולי משקפים שינויים פיזיים ונפשיים ומבטאים גילוי של משהו חדש ואותנטי על העצמי. למשל, מעבר משימוש בצבעי טוש לצבעי מים, או מצורות גאומטריות מדויקות יחסית לצורות חופשיות יותר, מסמן קשר זורם וחופשי יותר בין המטופל למטפל, ומאפשר תובנה לגבי המעבר מנוקשות הגוף ליתר חופשיות. באופן דומה, מעבר משימוש בנייר קטן לנייר גדול מסמן את השינוי בתפישת המרחב של המטופל, ומספר על החוויה החשובה של היותו נראה. מעבר מצבעים שאינם נראים על הדף הלבן, כמו הלבן בעצמו, לצבעים שנראים בולטים ומגוונים יותר, מבטא גם הוא את תחושת המצייר שרואים אותו, שהוא חיוני יותר. כך למשל נהגה מטופלת שאיבדה את אביה להקיף את ציורה הצבעוני העז בלבן, באומרה שהמסגרת הלבנה סביב הציור הצבעוני היא כמו המוות, שאינו מאפשר לחיים להיות בחוץ. בשלבים מאוחרים יותר בטיפול, אותה מטופלת ציירה את הלבן בתוך בטנם של הדגים הצבעוניים; בשלב זה, הלבן ומיקומו החדש העלו אסוציאציה של היריון וקימה מחדש לחיים, וגרמו לה להרבה התרגשות ושמחה.
שינוי בתחושות גופניות מורגש פעמים רבות תוך כדי העשייה האמנותית: "הלב התרחב לי", אמר למשל מטופל בעת שהגדיל והרחיב את שטח הציור על הדף; "הקול שלי יותר בקול רם", אמרה ילדה מטופלת תוך כדי ציור בדף שהיה גדול מתמיד. פעמים רבות, התחושות הגופניות האלה מורגשות גם על ידי הצופה (המטפל) בעקבות ההתבוננות בציור - למשל, עומס בחלק התחתון וקלילות בחלק העליון, תחושת כובד ברגליים, ועוד.
מרכיב נוסף של הציור כמאפשר תהליך שינוי בהתייחסות לגוף, קשור במצע הציור - הנייר המשמש כעור-גוף קונקרטי שבו ניתן לגעת ושאותו ניתן ללטף, לשרוט, לקרוע או להשחית. כך למשל מטופלת חולת פסוריאזיס מצאה עצמה מגרדת את הנייר שלא במודע. הנייר, כמו הגוף, משמש כמכל סימבולי לרגשות ולמחשבות. ובכלל, הטיפול באמנות מאפשר שילוב מעניין של יד נוגעת ממשית - זאת המציירת וחשה, יחד עם העין המתבוננת ממרחק יחסי: חוויה הכוללת בו זמנית תחושה סנסורית ורגשית לצד התבוננות שיש בה מרכיבים קוגניטיביים.
בציורים שבהם מופיעה דמות, ניתן לראות באופן ברור את האופן שבו נעשה השינוי, למשל כאשר דמות קטנה הופכת לדמות גדולה או ההפך. כך גם במעבר מציור דמות חלקית או מפורקת לדמות שלמה ואינטגרטיבית, למשל במעבר מציור של הראש בלבד (כמייצג השכל) לעומת ציור של כל הגוף (שמייצג את החושים והדחפים). ניתן גם לעקוב אחרי תהליך שהחל מהימנעות בשימוש בדמות (כשהיכולת הטכנית לכך ישנה) ועד להופעתה של דמות בציורים שבהמשך הטיפול. תהליך מרגש, חוויתי עם מטופלת בת 7, שהייתה ילדה מאומצת. בתחילת הטיפול היא ציירה ציורים מבולבלים ומופשטים, ובמהלך הטיפול החל להיווצר בציור אט אט, מתוך השרבוטים וכתמי הצבע המופשטים, ציור של ילדה קונקרטית. התהליך שעשתה שימש עבורה חוויה של כמעין לידה (נושא רגיש במיוחד עבורה), וביטוי לנפרדותה.
גם תהליך של מעבר מציור קונקרטי לציור מופשט יכול להיות משמעותי, למשל כאשר מטופלים מציירים בתחילה ציורים קונקרטיים סטריאוטיפיים והגנתיים של דמויות, ובמהלך הטיפול עושים שימוש חופשי, דמיוני וספונטני יותר באמצעים האמנותיים. חוויית השחרור בסגנון הציור מאפשרת למטופל להיות נוקשה פחות בתנועותיו, להיות פתוח יותר בקשר עם הדחפים שלו, עם והחושניות שלו, ועם תכנים אינטימיים ואותנטיים, ולחוש מחובר יותר לכוחותיו. כך למשל אותה מטופלת שרצתה להוריד במשקלה: ביקשתי ממנה לצייר את הגוף שלה היום, ואת הגוף שהייתה רוצה. המטופלת נענתה לבקשה, וציירה את שני אופני הגוף (המצוי והרצוי) בסגנון קונקרטי. כשסיימה, היא נראתה לא נינוחה וביקשה להוסיף ציור נוסף. בציור הנוסף הופיעה צורה מופשטת שבתוכו עיגול צבעוני. "זהו זה, זה מרגיש לי הביטוי המדויק לגוף הרצוי", אמרה ונרגעה. בעת שינוי מעין זה נוצר אם כן תהליך מעניין, בו לפעמים דווקא ציור מופשט מבטא חווית גוף מדויקת, מחוברת, ו"אמיתית" יותר מציור גוף ריאליסטי.
*
השינויים בפרמטרים השונים בציור, אשר משפיעים על הדימוי העצמי ודימוי הגוף, מתרחשים במהלך הטיפול, עם התפתחות הקשר והאמון בין המטפלת והמטופלת. גורם חשוב נוסף שבמהלך שנות עבודתי נוכחתי לראות שמשפיע על הקשר הוא המבט של המטפלת והיחס של המטופלת אליו. המבט והאופן שבו הוא נחווה עשוי להשתנות אף הוא במשך הטיפול, למשל מכזה המורגש כחודרני, שופט, משועמם, לכזה המלווה, תומך, ומתעניין. האופן שבו נתפש המבט משפיע על אפיונו של הציור ואיכותו, ועל התפתחות הדימוי העצמי והגופני בהתאם. ויניקוט מציין את חשיבות המבט המשתקף חזרה על ידי האחר כחוויה המאפשרת את תחושת ה"אני": "מהפנים הניבטים אלי (כמו פנים הניבטים במראה), אני מקבל את הראיה שלה אני זקוק, וכך זוכה להכרה כבעל הוויה" (Winnicot, 1962). כך, מטופלים שחוו עצמם פעמים רבות כמי שלא ראו אותם, כמו אנשים רבים עם הפרעות אכילה, מוצאים בציור דרך להיראות ולקבל הכרה.
המבט אינו עומד בפני עצמו; נלווים אליו הדמיון והרגש של המתבונן ושל זה שמתבוננים בו. יופיו ואפיונו של האובייקט שבו מתבוננים (הציור למשל, כמו גם הגוף) יירקמו וייבנו באמצעות הדמיון שלנו והפירושים הניתנים בעזרתו. האופן בו אנו מביטים על הגוף או על הציור אינו נוצר יש מאין, כי אם מיחסינו עם העולם החיצוני ומהתייחסות האחר, המתבונן. על פי מילנר בספרה "על אי היכולת לצייר" (Milner, 1990), לא קיימת עין "נטו", כלומר אין מציאות אובייקטיבית. היא מתארת בספרה את נטייתנו להשלים בעזרת הדמיון את קו המתאר של האובייקטים: קו המתאר איננו קיים במציאות, אולם אנו זקוקים להשלים את הצורה וליצור לה מסגרת. המבט, אם כן, הוא סובייקטיבי ומורכב, ובאמצעות התייחסותנו יכול להשתנות ולשנות את הדימוי עצמי ואת דימוי הגוף.
לא פחות חשוב מהקשר בין הציור לדימוי הגוף של המטופל עצמו, היא האפשרות לראות באמצעותו את הגוף הדמיוני של האחר. הניסיון לראות את פְּנים-האחר נעשה גם הוא על רקע התסכול לנוכח חוסר האפשרות לראות ולתפוס את המסתורין של פנים-האובייקט, תסכול שמלצר וסמית' קוראים לו ה"קונפליקט האסתטי" (Meltzer and Smith, 1988). זהו הקונפליקט בין חווית היופי החיצוני הנראה והנתפש (כמו מראה האם בעיני תינוקה) לבין המסתורין של פנים-האובייקט, הכולל רגשות ומחשבות שלא ניתנים לצפייה. את הגישור על הפער הבלתי נסבל, לדברי מלצר וסמית, יש לבנות באמצעות הדמיון היוצר. הציור בהשראת קונפליקט זה, אוסיף אני, הוא אמצעי להמחיש דרך צבעים וצורות את חווית הפְּנים של האחר, לסייע למפגש בין הנראה לבלתי נראה, בין הנתפש לבלתי נתפש, ולהפוך את הקונפליקט לנסבל יותר.
*
דימוי הגוף קשור לא רק לעולם הפנימי של המטופל, אלא גם לעולם התרבותי והחברתי. דוגמא עוצמתית לכך היא מקומו הנרחב של העיסוק בגוף האישה בספרות הכללית, ובספרות על מעמד האישה בפרט (ראו: רתוק, 1994; דה בבואר, 2001; איריגארי, 2003). את התופעה ניתן להבין לאור היחס התרבותי המסורתי לנשים המאופיין בהערצת גוף האישה והיכולת ללדת מצד אחד, ולאור הסטטוס הנמוך של נשים מצד שני. הפער בין דימוי חברתי של אישה "גדולה" ובעלת כוח ובין אישה "קטנה", המפחדת מכוח, שופך אור על הרצון של נשים בטיפול ביצירה להסתיר או להבליט פרמטרים שונים בציור, המשקפים קונפליקט סביב דימוי עצמי, דימוי גוף, כוחות ומעמד האישה בחברה בכלל. לאור תובנות אלה, מטרתי בטיפול באמנות עם מטופלות-נשים היא להכיל, לעזור ולעודד ציורים המבטאים כוח ונוכחות, אל מול הנטייה של רוב המטופלות להצטנע ולהתאים עצמן למקומן התרבותי המסורתי, ולפעמים גם האישי. רבות מהנשים שעבדתי איתן נבהלו מציורים עם הרבה צבע אדום ומציורים המבטאים כוח, כמו אותה מטופלת שציירה שמש עם קרניים על כל הדף, ואמרה לי שהיא לא אוהבת את הקרניים - הן "כוחניות מדי". לאחר התבוננות ושיחה הרגישה שהיא רוצה לחזק את הקרניים, ונראתה נרגשת ושמחה על המהלך. האפשרות לראות ולקבל את הכוחות בדרך חדשה נתנה לה הזדמנות לתפוס יותר מקום ולהרגיש חשיבות עצמית גבוהה יותר, וסייעה לה להעצים את חוויית דימוי הגוף שלה ואת כוחה האישי. על פי תפישתי, חיזוק כוחה של האישה הפרטית והשינויים שיחולו בדימויה עשויים להשפיע על מעמד האישה בתרבות ובחברה בכלל.
*
אני מקווה שבמאמר זה הצלחתי להראות איך הגוף מיוצג ומוטבע בציורים שנוצרו במודע ובלא-מודע בסגנונות שונים; איך שינויים שנוצרו בציור - בעזרת הקשר בין המטפלת למטופלת, ה-setting הקבוע, הביטוי והמגע עם החומרים, המבט האישי והמשותף על היצירה, והמשמעויות השונות שניתנו - משפיעים על שינויים והתפתחות בדימוי הגוף; ואיך שינויים אלו בציור עשויים אף לשנות את ערכיהם התרבותיים-חברתיים של המטופל/ת ושל סביבתם.
ביבליוגרפיה
ויניקוט, דונלד, משחק ומציאות, עם עובד 1971.
מלקיודי, קאתי, "תרפיה באמנות עם ילדים חולים", אח, 2005.
רתוק, לילי, הקול האחר - ספרות נשים: אחרית דבר. הקיבוץ המאוחד, 1994.
דה בובאר, סימון, המין השני - כרך ראשון, העובדות והמיתוסים. בבל, 2001.
איריגארי, לוס , מין זה שאינו אחד, רסלינג, 2003.
Bach, Susan, Life Paints Its Own Span: On the Significance of Spontaneous Paintings by Severely Ill Children, Daimon, 1990.
Milla, Diana, Self Mutilation and Art Therapy. Violent Creation. Jessica Kingsley Publishers 2000.
Milner, Marion, On Not Being To Paint, International Universities Press, 1990.
Meltzer, Donald and Smith, Meg, The Apprehension of Beauty, The Ciunie Press, 1988.
Winnicot, Donald, "Ego Integration In Child Development" (1962). In: The Maturational Processes and The Facilitating Environment: Studies in Theory of Emotional Development. London: Hogarth Press and the Institute Of Psycho-Analysis, 1965. pp. 56-63.
Schilder, Paul. "What Do We Know of The Interior of The Body?", International Journal Of Psychoanalysis 16, 1935, p355-360.
