המשולש האדיפלי – פנים רבות לו
מאת: עומר שטרן
רשמים מהרצאתו של ארז בנאי במפגש השני במסגרת הסדרה "מפגשים בצוותא" של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות,שהתקיים ב-23.1.2011 בתל אביב.
קודקוד אחד: קצת על עצמי
חורף, שעת ערב מאוחרת. אני יוצא את ביתי וממהר למפגש השני במסגרת "מפגשים בצוותא" של "האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות". אני מגלגל את כותרת המפגש בראשי – "פרויד ואדיפוס: פנים אל מול פנים" – וחושב על האופן בו עצם הניסוח והמשגת התסביך האדיפלי הפכה באחת גם את פרויד לאב אדיפלי. אב מעורר קינאה לקהילת הבנים והבנות של השושלת הפסיכואנליטית הסבוכה. תחרות, יריבות וההערצה מצד כל ממשיכי ענפיה המסתעפים והמתפצלים של הפסיכואנליזה במאה השנים האחרונות. אך העניין כאן איננו רק בתחרות שבין אסכולות, גישות ותיאורטיקנים פסיכואנליטיים למיניהם, אלא בחוויה הראשונית אולי של כל מטפל ופסיכותרפיסט שנפגש (וחוזר ונפגש...) עם התיאוריה הפרוידיאנית ועם פרויד – הערצה וקנאה ברעיונות, במחשבה ובתעוזה.
ואני, יותר משאני פסיכולוג ולפני שאני פסיכולוג אני גם אבא. כזה שיוצא מביתו בליל חורף חשוך וקר ומותיר מאחור בביתו את שני קודקודיו האחרים של אותו תסביך אדיפלי – הפעם במובנו הפרטי והאישי. במקרה או שלא במקרה אני מוצא את עצמי מצלצל – בעודי עושה את דרכי אל המפגש – להורי, שני קודקודים אחרים של משולש אדיפלי אחר סבוך ומסובך.
קודקוד שני: קצת על המרצה
בהגיעי למפגש, אני מוצא את ד"ר ארז בנאי על הבמה. בהרצאתו הוא מבקש להדגיש את ההיבטים האופטימיים הניצבים בבסיס פסיכולוגיית העצמי, זאת אל מול אלו הפסימיים שלטענתו הוא מזהה בתיאוריה הפרוידיאנית בכלל ובקונפליקט האדיפלי בפרט. בין המאבק הבין-דורי המודגש אצל פרויד דרך המיתוס של אדיפוס, לבין שיתוף הפעולה והמחויבות הבין-דורית העולה מבעד למיתוס של אודיסאוס אותו הוקיר קוהוט בערוב ימיו.
הרצאתו של בנאי מושקעת עד מאד. בשקף הפותח את מצגת האימאג'ים שטרח והכין נראים ראשיהם של פרויד ואדיפוס – זה מול זה, ראש בראש. כאילו האחד עומד לנגוח באחר. ואילו במבט נוסף, רך ואמפאתי יותר, נדמים לפתע ראשיהם של שני אלו כמו הרכיבו יחד דמות 'לב', כשראשו של כל אחד מהם אינו אלא מחצית הלב השלם. בהמשך משלב בנאי גם קטע וידאו קצר וקולע (ובאיכות מעולה) מסרט עלילתי על פרויד ולקראת סיום ההרצאה הוא אף מעלה שתי קולגות הממחיזים וויניאטה קצרה ומדומיינת אותה כתב, ובה אדיפוס המתוסכל מגיע לטיפול אצל פסיכותרפיסט קוהוטיאני.
ההרצאה קולחת. בנאי מנסה להתחקות אחר האירועים והחוויות בחייו של פרויד שהובילו אותו לבחירה באותו בסיס פסימי – הקונפליקט האדיפלי. קולו של בנאי נעים ואמפתי, מה שעולה בקנה אחד עם בקשתו להיות "קרוב חוויה" ככל שניתן לפרויד ולתחושותיו (המדומינות) באותה נקודת זמן בה תבע את אותו הקונפליקט. אילו היינו מאזינים אך ורק למוזיקה של דבריו, ניתן כמעט היה לרקוד לצלילי הפרוזודיה האמפתית הזו. עם זאת, הקשבה זהירה ומפוכחת לתוכן ולמילים המלוות את אותו הלחן, מבהירה כי גם כאן – כמו במקרים רבים אחרים – ישנו נסיון לרצח! רצח אב. רצח אדיפלי של קוהוט הבן (בגילומו של בנאי) את פרויד האב.
ושוב אל הקודקוד האחד: (עוד) קצת על עצמי
ואני – שב וחושב על שני קודקודי המשולש שהשארתי היום מאחורי בבית ועל שני הקודקודים האחרים שעזבתי את ביתם משכבר הימים. לרגע אני יכול לחוש כי החוויה המודעת והדומיננטית שלי כיום בהקשר זה היא קוהוטיאנית יותר מאשר פרוידיאנית. אני יכול מיד לאתר את הדאגה הרבה שיש בי עבור כל אחד מהקודקודים של המשולשים האדיפליים בהם אני מצוי ואת תחושת המחויבות הבין-דורית המפעמת בי בהקשר זה. ובכל זאת – היכן הן התחרות, התשוקה והקנאה? בהחלט שגם הן בנמצא. ועם זאת כיום – במובן של התקופה הנוכחית – הן קצת מאחורי הקלעים של דרמה מרכזית אחרת.
אני נזכר באותה שקופית שפתחה את המצגת של בנאי וחושב על השילוב של האסוציאציות שעלו בי – שילוב של תחרות והתמודדות של ראש-בראש יחד עם אהבה, דאגה ואינטימיות. לא "או-או" אלא "גם-וגם". התמונה הרי מורכבת ורב-מימדית יותר מאשר משולש דו-מימדי כזה או אחר. בנקודה זו עולה במוחי אסוציאציה נוספת לאותה שקופית פתיחה – עטיפת אלבום האולפן האחרון של להקת "פינק פלויד" - "The Division Bell". על העטיפה מתנוסס תצלום ובו פרופילים של שני ראשי מתכת ענקי מימדים. הם כה קרובים זה לזה, שנדמה כי עוד רגע ויתנשקו זה עם זה – או ינגחו זה בזה. אני נזכר כי התמה המרכזית של האלבום היא של קומוניקציה ודיאלוג – הרעיון כי מילים ודיבור יכולים לפתור חלק ניכר מהבעיות עימן אנו מתמודדים בחיים...
קודקוד שלישי: קצת (הגיגים) על התיאוריה
כשאני חושב על המחזה "אדיפוס המלך" אני מיד נזכר בדבריה הבהירים של יוקסטה – אימו ואשתו של אדיפוס – הקובעת כי:
"הרי גברים רבים שכבו כבר עם אמם בחלומותיהם...".
בכך היא מבטאת את ההנחה העומדת בבסיס התסביך האדיפלי, לפיה בכל גבר – התינוק והמבוגר כאחד – קיימת המשיכה והתשוקה לדמות האם שחווה בילדותו והפנים לתוכו. ובכל זאת, האין דרך לחשוב באופן אחר ואולי אף משלים על אותה דרמה אדיפלית? הרי בכל משולש ניצב לו קודקוד המציץ בקשר המיוחד המתקיים בין שני הקודקודים האחרים ומתאווה לו. קשר שיהיה מבחינתו בלתי מושג לעולם. קשר ממנו הוא מודר באופן אינהרנטי ואימננטי. זו אינה אלא אותה שוק הנוצרת מהקו הישר והקצר כל-כך המחבר בין שני קודקודים אלו. ובעברית: האין אמת בכך שהקנאה והתחרות המאפיינים את התסביך האדיפלי – אינם לפחות בחלקם הקנאה של האב בבנו והתחרות שלו על חיק האם? האין זה האב החווה לפתע ולהפתעתו את הקשר הישיר, האינטימי והמיוחד כל-כך המתקיים בין זו שהייתה עד לא מזמן "שלו" לבין התינוק החדש התופס במובנים רבים את מקומו הוא. ההופך להיות – לפחות לזמן מה – למרכז עולמה, למושא תשוקתה הכמעט בלעדית? האין האב הוא זה המהרהר ומעורער נוכח הקירבה של בנו/בתו לשד, שעד לפני רגע חשב לתומו כי הוא נחלתו הבלעדית? האין הוא נבוך ומסוקרן מהאופן בו היא מניקה? מהאופן בו היא מנקה, מלטפת ומחתלת את אזור חלציו של הרך הנולד – כפי שאולי היה רוצה בעצמו ולעצמו? ובמילים אחרות, האין ניתן לנסח פראפרזה על דבריה של יוקסטה ולטעון כי:
"הרי גברים רבים קינאו כבר בקשר האינטימי שבין נשותיהם לבנם...".
