מתפנית פנימית לתפנית חיצונית

מתפנית פנימית לתפנית חיצונית - שינוי בתהליך טיפולי

כתבה ליאורה בר-נתן[i]

במאמר זה ארצה להתמקד בארבעה היבטים עיקריים המאפשרים שינוי אצל המטופל בתהליך הטיפולי. 

1. פריקה וביטוי של דחפים ועודפי אנרגיה המצטברים במערכת הפיזיולוגית של מטופלים.
2. מציאת עוגן גופני פיזי המאפשר "מנוחה" וממשאב (מלשון משאבים) את המערכת הפיזיולוגית.
3. הרחבת יכולת המטופל להכלה של המנעד הרגשי ושל מצבים רגשיים מגוונים.
4. תפקידו המהותי של המטפל בהחזקת הסיטואציה הטיפולית והשפעתה על התהליך של המטופל.

מפגש מתעניינים לתארים שניים בפסיכולוגיה קלינית ברופין | 6 בינואר
לתכניות המוסמך בפסיכולוגיה קלינית ובפסיכולוגיה קלינית של הבגרות והזיקנה

בכדי להדגים כיצד היבטים אלה מיושמים באופן מעשי בטיפול, אתאר את המקרה של דני ( שם בדוי ). 

1. פריקה וביטוי של דחפים

לפני מספר שנים עבדתי בפרויקט שהתקיים במוסד טיפולי סגור, המיועד לנערים ונערות המכורים לסמים או לאלכוהול. הנערים עברו גמילה פיזית במוסד אחר והגיעו למוסד הטיפולי לתקופה של כשנה. עבדתי שם כחצי שנה, במשך שעה בשבוע, עם נער בן 16, דני שמו. דני הוגדר כנער אלים שהורשע מספר פעמים על תקיפה ושימוש אלים בסכין. הוא הורשע על ידי בית משפט והיה אמור לשבת בכלא אך ניתנה לו בחירה להגיע למוסד זה במקום לכלא.

דני, בן שלישי מתוך שישה אחים להורים שעלו לישראל כשהיה קטן והתקשו להתמודד עם שפה, תרבות ופרנסה, ספג אלימות קשה מגיל צעיר. אחיו הגדול שתפקד כאב המשפחה, נהג להכות אותו בחוטי מתכת ולפצוע את גופו.

דני התמכר לסמים בגיל 13 ולפני שהגיע למוסד עבר גמילה פיזית, אך  התחושה של רצון לסם, ( "דודה"  כפי שמכנה זאת), היא תחושה חזקה שמלווה אותו יום -יום.

בפגישות שלנו תאר דני דחפים אלימים שעולים כלפי הצוות המקצועי במוסד ופנטזיות על רצח המדריכים והמטפלים ((Fight. "בא לי לרצוח אותו, (את המדריך)," אומר דני. בדרך כלל הדחפים האלימים אלה לא מוצאים ביטוי כלפי הצוות כיוון שהנערים יודעים שבמקרה זה, הם יצטרכו לעזוב את המוסד, אך הם באים לידי  ביטוי  בהתפרצויות פיזיות או מילוליות בין חברים לקבוצה.

דני תאר את הפנטזיות האלימות כרצון להרוג מדריך או עמית בקבוצה שלהרגשתו, גרם לו עוול או השפיל אותו. שמתי לב שתוקפנות זו עלתה כמעט תמיד מתוך הרגשה של חוסר אונים ושנינו התחלנו לעבוד עם התחושות הללו.

ראשית נתתי לדני לגיטימציה לבטא את תחושותיו ללא שיפוטיות מצידי והדגשתי את ההבדל בין הרשות לרצות לפגוע, בדמיון תוך כדי ביטוי מילולי, לבין המימוש המעשי של הפנטזיות, (שבעברו  הגשים  אותן במציאות).

מפגש מתעניינים לתארים שניים בפסיכולוגיה קלינית ברופין | 6 בינואר
לתכניות המוסמך בפסיכולוגיה קלינית ובפסיכולוגיה קלינית של הבגרות והזיקנה

שנית, הפניתי כל הזמן, את שימת ליבו למתרחש בגוף במהלך התיאור הוורבלי. הזמנתי את דני לתאר מה מתרחש בגופו בעת שמספר על דחפיו התוקפניים ולהיות לרגע עם התחושה הפנימית גופנית.

דני תיאר את התחושה כמשהו חזק בבית החזה, כמו חומר נפץ שמתפוצץ, זורם לידיים שלוקחות סכין ודוקרות את ליבו של אחד המדריכים שהעליב אותו.

התחושה הפנימית–גופנית, או התחושה המורגשת - Felt Sense  כפי שמכנה אותה הפסיכולוג-פילוסוף פרופ' יוגי'ן ג'נדלין, אבי גישת ההתמקדות – Focusing, הינה סוג של מודעות גופנית של מצב או מאורע. התחושה המורגשת אינה מביעה עצמה במילים ולכן לא קל לתארה במילים. זהו רובד לא מוכר ועמוק מאד של מודעות תחושתית ( ג'נדלין , 1978 ).

דני : הוא ( המדריך ) הצדיק את משה למרות שאני צדקתי ואמר לי להתנצל לפני כל הקבוצה. אני יהרוג אותו....

מטפלת: אתה רוצה להרוג אותו. ומה ההרגשה בגוף שלך, כשאתה אומר את זה?

דני : החזה שלי מתפוצץ. כמו חומר נפץ. כמו "דודה" שזורמת לידיים...

מטפלת : אתה יכול להיות עם ההרגשה הזו לרגע? להרגיש את זה בגוף?

דני : (שתיקה של כדקה) אני רוצה לקחת סכין ולדקור אותו בלב... 

מטפלת : תראה אם אתה יכול לדמיין את זה ולראות מה קורה בגוף שלך?

דני : אני לוקח סכין ודוקר אותו בלב כמה פעמים כמו בטירוף ואחר כך בבטן ...

מטפלת : ומה קורה בגוף שלך עכשיו?

דני : (שתיקה של כדקה) יותר טוב.

מטפלת : מה יותר טוב? איזו הרגשה זו? שמת לב לנשימה שלך ?

דני : כן, הנשימה יותר טובה וגם הגוף לא מתפוצץ...אין מתח בידיים...

הזמנתי את דני לחוש גופנית את תחושת ההתפוצצות בגוף ולהיות איתה ואז עלה הדחף לנעוץ את הסכין במדריך. השהייה עם התחושה איפשרה לדחף האלים לעלות והביאה לפריקה אנרגטית של המערכת העצבית-גופנית. הביטוי הפיזיולוגי של פריקה זו היה התרחבות הנשימה, התרחבות של בית החזה, וירידת המתח והטעינה  בידיים.

תואר שני בפסיכולוגיה קלינית או חברתית
מפגש היכרות: 3.1.2025 - בואו לקבל את הידע והכלים להתמודדות עם משברים, אתגרים בינאישיים ותהליכים חברתיים

לאחר הדחפים לתקיפה, הגיעו הדחפים לבריחה (Flight). דני דמיין עצמו בורח מהמוסד. הוא תיאר את הפנטזיות הללו, תיאר שבורח בריצה, מטפס על הגדר המוסד וקופץ לצידה השני, לעבר השדות, רץ ובורח מספר קילומטרים עד שמתעייף ונעצר. הזמנתי אותו לקחת את תשומת הלב לתחושות הגופניות שהעלה דמיון זה.

מטפלת : תיארת שברחת, רצת הרחק מהמוסד עד שנעצרת... ומה קורה עכשיו בגוף שלך ?

דני : אני נשכב על האדמה. אין לי נשימה. לא יכול להזיז את הגוף...

מטפלת : תראה אם אתה יכול להיות קצת עם ההרגשה הזו, שאין לך נשימה ואתה לא יכול להזיז את הגוף?

דני : (שתיקה ) אני לא יודע....זה מוזר.... הלב שלי דופק.....מה יהיה עכשיו? לאן אלך? לחברים העבריינים שלי?

מטפלת: אתה לא יודע מה לעשות עכשיו...

דני : כן...

מטפלת : אם הכל היה אפשרי עכשיו, מה היה קורה?

דני : הייתי חוזר. הייתי מדבר איתם... מסביר להם שלא אני התחלתי... היינו מדברים על זה במעגל...

מטפלת : ואיך ההרגשה בגוף שלך כשאתה אומר את זה?

דני : יותר טובה. אני נושם יותר טוב...

דני לא יכול היה לבטא את ה "תחושה המורגשת- "Felt Sense שלו במילים כמו חוסר אונים או בהלה אך ההרגשה "מוזר" והשאלות שלו "מה יהיה עכשיו, לאן אלך?" ביטאו את תחושתו. 

בשלב זה דני יכול היה להתבונן בכל הסיטואציה. עכשיו היה פחות מזוהה עם הכעס וחש תחושות מגוונות יותר. שהיינו עם התחושות הפנימיות-גופניות עד לפריקה, עד שהמערכת הפיזית עיצבית שלו היתה פחות טעונה, ולא הפעילה אותו באופן חסר שליטה. הוא יכול היה להגיע לתובנה שבעצם המוסד מסייע לו והצוות המקצועי שם גבולות כדי להגן עליו ולעזור לו.

" כל הרגשה רעה היא אנרגיה פוטנציאלית לקראת דרך קיום נכונה יותר, אם מעניקים לה את המרחב הדרוש כדי לנוע לקראת תיקונה...בהתמקדות תמצא לעיתים קרובות שכמה מילים, היוצאות מתוך תחושת "מה שנכון" חזקה ברגע נתון, מעניקות לך תפנית גוף.." ( ג'נדלין, 1978,ע"מ 82-83 ).

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

2. עוגן - מציאת מקום נוח בגוף

במהלך העבודה המשותפת עם דני היו לא מעט מצבים, בהם התנתק מהחוויה או מהאירועים אותם תיאר. הניתוק היווה בשבילי סימן שעולים בתוכו חומרים פנימיים מאיימים ולכן המערכת שלו נעזרת במנגנון הגנה מפני חומרים אלה.

מציאת מקום פיזי נוח בגוף  אפשרה לדני להתמודד עם המצבים בהם חש ניתוק או חש שהחרדה מציפה אותו. המקום הנוח בגוף הוא עוגן המאפשר למערכת האורגנית להירגע ומזכיר לנפש ולאורגניזם הפיזיולוגי שאפשר לנוח, למשאב את עצמנו ולהפחית את הטעינה של מערכת העצבים. הביטוי הפיזיולוגי יהיה התרחבות הנשימה והגוף ותיאור של תחושות כמו – נעים, בטוח, רך, שקט, מרגיע וכדומה.  

הצעתי לדני לחפש מקום נוח בגופו, לתאר אותו, ולהיות ולשהות עם התחושה (המורגשת) שעולה מתוך המקום הזה. מציאת מקום פיזי נוח בגוף  אפשרה לדני להתמודד עם המצבים בהם חש ניתוק או חש שהחרדה מציפה אותו.

מטפלת : דני, מה קורה איתך עכשיו?

דני : אני לא מרגיש כלום... לא יודע איפה אני ...

מטפלת : אפשר להציע לך משהו?

דני : כן.

מטפלת : תראה אם אתה יכול לשבת בנוחות פיזית ולהרגיש את התמיכה של הכסא בגב שלך, באגן ובירכיים שלך. גם את התמיכה של המשענת של הכסא בידיים שלך. אתה יכול להרגיש את זה בגוף?

דני : כן ( נושם נשימה עמוקה )

מטפלת : ועכשיו תראה אם אתה יכול לומר איפה המקום הכי נוח בגוף שלך כרגע?

דני : (שתיקה של כדקה) ברגליים שלי, איפה שהכסא נוגע...

מטפלת : ואיך הגוף שלך יודע ששם הכי נוח? מה הסימנים שלו?

דני: שם הכי רגוע...אין "עצבים"...

מטפלת : יופי, תהיה קצת עם ההרגשה הזו ותראה מה קורה?

דני : זה התפשט.. הגוף שלי יותר רגוע ...  (נשימה עמוקה)

מטפלת : הגוף שלך יותר רגוע...

תגיד לי דני מתי אנחנו יכולים להמשיך במה שסיפרת קודם...

הדבר איפשר למערכת הגופנית אורגנית להשתחרר מהכיווץ הפנימי שהביא לניתוק, להתרחב באופן פיזי, לנשום נשימה ספונטנית (זהו בדרך כלל סימן חיצוני ברור להתרחבות פנימית), ולהמשיך בתהליך.

כנס מועמדים ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה | 5.1.2025
הנכם/ן מוזמנים/ות למפגש היכרות פרונטלי עם ראשת המחלקה וראשי המגמות

3. הרחבת יכולת ההכלה של המנעד הרגשי

באחת הפגישות המשמעותיות ביותר עם דני, ישבנו שנינו בתחושה קשה של ייאוש, חוסר מוצא, בור שחור שלא ניתן לצאת ממנו. היתה הרגשה כבדה ומפחידה שאומרת : " בשביל מה לחיות? למה לחיות את החיים האלה?". דני חווה את התחושה הזו באופן ישיר בגופו. הוא חש את התחושה המורגשת של ייאוש, כבור עמוק ושחור במרכז בטנו. מתוך התחושה הפנימית –גופנית עלתה המילה "מוות". תחושה של מוות. הקדשנו זמן בלשהות בתוך התחושה של המוות. בתחושה "הזו". דני חווה את התחושה באופן ישיר.

כשחווים את הדבר באופן ישיר, הופכים הייאוש, חוסר  המוצא והמוות לתחושה מורגשת, לדבר נפרד, ל"זה". לשהות הזו יוג'ין ג'נדלין קרא "התמקדות" וכוונתו במילה הזו היא לשהות למשך פרק זמן מסויים עם משהו שמורגש בגוף אך אינו ברור, עד אשר הוא נכנס לפוקוס.(ג'נדלין 1996, ע"מ 34 ).

החוויה של התחושה כדבר נפרד מאפשרת הכלה שלו. "זה" נפרד ממני, אני יכול להתבונן בזה, לחקור את זה ויחד עם זאת "זה" נמצא בתוכי.

" כדי לשהות בנוכחות התחושה המורגשת, אדם חייב להרגיש תחושת נפרדות ממנה במקביל לתחושת קירבה אליה ובסביבתה, ויכולת לחזור אליה שוב ושוב.. "( ג'נדלין 1996, ע"מ 53 ).

ה"אני" אינו הייאוש, חוסר המוצא או המוות, אלא גדול מזה, כולל את "זה". " זה" הוא חלק ממני, נמצא בתוכי. נקודת המבט הנפרדת מאפשרת לנו להכיל את זה.

התפנית הפנימית מגיעה מתוך השהייה עם התחושה והנפרדות ממנה. ג'נדלין קורא לזה  -  Felt Shift .

התחושה משנה כיוון, ממצב סגור למצב פתוח. המורכבות של התחושה-ייאוש, חוסר מוצא, בור שחור שלא ניתן לעבור אותו, הרגשה כבדה ומפחידה, מוות כל זה משתנה והופך למשהו אחר פתוח יותר. ההרגשה הפיזית, פנימית משתנה.

דני חש לפתע נשימה בתוכו, פלג גופו העליון נפתח באופן פיזי, מבטו השתנה והוא נזכר בסוס מחוות הסוסים במוסד, סוס שדני היה קשור אליו באופן רגשי.

כשסיימנו את המפגש, דני חש רווחה גדולה יותר בגופו – נשימה פתוחה יותר, חזה פתוח יותר ותחושה גדולה יותר של חיות.

זוהי התפנית, ה- Shift. תפנית פנימית שהופכת לתפנית חיצונית. השהייה עם התחושה המורגשת אפשרה למשהו בו להיפתח ולהשתנות. ג'נדלין כותב בסיפרו

" הצעד הממשי כרוך בשינוי, בפתיחה של התחושה המורגשת. עד אז התחושה המורגשת נשארה סגורה, דוממת, לא מגיבה, אולם כעת היא משתנה ונפתחת. השינוי כולל גם תחושה של הקלה גופנית- עדות גופנית לכך שמה שנאמר או זוהה מקבל משמעות ישירה כאשר הוא עולה מתוך התחושה העמומה".

(Focusing-Oriented Psychotherapy  גנדלין 1996, ע"מ 26 ).

מפגש מידע מקוון לתוכנית לתואר שני בפסיכולוגיה קוגניטיבית
18.12.2024 בשעה 18:00

בהמשך עבודתנו חווינו פגישות נוספות הדומות לפגישה זו. היו פגישות בהן התרחש עוד צעד קטן של פתיחה והיו כאלה שלא. דני הלך והתחזק, יכול היה להכיל יותר כעס, יותר כאב, חוסר אונים וייאוש.

יום אחד, לאחר כחמישה חודשים של עבודה משותפת, דני הסתכל לפינת החדר בו ישבנו ואמר : "אני מרגיש בתוכי כמו הצמח הזה בעציץ. בבית החזה יש כמו צמח ירוק עם קצה אדום שצומח לאט לאט ורוצה לגדול...זו הרגשה טובה". הצמח היה שם מתחילת הפגישות שלנו אך דני יכול היה לראות אותו רק כעת. משהו השתנה בעולם הפנימי שלו ולפתע היה לו תחושה של אפשרות קטנה של צמיחה, קצת יותר אופטימיות, קצת יותר עם תקווה, כמו צמח שגדל.  בתחילה כשהגיע, התקשה לקחת אחריות על הטיפול בסוסים למרות ששובץ לסייע באורווה ולמרות שאהב את הסוסים. עם הזמן דני נעשה פעיל יותר ותפס תפקיד מרכזי בחוות הסוסים במוסד. הוא הפך להיות מדריך מסייע למנהל החווה והדבר גרם לו לסיפוק רב, עניין ומעמד בקבוצה. 

4. תפקיד המטפל באחזקת הסיטואציה הטיפולית

לפי ג'נדלין , "כדי להבין את צעדי שינוי התוכן, עלינו לבחון לא רק את התהליך הפנימי שעובר המטופל אלא גם את ההקשר האינטראקטיבי שלו" ( ג'נדלין 1996, ע"מ 54 ).

היכולת של המטפל להיות בעצמו עם החוויה של המטופל, גם  כאשר היא קשה ולעיתים אף בלתי נסבלת עבורו, היא בעיני לב ליבו של התהליך הטיפולי. מנגנוני העברה והזדהות השלכתית יגרמו לכך שהתחושות שמתעוררות במטפל עשויות להיות דומות לתחושות שמתעוררות במטופל, ויכולת המטפל להכיל את התחושות יכולה לסייע למטופל להיות איתן.

באותה פגישה, המתוארת לעיל  עם דני, חשתי גם אני  את התחושה המתגבשת של חוסר האונים, ייאוש ומוות. באותה פעם הצלחתי, לא להזיז אותה ממני, לא התנתק ממנה וגם לא להיכנס ללחץ או לחרדה. פשוט הייתי עם התחושות הללו ועם דני שחש את אותן תחושות.

...הייתי ... עד שמשהו נפתח והשתנה, עד שהתרחשה תפנית פנימית (Felt Shift). יכולתי בה בעת גם לחוש את התחושות וגם להתבונן בתחושות הללו בתוכי.

לעיתים, כשאני חשה שאני מתנתקת מתחושות של מטופל או כשעולה בי לחץ או חרדה, אני מחפשת תוך כדי הטיפול מקום נוח, פיזי, בגוף שלי וחשה את התחושה המורגשת של אותו מקום.

כמעט תמיד, הנשימה שלי מתרחבת וכשזה קורה, לעיתים קרובות זה משפיע על נשימתו של המטופל וגם היא מתרחבת.

נקודה נוספת שברצוני להעלות, היא יכולתו של המטפל לקבל את דבריו של המטופל בדיוק כפי שהתכוון למסור אותם מבלי לשנות, לשכנע או להוסיף. לשקף למטופל את דבריו כפי שהם כדי  לאפשר לו להיכנס עמוק יותר פנימה, אל תוך החוויה שלו. באופן זה יכול המטפל להיות קרוב ככל האפשר אל המטופל מבלי לכפות עליו משהו משל עצמו.

הדבר האחרון אליו ברצוני להתייחס הוא ההזמנה המפורשת של המטפל להניח לתחושה המורגשת לעלות, ולהתמקד בה.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

המטפל יכול לשאול את המטופל : "הדבר הזה שעליו דיברת, האם אתה יכול לחוש בו עכשיו בגופך?" או לחילופין" אם תפנה את תשומת ליבך אל גופך, האם תוכל לתאר את התחושה הפנימית?". אלו הן הנחיות מפורשות המזמינות את המטופל לחוש את התחושה המורגשת שלו.

סיכום: מתפנית פנימית לתפנית חיצונית

"התמקדות איננה בבחינת הזמנה לזנוח את החשיבה ולהסתפק בהרגשה. אם היינו נוהגים כך, היו תחושותינו נותרות ללא שינוי. התמקדות מתחילה באותה " תחושה מורגשת" מוזרה ולא כל כך מוכרת, וממנה אנו חושבים באופן מילולי, הגיוני או בעזרת צורות דימוי – אך בדרך שמביאה מפנה בתחושה המורגשת. כשמתרחש מפנה בגוף, אנו חשים שצורת החשיבה הרגילה שלנו מתמזגת עם מכלול גוף-הכרה, ומצליחה לאפשר לו לנוע צעד אחד. "( גנדלין 1978, ע"מ 165).

חשיבה בצורתה הרגילה, לבדה, יכולה להיות נכונה ורבת עוצמה אך כשהיא מתחברת עם מה שהגוף כבר יודע, חש וחי, הופכת עוצמתה גדולה לעין שיעור. התפנית הפנימית שמתרחשת, מביאה לתפנית חיצונית אך זוהי איננה פעולה חד פעמית. זהו תהליך ממושך המורכב מצעדים קטנים ופנימיים. כל פעם שבכל אחד מאיתנו מצליחה להתרחש התרחבות פנימית, משהו משתנה, כשמשהו משתנה, המערכת האורגנית נפשית-גופנית זזה לכיוון של ריפוי. כשהתהליך הזה מתרחש עוד ועוד, משהו פנימי מרגיש יותר בטוח ובעל עוצמה. משהו בתוכנו מכיר את המסלול שהתווה גופנו וסללו תחושותינו. הבורות נמצאים, אך היכולת שלנו להיכנס אליהם לזמן קצר יותר או אפילו לעקוף אותם, או ממש לבחור בשביל אחר גדולה יותר וזהו השינוי החיצוני – שינוי ביכולת לבחור בהתנהגות אחרת, לפעול שלא על פי הדפוסים הרגילים שלנו, לחוש מגוון גדול יותר של תחושות ורגשות, ולהיות יכול להכיל אותם ולא מופעל על ידם.

דני ואני נפרדנו לאחר חצי שנה של עבודה משותפת בתחושה אופטימית ועם תקווה שאולי יש סיכוי. אולם דני לא הצליח לשאת את הקשיים וההתמודדויות.  

באותו שלב, הצוות המקצועי במוסד היה מאד מרוצה מההתקדמות של דני, שבהדרגה לקח על עצמו תפקידים בעלי אחריות בקבוצה והתקדם מאד בחוות הסוסים, עד שתפקד כמנהל האורווה בהעדרו של המדריך המקצועי. הוא זה שלימד חניכים חדשים שהגיעו למוסד איך לטפל בסוסים. נפרדנו בהתרגשות רבה, אך בתוכי חשתי גם תחושה של סיום בטרם עת. קיוויתי שדני התחזק מספיק לשרוד באופן איתן את החיים שמצפים לו אך גם חששתי מחוסר בהחזקה צמודה, מהדחפים האלימים שיצטברו בגופו ללא הפורקן של מערכת העצבים, ותהיתי, איך ישרוד את הנפילות, ואת את תחושות חוסר האונים שיפגוש בעתיד.  

לאחר חצי שנה התחדש הפרוייקט והגעתי שוב למוסד. כמובן ששאלתי הראשונה היתה "מה שלום דני?". ידעתי שהיה אמור לסיים את תקופת שהותו במוסד ולצאת לחיים חדשים כבר לפני חודשיים. רינה (שם בדוי), המטפלת הבכירה במוסד סיפרה לי, שחודש לפני שהיה צריך לעזוב, ברח מהמוסד, חזר למקום מגוריו, הסתבך בקטטה אלימה ונכנס לכלא בצו בית משפט. הכאב שחשתי בליבי היה קשה מנשוא. 

השינוי הפנימי זקוק לתחזוקה שוטפת לאורך זמן רב. פגיעה שנמשכה שנים זקוקה לתשומת לב, הכרה והתייחסות ארוכת טווח. דפוסי תגובה והתנהגות, זקוקים למבנה חדש המופנם לאורך זמן והמערכת האורגנית העצבית זקוקה לזמן הסתגלות והפנמה של דפוסי תגובה שונים ממה שהורגלה אליהם.

פתגם סופי עתיק אומר : "הגוף הוא החוף של ים ההוויה". לכאב אין גבול, לצער או לכעס אין גבול. כשאנו מפנים את תשומת הלב לגוף, אנו מוצאים את הגבול ויכולים להכיל את התחושות הפנימיות והרגשות שלנו.

ביבליוגרפיה:

1.      יוג'ין ט ג'נדלין, ( 1978 ), התמקדות, הוצאת מרקם.

2.      ג'ודית לואיס הרמן, ( 1992 ), טראומה והחלמה, הוצאת עם עובד.

3.      אן וייזר קורנל, ( 1996 ), כוחה של התמקדות, הוצאת אור-עם. 

4.      פיטר לוין, ( 1999 ), להעיר את הנמר, הוצאת אסטרולוג.

5.      ג'ינה רוס, ( 2008), מעבר למערבולת הטראומה אל מערבולת הריפוי,הוצאת נורד.

6.      Eugene T. Gendlin. (1996), Focusing-Oriented Psychotherapy, The Guilford Press.    

Eugene T. Gendlin ,Three Assertions About the Body; The Folio, 12(1)19937.